חודשיים לאחר שנישאה לאה לחנניה צ'ולק, תלמיד ישיבת פוניבז', לקה אביה בשבץ מוחי, ואחריו במספר התקפי לב. חנניה נטל חלק פעיל בסיוע לחמיו: הוא נכנס ויצא עמו בין בתי החולים, וכשרותק לכסא גלגלים לקח אותו לביתו. בבתי החולים כינו הצוותים הרפואיים את חנניה "דוקטור", בשל בקיאותו בענייני רפואה, וכשאחת האחיות הפצירה בו ללמוד רפואה הוא ענה לה כי יש מספיק רופאים, וכי אם יעסוק בעתיד עם חולים, יהיה זה בתחום של הקלת הסבל.
לאחר תקופה שמע חנניה צ'ולק על אישה שבתה חלתה ואושפזה בבית חולים. האם ישבה ליד מיטתה בימים ואביה סעד אותה בלילות. "ריחמתי עליה מאוד", הוא משחזר. "חשבתי 'איך אפשר להשאיר את הבית לבד כל היום? הלא יש לה עוד ילדים!' אז לקחתי את השכנות שלי וביקשתי מהן לעזור לה. כל אחת החליפה אותה שלוש שעות, וזה עזר לה מאוד. ואז אישה אחת שמעה וביקשה להצטרף ועוד אחת, וכך התחיל כל הסיפור".
ה"סיפור" שעליו מדבר צ'ולק הוא ארגון 'עזר מציון', שהיום, לאחר 23 שנות פעילות, נחשב לאחד מארגוני המתנדבים הגדולים בישראל. התפתחותו של הארגון לא תוכנה הכל פשוט התרחש. צ'ולק (49) ואנשיו ליוו את החולים, שמעו את מצוקותיהם והתגייסו לפתור אותן.
אחרי שסייע לאישה לטפל בילדתה, הגיע תורן של ההסעות ללא תשלום לחולי סרטן ומטופלי דיאליזה. צ'ולק ביקש מחבר שהיתה לו טנדר להתגייס למשימה, וה'טנדר הירוק' שימש כאמבולנס הראשון (היום יש כבר 18) של הארגון.
'עזר מציון' גדלה והתפתחה, וחדרי השינה והמטבח של משפחת צ'ולק היוו גם המשרד שבו ישבו המזכירות: "אני אוהב לארח אנשים", הוא אומר, "אבל זה היה בלתי אפשרי לעבוד כך". עם הזמן עברו לפעול בדירה הסמוכה לביתו של צ'ולק ולשבעה מקומות נוספים בבני ברק.
צ'ולק, שכל רצונו היה ללמוד תורה ולעסוק בחסד כדבר נלווה, הרגיש שהמוסד החדש שצומח תחת ידיו עיניו מוציא אותו מן הלימוד. הוא הלך לסטייפלר, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, וביקש רשות לסגור את הארגון. הרב השיב לו: "אם היית שואל אותי אם לפתוח, זה משהו אחר. אבל אחרי שאתה כבר עוזר, במיוחד בתקופה שלנו שכל-כך קשה לעם ישראל כזה דבר לא סוגרים". צ'ולק ציית לרבו והמשיך לפתח את 'עזר מציון', אך לאחר פטירתו הלך לשאול את הרב שך, בתקווה שהוא יתיר לו זאת. בתגובה ענה לו הרב שך: "אני אוהב לשמוע אותך כשאתה מדבר דברים ענייניים. אם אתה מדבר שטויות, תברח מכאן מהר".
'עזר מציון' מחזיקה היום 10,000 מתנדבים ב-40 נקודות התנדבות הפרושות ב-25 מקומות בארץ, ופועלת בתחומים רבים ומגוונים, החל מהקשבה למצוקותיהם ולחרדותיהם של החולים, דרך השאלת ציוד, חלוקת מזון, בניית מאגר תורמים למח עצם ואחזקתו ועוד (ר' מסגרת).
בית פתוח לרווחה
בוקר של סוף אלול במשרדי 'עזר מציון'. כשלושים מזכירות ועובדות סוציאליות מצטופפות בתוך חדרו של יו"ר הארגון ומחוצה לו, ומאזינות לדברי התעוררות לקראת יום הדין שיחול בעוד מספר ימים. הנשים, חבושות בפאות ולבושות בצניעות, יושבות קשובות, וצ'ולק מצטט מן הגמרא ומחכמי המוסר, מתבל את דבריו בסיפורים על אמוראים ותנאים. הוא מדבר על הזכות שנפלה בחלקן להעניק לזולת ועל הצורך להיזהר שלא לפגוע באיש, החל מהאנשים שפונים אליהן לעזרה וכלה בילדיהן הפרטיים. צ'ולק אינו מדבר בציווי. הוא כולל את עצמו בדברים, ונוקט בלשון "אנחנו".
