המפגש בין חוקר המשפט העברי וחתן פרס ישראל הרב פרופ' נחום רקובר, לבין בתו הסופרת הרבנית הילה וולברשטין, ראש מדרשת 'כיסופים', תושבת שומריה, אמא לתשעה ואשתו של הרב יצחק וולברשטין ראש הכולל ביישוב, הוא מפגש קלאסי של אנשי ספר. הבית של פרופ' רקובר ברחוב אלחריזי שברחביה הירושלמית גדוש ספרים. בכל חדר שבו אנחנו מבקרים המדפים עמוסי ספרים, ובהם גם עשרות הספרים שחיבר, לצידם עשרות הספרים שחיבר אחיו הרב ברוך רקובר, אב"ד חיפה, על ביאור הגר"א, ואיך לא - גם ספריו של אחיו שמחה רז, הסופר הנודע. בתו, הרבנית הילה וולברשטין, ממשיכה את הדרך בספרי הביוגרפיה שחיברה, חלקם כשותפה מאחורי הקלעים עם דודה שמחה רז ואחרים: 'מלאכים כבני אדם' על הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'משמיע ישועה' על הרב צבי יהודה הכהן קוק, 'רב הכותל' על הרב מאיר יהודה גץ ו'איש כי יפליא' על הרב דוד הכהן, 'הנזיר'. "הבית הזה קיים קרוב לתשעים שנה. בשנות השלושים בנה אותו סבי, שמחה מנדלבאום, בעזרת יהודים שעבדו בעבודה עברית", פותח פרופ' רקובר את שיחתנו, תוך שהוא מסביר לנו בפירוט על הספרים הרבים ועל ההיסטוריה המיוחדת שלהם, חלקם במהדורות הראשונות. הילה מוסיפה משלה: "כמה שאבא היה עסוק, עדיין היינו זוכים בתור ילדים שאבא היה מקריא לנו מהספר שיצא על משפחת מנדלבאום. ה'והגדת לבנך' שזכינו לו לפני השינה היו סיפורי ירושלים על המשפחה שלו". סופגים גאולה בבית פרופ' רקובר, כל חייך התעסקת בחקר משפט עברי ושאר מקצועות ריאליים בתורה. מה החשיבות של ספרי הסיפורים שבתך עוסקת בהם? "חז"ל אומרים שהאומר דברי תורה צריך לראות את בעל המאמר עומד לנגדו. כשהיינו לומדים עם הרב צבי יהודה והוא היה צריך לדבר על הראשונים והאחרונים, הוא היה מדבר על הדמות. הוא היה מספר כמו שחקן מעולה, אני לא מגזים. אני זוכר שהוא סיפר על הרידב"ז שהגיע לבקר את הרב קוק. למרות שהם הרבו להתגושש בעניין השמיטה, הרב קוק והרידב"ז היו בקשרי ידידות. אז כשהרידב"ז היה מגיע לבקר בביתו של הרב קוק, הוא היה מכריז בקול: רעבעצן, הרב מסלוצק הגיע! את הסיפורים הללו סיפר לנו הרב צבי יהודה בהצגות. זהו שימושה של תורה. המהות של הדמות שאתה נפגש איתה היא לא רק דברי התורה אלא הסביבה ואורחות חיים. אורחות חיים זה חלק מהתורה, זה לא סתם סיפורים". לאורך כל הריאיון שוזר פרופ' רקובר עשרות סיפורים מרתקים מרבותיו בישיבת מרכז הרב, הרצי"ה קוק והרב הנזיר, וממשפחת מנדלבאום, כך שלא ממש מסובך להבין מהיכן הגיעו לבתו הכישרון והנטייה לכתוב ספרי סיפורים על צדיקים. "ללא ספק, זה שכתבתי על דמויות כמו הרב צבי יהודה זה כי ינקתי את הרב צבי יהודה מהבית", קובעת הילה. "מגיל מאוד מאוד צעיר אני זוכרת את אבא מדבר עם אמא ע"ה: הרצי"ה סיפר כך וכך, הרצי"ה ביקש כך וכך. הרצי"ה כל הזמן היה נוכח בבית. יתרה מכך, אבא