על לוח השנה העברי נרשמו, במרוצת הדורות, עשרות 'פורימים' משפחתיים, מקומיים וארציים, לזכר נסי הצלה מיד צוררים. חלקם מצוינים עד היום בקריאת מגילה מיוחדת שחוברה לרגל המאורע, בסעודת הודיה ולעתים אף במשלוחי מנות, בדומה לחג הפורים המפורסם, המשותף לכל קהילות ועדות ישראל.
הפורים הראשון בסדרה זו מיוחס ליהודי העיר קסטיליה שבצפון איטליה. גונזלו מארטינז, אחד מבכירי השרים בעיר, שזכה לכינוי 'המן הרשע', הסית את המלך להחרים את הרכוש היהודי לטובת המלחמה במוסלמים ולגרש את היהודים מהארץ. המלכה, לעומתו, ניסתה לשכנע את בעלה כי אותו מארטינז חותר תחתיו, ומטרתו ברדיפת היהודים היא להרע לשלטונו. כשהתברר כי הצדק עם המלכה, נדון השר הבכיר למוות, ויהודי העיר חגגו את מפלתו ואף הנציחו את הנס, שארע בכ"א באדר א' צ"ט לאלף הקודם (שנת 336 לסה"נ) לדורות.
כעבור כתשע מאות שנה פרץ בעיר הצרפתית נרבונא ריב בין יהודי מקומי למוכר דגים נוצרי. מותו של המוכר הביא להתנפלות המונית על בתי היהודים ובזיזת רכושם. אלמלא התערבותו המהירה של שר המדינה, הרוזן דון אימריק, ההמשך יכול היה להיות גרוע בהרבה. רב הקהילה, רבי מאיר ברבי יצחק, קבע את יום ההצלה, כ"א באדר, "למען יהיה זה לזיכרון בכל ולא יעברו ימי הפורים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה".
"לא מאסתים ולא געלתים"
מאה שמונים וארבע שנים מאוחר יותר (שנת ק"פ 1420) הוסיפו יהודי העיר סרגוסא שבספרד לרשימה את נס ההצלה שארע להם, לאחר שמומר בשם חיים שאמי גילה את אזנו של המלך דון אלפונסו החמישי כי קבלות הפנים החמות הנערכות לכבודו מדי עוברו ברחוב היהודים נעשות כשנרתיקי ספרי התורה ריקים. המלך הזועם החליט לבדוק את הדבר מקרוב והכין את חיילו לפרוע פרעות בבני הקהילה בגין התרמית. בלילה שקדם לביקור, כך מספרת 'מגילת סרגוסה', נדדה שנתם של תריסר שמשי בתי הכנסת בעיר. איש בעל שער ואזור עור במותניו העיר אותם והורה להם ללכת אל בית הכנסת, למלא את התיקים הריקים בספרי תורה ולשוב אל משכבם, מבלי לגלות את הדבר לאיש. כל השמשים עשו כמצווה עליהם.
למחרת, כשהגיעו המלך ופמלייתו לרחוב היהודים, ביקש אלפונסו כי יראו לו את ספר התורה מבפנים. לב היהודים, שידעו כי הנרתיקים ריקים, נמס כמים למשמע הבקשה הבלתי צפויה. בטרם הספיקו למלאה מיהרו השרים שנלוו אל המלך ופתחו את אחד משלושים וששה ספרי התורה שנישאו בידי נכבדי העדה. להפתעת הכל התנוסס בראש העמוד הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" שתורגם מיד באזני המלך ומלוויו לספרדית. התופעה חזרה על עצמה בכל הנרתיקים. המומר נתלה ברחובה של עיר והיהודים, שזכו לפטור ממסים למשך שלוש שנים, קבעו את י"ז בשבט ליום משתה ושמחה "הם ובניהם ובני בניהם עד עולם".