מדי כמה חודשים מעביר צ'ולק שיעור לצוות, ובכל שבוע מפיץ בפקס קובץ דברי תורה לפעילי הארגון. "הם עובדים מאוד קשה, החבר'ה, ואין להם זמן להכין דברי תורה לשולחן שבת, אז אני כותב ושולח להם".
בתום השיעור הולכת אשתו, שהיתה בין המאזינות, חזרה לדירת המשפחה, שנמצאת באותה קומה בבניין. "תאמיני לי, היא הצדיקה מבין שנינו", אומר צ'ולק בביישנות מה. "הקב"ה נותן לאדם אישה שתתאים לו גם לפי התפקיד שלו. אני מודה לקב"ה שיש לי כזאת אישה".
לבני הזוג צ'ולק 12 ילדים, אליהם הצטרפו לפני כשבע שנים 4 ילדים נוספים, מאומצים. ההיכרות עם הילדים, עולים חדשים מפרס שאיבדו את אביהם ואמם תוך חצי שנה, נוצרה בתקופת מחלתה של האם. לאחר שגם אביהם נפטר והמדינה רצתה לפזר אותם בין משפחות שונות, הם ביקשו ללכת למשפחת צ'ולק. "אמרתי לאשתי: 'אני לא יכול להגיד לך כלום, אבל הלב נקרע. אולי את מוכנה?' היא הסכימה, וזהו. שניים מהם חיתנתי ברוך ה', ויש גם נכדים מהם".
מלבד בני הבית הביולוגיים, המאומצים והאורחים הקונבנציונליים, שולחן השבת של משפחת צ'ולק שונה מאוד מזה שבבתי בני ברק הרגילים. מעבר לתכנים שמביא אליהם אב המשפחה, שכוללים רשמים מן העולם הגדול או דגש על נושאים שבין אדם לחברו, האורחים המזדמנים לסעודות עושים את ההבדל: קשיש חולה אלצהיימר שלא זוכר היכן ביתו, אישה שמשוטטת ברחוב ולא יודעת איך קוראים לה, ילדים קטנים שהלכו לאיבוד. בבני ברק יודעים שאת כל אלה אפשר לחפש בבית משפחת צ'ולק.
סיפור שלא מהחיים
צ'ולק, יו"ר 'עזר מציון', הוא מתווה המדיניות, מגייס הכספים, ומקבל קהל לייעוץ רפואי, אך למרות עיסוקיו הרבים ואף על פי שהוא מחזיק צבא מתנדבים כל-כך גדול, כשמתרחש אסון וכולם חוששים לבשר, או כשחולה צריך עידוד ולאנשים סביבו אפסו המילים, הוא נקרא לסייע. הוא מספר בשקט ועיניו מתלחלחות. שנים של עיסוק בסבל האנושי בשיאו לא הצליחו לבנות בו קשיחות או ריחוק בינו ובין החולים.
"היתה לא מזמן תאונת דרכים נוראה בבני ברק. אמא וילד נהרגו, והאבא היה בשליחות בחוץ לארץ. העובדת הסוציאלית קראה לי ב-2.30 לפנות בוקר לבית החולים. מה אני אגיד לך? ראיתי את הילדה הפצועה והכרתי אותה, כי אחותה נפטרה שנה לפני כן מסרטן. שאלתי אותה מה קרה? והיא סיפרה שהיתה להם שמחה משפחתית ובמהלך הנסיעה הרכב התהפך. עמדתי רגע בצד ועשיתי לי סדר בראש: יש כאן כמה פצועות, אבא בחו"ל, אמא נהרגה ועוד ילד. בבית יש ילדה בת 13, והיא נמצאת עם אחיה הקטנים. למי אני מודיע? מה אני עושה? זה היה בחמישי בלילה. בשישי האבא צריך לחזור מחו"ל ב-14.30.
