לאחר הפיגוע הרצחני באלעד ביום חמישי שעבר התגברו הקולות לחיסולו של מנהיג חמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר. זאת לאחר שקרא לקהל שומעיו לצאת ולבצע פיגועים ביהודים. "אנשינו בנגב, במשולש, בגליל, בחיפה, בעכו, ביפו ובלוד - שכל אחד יכין את הרובה שלו. ומי שאין לו רובה, שיכין סכין או גרזן. אם הם רוצים מלחמת דת - הם שברו את הקווים האדומים", הכריז סינוואר, וימים ספורים אחר כך יצאו שני המחבלים באלעד למסע רצח. תוך שימוש בגרזנים ובברוטליות מצמיתה הם רצחו שלושה גברים ופצעו קשות עוד שלושה.
דבריו של סינוואר הצטרפו לשלל קריאותיו המתסיסות בעניין ירושלים והר הבית, והובילו לדיון ציבורי סוער בנוגע לחיסולו. בתגובה לשיח בישראל פרסם דובר הזרוע הצבאית של חמאס, אבו עוביידה, אזהרה בזו הלשון: "אנחנו מזהירים את האויב ואת הנהגתו כי פגיעה ביחיא סינוואר או במי ממנהיגי ההתנגדות תוביל לרעידת אדמה. אירועי שומר החומות יהיו בגדר אירוע רגיל בהשוואה למה שיראה האויב", איים הדובר. "מי שיקבל החלטה לחסל את סינוואר יכתוב פרק קטסטרופלי בהיסטוריה של הישות הציונית".
אחד התומכים בחיסולו של מנהיג החמאס הוא האלוף (במיל') ישראל זיו, לשעבר מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים במטכ"ל. "מדיניות הסיכולים הממוקדים היא חלק מאמצעי הפעולה שצה"ל נוקט נגד הטרור. כשמדובר בהנהגה הבכירה, המשמעות של ביצוע פעולה כזו היא כבדת משקל מבחינת היקף המכה שמפילים על הצד השני, במקרה זה החמאס", מסביר זיו את השלכות פעולת החיסול. "ברור שפגיעה בדמות כמו סינוואר היא מכה מאוד קשה לחמאס, כי סימבולית הוא מנהיג לא רק של החמאס אלא גם מנהיג אלטרנטיבי לאבו מאזן".
מאז מבצע שומר החומות סינוואר דואג למצב את עצמו ככזה שמגן על ירושלים ואל־אקצא וכמנהיג הפלשתינים.
"בניגוד למוחמד דף ואחרים - שצמחו מדרגה של לוחמים בשטח ובדרכם להנהגה צברו את הניסיון שלהם, אבל הם פחות פוליטיקאים וגם עם אמביציות יותר פרקטיות - יחיא סינוואר גדל כפוליטיקאי. הוא ישב בכלא על רצח משתפי פעולה כי זו הדרך להתקדם בארגון טרור, אתה לא יכול רק לדבר אלא חייב ללכלך את הידיים בדם, כולל של אחיך. האמביציה של סינוואר היא מאוד שאפתנית. בראייתו את עצמו הוא סוג של נסראללה: מנהיג בוודאי של העם הפלשתיני, אבל גם מנהיג אזורי. לכן הוא התערב בנושא ירושלים לפני שומר החומות, ושילם את המחיר בעזה. זה לא עזר למנהיגות שלו, כי המבנים שחיל האוויר פגע בהם לא שוקמו עד היום. לכן הוא שינה את האסטרטגיה, אבל לא את האמביציה ולא את היעדים שנשארו זהים".
אליבא דזיו, מנהיג החמאס חותר להנהגה לא של ארגונו בלבד, אלא של הפלשתינים בכלל. "יש לו מטרה והוא יעשה את זה על ידי הבערת ירושלים. כל מה שראינו בחודשיים האחרונים בהר הבית, התפרעויות של עשרות ואולי מאות מתפרעים, היה בהכוונת חמאס. להערכתי זה מאורגן וזה בתשלום. שום דבר שם לא ספונטני", הוא מדגיש. "גם המועד, חודש הרמדאן, נבחר בגלל הרגישות הגדולה. הם עשו ועושים כל מאמץ להבעיר את השטח. הם מטיפים יום ולילה לפיגועי השראה, שאנשים ייקחו סכין וגרזן ויצאו לרצוח. ראינו את זה בנאומו האחרון של סינוואר", הוא מכוון לנאום המדובר בשבוע שעבר. "מכל הבחינות האלו דמו של סינוואר מותר", פוסק זיו.
