יום הכיפורים תשל"ג, 6 באוקטובר 1973. השעה 12:30. חיילי מעוז 'כתובה' שבצפון תעלת סואץ סיימו זה עתה את תפילת מוסף. כעת הם מתחבטים בשאלה אם להחליף את השומרים בתצפיות שמחוץ למעוז ולהתפלל מנחה אחר הצהריים, או להתפלל מנחה עכשיו. ההודעה שהגיעה בקשר סיימה את ההתלבטויות: 'שובך יונים' שם הקוד למלחמה. סמל המחלקה, זבולון אורלב, אז בן 27, מחליט להתפלל עכשיו, כי לפי ההתרעה המלחמה אמורה לפרוץ רק בשעה שש בערב. אלא שלפני שהם מספיקים להתחיל את התפילה, מגיע התיקון: 'שובך יונים' עכשיו. הצופים הרחוקים מוחזרים במהירות, החיילים יורדים לבונקרים ורק מפקד המוצב והקשר נשארים למעלה לתצפת. מנחה של יום כיפור הם כבר לא התפללו.
30 שנה אחרי, סמל ראשון (מיל') זבולון אורלב, שר הרווחה, מפנה שעה וחצי מסדר יומו העמוס בטיפול במצוקות החברה הישראלית על מנת לשחזר, מנקודת מבטו של מפקד באחד המעוזים, את יומה הראשון של הטראומטית במלחמות ישראל.
מערך המוצבים (שכונו מעוזים) על גדות תעלת סואץ ערב המלחמה היה חלק מקו בר-לב המפורסם. המרחק בין מעוז אחד למשנהו היה בסביבות עשרה קילומטרים. כוחות השריון שהיו אמורים לתגבר את המעוזים ישבו כעשרה קילומטרים מזרחה. כל המעוזים, עשרים במספר, נכבשו במהלך הלחימה על ידי המצרים, או פונו, פרט למעוז אחד 'בודפשט', בפיקודו של מוטי אשכנזי, המעוז הצפוני ביותר, שלמעשה לא שכן על התעלה ולכן הצליח לשרוד.
21 חיילים בלבד היו במוצב ערב המלחמה בפיקודו של מפקד המחלקה, דוד סיטן. לרשותם עמדו רק 2 זחל"מים, מרגמה, מקלעים ונשק אישי. סמל המחלקה, זבולון אורלב, שימש למעשה כסגן המפקד. "כל שאר הקצינים והמפקדים", הוא מספר, "יצאו הביתה לחג. הפלוגה שלנו זומנה לשירות מילואים של חודש שהיה אמור להסתיים אחרי שמחת תורה. אני הייתי אמור להשתחרר אחרי יום כיפור כי היה לי בלת"ם, ולכן השאירו אותי בחג".
התצפיתן מופתע
"כשמפקד המוצב הודיעה לי על הכוננות למלחמה מיידית, ניגשתי במהירות לכיוון מגדל התצפית שהיה בתוך המוצב. גובהו היה מעל עשרה מטר, והתצפיתן, שנעזר במשקפת המגדילה פי 20, יכול היה לצפות לעומק השטח המצרי. הבחור שאייש את התצפית, חילוני 'אדוק', התנדב מראש לתצפת בשעות התפילה. צעקתי לו מלמטה: 'יצחק, רד!', אבל הוא היה בטוח שאני שואל אותו אם הוא בסדר וענה לי משהו כמו: 'אתם יכולים להמשיך להתפלל, לא צריך להחליף אותי, אני מסודר פה'. צעקתי לו שוב שירד, אבל הוא בשלו: 'אני בסדר, יש לי כאן אוכל וסיגריות, לא צריך לשירותים'. זה היה הרגע הראשון שבו נאלצתי לחלל את השבת והחג. ניגשתי לטלפון הקווי שקישר בין העמדות וצעקתי לו שיעוף מיד למטה. בזמן הפגזה, מגדל התצפית הגבוה הוא המטרה הראשונה שמכוונים אליה, ולמצרים היו טנקים ממש על שפת התעלה, במרחק של 150 מטר מאיתנו.
"השעה היתה בסביבות אחת כשהתצפיתן ירד. שאלתי אותו האם הוא ראה איזושהי תכונה מיוחדת בצד המצרי. תשובתו היתה שלילית הכל כרגיל".
איך זה יכול להיות שפחות משעה לפני ההתקפה לא ראו שום דבר חריג?
"מפני שהמצרים היו ערוכים מראש. מרגע שנכנסנו לקו, שבועיים וחצי לפני כן, ראינו תכונה בלתי פוסקת בצד המצרי. בכל מעוז היתה תמונת פנורמה של מודיעין עם הטווחים ופירוט הכוחות המצרים בצד השני של התעלה. כשנכנסנו בפעם ראשונה לקו ראינו שאין קשר בין מה שכתוב לבין המציאות בשטח המצרים הכפילו את הכוחות בכל מקום".
דיווחתם על זה?
"ודאי, והתשובה היתה שלא נדאג, כי המצרים נמצאים בעיצומו של תרגיל ארוך ורחב היקף". אורלב מציג בפנינו את דפי הדיווח של תצפית המוצב מהימים שקדמו למלחמה. הדפים המצהיבים מלאים בתיאורי פעילות מצרית: תנועת משאיות, טנקים, כוחות רגליים וציוד כבד.
כלומר, לא היתה הפתעה מריכוז הכוחות, אלא רק מהכוונה שלהם לתקוף.
"כן, ובשבילי התשובה של התצפיתן, יצחק נוח, שירד בצהריי יום כיפור ואמר ששום דבר חריג לא נראה, מסמלת בדיוק את הגישה הצה"לית הכללית".
קצת לפני השעה שתיים, אחרי שחיילי המוצב נכנסו כולם, פרט למפקד ולקשר שנשארו בתצפית על סוללת העפר של המוצב, חלפו ארבעה מטוסים מצריים מעל המוצב בגובה נמוך. "זה היה דבר מפחיד", משחזר אורלב. "הייתי בפתח של הבונקר וראיתי אותם טסים ממש בגובה אפס. הייתי בטוח שהם ייכנסו במגדל התצפית. ההדף העצום שהם יצרו זעזע את כל המוצב. צריך לזכור שהיינו ממוקמים באזור של ביצות, כך שהאדמה ממש רעדה לנו מתחת לרגליים. הם לא הפציצו אותנו, אבל האפקט היה חזק מאוד.