בבוקר הודעתי לסבא ולסבתא ולקרובים. הקדוש ברוך הוא יודע מה עברתי שם עם כל הבכיות... ב-14.30 נסעתי לשדה התעופה לקחת את האבא. יש לי קשרים עם המשטרה, אז ביקשתי לפגוש אותו כבר בביקורת הדרכונים. אמרתי לו: 'אברהם, אתה רוצה הביתה?' הוא בא לקחת את המזוודה, וסיפרתי לו שהייתי אתמול בבלינסון ושאשתו נפצעה קצת. נכנסנו לאמבולנס ב-14.50 כשהלוויה ב-15.30. 'המראה של גאולה, אשתך, לא מצא חן בעיני', אמרתי לו. הוא שאל מה יש לה, ואני עניתי: 'היא קיבלה מכה בגב, משהו בעמוד השדרה'. הוא שאל: 'תגיד לי, היא בהכרה?' 'ככה ככה, הרופא קצת מודאג'. אמרתי לו שיש בעיה עם הלחץ דם, הריאות נפגעו וזה.
"15.15, אנחנו כבר מתקרבים וב-15.20 אני צריך להגיד לו. הוא שואל אותי: 'הלכת לרב לבקש ברכה בשבילה?' אמרתי לו: 'אברהם, אם הייתי יכול הייתי רץ קילומטרים'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל לאט לאט הוא קלט. לכי תספרי לו שעוד מישהו נהרג. אז אמרתי לו 'גם לאהרון קרו שני אסונות', אז הוא מבין שקרו לו שני אסונות. אז הוא אומר לי 'מה עושים עכשיו?' אמרתי לו: 'הכל כבר מוכן, המודעות על הקירות, הרמקול כבר עבר בעיר, אנחנו נלך עכשיו ללוויה ביחד, אתה תהיה חזק. אחרי זה ניסע לבית חולים לבקר את הפצועים'. היו אלפי אנשים בלוויה הזאת. כשהגענו לבית החולים הוא אמר לרופא בטיפול נמרץ, שהכיר אותו מהילדה הקודמת: 'תעשו מה שתוכלו, מספיק שכלתי כבר'. ילדה נוספת הוא שכל במהלך השבעה, ואחר-כך הייתי צריך לבוא וליידע את ילדי המשפחה שהיו מאושפזים בבית החולים בכל מה שקרה".
הנפש מחזיקה את הגוף
איך אתה עומד בזה?
"את אולי לא מבינה עד כמה שהשאלה שלך עמוקה. זה לשבת כל היום ורק לשמוע צרות ומחלות, סרטן, ניוון שרירים, ניתוחים. אין לך מושג מה הולך כאן בשעה, ולא רק כאן. עשינו בקיץ שש קייטנות לילדים חולים ומוגבלים. אחת מהן, בגבעת אולגה, היתה לילדים חולי סרטן ואמהות חולות סרטן ביחד, וכל אחד בא עם המשפחה שלו. היו מאות אנשים.
"את יכולה לתאר מה ראינו שם? הייתי צריך לחזק את ההורים. מה את חושבת, אפשר למכור להם לוקשים? צריך להיות חכם ולדעת איך אתה באמת יכול לתת כלים לאנשים כאובים, להתמודד. ישבנו עם האמהות, וכל אחת הוציאה את הצער שלה. הן דיברו על דברים נוראיים שהן עוברות. היינו צריכים לעזור להן לחזק אותן ולעודד אותן.
"הנפש מחזיקה את הגוף. כשאדם חזק המערכת החיסונית שלו מתחזקת, וכשאדם נפול ושבור המערכת החיסונית לא עובדת. אני רואה חשיבות גדולה מאוד בלחזק אנשים במצבים הכי קשים".
מה אתה אומר לאדם שאפסו סיכוייו?
"בשבוע שעבר הייתי אצל אמא ל-14 שחלתה בסרטן. צעירונת, חמודה כל-כך, הלב נקרע. היא עמדה לפני ניתוח קשה מאוד. אמרתי לה: 'יש לך תפקיד. את אמא ל-14 ילדים. אין לי ספק שמה שגידלת וחינכת אותם ואת כל-כך מתמסרת אליהם אלו זכויות שיעמדו לך. הניתוח שאת עומדת לעבור לא נעים, אבל העיקר שהוא יצליח, שיורידו את החלק שלא טוב לך. את צריכה להתחזק, לדעת שיש תפילות'.
"לכולם יש אמונה, לכל יהודי, אבל יותר קל לחזק את מי שחזק באמונה. אמרתי לה: 'עכשיו הזמן לתפוס את החבל ולהתחזק. אנחנו נתפלל כולנו ותתחזקי, תראי שבעזרת ה' תצאי מזה'. האישה הזו חולה מאוד. היא אפילו לא יודעת כמה. לצערי, הרופא יצא אחרי הניתוח ואמר שאין לו יותר מה לעשות. היא אבודה".