"מכאן יש שאלה אחרת רחבה יותר: אם אנחנו הולכים למהלך כזה של חיסול, איך אנחנו לא רק פוגעים בחמאס ומחזקים את ההרתעה, אלא גם מחזירים במידה מסוימת את הגלגל לאחור ומחזקים את רמאללה?" מתאר זיו את מכלול חזונו. "יכול להיות שאנחנו לא בשלים היום להסדרים מדיניים, אבל יש בדרך הסדרים נוספים, כמו הסדרים כלכליים, הקלות כאלו ואחרות, סיוע בתחום הרפואה. לא חסרים נושאים שבהם אתה יכול לעשות בידול ולתת גזר לאלו שלא שותפים לטרור ולא להשתמש כל הזמן רק במקל. לכן אני אומר, סיכול – כן, אבל בד בבד, צריך גם מדיניות".
חיסול ממוקד טומן בחובו תג מחיר.
"בהחלט. זו מכה כואבת לצד השני ויש לכך מחיר בוודאות. יהיה ירי ויהיה איזשהו סבב מלחמתי".
השאלה היא עד כמה מדינת ישראל כיום מוכנה לשלם את המחיר הזה.
"כשהולכים לעשות סיכול אין סיכוי שזה יעבור בשקט ללא כל תגובה. אבל בשביל לעשות את המהלך הזה צריך גם לשנות את המדיניות", הוא שב ומציין, "ולא רק להרוויח עוד קצת זמן של שקט. זה מה שאנחנו עושים רוב הזמן - מכים ומרוויחים זמן. אבל אי אפשר לעצום עיניים".
"חיסול? סתם גימיק"
הפרשן לענייני ערבים ב'חדשות 13', צבי יחזקאלי, דווקא מביע ספקנות ביחס לאפקטיביות של חיסול סינוואר בעת הזאת. "החיסול של סינוואר הוא סתם גימיק בתוך השיח התקשורתי. הוא לא קשור לשום טיפול ושום התבוננות לעומקה של הבעיה", מסביר יחזקאלי. "בעזה, ביהודה ושומרון ובתוך תחומי ישראל יש בעיה שקיימת אולי יותר שנים משנות קיום המדינה, ואנחנו בכל פעם מנסים להביא סוג של פתרון שלא יטפל בבעיה השורשית, אבל אולי ירגיע את דעת הקהל. נתחיל מזה שחיסול סינוואר הוא המלצה שעלתה בכלל באולפני הטלוויזיה, והיא לא המלצה לא של הצבא ולא של השב"כ. בכל אופן, צריך לשאול את השאלה האם החיסול יעשה את העבודה. בוא נשאל מה המטרה בחיסול".
להרגיע את השטח, לעצור את ההסתה, לזעזע את חמאס, לחזק את ההרתעה?
"צריך להפנים שסינוואר הוא לא הבעיה. פעם ישבתי בלשכה של יאסר ערפאת ואמרתי לו: 'אומרים שיחסלו אותך'. הוא ענה: 'תבינו, זה לא האיש, זה האישיו'. זה לא בן אדם כזה או אחר, יש כאן אישיו גדול".
אז מה אתה כן מציע?
"אני מציע ללכת לשורש, לבסיס. לכו לספרי הלימוד, למסגדים, לכו לשיח ברשתות החברתיות, לכו לשאיפות הלאומניות, לכו לאמנת חמאס או לאמנת פת"ח, לכו אל מאחורי הקלעים ותראו שהישראלים מבקשים מהמצרים להרגיע את חמאס, לכו תראו מה קורה בהר הבית, לכו תראו מה קורה לכל ההרתעה שלנו בחודש האחרון", הוא קובל. "אני מציע קודם כול ולפני הכול לראות את המצב ולהבין את השורש. ישראל רוצה שקט בכל מחיר ולעומתה חמאס, בדרך הסבלנות, נאבק בישראל כמעט בכל דרך. לפעמים זה מדמם, לפעמים זו הסתה, לפעמים אלה טילים, לפעמים זו הכשרת הלבבות - אבל תמיד תמיד זו מלחמה. אנחנו חושבים שאם חמאס לא יורה טילים מעזה אז הכול אחלה - זו טעות בהבנת השכונה", הוא מבהיר. "יש קו שמחבר בין תקיפת רכב ישראלי בנגב לתקיפת אישה בבאר שבע או עריפת ראש בגרזן באלעד - קוראים לזה ג'יהאד. וכל עוד לא נכיר בכך המצב יימשך. אנחנו חייבים להבין מה קורה פה, ולא לקרוא לזה בכל מיני שמות והסברים כמו 'זה הרמדאן', 'זה הכיבוש באל־אקצא', 'מריבה עם האבא' או 'החברה שעזבה'. יש המון חוסר הבנה אצל מי שלא קורא את הטקסטים בערבית".
