זקני בני ברק אינם זוכרים מתי בפעם האחרונה הכה הטרור בעיר התורה והחסידות. בצוק איתן ובשומר החומות הטילים והרקטות פסחו עליה, בפיגועי אוסלו לא התפוצצו בה אוטובוסים, וגם באינתיפאדה השנייה לא נשלפו בה רובים וסכינים. למרות צפיפות האוכלוסייה, ריבוי הילדים והעובדה כי ברחובותיה מסתובבים פחות נושאי נשק ביחס לערים אחרות - תנאי פתיחה שהיו אמורים לעשות אותה למקום רגיש ופגיע, מטרה קלה למחבלים - לתושבי העיר השמינית בגודלה בישראל לא אירע רע. אם לא די בכך שהטרור לא הכה בבני ברק, למרבה ההפתעה הוא גם לא ממש הרתיע אותה. מפגעים השתוללו וטילים התעופפו מימינה ומשמאלה - והיא בשלה, שלווה ורגועה. עיר ללא הפסקה. תורה מגנא ומצלא.
בני ברק אף פעם לא סמכה על הנס, ובדרך כלל לצד האמונה הגדולה היא גם נערכה, התמגנה, נזהרה ונשמעה להנחיות; אבל האווירה בה הייתה תמיד רחוקה מאוד מהבהלה והעצבים שאחזו בשכנותיה. על הנס אולי לא סמכה, אבל בכל זאת היה לה על מי לסמוך. בשנת 1991, ימי מלחמת המפרץ ואיום טילי הסקאד, אמר הרב חיים קנייבסקי זצ"ל ש"בבני ברק לא ייפול" - וצדק. הוא ציטט בדבריו את החזון אי"ש שהתבטא כך לפניו, בזמן מלחמת השחרור, והדגיש כי מאז אין שינוי. לא ברור אם הייתה זו ברכה, נבואה או הבטחה, אבל עם העובדות והסטטיסטיקות קשה להתווכח: כשם שבתש"ח הפגיז מטוס מצרי בית חרושת דווקא בצידו הדרום־מערבי של גבול בני ברק-רמת גן, כך גם בתשנ"א נחת הסקאד אצל השכנים. ר' חיים היה רק בראשית שנות ה־60 לחייו במלחמה ההיא, תחילת הקריירה במושגים של גדולי דור, אבל כבר נודע כמי שברכותיו מתקיימות. מאז, גם הציניקנים הגדולים ביותר של עיר התורה והחסידות האמינו שהצדיק גזר - והקדוש ברוך הוא לא מפסיק לקיים. עד השבוע שעבר.
זר לא יבין את החרדה
"מי שחי בדור הזה צריך לשמוח שהוא חי בדור שהיה מי שהגן עליו, מי ששמר עליו עם התורה שלו, עם הלימוד שלו", אמר לי בהלוויית הרב חיים קנייבסקי יעקב כהן, מבאי ביתו הקרובים ביותר - ופרץ בבכי. "עכשיו איבדנו את כל זה", התייפח. "מי ישמור עלינו? מי ישמור עלינו?!". גם רחלי גרינוולד, יועצת אסטרטגית תושבת בני ברק, תיארה לאחר פטירת הרב תחושות דומות, כמי שבזיכרונות ילדותה ובגרותה - ממלחמת המפרץ, דרך לבנון השנייה ועד לעופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן ושומר החומות - מהדהדת כל העת הבטחת "היה לא תהיה" שהתגשמה. במאמר שפרסמה סיפרה כי כאשר ייעצה לפיקוד העורף לגבי התמודדות עם המגזר החרדי במצבי חירום, ניסו בצבא לפצח את האדישות היחסית שמגלים תושבי העיר כלפי כל סכנה ביטחונית שמתקרבת. "את האמת כולנו ידענו: בבני ברק אכן מעולם, אבל מעולם, 'לא נפל'", כתבה. "תמיד זה היה 'ליד', ברמת גן או בגבעתיים, או 'כמעט'. איך מפעילים מודעוּת חירום בעיר כזו?" לפרק העוסק בנושא בתוכנית האסטרטגית שגיבשה עם הלקוח, נתנו גרינוולד ופיקוד העורף את השם 'נוהל ר' חיים'. אחרי פטירת גדול הדור הליטאי קוננה היועצת החרדית: "ר' חיים אמר שבבני ברק לא ייפול, אבל בשושן פורים זה קרה. בפעם הראשונה - בבני ברק 'נפל'. שר וגדול נפל בישראל".