אתה לא מרגיש שאתה עושה שקר בנפשך כשאתה מעודד אדם חסר סיכוי?
צ'ולק מתנער, מיטיב את ישיבתו על הכסא ומשיב בקולו השקט: "כשדיברתי איתה לא ידעתי מה יהיה בניתוח, אבל אמרתי לה שצריך להתחזק. זו המצווה של ביקור חולים. כתוב בחז"ל שכמו שמצווה לחזק אותו בדברים הגשמיים שהוא צריך כך גם ברוח. חוץ מזה, לא הבטחתי לה כלום, אני אומר יש לנו תפילה ויש גם נסים. ראינו דברים שאי אפשר להאמין".
צדיק גוזר והקב"ה מקיים
צ'ולק נזכר ומחייך "היה לנו מקרה שנולדו תאומים, ולקטנה היה גידול בכליה. המשפחה היתה קרובה לרב גלשנוביץ בנתיבות, והיא באה ואמרה בשם הרב שלא צריך יותר טיפולים, הם הספיקו. לא ידעתי איך אגיד כזה דבר לרופאה, אבל מדובר באמת בצדיק גדול. אמרתי לה 'תעשי לי טובה, תעשי לילדה צילום CT ותראי אם יש עדיין גידול. אם כן, תמשיכו בטיפולים. היא עשתה לילדה CT ואחר כך שלחה לקרוא לי. כשבאתי היא אמרה 'תסביר לי בבקשה. אתה רואה את ה-CT שעשינו לילדה השבוע? תסביר לי לאן הגידול נעלם'. אז אמרתי לה: 'תביני, יש מושג של אמונת צדיקים, צדיק גוזר הקב"ה מקיים'. אז היא אמרה: 'בשביל מה צריך אותי פה? שיבוא הנה וירפא את כולם. אני אלך הביתה בשמחה'".
מה דעתך על כך שרבנים אומרים בכלל לא לטפל בסרטן?
"הרב לא אומר את זה לכל אחד, שיהיה לך ברור. לפעמים הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, אבל אסור לקחת את זה ככלל".
כשעזר ויצמן היה נשיא המדינה הוא אמר על 'עזר מציון' שאין ארגון שמגשר בין דתיים וחילוניים יותר ממנו. צ'ולק מרגיש שיש אמת בדברים: "בהוסטל שלנו לילדים חולי סרטן, 'אורנית', יושבות יחד משפחות ביחד ובהרמוניה, כמו אחים לצרה, ואז יודעים היטב מה עיקר ומה טפל. הציבור גם רואה אותנו בכל מיני מקומות בארץ, בחלוקת 44,000 מנות אוכל בחודש, בהתרמת דם, באמבולנסים. זה קידוש השם גדול, זה נותן חיוביות גם לציבור הדתי, כשהם רואים שאנשים דתיים עוזרים זה מגשר על המון דברים".
גם התנדבות עולה כסף
כאגודה הניזונה בעיקר מתרומות ולאור המיתון, צ'ולק ואנשיו נדרשו השנה לעמול קשה כדי שלא לרדת בתקציב. מול רמת האנרגיה שמוציאים על פעילות, עומדת רמת אנרגיה שווה כדי לאסוף כספים. צ'ולק מתפלל שלא ייאלץ לסגור תחומי עשייה של האגודה.
אם אדם יכול לתרום סכום כסף, למה שלא ייתן אותו ישירות לנזקק? למה לתרום לאגודה שבה הוא משלם גם על מנגנון ומזכירות?
"מדובר ב-250 איש נושאי משכורת בכל הארץ, ובהם נהגי אמבולנס ועובדות סוציאליות. בסניף בירושלים, למשל, יושבות שתי נשים, שמארגנות 1,000 מתנדבות שיוצאות לבתי חולים. אז נתת משכורת למישהי שעובדת קשה, ובזכותה יש 500 מתנדבות שהולכות לטפל בבתי חולים. קחי מחלקה של 'מחיית יהודית'. יש 3-2 עובדות שמכינות אלפי מנות אוכל ביום. אי אפשר לדרוש שבן אדם יתנדב כל יום מהבוקר ועד הלילה. שווה לך לשלם על ניהול או ארגון X כסף כשאת עושה פעילות אדירה".
