"חבר'ה, בואו נלך לעבוד", אמר בנימין נתניהו השבוע בסיומו של טקס חילופי שרים קצר במשרד האוצר. אמירה שמקרינה עממיות, רוח צוות, ובעיקר רעב לעשייה.
נתניהו, כך זה נראה, נכנס למשרד האוצר עם הרבה מרץ, אחרי תקופה ארוכה ומשמימה של ישיבה על הספסל. ראש הממשלה לשעבר למד בדרך הקשה שלא כדאי לו להמתין עד שהעם ימסור שוב לידיו את שרביט השלטון. היום הוא מבין שיש אנשים - בעלי יתרונות משלהם, גם אם פחות רהוטים וכריזמטיים - שמסוגלים בעבודה קשה ובעורמה פוליטית לקחת ממנו את תמיכת הציבור. ואם שרון עשה לו את זה - גם אולמרט או סילבן שלום עלולים לעשות לו את זה, אם ימשיך להישאר בצל בעוד הם מככבים על הבמה. ואולי נתניהו של היום מוצא טעם בעשייה ובתרומה למדינה כשר בכיר לא רק כמקפצה לראשות הממשלה, אלא גם כמטרה ראויה בזכות עצמה.
תיק החוץ יכול לשמש מקפצה פוליטית למשרד ראש הממשלה גם בלי הצלחה מוכחת. בתיק האוצר ההצלחה והכישלון מדידים, ונוגעים לכל אזרח. כדי להגיע שוב אל משרד ראש הממשלה יצטרך
נתניהו להיות שר אוצר מצליח. והוא מסוגל לכך. כך מאמינים מי שמכונים 'ראשי המשק', וגם הבורסה מאמינה בכך.
המשימה הלא פשוטה שמוטלת עכשיו על נתניהו היא להצליח להוציא את המשק מהמיתון בלי קשר למצב המדיני-בטחוני. נתניהו הוא האישיות הפוליטית היחידה שיכולה אולי לבלום את מסעו האיטי והעיקש של שרון אל הקמת מדינה פלשתינית. ככזה, היינו רוצים אולי לראותו בתפקיד מדיני-בטחוני, אך בדיעבד הוא יוכל בתפקידו הכלכלי הנוכחי לתרום לא מעט גם במישור המדיני.
המצב הכלכלי הרעוע משמש היום צידוק לדרך מדינית-ביטחונית שנכנעת ללחצים אמריקניים.
במקביל, המצב הביטחוני הקשה משמש צידוק למפרע לכל אוזלת יד כלכלית. חילוצה של העגלה הכלכלית מן הבוץ גם ללא 'פתרון מדיני' ישמיט את הקרקע מתחת לחלק מן הטיעונים המשמשים בידי מי שמבקשים לכפות על הציבור מדינה פלשתינית, ובראשם אריאל שרון.
עם הצגת ממשלתו הודיע שרון שהכלכלה תהיה בראש יעדיה של הקואליציה שלו. מתוקף היעד הזה, מתוקף אישיותו וניסיונו, ומתוקף הסמכויות חסרות התקדים שנמסרו לידיו, נתניהו הוא איש מפתח בממשלה הזו. נקווה שיסייעו בידיו מן השמיים, ושלא ירפו את ידיו מן הארץ. בהצלחה.
אמנון אברמוביץ' עובר דירה
העיתונאי ושדרן הטלביזיה אמנון אברמוביץ' עוזב את הערוץ הראשון, כך נודע השבוע. לפי הפרסומים, אברמוביץ' מסר כי עזיבתו נעשתה בדרך "ידידותית ותרבותית", כלומר לא בטריקת דלת. כעת נותר לו רק להחליט לאיזה משני הערוצים המסחריים ברצונו להצטרף, כי גם ערוץ 2 וגם ערוץ 10 משחרים לפתחו.
בעיתון הארץ הוגדרה עזיבתו של אברמוביץ' "מכה קשה מאוד למחלקת החדשות של הערוץ הציבורי". הכתבת ענת באלינט לא התאפקה, וכינתה את אברמוביץ' "הנכס העיתונאי החשוב ביותר של ערוץ 1". מחמאה קצת גורפת לאור העובדה שאברמוביץ' שכח כבר מזמן מהי עבודת שטח, וגם סקופים מרעישים אין לו יותר משיש לכמה וכמה מעמיתיו הכתבים, שלא זכו לתואר המבטיח 'פרשן'.