"מיד אחר כך התחילה הרעשה מסיבית, אבל בצורה שלא נתקלתי בה והיה לי אז ניסיון קרבי ממלחמת ששת הימים ומפעולות נוספות. בדרך כלל בזמן הרעשה ארטילרית יש נפילה, עוברות כמה שניות ויש עוד אחת. ההפגזה הזו היתה רצופה, אי אפשר היה לספור את הנפילות! היתה לנו הרגשה שכל התותחים המצריים בגזרה יורים רק על המעוז שלנו. אחרי חצי שעה של הרעשה בלתי פוסקת, פתאום אני שומע יריות. וזה דבר מוזר, מכיוון שתורת הלחימה אומרת שקודם מרככים את היעד באש ארטילרית ורק אחר כך מנסים לכבוש אותו עם חיילים.
סירות במים
מה קרה אותו זמן במעוזים האחרים?
"רשת הקשר התעוררה פתאום. הייתי כבר בתוך בונקר הפיקוד ושמעתי בקשר שכל האחרים גם מותקפים. הרמקולים בבונקר טרטרו כל הזמן עם קריאות ממעוזים אחרים. זה נשמע כמו מלחמת עולם. אבל אנחנו היינו מרוכזים בעצמנו והיריות האלה הפליאו אותי. ניסיתי להתקשר למפקד המעוז שהיה למעלה בעמדת התצפית על הסוללה, אבל הוא לא ענה לי. ניסיתי לצעוק להם, אבל כלום. יצאתי החוצה בזחילה. מסתבר שזחלתי כל-כך טוב עד שאחרי הקרב ראיתי שכל אזור הברכיים שלי קרוע.
"כשיצאתי החוצה לא הכרתי את המעוז: הכל היה הרוס, שבור, מלא אבק. בקושי מצאתי את הדרך לעמדה. כשהגעתי מצאתי את שניהם פצועים. המפקד היה חסר הכרה. באותו רגע חשבתי שהוא נהרג, והקשר שלו שכב לידו עם פגיעת ראש. הרמתי את הראש החוצה מעל לסוללה, וחטפתי שוק בתוך המים יש סירות! בתוך הסירות ישבו חיילים מצריים, כתריסר בכל סירה, וחתרו ישר לכיוון המעוז שלנו.
בחתירה?
"כן, הם כנראה לא השתמשו במנועים כדי שלא ישמעו אותם, למרות שבתוך ההמולה של ההפגזה לא היינו יכולים לשמוע אותם. צריך לזכור שכל התעלה רוחבה בסך הכל 150 מטר, והמעוז ישב ממש על הגדה שלה.
"מיד צעקתי לחבר'ה לצאת לעמדות. בדיעבד התברר לנו שמי שירה היה המפקד שלנו, שהרים את הראש, זיהה את הסירות וניסה לפגוע בהן. הוא והקשר נפגעו מהירי של המצרים בסירות. זה היה מזל גדול שהוא הצליח לזהות אותם. במוצב אחר, 'לחצנית', אף אחד לא הרים את הראש לתצפת החוצה, וכנראה שהמפקד נפגע מיד בהפגזה. המצרים צלחו עם סירות עד למעוז ובשעה שלוש הוא כבר נכבש!
"התחלנו לירות לעבר הסירות, ארבע במספר, והם ירו עלינו מהסירות ומהמוצבים שלהם בצד השני של התעלה".
איזה כלי נשק היו לכם?
"לחיילים היו רובי FN, זה רובה חצי אוטומטי (יורה בבודדת) ולנו המפקדים היו עוזים. בעמדות היו גם מקלעים.
"הקרב לקח בערך חצי שעה, ובסופו הצלחנו לפגוע בכל הסירות והמצרים נפלו למים וטבעו. לנו היו שני פצועים. בתוך כל זה ההפגזה לא הפסיקה לרגע. עכשיו השעה היתה בערך שלוש. הורדתי את החיילים חזרה לתוך הבונקר ונשארתי עם חייל נוסף למעלה. מדי פעם הרמתי את הראש כדי לצפות החוצה, ובכל פעם כל הגזרה מולי יורה עלי.
"אחרי משהו כמו חצי שעה, שוב תצפתי החוצה, ומה אני רואה? שוב סירות במים. הוצאתי את כולם לעמדות, ושוב הצלחנו לפגוע בכל ארבע הסירות. אגב, הסירות הללו לא היו מגומי שאפשר לפנצ'ר ולהטביע בכדור אחד. הן כנראה היו בנויות מתאים של חומר ציפה, כך שהיינו צריכים ממש לרסק אותן כדי שהן יטבעו. בתום הקרב היו לנו שני פצועים בינוני. ירדתי לבונקר כדי לבדוק את מצב הפצועים, ואז החובש אמר לי שיש בעיה עם מפקד המעוז, שנפצע בהתחלה: לא מצליחים להכניס לו אינפוזיה".
למה כל-כך קשה לחובש להכניס אינפוזיה?
"צריך להבין שבתוך הבונקר הכל רעד, היה אבק, התאורה באה מאיזה נורה של 12 וולט שהתנדנדה עם ההפגזות. במעוז שלנו לא היה רופא, כי הנוהל היה שרק בכל מוצב שני יש רופא. התקשרתי לרופא של המעוז ליד ושאלתי מה עושים. הוא אמר שחייבים להכניס אינפוזיה, אחרת המפקד ימות.
"עכשיו דמיין את המצב: אני בעמדה בחוץ, מדבר עם הרופא ומקבל ממנו הוראות, ומעביר אותן לחובש שנמצא בתוך הבונקר למטה. החובש עונה לי ואני משדר לרופא. מין טלפון שבור. בשלב מסוים בא לי רעיון: אמרתי לחובש להכין חמש מחטי אינפוזיות, להצמיד אותן אחת לשנייה ולתקוע את כולן בבת אחת אחת תיכנס. וכך היה. כנראה שהאינפוזיה הזו הצילה את חייו. מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא קורא לי 'מציל חיי'".
טנק רפאים
בינתיים קיבלתם איזשהו סיוע ממטוסים או טנקים?