המושל המצרי אחמד שאיטאן פחה תרם אף הוא יום חג ליהודי ארצו לדורותיהם, בכ"ח באדר. בשנת רפ"ד (1524) השליך לכלא תריסר מראשי הקהילה היהודית בקהיר, ובהם הגאון רבי דוד בן זימרא (הרדב"ז), אב בית הדין הנערץ שלה. הוא הציב כופר לפדיונם בסכום ענק. כשהכסף התמהמה חרץ שאיטאן את דינה של הקהילה כולה למוות. ההחלטה התקבלה בבית המרחץ, אך הפחה העריץ לא הספיק אפילו להגיע ללשכתו כדי להורות על ביצועה: אחד מעבדיו, שקשר נגדו, קם והרגו. גם על נס זה נכתבה מגילה המגוללת את הסיפור במלואו, במבנה ובסגנון המזכירים את מגילת אסתר.
שר האופים מוציא חוזה
שמונה ימים לפני שצאצאיהם של יוצאי מצרים חוגגים את הפורים הפרטי שלהם, עושים זאת צאצאיהם של ילידי פרנקפורט הגרמנית מלפני כשלוש מאות ושישים שנה. המושל מתיאס, שהומלך על המדינה, בחר בה כמקום הכתרתו. ראש האופים בפרנקפורט החליט שיש להגביל את עיסוקיהם של היהודים בעיר, ואמר שאם דרישותיו לא יתקבלו ישבית את המאפיות בעיר בימים שלפני הטקס הממלכתי. בעצתו, פנתה מועצת העיר במכתב רשמי אל המלך הטרי, ובו נכתב על היהודים שהם מנצלים את זכויותיהם לרעה ופוגעים קשות באוכלוסיה הנוצרית. דחיית הבקשה הביאה לפשיטה על הגטו היהודי בשעה שבני הקהילה היו עסוקים בתפילה. בתיהם נפרצו ונבזזו. הידיעה על הפוגרום הניעה את המלך להכריז על ראש גילדת האופים כמורד במלכות שדינו מוות, ולהורות לראש עיריית פרנקפורט להשיב ליהודים את רכושם, בתוספת פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם. יום ההוצאה להורג של הצורר נקבע כ'פורים פרנקפורט'.
יומיים קודם לכן, בי"ח באדר, חוגגים יוצאי העיר צנעא שבתימן את ה'פורים' שלהם, שאירע בשנת תפ"ב (1722). בן המלך התימני יצא לטייל בלוויית שני שרים אל הרחוב היהודי בחג הפורים. כשירד הנסיך מסוסו קמו שני השרים, רצחו את הנסיך ומיהרו לדווח על 'נקמת המן' בנסיך. על הרחוב היהודי הוטל סגר, וצו מלכותי קבע כי אם הרוצחים לא יוסגרו תוך שלושה ימים יישרפו כל היהודים חיים. בעוד היהודים עומדים וזועקים לישועה, קם הנסיך לתחייה, סיפר מי הם רוצחיו ושב לארון המתים. הרוצחים נתלו על עץ, ויהודי העיר הצוהלים קבעו את היום כ'פורים שני'.
רשימת ה'פורימים הלא מפורסמים' המפורטת כוללת גם כאלה שקורותיהם נשתכחו במרוצת השנים, ורק המקום והתאריך נותרו, כמו 'פורים כיאו' הנחוג בח' באייר, 'פורים דופצינא' בכ"ד בתמוז ועוד.
לא רק על 'המנים' למיניהם שקמו עלינו לכלותינו במרוצת הדורות נקבעו ימי פורים. יוצאי תוניס למשל חוגגים בכ"ד בטבת 'פורים שלג', לזכר הנס שאירע בשנת תרנ"א (1901), כששלג כבד שירד גרם נזקים כבדים, אך במקום מושבם של היהודים, ג'רבה, לא אירע כל רע...
פורים כפול
איתרע מזלם של אחדות מקהילות ישראל והפורים ה'פרטי' שלהן חל בפורים עצמו. יהודי רומניה חוגגים "עד דלא ידע" לא רק בגלל ההצלה מידי המן בימי מרדכי ואסתר, אלא גם מידיו של הבישוף מרומאן, יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר. הבישוף גזר עליהם שריפה בבית הקברות בחג הפורים.
שתדלנותו של מזכיר המושל, ישעיה בן יוסף, הביאה לביטול הגזירה ולהפיכת היום מאבל ליום טוב.
גם ליהודי האי רודוס יש סיבה טובה נוספת לשמוח בפורים. לפני כשלש מאות וששים שנה נשמע המושל המקומי, יוסוף פחה לקול הסוחרים היוונים, וציווה להכרית את היהודים ולהחרים את רכושם. ראשי הקהילה נאסרו בעיצומו של חג הפורים, ורק לאחר מאמצים רציניים הם שוחררו והגזירות נגדם בוטלו.