זה נורא פסימי.
"נכון, הדיאגנוזה פסימית. אם אנחנו מחפשים פתרונות ליום־יומיים, אז אולי הייתי מצטרף לאיזו מפלגה. אבל אני בעניין של לשים את היד על הדופק ולהגיד - חבר'ה, אנחנו לא בכיוון. רוב הטרור שמופעל כרגע הוא לא דבר חדש, הוא היה אצור והוא פשוט מתפרץ. כל פרי הבאושים הזה של הרמדאן הוא השלכה לאיך שסיימנו את שומר החומות לפני שנה. בשומר החומות לא סיפרנו לעצמנו מה קורה כאן באמת. ומי שמספר לעצמו כזה סיפור, שלא יתפלא שהוא יקבל רמדאן כזה, ושלא יתפלא שיהיו גם יום ירושלים ויום הנכבה כאלה", הוא מתריע.
"את שואלת מה אפשר לעשות ואני אומר, לפני מה לעשות, בואו נכיר קודם את שורשי הבעיה. אם אני רואה סרטון טיקטוק של פלשתיני שמושך בפאות לבחור יהודי ובהארכת המעצר שלו השופט מורה לשחרר אותו, או מקרה אחר של פלשתיני תושב מזרח ירושלים שמוכר נשק לסוכן משטרתי ולמרות שמדובר בעבירה שבגינה יש עונש של חמש עד שבע שנים בכלא הוא מסיים בשנה עבודות שירות - זה אומר שאנחנו לא מגינים על הקווים שאנחנו בעצמנו החלטנו עליהם. בדיוק כמו בהורות, כשהורה מחליט שבבית שלו לא עולים עם נעליים על הספה, אופן האכיפה שלו יקבע מה יקרה בסוף. אנחנו לא אוכפים שום דבר".
לדעת יחזקאלי, הציבור בישראל צריך להיות קשוב לשיח הפְּנים־ערבי־פלשתיני. "בשבועות האחרונים האזנתי לדרשות שהיו בהר הבית. כמה שנאה נטפה שם. בקול רם נאמר שם 'רוצצו ראשיהם של יהודים בחרבות' וכל הקהל הריע. הם קראו להפציץ את ירושלים. הכול נאמר במערכת הכריזה של אל־אקצא. לא ראיתי שם כזאת הפקרות כבר שנים", הוא מלין, ומבקש מקובעי המדיניות ומאזרחי ישראל להאזין לעומקם של דברים ומשם לגזור את דרך התגובה.
"הקרב מבחינתם הוא על צדק, ואנחנו לא מתנהלים כמי שהצדק והאמת איתו". יחזקאלי מצביע על התנהלות מטרידה כפי שבאה לידי ביטוי בשטח: "שמעתי ממישהו שהשתתף בחיפושים אחרי שני המחבלים באזור אלעד שלפני שהם אותרו איש שב"כ התחנן בפני המחפשים שלא יירו בשום אופן במחבלים, הוא דיבר כאילו מדובר בבן משפחתו. כולם הוזהרו לא לירות בטעות. בסוף זה נגמר בסיגריה".
כולנו עיוורים?
"כולנו מערביים שחושבים במונחים של 'תפתור לי את העניין', 'תסיים לי את הסיפור'. אנחנו חברה מערבית שמקדשת את השקט והרגיעה. המערב לא מבין את התהליכים השורשיים של המזרח כי יש לו רציונל שונה. למערב יש מחשבה - יש בעיה? בואו נפתור. אבל זה לא עובד ככה במזרח התיכון".