"לא. אחר הצהריים ביררתי מה קורה עם מחלקת הטנקים שהיתה אמורה להגיע אלינו. מסתבר שהמצרים שלחו חוליות קומנדו שעברו בין המעוזים והתמקמו באזור הרמפות של הטנקים. כשהטנקים התקרבו, הם פגעו בהם עם נשק אנטי טנקי. מחלקת הטנקים שהיתה מיועדת לסייע לנו הושמדה.
"באיזשהו שלב אחר הצהריים קיבלתי דיווח מאחד החיילים על טנק בודד שנוסע מצפון לדרום לאורך הציר שמקביל לתעלה. לא הצלחנו לברר מיהו. רק זיהיתי שזה צנטוריון שלנו. לימים הסתבר שזה היה טנק שהגיע מאחד המעוזים הצפוניים ביותר. היה בו רק נהג. כל שאר הצוות נהרג. הוא המשיך דרומה עוד כמה קילומטרים, ושם פגעו בו המצרים.
"הערב ירד. אנחנו שומעים את הצעקות של המצרים מהעבר השני של התעלה. היה לי חייל שהבין ערבית ותרגם לי. לפי הצעקות ידענו שבשמונה בערב צריכות להגיע משאיות תחמושת ליד אחד מהמבנים שם. החלטתי להפעיל את הארטילריה שלנו. עשיתי תרגיל כזה: חצי שעה לפני הזמן שהם היו אמורים להגיע טיווחתי את הארטילריה כך שהפגזים היו נופלים בדיוק במקום ואז חיכיתי. כשהמצרים התכנסו הורדתי עליהם את הפגזים. שיגענו אותם חצי לילה עם הפגזים שלנו.
"רק אחרי המלחמה", אומר אורלב, "כשפגשתי בתחקירים את מפקד סוללת התותחים, הבנתי את גדלותו. הוא היה צריך לקבל טיווחים ממישהו כמוני, שלא מבין בקואורדינטות וזוויות טיווח, ובכל זאת להצליח לפגוע.
"בהמשך הלילה אחד החיילים שהיה בעמדה עם מכשיר לראיית לילה קרא לי ואמר שהוא מזהה קומנדו ימי שחוצה את התעלה תנועה במים. הסתכלתי בעצמי במכשיר ולא הצלחתי לזהות יש תנועה במים, אבל אי אפשר לזהות מה זה. התלבטתי אם לירות פצצת תאורה ואז לחשוף את עצמי לירי של המצרים, או לחכות ולהסתכן שהקומנדו יגיע לפאתי המוצב. בסוף החלטתי להרים תאורה, ומה שראינו היה מחזה מזוויע: הגופות של המצרים שפגענו בהם קודם צפות על המים.
האסימון יורד
אתם כבר מבינים את גודל השבר?
"לא. למרות ששמענו את הקולות ברשת וידענו שהמוצבים האחרים קורסים. עד היום אני שומע את הקולות של הקשר במוצב 'לחצנית' שמספר איך נכנסים עם להביורים לתוך הבונקרים... לא ידענו שיש מלחמה גם עם הסורים. היינו עסוקים בהישרדות הפרטית שלנו. אבל לא היינו נורא מודאגים, כי הנחנו שהטנקים בדרך והמטוסים בדרך".
בערך בשלוש לפנות בוקר השומר בעמדת השער שומע רעשים. אורלב מעביר את מכשיר ראיית הלילה לעמדת השער ומגלה כוח של מעל מאה חיילים מצריים במרחק של כמה מאות מטרים מהמעוז. הוא מעביר את החיילים לעמדות בכיוון השער ונותן פקודה שלא לירות עד שהם יתקרבו. כשהמצרים הגיעו לטווח של 50 מטר פתחו אנשי המעוז באש והצליחו לשבור את ההתקפה. המצרים השאירו הרבה פצועים והרוגים בשטח, היתר ברחו.
כשהבוקר עולה המצרים משנים טקטיקה. הם מעלים טנקים למוצבים שלהם בגדה של התעלה ויורים משם לתוך המעוזים. ההרוג הראשון, דוד כ"ץ, חברותא של אורלב מישיבת כרם דיבנה, נהרג כשהרים את הראש כדי לצפות. פגז הטנק ריסק את העמדה שלו. אחרי שעתיים נהרג עוד חייל בצורה דומה, משה יקר. שלושה לוחמים נוספים נפצעו. בשלב זה נשארו שישה לוחמים מתפקדים.
מתי הבנתם שיש מלחמה כוללת?
"רק ביום ראשון בסביבות אחת עשרה, כשהקשר פתח את הרדיו ואז שמענו שיש מלחמה גם בסוריה. אני זוכר גם שהקשר בא אלי ואמר לי בפליאה: 'זבולון, זה לא רק אצלנו, הם מתקיפים לאורך כל התעלה!' רק אז ירד לנו האסימון".
לקראת שתים-עשרה בצהריים המצרים התחילו לבנות גשר לאורך התעלה, כקילומטר מדרום למוצב. לאנשי המוצב לא היתה יכולת לעצור את הפעולה, ובכל זאת הם ניסו לפגוע בגשר באמצעות מרגמה כלי נשק שאינו מיועד לפגיעה נקודתית ונכשלו. אורלב ניסה להזמין מטוס. לאחר תחנונים מרובים המטוס הגיע בגובה נמוך לאורך התעלה והפציץ את הגשר. הגשר נפגע. כשהמטוס התחיל לנסוק למעלה המצרים המטירו אש נ"מ וטילים לכיוונו.
"כל הקרב עבר מהיבשה לאוויר באותן דקות", משחזר אורלב, "הייתי בטוח שהוא אבוד. בכל זאת המטוס הצליח להיחלץ. אבל אז מודיעים לי: 'זהו, יותר חיל האוויר לא נכנס'. זו כנראה היתה הגיחה האחרונה של מטוס בתעלה עד התקפת הנגד (שבועיים וחצי אחר כך). הגשר שוקם ואנחנו ראינו את המצרים מעלים עליו טנקים".
לבד בגזרה
בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה פקודת הפינוי.
אתה ביקשת רשות להתפנות?