יהודי טריפולי, בירת לוב, המציינים בפורים גם את נגיפת אברהים א-שריף שצר על עירם, יכולים להתנחם ב'פורים שריף', המיוחד רק להם ומצוין בכ"ג בטבת.
אגב, הרב מרדכי גנוט מזכיר ב'לוח דבר בעתו' גם את 'פורים ארץ ישראל', המצוין ביום זה בתריסר השנים האחרונות, בעקבות סיומה של מלחמת המפרץ ביום זה, ושחרור תושבי הארץ מחובת נשיאת מסכות המגן...
ויש גם פורים משולש
יש ערים בישראל ובתפוצות שיש להם גם 'פורים משולש'. חברון, למשל, חוגגת הן את 'פורים טאקה' (חלון) והן את 'פורים פאחה'. הראשון בי"ד בטבת, לזכר הנס שארע בשנת תק"א (1701), כשהפחה הטיל עליהם לגייס 50 אלף לירות תוך שלשה ימים, אחרת יחרץ דינם למוות. ביום השלישי מצא שמש בית הכנסת בחלון ארנק ובו הסכום הנדרש, וליהודים היתה אורה ושמחה. הפורים המקומי השני הקרוי על שם הפחה איברהים, שליט דמשק, מצוין בר"ח אב. הפחה נטע את מחנה צבאו האדיר ליד 'בריכות שלמה' הסמוכות לעיר. כשחייליו העייפים נמו את שנתם התנפלו עליהם במפתיע אנשיו של מושל חברון, והרגו בהם שלושת אלפים חיילים. הפחה נשבע לנקום את דמם בהשמדת כל בני חברון.
היהודים, שחששו מאד לגורלם, התענו והתפללו ליושב במרומים כי לא יאונה להם כל רע. למרבה הפלא, הציב הפחה מייד עם כיבוש העיר שומרים לבל יגעו בהם לרעה.
עיר נוספת שיש לה פורים כפול משלה היא בגדד. ט"ז בטבת וי"א באב הם הימים שלה. בראשון
מביניהם, שאירע בשנת שצ"ט (1631) הוא מצוין כי "הסולטן התורכי מוראד הרביעי כובש, בעזרת היהודים, את העיר שנית מיד הפרסים". על השני, המתוארך 94 שנים מאוחר יותר, מצוינת רק העובדה כי "הצבא הפרסי נסוג מהעיר לאחר כישלונו לכובשה".
לרשימה המכובדת של הרב גנוט ניתן להוסיף את העיר אוסטראה שבפולין, מקום מושבו של הגאון רבי שמואל איידליס, המוכר יותר כמהרש"א, ממגיהי ומפרשי התלמוד, בה נהגו לחגוג ימי פורים באסרו חג של פסח ובז' בתמוז. הראשון לזכר הנס שארע בשנת תצ"ד (1734) , כשאחד מבני הקהילה היהודית הבחין בהברחת נשק גדולה של איכרי הסביבה לתוך הגטו היהודי בעיר. ראשי הקהילה שהריחו מזימה שיחדו את שכניהם לסייע להם בפירוק כלי הנשק. כאשר הגיעו הכפריים וגילו את הנשק המפורק נסו על נפשם...
פחות מחמישים שנה מאוחר יותר, המפקד הרוסי סורבורוב צר על העיר והפציץ בעיקר את בית הכנסת של המהרש"א, בו התכנסו יהודי העיר, משום שחשב שהוא מבצר, אך לא הצליח לפגוע בו לרעה. אחד המתבצרים היהודיים שם את נפשו בכפו, חצה בחסות החשיכה את הנהר שהפריד בין העיר לצבא הרוסי והודיע לסורבורוב כי הפולנים ברחו וצבאו יכול להיכנס לעיר. על דעת רבני המקום נתלתה לימים בבית הכנסת ההוראה לדורות: "ביום השישי לחודש תמוז ייסגרו כל החנויות בהשכמה, וכולם יהיו בתענית עד לאחר תפילת מנחה גדולה. למחרתו, היום השביעי לחודש ייקבע לששון ולשמחה, ייערכו סעודות כסעודת פורים, ילבשו בגדי שבת, ישלחו מתנות לאביונים ולא יאמרו תחנון".