קשה לדעת אם מאז לכתו של הרב קנייבסקי תושבי העיר אכן הרגישו לפתע חשופים לטרור ולסכנות אחרות, חסרי אונים כפי שלא חשו מעולם. אבל כשהמחבל פעל - זה הדבר הראשון שעבר להם בראש. עוד לפני שניסו להבין היכן בדיוק זה קרה, האם יש זירה אחת או יותר ומי מאנשי שלומנו נפגע, רבים מהם חשבו על כיפת הברזל הרוחנית שהגנה עליהם במשך עשרות שנים ועכשיו כל כך חסרה. רק בשנה שעברה, במהלך מבצע שומר החומות, הרגיע שר התורה את תושבי שכונות קריית הרצוג ופרדס כץ, המרוחקות קצת ממרכז העניינים הבני ברקי, וקבע כי גם הן נחשבות חלק מהעיר לעניין אותה סגולה - והנה ירדה השמירה, ובדיוק שם קרה האסון.
גם המנהיג החדש־ישן של הליטאים, הרב גרשון אדלשטיין, הרגיש כך. שעה קלה לאחר הפיגוע, כשעדיין לא היה ברור אם האירוע הסתיים, מסר הרב דברי חיזוק לתלמידיו וקשר אף הוא בין הסיבה לתוצאה. "יכול להיות שמאחר שרבי חיים נפטר, חסרות זכויות לעם ישראל", אמר. "צדיק אבד". איך כתבה רחלי? "זר לא יבין את החרדה".
"אני צריך ליזום?"
חודשיים ימים בדיוק לאחר פטירתה הפתאומית של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר מרים נאור ז"ל, התחדשו בשבוע שעבר דיוני ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון מירון בראשותה, שנקטעו באיבם. מחליפתה, השופטת בדימוס דבורה ברלינר, למדה בשבועות האחרונים את חומרי החקירה וקיימה סיורי שטח במקום האסון לקראת המשך גביית העדויות – עד שהרגישה מוכנה לתפקיד ובשלה לניהול הדיונים. ברלינר פתחה את הישיבה הראשונה בדברי פרידה מקודמתה, ש"כאבה את כאב המשפחות שנפגעו" ו"הייתה נחושה בדעתה לעשות את המרב כדי שאסון כזה לא יתרחש פעם נוספת", ובהמשך נשאה מעין 'הצהרת אמונים' לקראת מילוי שליחותה שלה. "בחרדת קודש אני נכנסת לתפקידי", אמרה השופטת. "יחד עם חברי הוועדה, נעשה כמיטב יכולתנו למלא את התפקיד שהטילה עלינו הממשלה - לבדוק את הסיבות להתרחשות האסון, תוך ניסיון לתרום למניעת הישנות אירועים דומים בעתיד".