ברקע העזיבה עומדים ככל הנראה שני גורמים. הגורם האחד הוא הליכה עם הזרם של הכסף והרייטינג. בחודשים האחרונים מתנהל, בעיקר על ידי ערוץ 10, מסע רכישה במחירי שיא של מי שנחשבים לכוכבי הערוצים האחרים. אם אכן מחוזר גם אמנון אברמוביץ' על ידי האגף החדשותי של ערוץ 10, הרי שהוא מצטרף לצמד המגישים יעקב אילון ומיקי חיימוביץ', לכתב הצבאי אלון בן דוד ולעוד כמה. גם בערוץ 2 רוצים מן הסתם למלא את החללים שנפערו בשמי המרקע שלהם בכוכבים חדשים, אברמוביץ' למשל.
סיבה נוספת שעומדת כנראה ברקע נטישתו של אברמוביץ' היא החלטתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל לאזן את פרשנותו המוטית-שמאלה של אברמוביץ' בפרשנות מהצד השני. לאחר שנים ארוכות של מאבק, שאותו ניהלה בעיקר 'האגודה לזכות הציבור לדעת', הוחלט סוף סוף ברשות השידור שאי אפשר להשאיר לאברמוביץ' את כל הבמה. פרשנותו של אברמוביץ' היא יותר פובליציסטית-אידיאולוגית מאשר מקצועית. כשפעם אחת היה לו סקופ רציני על כינויו של סוכן השב"כ 'שמפניה', הוא לא התבייש אחר כך להביע חרטה על החשיפה בגלל שהיא משרתת את טיעוני הימין. הערותיו המושחזות, לעיתים המרושעות, מופנות כמעט דרך קבע אל הצד הימני של המפה הפוליטית. ולא שחלילה מישהו התכוון להביא פרשן ימני במעמד שווה לאברמוביץ'. הכוונה הייתה רק לאזן אותו במשהו באמצעות פרשן-אורח מהצד השני של המפה הפוליטית. מישהו מתחלף, שנוכחותו בתוכנית תהיה ארעית, וממילא משקלו הסגולי ומעמדו בעיני הצופים יהיה קטן יותר. אבל אפילו הסידור המינימלי הזה לא מצא חן בעיני אברמוביץ', וגם לכך הייתה כנראה השפעה על החלטתו לעבור לערוץ מסחרי.
הערוץ הראשון ללא אברמוביץ' יהיה אולי קצת פחות תוסס ושנון, אבל הרבה יותר מקצועי והגון - תכונות הכרחיות לערוץ שממומן על ידי הציבור. אם אכן יעבור לאחד הערוצים המסחריים, ממלכת הפופוליזם והרייטינג, תהיה זו הזדמנות מצוינת, לראשונה מאז פרישתו הרועמת מ'מעריב', לבחון עד כמה באמת יש ביקוש למרכולתו התעמולתית של אברמוביץ'.
יש בתקשורת אנשים - אברמוביץ' הוא אחד מהם, משה נגבי הוא עוד דוגמה - שנאמנותם האידיאולוגית ומקושרותם הקליקאית מבטיחה להם נחיתה מרופדת במקום חדש בכל מקרה של התפטרות או פיטורין. הללו יכולים לנוח על זרי הדפנה בזכות מה שכבר עשו בעבר. את השאר יעשו בשבילם חבריהם בבראנז'ה התקשורתית ובמערכת הפוליטית. בערוצים המסחריים זה לא אמור לעבוד ככה, מי שלא מביא רייטינג לא שורד, ואני מוכרח להודות שאני קצת מפקפק אם פרשנותו השמאלנית של אברמוביץ' תוכיח את עצמה כמשאבת רייטינג.