היה גם קרוב משפחה שלו, ולכן זכה ליחס קרוב: אחות של אמא של אבא הייתה נשואה לרב רפאל קוק, רבה של טבריה ואחיינו של הרב קוק זצ"ל. חשנו כל הזמן את הדמות שלו, אבא היה מספר מה היה בשיעור ומה הרב צבי יהודה חושב. "אומנם לא ישבנו ביחד ולמדנו את תורת הרב, כי אבא ישב ועבד, איש ריאלי שיושב וחוקר. אבל כשאבא כתב את הספר על הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, לא למדנו אותו, אלא בעיקר ספגנו את עצם העיסוק בגאולה. כל האווירה בבית הייתה סביב דמויות ההוד של ירושלים והשקפת עולם בדור של גאולה. מאוד ספגנו את הרוח הגדולה של דור הגאולה בבית גם מאבא וגם להבדיל מאמא ע"ה, שחיה את התחושה של הגאולה והדור והייתה מחוברת לרב צבי יהודה. אחד הזיכרונות שהכי חרותים לי הוא הצעדות של גוש אמונים. אבא לקח אותנו: בני אחי הגדול, אני ועוד אחות צעירה יותר, ישנו בשק שינה בחול המועד וירד גשם. כילד קטן אתה חש ויונק את זה, לא היה צריך דיבורים כל כך גדולים". פרופ' רקובר מגיב בחיוך למחמאות הללו: "והילה ממשיכה את הדרך. תסכים איתי שזה ריאיון משעמם. יותר מכך, היא ממשיכה את כל העניין של ארץ ישראל. היא עזבה בזמנו את התיכון והלכה לימית, ואנחנו הצטרפנו אליה בשביעי של פסח. עד אז הרב חיים שטיינר והרב דב ליאור אימצו אותה. יותר מכל הילדים, היא הייתה אחת שאומרת ועושה, לא בגדר אידיאות בעלמא". הילה נזכרת בחיוך בתקופה ההיא: "אמרנו שירת הים בשביעי של פסח, הרב ישראל אריאל הלך בראש וכולם הלכו אחריו. לא גיליתי לאף אחד שאני בימית. חברתי שכן אמרה - לא הגישו אותה לבגרויות. אני לעומתה הייתי 'חולה' במשך תקופה". "אבא נתן את הפרופורציות" אחד הגורמים שהניעו את הילה לכתוב את הספרים ולהמשיך את הדרך היה הדחיפה והבקשה של אביה. היא רצתה להמשיך את מורשת רבותיו הגדולים, שלדבריו לא הייתה מתועדת דיה. "אבא כל הזמן אמר לי: לא יכול להיות שאין ספר על הרב צבי יהודה", מספרת הילה. לדבריה, הקשרים של אבא פתחו לה דלתות. "זכיתי להיות הרבה אצל הרב נריה, שפתח בפניי כל מיני ארונות סגורים שהיו לו כי ידע שאני הבת של אבא, שהיה תלמידו האהוב. הייתי אצלו בבית כמה ימים שבהם הרשה לי לחפש ולהסתכל. כשכתבתי את הספר על הרב גץ, אבא אמר לי: זה ספר מאוד חשוב, אבל חשוב שיהיה ספר על הרצי"ה. ואכן, כשסיימתי את הספר על הרב גץ, מכוחו, מרצונו ובהשפעתו של אבא התחלתי לכתוב את הספר על הרצי"ה. אני לא הייתי מסוגלת להתחיל לולא היה אבא שדוחף. אבא פנה לרב דרוקמן ואמר שכדאי וחשוב להוציא ספר, והרב דרוקמן, שמאוד מעריך את אבא וסומך עליו, הרים את הכפפה. אין ספק שזה שכל הרבנים מכל הכיוונים והזרמים של תלמידי הרב צבי יהודה שיתפו פעולה עם הספר זה בגלל אבא, כל הרבנים דיברו איתי כי ידעו שאני בת של אבא. כמובן שכשגמרתי את הספר על הרצי"ה, אבא אמר: טוב, צריך ספר על הרב