"מה פתאום? הפקודה היתה הפתעה מוחלטת. היינו בטוחים שתיכף יגיעו כל הכוחות: הצנחנים, הטנקים המטוסים... לא התייחסתי לזה. המשכתי להיערך להתקפה המצרית. אחרי חצי שעה נזכרתי פתאום בפקודה והתקשרתי לחטיבה לכדי להבין מה קורה. הייתי בטוח שאנחנו מפריעים להתקפת הנגד, לא העליתי על דעתי שאנחנו נוטשים את קו התעלה. ואז מהחטיבה צועקים עלי: 'מה לכל הרוחות אתה עוד עושה במעוז?!' קברנו את שני ההרוגים קבורה זמנית בתוך אחת התעלות. אספנו את הפצועים.
"היו לנו שני זחל"מים. את הראשון שלחתי מזרחה. אמרתי לו לנסוע ישר, לא לירות לשום כיוון. הוא נתן גז והיה רעש נוראי. ראו רק ענן אבק נוסע. הוא המשיך. אף אחד לא ירה עליו, ואני עוקב אחריו במשקפת עד שהוא מדווח לי אחרי חצי שעה: 'הגעתי לכוחותינו'. אז לקחנו את הזחל"מ השני, וכדי לבלבל את האויב נסענו דווקא צפונה, לכיוון מעוז 'דרורה'. שם היה גם רופא. הצלחנו להגיע לשם, וכשאני מתקרב, עולה מולי המפקד שם בקשר ואומר לי 'אל תיכנס, גם אני קיבלתי פקודת פינוי'".
איך את המסביר את זה שהמצרים לא ירו על הזחל"מים שלכם?
"אני חושב שהם היו פשוט מופתעים. הם לא קראו את מפת הקרב עד שהחייל שאל את המפקד שלו מה לעשות, והמפקד את הקצין והקצין את הממונה עליו, הספקנו כבר לצאת מהטווח שלהם. מלחמה זה לא דבר סטרילי, יש המון בלגאן ואי ודאות, ואנחנו הצלחנו לנצל את ההלם שלהם.
"הגענו לבלוזה, מפקדת הגזרה הצפונית. החלפתי, בגדים ופתאום הזעיקו את כולם לשמור על הבסיס, כי יש התראה לפשיטת קומנדו מצרי. משם המשכנו לתחקירים ראשונים. בשמחת תורה שלחו אותנו הביתה".
היה לכם גם נעדר.
"כן. לא מצאנו אותו מתחילת הקרב. הוא כנראה היה בהלם והתחבא באחד מהכוכים במעוז. היו שם מבוכים כאלה שאדם יכול היה להיעלם בהם בלי שימצאו אותו. יכול גם להיות שהוא בכלל יצא מהמוצב.
"בלילה, אחרי שפינינו את המוצב, פתאום שמעתי אותו קורא לי בקשר: 'זבולון, זבולון'. הוא כנראה עלה לאיזה עמדה, תפס מכשיר קשר והתחיל לקרוא לי לעזרה. הוא חסם את כל רשת הקשר עד שהצלחתי להרגיע אותו. אמרתי לו שייצא לכביש. הוא יצא, וזה הציל את חייו, כי הוא נפל בשבי. עד היום הוא סובל מהלם קרב ולמעשה אינו מתפקד.
'משתמט' עם עיטור מופת
דוד סיטן, אז סגן (מיל'), מפקד המוצב, נפצע בתחילת הקרב עם התקפת הסירות.
הופתעת מתפקודו של זבולון, בכל זאת, הוא היה רק סמל מחלקה?
"לא. הכרתי אותו בתור אדם מוכשר, ובנוסף לזה הוא היה כבר בעל ניסיון קרבי ממלחמת ששת הימים, אבל לא סתם הוא קיבל את העיטור. לתפקד בהצלחה תחת אש כשהמפקד שלך פצוע, זה לא דבר של מה בכך. כנראה גם לאנשים מאמינים יש יותר כוחות להתמודד עם מצבים קשים כאלה".
לך היתה הרגשה שהבית השלישי נחרב?
"בתחילת הקרב ודאי שלא. ככל שהשעות נקפו והיו לנו הרוגים ופצועים ולא הגיעה שום עזרה, התחילה לחלחל אצלי ההכרה שהעסק יותר מסובך ממה שחשבתי. אבל עדיין לא איבדנו אמון במערכת. אולי זה גם בגלל שהיה לנו מזל, יחסית. מספר הנפגעים שלנו היה קטן. אפשר לומר שבסופו של דבר שלטנו באירועים, פחות או יותר".
מתוך תיאור העיטור שהוענק לאורלב זבולון, מ.א. 943500, על ידי הרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי גור:
"ביום 6 באוקטובר החלו המצרים לצלוח את התעלה ישירות מול גדרות המוצב 'כתובה'. כבר במחצית השעה הראשונה ספג המוצב אבדות, ובין הנפגעים קשה היה גם מפקד המוצב. רב"ט זבולון אורלב, שהיה במוצב, נטל את הפיקוד לידיו ובקור רוח פקד על החיילים להשיב אש לסירות שבמים. בכך הצליח למנוע, למשך 24 שעות, כל ניסיון צליחה מצרי. כן דאג לטפל בפצועים בקבלו הוראות בטלפון מהרופא הגדודי. לאחר 24 שעות קיבל רב"ט אורלב הוראה לפנות את המוצב. הוא פינה את האנשים באורח מסודר, ואף העביר את כל הפצועים לתאג"ד. במעשיו אלה גילה תושייה, אומץ לב ומסירות מעל ומעבר להכשרתו הצבאית ולמצופה מתפקידו.
על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".
בשמחת תורה אורלב ושאר אנשי המעוז השתחררו, והוא הגיע לבית הכנסת המרכזי של מדרשת עמליה. אורלב: "הגבאים לא נתנו לי לא הקפה ולא עלייה, כי בחור כל-כך צעיר שלא נמצא בשדה המערכה הוא בטח משתמט. עד היום אנחנו צוחקים על זה בבית הכנסת".
* סייע בהכנת הכתבה: משה חרמץ
תיק אישי
זבולון אורלב, יליד 1945, נשוי לנירה לבית שפיגל ואב לארבעה ילדים (שלושה בנים ובת). אורלב הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר הממלכתי דתי הרא"ה ברמת-גן. הוא למד בישיבת נחלים ואת שירותו הצבאי בנח"ל המוצנח עשה במסגרת ההסדר (ישיבת כרם דיבנה). בשנת 1966 החל ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. שנה לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, נמנה עם משחררי ירושלים במסגרת חטיבת הצנחנים, נפצע פציעה בינונית והוכר כנכה צה"ל. אורלב היה בין מייסדי 'מדרשת עמליה' ומנהל הפנימייה. הקריירה הציבורית שלו כוללת בין השאר ניהול לשכת שר החינוך ומנכ"לות משרדי הדתות והחינוך. כיהן גם כיו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת וכמזכ"ל המפד"ל.