למעשה, ימי גדולתו של אברמוביץ' כעיתונאי היו לפני כעשרים שנה, לאחר שעבר מ'על המשמר' ל'מעריב', בימי העורך שמואל שניצר דווקא. באותן שנים היה לו ב'מעריב' טור שבועי בשם 'דו"ח', שנכתב מתוך עבודת שטח אינטנסיבית משולבת בדעתנות שנונה, שמאלנית כמובן. לא שאז הוא היה הוגן, אבל הרבה יותר מעניין. הפופולאריות של הטור ההוא, כמדומני, הכריחה את המתחרים מ'ידיעות' לייצר טור מקביל, זה של נחום ברנע. ברנע ממשיך עד היום לעשות עבודת שטח ולכתוב את טורו השבועי, הרבה אחרי שאברמוביץ' נטש את מעריב בטריקת דלת בעקבות פרשת האזנות הסתר, והתקבל בזרועות פתוחות כפרשן אצל חבריו ושותפיו לדעה בערוץ הראשון. אברמוביץ' עזב את העיתונות הכתובה, שמתאימה לו יותר, ומאז מעמדו המקצועי מבוסס יותר על זיכרונות העבר מאשר על קבלות ההווה.
אולי לא נעים לומר, אבל אמנון אברמוביץ' רחוק מלהיות איש טלביזיה אידיאלי, לא רק בגלל הטייתו הפוליטית, אלא קודם כל בגלל מגבלות טכניות של קול ומראה. נכון, אברמוביץ' הוא פצוע מלחמה ומדינת ישראל חייבת לו (למרות שבנזק הלאומי הנגרם מעבודתו התקשורתית הוא מצליח לקזז את תרומתו הפטריוטית מהעבר). בכל זאת, ספק רב אם למען נכה צה"ל מהימין היו מנהלי הטלביזיה מוכנים לכופף כך את כללי הליהוק - כללים שאני אישית הייתי שמח מאוד אם הצדדים החיצוניים הללו היו תופסים בהם פחות מקום.
בעידן שבו ערוץ מסחרי משלם למגישת חדשות מאות אלפי דולרים לשנה רק בגלל קול ומראה, מעניין יהיה לראות מה תהיה תרומתו לרייטינג של "הנכס העיתונאי החשוב ביותר". אדרבה, שיעבור לערוץ מסחרי ונראה פעם כמה הוא באמת שווה.
נתניהו, כך זה נראה, נכנס למשרד האוצר עם הרבה מרץ, אחרי תקופה ארוכה ומשמימה של ישיבה על הספסל. ראש הממשלה לשעבר למד בדרך הקשה שלא כדאי לו להמתין עד שהעם ימסור שוב לידיו את שרביט השלטון. היום הוא מבין שיש אנשים - בעלי יתרונות משלהם, גם אם פחות רהוטים וכריזמטיים - שמסוגלים בעבודה קשה ובעורמה פוליטית לקחת ממנו את תמיכת הציבור. ואם שרון עשה לו את זה - גם אולמרט או סילבן שלום עלולים לעשות לו את זה, אם ימשיך להישאר בצל בעוד הם מככבים על הבמה. ואולי נתניהו של היום מוצא טעם בעשייה ובתרומה למדינה כשר בכיר לא רק כמקפצה לראשות הממשלה, אלא גם כמטרה ראויה בזכות עצמה.
תיק החוץ יכול לשמש מקפצה פוליטית למשרד ראש הממשלה גם בלי הצלחה מוכחת. בתיק האוצר ההצלחה והכישלון מדידים, ונוגעים לכל אזרח. כדי להגיע שוב אל משרד ראש הממשלה יצטרך
נתניהו להיות שר אוצר מצליח. והוא מסוגל לכך. כך מאמינים מי שמכונים 'ראשי המשק', וגם הבורסה מאמינה בכך.
המשימה הלא פשוטה שמוטלת עכשיו על נתניהו היא להצליח להוציא את המשק מהמיתון בלי קשר למצב המדיני-בטחוני. נתניהו הוא האישיות הפוליטית היחידה שיכולה אולי לבלום את מסעו האיטי והעיקש של שרון אל הקמת מדינה פלשתינית. ככזה, היינו רוצים אולי לראותו בתפקיד מדיני-בטחוני, אך בדיעבד הוא יוכל בתפקידו הכלכלי הנוכחי לתרום לא מעט גם במישור המדיני.