הנזיר". פרופ' רקובר מהנהן בהסכמה: "אלו יחידי סגולה. הרב הנזיר למשל, הוא אדם יותר מעשרה טפחים מעל הקרקע. היה חי באצילות ופנה אלינו, שהיינו בחורי ישיבה בגיל 18: מה אדוני אומר? בגוף שלישי. כשראית את היחס שלו לאדם, מיד הבנת כמה הוא היה אדם נעלה". כשהוא מספר כיצד סייע לבתו בכתיבת הספרים, הוא מציין את הקפדתו על הדקדקנות בכתיבת הזיכרונות. "אומנם לא טיפחתי לכתיבה ספרותית, אבל כן ביקשתי לדייק בדברים. עברתי על דברים מבחינת דיוק, אבל בעניין של כישרון ספרותי אין לי חלק ונחלה", הוא מצטנע. הילה מרחיבה על אותה תקופה של עבודה משותפת: "כשהוא עבר על הספרים הוא העיר, דייק והוסיף, רצה להיות רגוע שהכול מאה אחוז בסדר. הרבה מההסברים בראשי הפרקים בספר על הרב צבי יהודה הם דברים שאבא כתב או אמר לי וכתבתי, והכול כדי להבין את הדמות בכללותה, לא רק פרט ועוד פרט. בעצם אבא כיוון אותי ונתן את הפרופורציות". אתם מספרים על אמונת חכמים גדולה בבית. איך אתם רואים את ההתרחקות בקרב חלקים בציונות הדתית מהישענות על דעת תורה וקשר לתלמידי חכמים? "הכול תלוי בהערכה לתורה. אם יש הערכה לתורה, ממילא יש הערכה לדעתם של גדולי תורה. הבעיה היא במקרה שלא יודעים את ההבדל בין התורה לשאר המדעים", שוטח הפרופסור את משנתו. "אם אין הערכה לתורה, ממילא אין הערכה לגדולים, ומהצד השני של המטבע, מי שיש לו הערכה לגדולים זה משום שהוא מעריך את התורה. זה לא ניתן לניתוק. מי שמבין שהתורה היא החיים שלנו, היא לא תוספת אלא עצם החיים - אז ממילא היחס שלו לתלמידי חכמים הוא יחס של כבוד". הילה: "בזמנו היה רב אחד גדול, כמו הרצי"ה, הרב פיינשטיין או הרב סולובייצ'יק, שעיני כולם היו נשואות אליהם. בציבור הליטאי היו הרב קנייבסקי, הרב שך ובזמנו החזון איש. אבל מאז שהגדולים האלה נפטרו והתחילו להיות הרבה רבנים, וכל מיני כיוונים בין הרבנים, וויכוחים ודיונים ביניהם - פחתה ההערכה. כי אני מאוד מאמין ברב שלי ובכיוון שלו, ואילו החבר שלי שלומד בישיבה אחרת מאמין ברב הזה, וזה שאין כבר אותם מגדלורים שברור שכולם איתם, זה אולי מביא לפירוד. התחושה היא שאין מגדלור שכולם הולכים אחריו". פרופ' רקובר מתחבר לדברים של הילה, ומבקש להוסיף על הצורך בתחזוק הקשר לתלמידי חכמים: "את רוב הסיפורים שסיפרתי כאן היום לא בטוח שסיפרתי לה כשהייתה קטנה, אבל כן היינו הולכים מדי חג סוכות ופסח לבקר את הרב צבי יהודה, רב אברום שפירא והרב הנזיר, כולם ברדיוס של מאה מטר. מה שקיבלתי מהם הפך להיות חלק ממני. אנחנו הכרנו את הגדולים האלה, אבל הדור החדש לא הכיר, הם לא זכו, והילה מעבירה את הרשמים כדי שידעו מי הם הענקים האלה שהדור הזה זכה להם. איפה יש לך אנשים כאלו? היום כל מי שיש לו סמיכה לרבנות ולמד הלכות טריפה והלכות נידה יכול להביע דעות על עם ישראל", הוא אומר בחדות. "התורה היא הכול, לא