חבר כנסת משנת 1999. שר הרווחה.
30 שנה אחרי, סמל ראשון (מיל') זבולון אורלב, שר הרווחה, מפנה שעה וחצי מסדר יומו העמוס בטיפול במצוקות החברה הישראלית על מנת לשחזר, מנקודת מבטו של מפקד באחד המעוזים, את יומה הראשון של הטראומטית במלחמות ישראל.
מערך המוצבים (שכונו מעוזים) על גדות תעלת סואץ ערב המלחמה היה חלק מקו בר-לב המפורסם. המרחק בין מעוז אחד למשנהו היה בסביבות עשרה קילומטרים. כוחות השריון שהיו אמורים לתגבר את המעוזים ישבו כעשרה קילומטרים מזרחה. כל המעוזים, עשרים במספר, נכבשו במהלך הלחימה על ידי המצרים, או פונו, פרט למעוז אחד 'בודפשט', בפיקודו של מוטי אשכנזי, המעוז הצפוני ביותר, שלמעשה לא שכן על התעלה ולכן הצליח לשרוד.
21 חיילים בלבד היו במוצב ערב המלחמה בפיקודו של מפקד המחלקה, דוד סיטן. לרשותם עמדו רק 2 זחל"מים, מרגמה, מקלעים ונשק אישי. סמל המחלקה, זבולון אורלב, שימש למעשה כסגן המפקד. "כל שאר הקצינים והמפקדים", הוא מספר, "יצאו הביתה לחג. הפלוגה שלנו זומנה לשירות מילואים של חודש שהיה אמור להסתיים אחרי שמחת תורה. אני הייתי אמור להשתחרר אחרי יום כיפור כי היה לי בלת"ם, ולכן השאירו אותי בחג".
התצפיתן מופתע
"כשמפקד המוצב הודיעה לי על הכוננות למלחמה מיידית, ניגשתי במהירות לכיוון מגדל התצפית שהיה בתוך המוצב. גובהו היה מעל עשרה מטר, והתצפיתן, שנעזר במשקפת המגדילה פי 20, יכול היה לצפות לעומק השטח המצרי. הבחור שאייש את התצפית, חילוני 'אדוק', התנדב מראש לתצפת בשעות התפילה. צעקתי לו מלמטה: 'יצחק, רד!', אבל הוא היה בטוח שאני שואל אותו אם הוא בסדר וענה לי משהו כמו: 'אתם יכולים להמשיך להתפלל, לא צריך להחליף אותי, אני מסודר פה'. צעקתי לו שוב שירד, אבל הוא בשלו: 'אני בסדר, יש לי כאן אוכל וסיגריות, לא צריך לשירותים'. זה היה הרגע הראשון שבו נאלצתי לחלל את השבת והחג. ניגשתי לטלפון הקווי שקישר בין העמדות וצעקתי לו שיעוף מיד למטה. בזמן הפגזה, מגדל התצפית הגבוה הוא המטרה הראשונה שמכוונים אליה, ולמצרים היו טנקים ממש על שפת התעלה, במרחק של 150 מטר מאיתנו.
"השעה היתה בסביבות אחת כשהתצפיתן ירד. שאלתי אותו האם הוא ראה איזושהי תכונה מיוחדת בצד המצרי. תשובתו היתה שלילית הכל כרגיל".
איך זה יכול להיות שפחות משעה לפני ההתקפה לא ראו שום דבר חריג?
"מפני שהמצרים היו ערוכים מראש. מרגע שנכנסנו לקו, שבועיים וחצי לפני כן, ראינו תכונה בלתי פוסקת בצד המצרי. בכל מעוז היתה תמונת פנורמה של מודיעין עם הטווחים ופירוט הכוחות המצרים בצד השני של התעלה. כשנכנסנו בפעם ראשונה לקו ראינו שאין קשר בין מה שכתוב לבין המציאות בשטח המצרים הכפילו את הכוחות בכל מקום".
דיווחתם על זה?
"ודאי, והתשובה היתה שלא נדאג, כי המצרים נמצאים בעיצומו של תרגיל ארוך ורחב היקף". אורלב מציג בפנינו את דפי הדיווח של תצפית המוצב מהימים שקדמו למלחמה. הדפים המצהיבים מלאים בתיאורי פעילות מצרית: תנועת משאיות, טנקים, כוחות רגליים וציוד כבד.
כלומר, לא היתה הפתעה מריכוז הכוחות, אלא רק מהכוונה שלהם לתקוף.
"כן, ובשבילי התשובה של התצפיתן, יצחק נוח, שירד בצהריי יום כיפור ואמר ששום דבר חריג לא נראה, מסמלת בדיוק את הגישה הצה"לית הכללית".
קצת לפני השעה שתיים, אחרי שחיילי המוצב נכנסו כולם, פרט למפקד ולקשר שנשארו בתצפית על סוללת העפר של המוצב, חלפו ארבעה מטוסים מצריים מעל המוצב בגובה נמוך. "זה היה דבר מפחיד", משחזר אורלב. "הייתי בפתח של הבונקר וראיתי אותם טסים ממש בגובה אפס. הייתי בטוח שהם ייכנסו במגדל התצפית. ההדף העצום שהם יצרו זעזע את כל המוצב. צריך לזכור שהיינו ממוקמים באזור של ביצות, כך שהאדמה ממש רעדה לנו מתחת לרגליים. הם לא הפציצו אותנו, אבל האפקט היה חזק מאוד.
"מיד אחר כך התחילה הרעשה מסיבית, אבל בצורה שלא נתקלתי בה והיה לי אז ניסיון קרבי ממלחמת ששת הימים ומפעולות נוספות. בדרך כלל בזמן הרעשה ארטילרית יש נפילה, עוברות כמה שניות ויש עוד אחת. ההפגזה הזו היתה רצופה, אי אפשר היה לספור את הנפילות! היתה לנו הרגשה שכל התותחים המצריים בגזרה יורים רק על המעוז שלנו. אחרי חצי שעה של הרעשה בלתי פוסקת, פתאום אני שומע יריות. וזה דבר מוזר, מכיוון שתורת הלחימה אומרת שקודם מרככים את היעד באש ארטילרית ורק אחר כך מנסים לכבוש אותו עם חיילים.