אבל כשאל הדוכן עלה העד המרכזי של אותו יום דיונים, התברר כי מבחינת קבלת האחריות מצד הגורמים הרלוונטיים - כלום לא השתנה. השיא: משטרת ישראל טרם ביצעה את הדבר האלמנטרי שהיה צריך להיעשות מזמן - תחקיר מבצעי של האירועים שקדמו לאסון, לשם הפקת לקחים ותיקון הכשלים, ולמרות אמירות ברורות של חברי הוועדה בעניין לא השכילה לנצל אף את ההפוגה מהחקירה כדי לקדם זאת. הילולת ל"ג בעומר תשפ"ב ממתינה מעבר לפינה וההכנות אליה בעיצומן, אבל הגוף שיהיה אחראי בה על שלום הציבור עוד לא יודע לומר איך קרה שבאירוע הקודם נהרגו 45 משתתפים - מבוגרים, נערים וילדים. "לצערי האירוע לא תוחקר", אמר בדיון תת־ניצב שועאע (שוקי) תחאוכה, סגן מפקד המחוז הצפוני במשטרה, כמשיח לפי תומו. "לא יכולנו לתחקר אותו לעומק תחקיר מבצעי ולהבין מה היה שם". כפי שפורסם ב'בשבע', לפני חודשיים וחצי נדהמו חברי הוועדה לשמוע מקצין בכיר אחר, ראש חטיבת המבצעים בארגון, שטרם בוצע התחקיר, והפצירו בו לעשות זאת. "למה אתם מחכים?" הקשה אז אלוף במילואים שלמה ינאי, "הרי כל יום שעובר זה יום פחות של הכנות לקראת האירוע. סוגיית התחקיר היא חיונית ומתבקשת כדי להימנע מהדברים, שלא יקרו עוד פעם". הנזיפה, כך מתברר, נפלה על אוזניים ערלות.
ביום שלישי הקרוב יעלה לדוכן העדים מפכ"ל המשטרה, רנ"צ יעקב שבתאי, שכמה מפקודיו חשפו בדיונים קודמים פרטים מטרידים על התנהלותו בתקופה שקדמה לאסון, בכל הנוגע להיערכות להילולת הענק במירון, ומתחו עליו ביקורת בעניין. שבתאי, שעדותו אמורה הייתה להישמע לפני כחודשיים ובוטלה בעקבות פטירתה של נאור, יתייצב לראשונה כדי להגיב לדברים באופן רשמי ולהשמיע את גרסתו לאירועים – וגם למחדל התחקיר.
עוד לפני כן, בדיון השני בניהולה של ברלינר שנערך השבוע, הזכיר יצחק אהרונוביץ', לשעבר השר לביטחון הפנים, את גודל הבריחה מהאחריות מצד הגורמים השלטוניים הנוגעים בהילולה לאורך השנים. אהרונוביץ', שהקדנציה שלו במשרד היא הארוכה ביותר מאז 1990, הוא בוגר של שבעה 'מבצעי מירון' (אחד מהם כשר תיירות), ולכאורה היה אמור להכיר יותר מכל אחד אחר במעמדו את רמת המסוכנות של הילולת ל"ג בעומר המרכזית בהר. למרות זאת, ואף שהתריע בעצמו בכמה הזדמנויות ש"אסון המוני יהיה שם", הוא לא פעל מעולם להגבלת קהל באירוע הרגיש. "כולם ברחו מאחריות", העיד בפני הוועדה. "אף אחד לא יכול לומר שהוא לא ידע מה קורה על ההר. שרים עלו (ואני לא רוצה לדבר על ראש ממשלה), כולם ידעו מה קורה שם – והמשיכו". אלא שבלי לשים לב חשף אהרונוביץ' כי גם הוא עצמו, הממונה על משטרת ישראל, היה, כאמור, בין אותם בורחים - ואולי יותר מכולם. כשחברי הוועדה הביעו תמיהה על חוסר המעש שלו לצמצום העומס על ההר, הפגין יכולות מרשימות של הקטנת ראש. "לא היה מפכ"ל אחד שבא ואמר 'אני לא יכול' - ואני שש שנים במשרד", תירץ. "מה אני צריך לעשות כשהמשטרה אומרת 'יש ביכולתי לנהל את האירוע'? אני צריך ליזום?" חברי הוועדה עימתו אותו עם פרוטוקולים מדיונים בכנסת, שבהם הוא עצמו מציג את עמדת המשטרה כי דווקא יש "סכנה גדולה" להתרחשות אסון בהילולה ומבהיר כי "אתר רשב"י אינו יכול להכיל את כמות המשתתפים הרבה שבאה בשעות השיא - בלי קשר לאופן היערכות הכוחות". אהרונוביץ' גמגם הסבר נוסף, לא משכנע במיוחד, וועדת ברלינר נבוכה. לפחות הוא לא טען ש"ר' חיים אמר".
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***