הפורים הראשון בסדרה זו מיוחס ליהודי העיר קסטיליה שבצפון איטליה. גונזלו מארטינז, אחד מבכירי השרים בעיר, שזכה לכינוי 'המן הרשע', הסית את המלך להחרים את הרכוש היהודי לטובת המלחמה במוסלמים ולגרש את היהודים מהארץ. המלכה, לעומתו, ניסתה לשכנע את בעלה כי אותו מארטינז חותר תחתיו, ומטרתו ברדיפת היהודים היא להרע לשלטונו. כשהתברר כי הצדק עם המלכה, נדון השר הבכיר למוות, ויהודי העיר חגגו את מפלתו ואף הנציחו את הנס, שארע בכ"א באדר א' צ"ט לאלף הקודם (שנת 336 לסה"נ) לדורות.
כעבור כתשע מאות שנה פרץ בעיר הצרפתית נרבונא ריב בין יהודי מקומי למוכר דגים נוצרי. מותו של המוכר הביא להתנפלות המונית על בתי היהודים ובזיזת רכושם. אלמלא התערבותו המהירה של שר המדינה, הרוזן דון אימריק, ההמשך יכול היה להיות גרוע בהרבה. רב הקהילה, רבי מאיר ברבי יצחק, קבע את יום ההצלה, כ"א באדר, "למען יהיה זה לזיכרון בכל ולא יעברו ימי הפורים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה".
"לא מאסתים ולא געלתים"
מאה שמונים וארבע שנים מאוחר יותר (שנת ק"פ 1420) הוסיפו יהודי העיר סרגוסא שבספרד לרשימה את נס ההצלה שארע להם, לאחר שמומר בשם חיים שאמי גילה את אזנו של המלך דון אלפונסו החמישי כי קבלות הפנים החמות הנערכות לכבודו מדי עוברו ברחוב היהודים נעשות כשנרתיקי ספרי התורה ריקים. המלך הזועם החליט לבדוק את הדבר מקרוב והכין את חיילו לפרוע פרעות בבני הקהילה בגין התרמית. בלילה שקדם לביקור, כך מספרת 'מגילת סרגוסה', נדדה שנתם של תריסר שמשי בתי הכנסת בעיר. איש בעל שער ואזור עור במותניו העיר אותם והורה להם ללכת אל בית הכנסת, למלא את התיקים הריקים בספרי תורה ולשוב אל משכבם, מבלי לגלות את הדבר לאיש. כל השמשים עשו כמצווה עליהם.
למחרת, כשהגיעו המלך ופמלייתו לרחוב היהודים, ביקש אלפונסו כי יראו לו את ספר התורה מבפנים. לב היהודים, שידעו כי הנרתיקים ריקים, נמס כמים למשמע הבקשה הבלתי צפויה. בטרם הספיקו למלאה מיהרו השרים שנלוו אל המלך ופתחו את אחד משלושים וששה ספרי התורה שנישאו בידי נכבדי העדה. להפתעת הכל התנוסס בראש העמוד הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" שתורגם מיד באזני המלך ומלוויו לספרדית. התופעה חזרה על עצמה בכל הנרתיקים. המומר נתלה ברחובה של עיר והיהודים, שזכו לפטור ממסים למשך שלוש שנים, קבעו את י"ז בשבט ליום משתה ושמחה "הם ובניהם ובני בניהם עד עולם".
המושל המצרי אחמד שאיטאן פחה תרם אף הוא יום חג ליהודי ארצו לדורותיהם, בכ"ח באדר. בשנת רפ"ד (1524) השליך לכלא תריסר מראשי הקהילה היהודית בקהיר, ובהם הגאון רבי דוד בן זימרא (הרדב"ז), אב בית הדין הנערץ שלה. הוא הציב כופר לפדיונם בסכום ענק. כשהכסף התמהמה חרץ שאיטאן את דינה של הקהילה כולה למוות. ההחלטה התקבלה בבית המרחץ, אך הפחה העריץ לא הספיק אפילו להגיע ללשכתו כדי להורות על ביצועה: אחד מעבדיו, שקשר נגדו, קם והרגו. גם על נס זה נכתבה מגילה המגוללת את הסיפור במלואו, במבנה ובסגנון המזכירים את מגילת אסתר.