לייצר איום קיומי
תא"ל (במיל') צביקה פוגל, רמ"ט פיקוד דרום לשעבר וחבר בתנועת 'הביטחוניסטים', רואה את סיכולו של יחיא סינוואר כצעד חלקי בלבד ממכלול פעולות שעל מדינת ישראל לבצע בהקדם כדי לשמור על ביטחונה וביטחון תושביה: "בימים האחרונים יש תחושה שבגלל שראינו אותו עומד על הבמה ואומר שצריך לקחת גרזנים וסכינים וללכת לטבוח ביהודים ומיד זה קרה, אז אנחנו רוצים לראות אותו מחזיר את נשמתו לבורא. דרך אגב, גם אני רוצה בכך. אבל צריך קודם להבין שסיכול ממוקד הוא אמצעי שאמור לשרת מטרה", הוא מציין את לב העניין. "אני שואל את עצמי אם אלו שבידם היכולת להחליט על סיכול ממוקד כזה או אחר קבעו מה המטרה ולאן הם רוצים להגיע. אם זה רק מתוך רצון לנקמה - מדינה לא מתעסקת בנקמות. ואם זה רק מתוך רצון להשיג שקט זמני - אז יקומו אלו שבקיאים בסיכולים ממוקדים ויגידו שברוב המקרים זה לא משיג שקט. לכן בסוגיית הסיכול הממוקד של סינוואר התשובה מבחינתי היא 'כן, אבל'. אני מודע למלחמת הקיום שיש על האדמה שלנו בין שתי ישויות שטוענות לבעלות על הקרקע - אנחנו היהודים ומולנו פלשתינים או אסלאמיסטים שרוצים לבנות מדינה על חורבות מדינת ישראל. יש כאן מלחמת קיום, והדרך שלי ליצור איום קיומי כלפי הצד השני היא לפגוע בראשי ההנהגה שלו".
פוגל מסביר כי לשיטתו לא ניתן להסתפק בסיכול ממוקד אחד, אלא במהלך הכולל סיכולים רבים. "כל המנהיגות הצבאית והאזרחית של החמאס - כולם בני מוות. אם זה היה תלוי בי, כבר אתמול היו מתחילים להחזיר את נשמתם לבורא שלושים או ארבעים או חמישים מבכירי חמאס, הג'יהאד והאחים המוסלמים, אם זה ביהודה ושומרון, ברצועת עזה או בתוך שטח מדינת ישראל. אז כן לסיכולים ממוקדים, אבל זה חייב להיות במסגרת חתירה ליעד מוגדר", הוא שב ומחדד. "אם לא עושים פה פעולה רציפה ואמיתית שהתכלית שלה להוות איום קיומי על המדינה האסלאמית שנקראת חמאסטן ברצועת עזה ושאוטוטו תהיה ביהודה ושומרון - אז חבל לנו על הזמן. אני טוען שזה אמצעי שצריך להשתמש בו נכון בחתירה למטרה מוגדרת. לי ברורה המטרה, ולכן ברור לי שהמדיניות הזאת היא מדיניות נכונה. אני רוצה לגרום לצד השני להבין שהוא תחת איום קיומי. אם הוא יבין ויפנים את זה, יש סיכוי שלא נדון בכל פעם על חודשיים שקט או על שנה שקט, אלא על הרבה מאוד שנים של שקט".
זו מבחינתך הדרך להשגת הרתעה?
"אני לא חי באשליות, ברור לי באיזו שכונה אני חי. אבל אם נדע להגדיר נכון את המצב כמצב חירום ונגדיר את הפעילות שלנו לא כמבצע אלא כמלחמת קיום על הזכות לקיום מדינת ישראל, ונילחם באויב שלנו בפנים ובחוץ ונהיה מוכנים לשלם את מחיר הניצחון, ויש לכך מחיר - אז כן, הסיכולים הממוקדים הם אחד הכלים הכי טובים שיש לנו".
מדבריך נראה שהשינוי צריך להתחולל קודם כול אצלנו, בתודעה שלנו.
"לחלוטין. אנחנו שבויים בקונספציה שגויה יותר מדי שנים. משנת 2000 אנחנו שומעים את האמירות שאם אנחנו נעשה פשרות ונעשה נסיגות ונעשה ויתורים ונעביר כסף - אז נצליח לייצר פה דו־קיום. זה לא עובד. זו קונספציה שגויה שמובילה בעיקר מערכת הביטחון, שהצליחה לשכנע גם את הדרג המדיני, כי לכולם יש אינטרס משותף - שבמשמרת שלהם יהיה שקט וכמה שפחות הרוגים. אם לאורך השנים היינו מקבלים החלטה נחושה להכריע את חמאס ואת חיזבאללה ביוזמה שלנו - היו הרבה פחות הרוגים בסך הכול. אבל אף אחד לא מקבל החלטה, כי אין הבנה שאנחנו במלחמת קיום".
***