צ'ולק מסביר שההוצאות הרבות של הארגון אינן מתנקזות למשכורות אלא לתחזוקת האמבולנסים (160,000¤ תיקונים רק בחודש הזה) קניית כלים חד פעמיים לחלוקת המנות (44,000 כלים בחודש) מאגר מח עצם (מעל 25,000 דגימות בהתרמה האחרונה, 40 דולר לדגימה) שכירת קמפוסים לקייטנות ועוד.
חוץ מזה, הוא מציע חשיבה הפוכה בכל הנוגע לעלות כוח האדם: "היה פה ביקור של משרד הבריאות, והדוברים אמרו שהערך של ההתנדבות פה שווה 12-10 מיליון שקלים. חייבים להיות אנשים שיארגנו את הצוות, ויש כאן אנשים מוכשרים שמרימים עשייה נפלאה".
למרות שיעור ההתנדבות הגבוה, לצ'ולק חסרות ידיים מתנדבות. הוא מאמין שאדם צריך להיות 'ביזנס-מן' גם במצוות, ושהתנדבות ועשייה לזולת היא השקעה טובה. "אדם צריך לעשות משהו למען הציבור פעם בשבוע, פעם בחודש, להתנדב, לתרום דם, לתרום כסף, מה שהוא יכול".
עושים במקום המדינה
קיימות אגודת נוספות כמו 'יד למרפא' ו'יד שרה', שמטרתן לסייע לחולים. מדוע אתם לא מתאחדים?
"לכל אגודה יש את היכולות שלה. 'יד שרה' מתמקדת בעיקר בציוד רפואי. אני מחזיק ציוד רפואי, אבל אני לא אקנה את הדברים הכי יקרים. במקרה שצריך ציוד כזה אני אשלח אליהם. אנחנו מחזיקים דברים בסיסיים שאדם צריך, ועובדים יותר על הצד הסוציאלי. יש שיתוף פעולה, אנחנו לומדים אחד מהשני ומשלימים אחד את השני. אבל את לא יכולה לחבר בין שתי אידיאולוגיות. כל אחד רואה לנגד עיניו את מה שהוא חושב שחשוב לציבור. חוץ מזה, כשאתה מתאחד אתה מאבד משאבים. התקציב של 'יד שרה' הוא כמו שלנו, אבל אם נהיה ביחד נגייס אולי תקציב וחצי, ולא שניים כמו שיש לנו היום".
האם מה שאתם עושים לא אמור להיעשות בעצם על ידי המדינה?
"אין ספק. הייתי בארצות הברית עם חולה דיאליזה, והעירייה סיפקה לו אמבולנס שייקח אותו לבית חולים. אתה צריך קביים, אתה מקבל. כאן אין את זה".
לדברי צ'ולק, גם כשהוא וחבריו מחליטים לא לקטר אלא לעשות, המדינה לא מקילה עליהם. כשביקשו פטור ממע"מ על רכישת ציוד רפואי יקר ענו להם בכנסת שבקשתם מוצדקת, אבל אי אפשר להיענות להם כי "נצטרך להוריד לכולם" ו"אין כסף".
"אני לא אגיד שהם לא עוזרים כלום", הוא אומר. "אבל זו בושה". צ'ולק ממשיך ומספר על הכספים הרבים שהוצאו על בניית מאגר מח העצם לעם היהודי, ובפיו סיפורים אינספור על הארגון בכלל ועל תפקודו בבני ברק בפרט.
חולם לעזור עוד
שלא ככל ראש ארגון, לצ'ולק אין תכניות פיתוח עבור 'עזר מציון' לשנים הקרובות: "אני לא רוצה להתפתח, מה שהתפתחתי עד היום זה לצערי. הארגון הזה גדול כי אנחנו כל הזמן מנסים לעזור איפה שצריך, אבל אני כל הזמן עוצר את המסגרת, כי אי אפשר לעשות הכל".
ובכל זאת, אחרי מספר משפטים הוא לא יכול להתאפק. יש לו חלום, ואפילו שניים. הראשון הוא ש'עזר מציון' תפתח סניף בכל יישוב, "שנוכל לעזור בכל מקום כמו שאנחנו עוזרים במרכז", והשני הוא הקמת כפר נופש לחולי סרטן, לילדים מפגרים, ולקשישים. "למה לקחת אותם רק לקייטנה? למה לא להוציא אותם לשבתות ולנופשים?"
מה הפעילות ב'עזר מציון' נותנת לך?