המצב הכלכלי הרעוע משמש היום צידוק לדרך מדינית-ביטחונית שנכנעת ללחצים אמריקניים.
במקביל, המצב הביטחוני הקשה משמש צידוק למפרע לכל אוזלת יד כלכלית. חילוצה של העגלה הכלכלית מן הבוץ גם ללא 'פתרון מדיני' ישמיט את הקרקע מתחת לחלק מן הטיעונים המשמשים בידי מי שמבקשים לכפות על הציבור מדינה פלשתינית, ובראשם אריאל שרון.
עם הצגת ממשלתו הודיע שרון שהכלכלה תהיה בראש יעדיה של הקואליציה שלו. מתוקף היעד הזה, מתוקף אישיותו וניסיונו, ומתוקף הסמכויות חסרות התקדים שנמסרו לידיו, נתניהו הוא איש מפתח בממשלה הזו. נקווה שיסייעו בידיו מן השמיים, ושלא ירפו את ידיו מן הארץ. בהצלחה.
אמנון אברמוביץ' עובר דירה
העיתונאי ושדרן הטלביזיה אמנון אברמוביץ' עוזב את הערוץ הראשון, כך נודע השבוע. לפי הפרסומים, אברמוביץ' מסר כי עזיבתו נעשתה בדרך "ידידותית ותרבותית", כלומר לא בטריקת דלת. כעת נותר לו רק להחליט לאיזה משני הערוצים המסחריים ברצונו להצטרף, כי גם ערוץ 2 וגם ערוץ 10 משחרים לפתחו.
בעיתון הארץ הוגדרה עזיבתו של אברמוביץ' "מכה קשה מאוד למחלקת החדשות של הערוץ הציבורי". הכתבת ענת באלינט לא התאפקה, וכינתה את אברמוביץ' "הנכס העיתונאי החשוב ביותר של ערוץ 1". מחמאה קצת גורפת לאור העובדה שאברמוביץ' שכח כבר מזמן מהי עבודת שטח, וגם סקופים מרעישים אין לו יותר משיש לכמה וכמה מעמיתיו הכתבים, שלא זכו לתואר המבטיח 'פרשן'.
ברקע העזיבה עומדים ככל הנראה שני גורמים. הגורם האחד הוא הליכה עם הזרם של הכסף והרייטינג. בחודשים האחרונים מתנהל, בעיקר על ידי ערוץ 10, מסע רכישה במחירי שיא של מי שנחשבים לכוכבי הערוצים האחרים. אם אכן מחוזר גם אמנון אברמוביץ' על ידי האגף החדשותי של ערוץ 10, הרי שהוא מצטרף לצמד המגישים יעקב אילון ומיקי חיימוביץ', לכתב הצבאי אלון בן דוד ולעוד כמה. גם בערוץ 2 רוצים מן הסתם למלא את החללים שנפערו בשמי המרקע שלהם בכוכבים חדשים, אברמוביץ' למשל.
סיבה נוספת שעומדת כנראה ברקע נטישתו של אברמוביץ' היא החלטתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל לאזן את פרשנותו המוטית-שמאלה של אברמוביץ' בפרשנות מהצד השני. לאחר שנים ארוכות של מאבק, שאותו ניהלה בעיקר 'האגודה לזכות הציבור לדעת', הוחלט סוף סוף ברשות השידור שאי אפשר להשאיר לאברמוביץ' את כל הבמה. פרשנותו של אברמוביץ' היא יותר פובליציסטית-אידיאולוגית מאשר מקצועית. כשפעם אחת היה לו סקופ רציני על כינויו של סוכן השב"כ 'שמפניה', הוא לא התבייש אחר כך להביע חרטה על החשיפה בגלל שהיא משרתת את טיעוני הימין. הערותיו המושחזות, לעיתים המרושעות, מופנות כמעט דרך קבע אל הצד הימני של המפה הפוליטית. ולא שחלילה מישהו התכוון להביא פרשן ימני במעמד שווה לאברמוביץ'. הכוונה הייתה רק לאזן אותו במשהו באמצעות פרשן-אורח מהצד השני של המפה הפוליטית. מישהו מתחלף, שנוכחותו בתוכנית תהיה ארעית, וממילא משקלו הסגולי ומעמדו בעיני הצופים יהיה קטן יותר. אבל אפילו הסידור המינימלי הזה לא מצא חן בעיני אברמוביץ', וגם לכך הייתה כנראה השפעה על החלטתו לעבור לערוץ מסחרי.