סירות במים
מה קרה אותו זמן במעוזים האחרים?
"רשת הקשר התעוררה פתאום. הייתי כבר בתוך בונקר הפיקוד ושמעתי בקשר שכל האחרים גם מותקפים. הרמקולים בבונקר טרטרו כל הזמן עם קריאות ממעוזים אחרים. זה נשמע כמו מלחמת עולם. אבל אנחנו היינו מרוכזים בעצמנו והיריות האלה הפליאו אותי. ניסיתי להתקשר למפקד המעוז שהיה למעלה בעמדת התצפית על הסוללה, אבל הוא לא ענה לי. ניסיתי לצעוק להם, אבל כלום. יצאתי החוצה בזחילה. מסתבר שזחלתי כל-כך טוב עד שאחרי הקרב ראיתי שכל אזור הברכיים שלי קרוע.
"כשיצאתי החוצה לא הכרתי את המעוז: הכל היה הרוס, שבור, מלא אבק. בקושי מצאתי את הדרך לעמדה. כשהגעתי מצאתי את שניהם פצועים. המפקד היה חסר הכרה. באותו רגע חשבתי שהוא נהרג, והקשר שלו שכב לידו עם פגיעת ראש. הרמתי את הראש החוצה מעל לסוללה, וחטפתי שוק בתוך המים יש סירות! בתוך הסירות ישבו חיילים מצריים, כתריסר בכל סירה, וחתרו ישר לכיוון המעוז שלנו.
בחתירה?
"כן, הם כנראה לא השתמשו במנועים כדי שלא ישמעו אותם, למרות שבתוך ההמולה של ההפגזה לא היינו יכולים לשמוע אותם. צריך לזכור שכל התעלה רוחבה בסך הכל 150 מטר, והמעוז ישב ממש על הגדה שלה.
"מיד צעקתי לחבר'ה לצאת לעמדות. בדיעבד התברר לנו שמי שירה היה המפקד שלנו, שהרים את הראש, זיהה את הסירות וניסה לפגוע בהן. הוא והקשר נפגעו מהירי של המצרים בסירות. זה היה מזל גדול שהוא הצליח לזהות אותם. במוצב אחר, 'לחצנית', אף אחד לא הרים את הראש לתצפת החוצה, וכנראה שהמפקד נפגע מיד בהפגזה. המצרים צלחו עם סירות עד למעוז ובשעה שלוש הוא כבר נכבש!
"התחלנו לירות לעבר הסירות, ארבע במספר, והם ירו עלינו מהסירות ומהמוצבים שלהם בצד השני של התעלה".
איזה כלי נשק היו לכם?
"לחיילים היו רובי FN, זה רובה חצי אוטומטי (יורה בבודדת) ולנו המפקדים היו עוזים. בעמדות היו גם מקלעים.
"הקרב לקח בערך חצי שעה, ובסופו הצלחנו לפגוע בכל הסירות והמצרים נפלו למים וטבעו. לנו היו שני פצועים. בתוך כל זה ההפגזה לא הפסיקה לרגע. עכשיו השעה היתה בערך שלוש. הורדתי את החיילים חזרה לתוך הבונקר ונשארתי עם חייל נוסף למעלה. מדי פעם הרמתי את הראש כדי לצפות החוצה, ובכל פעם כל הגזרה מולי יורה עלי.
"אחרי משהו כמו חצי שעה, שוב תצפתי החוצה, ומה אני רואה? שוב סירות במים. הוצאתי את כולם לעמדות, ושוב הצלחנו לפגוע בכל ארבע הסירות. אגב, הסירות הללו לא היו מגומי שאפשר לפנצ'ר ולהטביע בכדור אחד. הן כנראה היו בנויות מתאים של חומר ציפה, כך שהיינו צריכים ממש לרסק אותן כדי שהן יטבעו. בתום הקרב היו לנו שני פצועים בינוני. ירדתי לבונקר כדי לבדוק את מצב הפצועים, ואז החובש אמר לי שיש בעיה עם מפקד המעוז, שנפצע בהתחלה: לא מצליחים להכניס לו אינפוזיה".
למה כל-כך קשה לחובש להכניס אינפוזיה?
"צריך להבין שבתוך הבונקר הכל רעד, היה אבק, התאורה באה מאיזה נורה של 12 וולט שהתנדנדה עם ההפגזות. במעוז שלנו לא היה רופא, כי הנוהל היה שרק בכל מוצב שני יש רופא. התקשרתי לרופא של המעוז ליד ושאלתי מה עושים. הוא אמר שחייבים להכניס אינפוזיה, אחרת המפקד ימות.
"עכשיו דמיין את המצב: אני בעמדה בחוץ, מדבר עם הרופא ומקבל ממנו הוראות, ומעביר אותן לחובש שנמצא בתוך הבונקר למטה. החובש עונה לי ואני משדר לרופא. מין טלפון שבור. בשלב מסוים בא לי רעיון: אמרתי לחובש להכין חמש מחטי אינפוזיות, להצמיד אותן אחת לשנייה ולתקוע את כולן בבת אחת אחת תיכנס. וכך היה. כנראה שהאינפוזיה הזו הצילה את חייו. מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא קורא לי 'מציל חיי'".
טנק רפאים
בינתיים קיבלתם איזשהו סיוע ממטוסים או טנקים?
"לא. אחר הצהריים ביררתי מה קורה עם מחלקת הטנקים שהיתה אמורה להגיע אלינו. מסתבר שהמצרים שלחו חוליות קומנדו שעברו בין המעוזים והתמקמו באזור הרמפות של הטנקים. כשהטנקים התקרבו, הם פגעו בהם עם נשק אנטי טנקי. מחלקת הטנקים שהיתה מיועדת לסייע לנו הושמדה.