שר האופים מוציא חוזה
שמונה ימים לפני שצאצאיהם של יוצאי מצרים חוגגים את הפורים הפרטי שלהם, עושים זאת צאצאיהם של ילידי פרנקפורט הגרמנית מלפני כשלוש מאות ושישים שנה. המושל מתיאס, שהומלך על המדינה, בחר בה כמקום הכתרתו. ראש האופים בפרנקפורט החליט שיש להגביל את עיסוקיהם של היהודים בעיר, ואמר שאם דרישותיו לא יתקבלו ישבית את המאפיות בעיר בימים שלפני הטקס הממלכתי. בעצתו, פנתה מועצת העיר במכתב רשמי אל המלך הטרי, ובו נכתב על היהודים שהם מנצלים את זכויותיהם לרעה ופוגעים קשות באוכלוסיה הנוצרית. דחיית הבקשה הביאה לפשיטה על הגטו היהודי בשעה שבני הקהילה היו עסוקים בתפילה. בתיהם נפרצו ונבזזו. הידיעה על הפוגרום הניעה את המלך להכריז על ראש גילדת האופים כמורד במלכות שדינו מוות, ולהורות לראש עיריית פרנקפורט להשיב ליהודים את רכושם, בתוספת פיצוי על עגמת הנפש שנגרמה להם. יום ההוצאה להורג של הצורר נקבע כ'פורים פרנקפורט'.
יומיים קודם לכן, בי"ח באדר, חוגגים יוצאי העיר צנעא שבתימן את ה'פורים' שלהם, שאירע בשנת תפ"ב (1722). בן המלך התימני יצא לטייל בלוויית שני שרים אל הרחוב היהודי בחג הפורים. כשירד הנסיך מסוסו קמו שני השרים, רצחו את הנסיך ומיהרו לדווח על 'נקמת המן' בנסיך. על הרחוב היהודי הוטל סגר, וצו מלכותי קבע כי אם הרוצחים לא יוסגרו תוך שלושה ימים יישרפו כל היהודים חיים. בעוד היהודים עומדים וזועקים לישועה, קם הנסיך לתחייה, סיפר מי הם רוצחיו ושב לארון המתים. הרוצחים נתלו על עץ, ויהודי העיר הצוהלים קבעו את היום כ'פורים שני'.
רשימת ה'פורימים הלא מפורסמים' המפורטת כוללת גם כאלה שקורותיהם נשתכחו במרוצת השנים, ורק המקום והתאריך נותרו, כמו 'פורים כיאו' הנחוג בח' באייר, 'פורים דופצינא' בכ"ד בתמוז ועוד.
לא רק על 'המנים' למיניהם שקמו עלינו לכלותינו במרוצת הדורות נקבעו ימי פורים. יוצאי תוניס למשל חוגגים בכ"ד בטבת 'פורים שלג', לזכר הנס שאירע בשנת תרנ"א (1901), כששלג כבד שירד גרם נזקים כבדים, אך במקום מושבם של היהודים, ג'רבה, לא אירע כל רע...
פורים כפול
איתרע מזלם של אחדות מקהילות ישראל והפורים ה'פרטי' שלהן חל בפורים עצמו. יהודי רומניה חוגגים "עד דלא ידע" לא רק בגלל ההצלה מידי המן בימי מרדכי ואסתר, אלא גם מידיו של הבישוף מרומאן, יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר. הבישוף גזר עליהם שריפה בבית הקברות בחג הפורים.
שתדלנותו של מזכיר המושל, ישעיה בן יוסף, הביאה לביטול הגזירה ולהפיכת היום מאבל ליום טוב.
גם ליהודי האי רודוס יש סיבה טובה נוספת לשמוח בפורים. לפני כשלש מאות וששים שנה נשמע המושל המקומי, יוסוף פחה לקול הסוחרים היוונים, וציווה להכרית את היהודים ולהחרים את רכושם. ראשי הקהילה נאסרו בעיצומו של חג הפורים, ורק לאחר מאמצים רציניים הם שוחררו והגזירות נגדם בוטלו.