כמעט הכול" פרופ' נחום רקובר כבר בן 89, תחתיו יש שבט מפואר של תשעה ילדים ועשרות נכדים ונינים. בתמונות משפחתיות רחבות שיש בסלון קשה לספור, כל אחד מילדיו כבר הקים שבט משל עצמו. חלק ממשפחתו מוכר גם בקרב הציבור הרחב: בתו רחל נשואה לרב יצחק שפירא, ראש ישיבת עוד יוסף חי ביצהר; בתו יעל נשואה לרב עדיאל דומוביץ, ראש כולל בגוש דולב־טלמונים; בתו חנה־מלכה נשואה לרב חיים צפרי, חבר בית הדין לענייני ממונות בבנימין; בניו הם הרב אריאל, ר"מ בישיבת נצר מטעי באריאל; הרב בנימין, אברך בישיבת מרכז הרב ועורך ספרי הרב אברהם שפירא זצ"ל; הרב יששכר, מנהל תלמוד התורה הדתי־לאומי באלעד; והרב חיים, ר"מ בישיבת בני עקיבא תקוות יעקב בשדה יעקב. התמונה של המשפחה הרחבה, שכולם יראי שמיים ושומרי מצוות, עושה רושם על כל מי שרואה אותה. אני שואל את פרופ' רקובר האם הוא תולה זאת באמונת חכמים ובחינוך על ברכי גדולי ישראל. הוא עונה מיד: "סייעתא דשמיא. אין בזה ביטוח. ראינו הרבה בתים שדרכם אורחא דמהימנותא ולא זכו לזה. ברוך ה', אני זכיתי בגלל האבות שלי. בערב הראשון של חנוכת הבית פה, לפני תשעים שנה, כל הלילה למדו תורה. בית שרבי אריה לוין היה בן בית בו ומגיע לסיומים. חינכו אותנו שהתורה היא הכול, לא כמעט הכול. ברוך ה' שכולם הולכים בדרך". לסיום מבקשת הילה לחתום בתובנה על אביה הגדול, ששוזרת את סיפור חייה: "כל מפעל החיים של אבא הוא ליצור תשתית למדינה יהודית על פי ההלכה. הוא ישב וכתב ספרים רבים בכל תחומי המשפט כדי שכשיינתן האות בעזרת ה', תהיה ספרייה שלמה מוכנה, שכל ממשלה שתקום תוכל ממש לכתוב את ספר החוקים שלה על פי החוקים של התורה. אנחנו בתפילה גדולה שהקדוש ברוך הוא יזכה אותנו שיהיה שימוש בספרים. הספרים שלו הם בבחינת 'שלח לחמך על פני המים'. לא כאן ועכשיו, אבל אבא חי בתפיסה גאולית אדירה שזה צריך להגיע בקרוב ויהיה שימוש וצורך, וזהו מפעל החיים שלו". בנקודה זו מחברת וולברשטין את הדברים אליה: "אני ראיתי את כל הכתיבה והחזון הגדול שלו ליצור תשתית למדינה יהודית, ובספרים שלי אני מאפשרת מפגש עם דמויות משמעותיות שבעצם יצרו תשתית של דור הגאולה. איך מתבוננים עליה, איך מתבוננים על ארץ ישראל, קשר נכון ואמיתי לעם ישראל על כל חלקיו. דרך הדמויות האלו אפשר להנחיל גישה אמיתית, נכונה, ציונית וגאולית של דמויות שהיו עמוד האש לפני המחנה ושמהן לומדים מה זה הדור שלנו. לא רק דרך התורה אלא דרך הדמויות, חיי התורה שלהן, העשייה והפעילות, הקשר עם התלמידים השונים והקשר לעם ישראל. זה עניין גדול שמספרים על הדמות, לא רק על התורה שלה שלא כולם מסוגלים ללמוד ממנה, וכך מעבירים ערכים מאוד משמעותיים, ערכי הנצח של עם ישראל". פרופסור נחום רקובר, חוקר המשפט העברי וחתן פרס ישראל הילה וולברשטין, ראש מדרשת 'כיסופים' ומחברת הביוגרפיות על רבני ירושלים ***