הערוץ הראשון ללא אברמוביץ' יהיה אולי קצת פחות תוסס ושנון, אבל הרבה יותר מקצועי והגון - תכונות הכרחיות לערוץ שממומן על ידי הציבור. אם אכן יעבור לאחד הערוצים המסחריים, ממלכת הפופוליזם והרייטינג, תהיה זו הזדמנות מצוינת, לראשונה מאז פרישתו הרועמת מ'מעריב', לבחון עד כמה באמת יש ביקוש למרכולתו התעמולתית של אברמוביץ'.
יש בתקשורת אנשים - אברמוביץ' הוא אחד מהם, משה נגבי הוא עוד דוגמה - שנאמנותם האידיאולוגית ומקושרותם הקליקאית מבטיחה להם נחיתה מרופדת במקום חדש בכל מקרה של התפטרות או פיטורין. הללו יכולים לנוח על זרי הדפנה בזכות מה שכבר עשו בעבר. את השאר יעשו בשבילם חבריהם בבראנז'ה התקשורתית ובמערכת הפוליטית. בערוצים המסחריים זה לא אמור לעבוד ככה, מי שלא מביא רייטינג לא שורד, ואני מוכרח להודות שאני קצת מפקפק אם פרשנותו השמאלנית של אברמוביץ' תוכיח את עצמה כמשאבת רייטינג.
למעשה, ימי גדולתו של אברמוביץ' כעיתונאי היו לפני כעשרים שנה, לאחר שעבר מ'על המשמר' ל'מעריב', בימי העורך שמואל שניצר דווקא. באותן שנים היה לו ב'מעריב' טור שבועי בשם 'דו"ח', שנכתב מתוך עבודת שטח אינטנסיבית משולבת בדעתנות שנונה, שמאלנית כמובן. לא שאז הוא היה הוגן, אבל הרבה יותר מעניין. הפופולאריות של הטור ההוא, כמדומני, הכריחה את המתחרים מ'ידיעות' לייצר טור מקביל, זה של נחום ברנע. ברנע ממשיך עד היום לעשות עבודת שטח ולכתוב את טורו השבועי, הרבה אחרי שאברמוביץ' נטש את מעריב בטריקת דלת בעקבות פרשת האזנות הסתר, והתקבל בזרועות פתוחות כפרשן אצל חבריו ושותפיו לדעה בערוץ הראשון. אברמוביץ' עזב את העיתונות הכתובה, שמתאימה לו יותר, ומאז מעמדו המקצועי מבוסס יותר על זיכרונות העבר מאשר על קבלות ההווה.
אולי לא נעים לומר, אבל אמנון אברמוביץ' רחוק מלהיות איש טלביזיה אידיאלי, לא רק בגלל הטייתו הפוליטית, אלא קודם כל בגלל מגבלות טכניות של קול ומראה. נכון, אברמוביץ' הוא פצוע מלחמה ומדינת ישראל חייבת לו (למרות שבנזק הלאומי הנגרם מעבודתו התקשורתית הוא מצליח לקזז את תרומתו הפטריוטית מהעבר). בכל זאת, ספק רב אם למען נכה צה"ל מהימין היו מנהלי הטלביזיה מוכנים לכופף כך את כללי הליהוק - כללים שאני אישית הייתי שמח מאוד אם הצדדים החיצוניים הללו היו תופסים בהם פחות מקום.
בעידן שבו ערוץ מסחרי משלם למגישת חדשות מאות אלפי דולרים לשנה רק בגלל קול ומראה, מעניין יהיה לראות מה תהיה תרומתו לרייטינג של "הנכס העיתונאי החשוב ביותר". אדרבה, שיעבור לערוץ מסחרי ונראה פעם כמה הוא באמת שווה.