"באיזשהו שלב אחר הצהריים קיבלתי דיווח מאחד החיילים על טנק בודד שנוסע מצפון לדרום לאורך הציר שמקביל לתעלה. לא הצלחנו לברר מיהו. רק זיהיתי שזה צנטוריון שלנו. לימים הסתבר שזה היה טנק שהגיע מאחד המעוזים הצפוניים ביותר. היה בו רק נהג. כל שאר הצוות נהרג. הוא המשיך דרומה עוד כמה קילומטרים, ושם פגעו בו המצרים.
"הערב ירד. אנחנו שומעים את הצעקות של המצרים מהעבר השני של התעלה. היה לי חייל שהבין ערבית ותרגם לי. לפי הצעקות ידענו שבשמונה בערב צריכות להגיע משאיות תחמושת ליד אחד מהמבנים שם. החלטתי להפעיל את הארטילריה שלנו. עשיתי תרגיל כזה: חצי שעה לפני הזמן שהם היו אמורים להגיע טיווחתי את הארטילריה כך שהפגזים היו נופלים בדיוק במקום ואז חיכיתי. כשהמצרים התכנסו הורדתי עליהם את הפגזים. שיגענו אותם חצי לילה עם הפגזים שלנו.
"רק אחרי המלחמה", אומר אורלב, "כשפגשתי בתחקירים את מפקד סוללת התותחים, הבנתי את גדלותו. הוא היה צריך לקבל טיווחים ממישהו כמוני, שלא מבין בקואורדינטות וזוויות טיווח, ובכל זאת להצליח לפגוע.
"בהמשך הלילה אחד החיילים שהיה בעמדה עם מכשיר לראיית לילה קרא לי ואמר שהוא מזהה קומנדו ימי שחוצה את התעלה תנועה במים. הסתכלתי בעצמי במכשיר ולא הצלחתי לזהות יש תנועה במים, אבל אי אפשר לזהות מה זה. התלבטתי אם לירות פצצת תאורה ואז לחשוף את עצמי לירי של המצרים, או לחכות ולהסתכן שהקומנדו יגיע לפאתי המוצב. בסוף החלטתי להרים תאורה, ומה שראינו היה מחזה מזוויע: הגופות של המצרים שפגענו בהם קודם צפות על המים.
האסימון יורד
אתם כבר מבינים את גודל השבר?
"לא. למרות ששמענו את הקולות ברשת וידענו שהמוצבים האחרים קורסים. עד היום אני שומע את הקולות של הקשר במוצב 'לחצנית' שמספר איך נכנסים עם להביורים לתוך הבונקרים... לא ידענו שיש מלחמה גם עם הסורים. היינו עסוקים בהישרדות הפרטית שלנו. אבל לא היינו נורא מודאגים, כי הנחנו שהטנקים בדרך והמטוסים בדרך".
בערך בשלוש לפנות בוקר השומר בעמדת השער שומע רעשים. אורלב מעביר את מכשיר ראיית הלילה לעמדת השער ומגלה כוח של מעל מאה חיילים מצריים במרחק של כמה מאות מטרים מהמעוז. הוא מעביר את החיילים לעמדות בכיוון השער ונותן פקודה שלא לירות עד שהם יתקרבו. כשהמצרים הגיעו לטווח של 50 מטר פתחו אנשי המעוז באש והצליחו לשבור את ההתקפה. המצרים השאירו הרבה פצועים והרוגים בשטח, היתר ברחו.
כשהבוקר עולה המצרים משנים טקטיקה. הם מעלים טנקים למוצבים שלהם בגדה של התעלה ויורים משם לתוך המעוזים. ההרוג הראשון, דוד כ"ץ, חברותא של אורלב מישיבת כרם דיבנה, נהרג כשהרים את הראש כדי לצפות. פגז הטנק ריסק את העמדה שלו. אחרי שעתיים נהרג עוד חייל בצורה דומה, משה יקר. שלושה לוחמים נוספים נפצעו. בשלב זה נשארו שישה לוחמים מתפקדים.
מתי הבנתם שיש מלחמה כוללת?
"רק ביום ראשון בסביבות אחת עשרה, כשהקשר פתח את הרדיו ואז שמענו שיש מלחמה גם בסוריה. אני זוכר גם שהקשר בא אלי ואמר לי בפליאה: 'זבולון, זה לא רק אצלנו, הם מתקיפים לאורך כל התעלה!' רק אז ירד לנו האסימון".
לקראת שתים-עשרה בצהריים המצרים התחילו לבנות גשר לאורך התעלה, כקילומטר מדרום למוצב. לאנשי המוצב לא היתה יכולת לעצור את הפעולה, ובכל זאת הם ניסו לפגוע בגשר באמצעות מרגמה כלי נשק שאינו מיועד לפגיעה נקודתית ונכשלו. אורלב ניסה להזמין מטוס. לאחר תחנונים מרובים המטוס הגיע בגובה נמוך לאורך התעלה והפציץ את הגשר. הגשר נפגע. כשהמטוס התחיל לנסוק למעלה המצרים המטירו אש נ"מ וטילים לכיוונו.
"כל הקרב עבר מהיבשה לאוויר באותן דקות", משחזר אורלב, "הייתי בטוח שהוא אבוד. בכל זאת המטוס הצליח להיחלץ. אבל אז מודיעים לי: 'זהו, יותר חיל האוויר לא נכנס'. זו כנראה היתה הגיחה האחרונה של מטוס בתעלה עד התקפת הנגד (שבועיים וחצי אחר כך). הגשר שוקם ואנחנו ראינו את המצרים מעלים עליו טנקים".
לבד בגזרה
בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה פקודת הפינוי.
אתה ביקשת רשות להתפנות?
"מה פתאום? הפקודה היתה הפתעה מוחלטת. היינו בטוחים שתיכף יגיעו כל הכוחות: הצנחנים, הטנקים המטוסים... לא התייחסתי לזה. המשכתי להיערך להתקפה המצרית. אחרי חצי שעה נזכרתי פתאום בפקודה והתקשרתי לחטיבה לכדי להבין מה קורה. הייתי בטוח שאנחנו מפריעים להתקפת הנגד, לא העליתי על דעתי שאנחנו נוטשים את קו התעלה. ואז מהחטיבה צועקים עלי: 'מה לכל הרוחות אתה עוד עושה במעוז?!' קברנו את שני ההרוגים קבורה זמנית בתוך אחת התעלות. אספנו את הפצועים.