יהודי טריפולי, בירת לוב, המציינים בפורים גם את נגיפת אברהים א-שריף שצר על עירם, יכולים להתנחם ב'פורים שריף', המיוחד רק להם ומצוין בכ"ג בטבת.
אגב, הרב מרדכי גנוט מזכיר ב'לוח דבר בעתו' גם את 'פורים ארץ ישראל', המצוין ביום זה בתריסר השנים האחרונות, בעקבות סיומה של מלחמת המפרץ ביום זה, ושחרור תושבי הארץ מחובת נשיאת מסכות המגן...
ויש גם פורים משולש
יש ערים בישראל ובתפוצות שיש להם גם 'פורים משולש'. חברון, למשל, חוגגת הן את 'פורים טאקה' (חלון) והן את 'פורים פאחה'. הראשון בי"ד בטבת, לזכר הנס שארע בשנת תק"א (1701), כשהפחה הטיל עליהם לגייס 50 אלף לירות תוך שלשה ימים, אחרת יחרץ דינם למוות. ביום השלישי מצא שמש בית הכנסת בחלון ארנק ובו הסכום הנדרש, וליהודים היתה אורה ושמחה. הפורים המקומי השני הקרוי על שם הפחה איברהים, שליט דמשק, מצוין בר"ח אב. הפחה נטע את מחנה צבאו האדיר ליד 'בריכות שלמה' הסמוכות לעיר. כשחייליו העייפים נמו את שנתם התנפלו עליהם במפתיע אנשיו של מושל חברון, והרגו בהם שלושת אלפים חיילים. הפחה נשבע לנקום את דמם בהשמדת כל בני חברון.
היהודים, שחששו מאד לגורלם, התענו והתפללו ליושב במרומים כי לא יאונה להם כל רע. למרבה הפלא, הציב הפחה מייד עם כיבוש העיר שומרים לבל יגעו בהם לרעה.
עיר נוספת שיש לה פורים כפול משלה היא בגדד. ט"ז בטבת וי"א באב הם הימים שלה. בראשון
מביניהם, שאירע בשנת שצ"ט (1631) הוא מצוין כי "הסולטן התורכי מוראד הרביעי כובש, בעזרת היהודים, את העיר שנית מיד הפרסים". על השני, המתוארך 94 שנים מאוחר יותר, מצוינת רק העובדה כי "הצבא הפרסי נסוג מהעיר לאחר כישלונו לכובשה".
לרשימה המכובדת של הרב גנוט ניתן להוסיף את העיר אוסטראה שבפולין, מקום מושבו של הגאון רבי שמואל איידליס, המוכר יותר כמהרש"א, ממגיהי ומפרשי התלמוד, בה נהגו לחגוג ימי פורים באסרו חג של פסח ובז' בתמוז. הראשון לזכר הנס שארע בשנת תצ"ד (1734) , כשאחד מבני הקהילה היהודית הבחין בהברחת נשק גדולה של איכרי הסביבה לתוך הגטו היהודי בעיר. ראשי הקהילה שהריחו מזימה שיחדו את שכניהם לסייע להם בפירוק כלי הנשק. כאשר הגיעו הכפריים וגילו את הנשק המפורק נסו על נפשם...
פחות מחמישים שנה מאוחר יותר, המפקד הרוסי סורבורוב צר על העיר והפציץ בעיקר את בית הכנסת של המהרש"א, בו התכנסו יהודי העיר, משום שחשב שהוא מבצר, אך לא הצליח לפגוע בו לרעה. אחד המתבצרים היהודיים שם את נפשו בכפו, חצה בחסות החשיכה את הנהר שהפריד בין העיר לצבא הרוסי והודיע לסורבורוב כי הפולנים ברחו וצבאו יכול להיכנס לעיר. על דעת רבני המקום נתלתה לימים בבית הכנסת ההוראה לדורות: "ביום השישי לחודש תמוז ייסגרו כל החנויות בהשכמה, וכולם יהיו בתענית עד לאחר תפילת מנחה גדולה. למחרתו, היום השביעי לחודש ייקבע לששון ולשמחה, ייערכו סעודות כסעודת פורים, ילבשו בגדי שבת, ישלחו מתנות לאביונים ולא יאמרו תחנון".