"היו לנו שני זחל"מים. את הראשון שלחתי מזרחה. אמרתי לו לנסוע ישר, לא לירות לשום כיוון. הוא נתן גז והיה רעש נוראי. ראו רק ענן אבק נוסע. הוא המשיך. אף אחד לא ירה עליו, ואני עוקב אחריו במשקפת עד שהוא מדווח לי אחרי חצי שעה: 'הגעתי לכוחותינו'. אז לקחנו את הזחל"מ השני, וכדי לבלבל את האויב נסענו דווקא צפונה, לכיוון מעוז 'דרורה'. שם היה גם רופא. הצלחנו להגיע לשם, וכשאני מתקרב, עולה מולי המפקד שם בקשר ואומר לי 'אל תיכנס, גם אני קיבלתי פקודת פינוי'".
איך את המסביר את זה שהמצרים לא ירו על הזחל"מים שלכם?
"אני חושב שהם היו פשוט מופתעים. הם לא קראו את מפת הקרב עד שהחייל שאל את המפקד שלו מה לעשות, והמפקד את הקצין והקצין את הממונה עליו, הספקנו כבר לצאת מהטווח שלהם. מלחמה זה לא דבר סטרילי, יש המון בלגאן ואי ודאות, ואנחנו הצלחנו לנצל את ההלם שלהם.
"הגענו לבלוזה, מפקדת הגזרה הצפונית. החלפתי, בגדים ופתאום הזעיקו את כולם לשמור על הבסיס, כי יש התראה לפשיטת קומנדו מצרי. משם המשכנו לתחקירים ראשונים. בשמחת תורה שלחו אותנו הביתה".
היה לכם גם נעדר.
"כן. לא מצאנו אותו מתחילת הקרב. הוא כנראה היה בהלם והתחבא באחד מהכוכים במעוז. היו שם מבוכים כאלה שאדם יכול היה להיעלם בהם בלי שימצאו אותו. יכול גם להיות שהוא בכלל יצא מהמוצב.
"בלילה, אחרי שפינינו את המוצב, פתאום שמעתי אותו קורא לי בקשר: 'זבולון, זבולון'. הוא כנראה עלה לאיזה עמדה, תפס מכשיר קשר והתחיל לקרוא לי לעזרה. הוא חסם את כל רשת הקשר עד שהצלחתי להרגיע אותו. אמרתי לו שייצא לכביש. הוא יצא, וזה הציל את חייו, כי הוא נפל בשבי. עד היום הוא סובל מהלם קרב ולמעשה אינו מתפקד.
'משתמט' עם עיטור מופת
דוד סיטן, אז סגן (מיל'), מפקד המוצב, נפצע בתחילת הקרב עם התקפת הסירות.
הופתעת מתפקודו של זבולון, בכל זאת, הוא היה רק סמל מחלקה?
"לא. הכרתי אותו בתור אדם מוכשר, ובנוסף לזה הוא היה כבר בעל ניסיון קרבי ממלחמת ששת הימים, אבל לא סתם הוא קיבל את העיטור. לתפקד בהצלחה תחת אש כשהמפקד שלך פצוע, זה לא דבר של מה בכך. כנראה גם לאנשים מאמינים יש יותר כוחות להתמודד עם מצבים קשים כאלה".
לך היתה הרגשה שהבית השלישי נחרב?
"בתחילת הקרב ודאי שלא. ככל שהשעות נקפו והיו לנו הרוגים ופצועים ולא הגיעה שום עזרה, התחילה לחלחל אצלי ההכרה שהעסק יותר מסובך ממה שחשבתי. אבל עדיין לא איבדנו אמון במערכת. אולי זה גם בגלל שהיה לנו מזל, יחסית. מספר הנפגעים שלנו היה קטן. אפשר לומר שבסופו של דבר שלטנו באירועים, פחות או יותר".
מתוך תיאור העיטור שהוענק לאורלב זבולון, מ.א. 943500, על ידי הרמטכ"ל, רב אלוף מרדכי גור:
"ביום 6 באוקטובר החלו המצרים לצלוח את התעלה ישירות מול גדרות המוצב 'כתובה'. כבר במחצית השעה הראשונה ספג המוצב אבדות, ובין הנפגעים קשה היה גם מפקד המוצב. רב"ט זבולון אורלב, שהיה במוצב, נטל את הפיקוד לידיו ובקור רוח פקד על החיילים להשיב אש לסירות שבמים. בכך הצליח למנוע, למשך 24 שעות, כל ניסיון צליחה מצרי. כן דאג לטפל בפצועים בקבלו הוראות בטלפון מהרופא הגדודי. לאחר 24 שעות קיבל רב"ט אורלב הוראה לפנות את המוצב. הוא פינה את האנשים באורח מסודר, ואף העביר את כל הפצועים לתאג"ד. במעשיו אלה גילה תושייה, אומץ לב ומסירות מעל ומעבר להכשרתו הצבאית ולמצופה מתפקידו.
על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".
בשמחת תורה אורלב ושאר אנשי המעוז השתחררו, והוא הגיע לבית הכנסת המרכזי של מדרשת עמליה. אורלב: "הגבאים לא נתנו לי לא הקפה ולא עלייה, כי בחור כל-כך צעיר שלא נמצא בשדה המערכה הוא בטח משתמט. עד היום אנחנו צוחקים על זה בבית הכנסת".
* סייע בהכנת הכתבה: משה חרמץ
תיק אישי
זבולון אורלב, יליד 1945, נשוי לנירה לבית שפיגל ואב לארבעה ילדים (שלושה בנים ובת). אורלב הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר הממלכתי דתי הרא"ה ברמת-גן. הוא למד בישיבת נחלים ואת שירותו הצבאי בנח"ל המוצנח עשה במסגרת ההסדר (ישיבת כרם דיבנה). בשנת 1966 החל ללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. שנה לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, נמנה עם משחררי ירושלים במסגרת חטיבת הצנחנים, נפצע פציעה בינונית והוכר כנכה צה"ל. אורלב היה בין מייסדי 'מדרשת עמליה' ומנהל הפנימייה. הקריירה הציבורית שלו כוללת בין השאר ניהול לשכת שר החינוך ומנכ"לות משרדי הדתות והחינוך. כיהן גם כיו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת וכמזכ"ל המפד"ל.
חבר כנסת משנת 1999. שר הרווחה.