"תראי, אדם שנותן מקבל יותר ממה שהוא נותן, כולם יודעים את זה. אני מודה לקב"ה שנתן לי את הזכות לעזור לאנשים. שזכינו להקים דבר שלא רק נעזרים בו אלא שבמסגרתו גם כל-כך הרבה אנשים נותנים".
ofralax@walla.co.il
כשהרב שך נאנח
שש שנים לפני שנפטר, נפל הרב אליעזר מנחם מן שך ונפצע. הוא קרא אליו לבית החולים את חנניה צ'ולק, שאותו הכיר מלימודיו בישיבה ומפעולותיו השונות, וביקש שלא יעזוב אותו. צ'ולק הבין את הרמז וליווה את הרב שך בתפילות ובטיפולים הרפואיים, ובין השניים נרקמה מערכת יחסים יוצאת דופן.
"פעם אחת, כשהיה בן 104, הוא נאנח נורא. שאלתי: 'ראש הישיבה, למה אתה נאנח? מה קרה?' אז הוא אמר: 'בגיל שלי מותר לי להיאנח. אתה יודע בן כמה אני?' אמרתי לו: 'לא, לא הייתי בברית המילה שלך'. אז הוא אמר שהוא בן 104 (כולם ידעו שהוא בן 101, בגלל טעות בתעודת הזהות). הוא שאל 'נו, מותר לי להיאנח?' אמרתי לו 'עד 120 תחשוב, ואחרי 120 תיאנח'".
צ'ולק למד רבות מן הרב הגאון, מנהיג הציבור, והאזין ברוב קשב לסיפורי הילדות שלו, מציאות של לפני 100 שנה שאינה מוכרת לבני דורנו. אולם לדבריו, מכל אלה הוא קיבל הכי הרבה בתחום שבין אדם לחברו, שהתבטא גם בחלוקת כספים לנצרכים וגם במעשי היום- יום.
"בראש השנה של שנותיו האחרונות הייתי מלווה אותו הביתה מן התפילה לקידוש בין שחרית לתקיעות. הוא היה נותן לי יד והיינו הולכים. בראש השנה האחרון שלו בישיבה הוא יצא מבית המדרש לאט, ובמדרגות התחיל למהר נורא. שאלתי אותו לפשר מעשיו, והוא ענה: 'תקיעות, תקיעות, תקיעות'. אמרתי לו: 'הרב, מה אתה ממהר? הרי אתה המקריא של הבעל תוקע, לא יתחילו בלעדיך'. אי אפשר היה לדבר איתו, הוא היה מתוח ובלחץ: 'ראש השנה, תקיעות, תקיעות'. אמרתי לו: 'ראש הישיבה אנחנו יכולים ליפול ביחד, יותר לאט', דאגתי; והוא: 'תקיעות, תקיעות'.
"הגענו מהר הביתה. הוא עשה קידוש, אכל מהר, ואמר 'הולכים'. ואז שאל 'אכלת משהו?' אמרתי לו: 'אני בסדר, ראש הישיבה, אל תדאג'. הוא שאל: 'אכלת או לא אכלת?' עניתי: 'ראש השנה, אסור לשקר'. אז הוא אמר: 'כל השנה מותר לשקר, רק בראש השנה אסור לשקר?' הניח את המחזור שלו, הלך לארון הברזל הסגור והוציא ממנו עוגיות. הלך למקרר, הוציא מיץ ענבים ואמר: 'תעשה קידוש'.
"שאלתי אותו 'כל הדרך צעקת 'תקיעות' ורצת, מה קרה עכשיו'? הוא אמר 'כו-לם יחכו'. אמרתי לו: 'הרב, לא נעים לי, אלפי אנשים בישיבה'. והוא כלום. ישב על הכסא בנחת כמו אחרי הצ'ולנט. ומי שלא ראה אותו אדום מהריצה לא יכול להבין, שפתאום כשזה נוגע לשני הוא לא ממהר. לקחתי שתי עוגיות ואכלתי. 'לא, לא, לא', הוא אמר לי, 'תגמור את כל מה שיש בצלחת'. וזה הרב שך בראש השנה.
"יצאנו. יד אחת הוא החזיק במחזור ויד אחת במעקה. אמרתי לו 'תן לי את המחזור שלך, אני אחזיק לך'. 'את הדמעות שבמחזור אתה רוצה לקחת לי?' הוא שאל וסירב. באמצע המדרגות הוא לא הסתדר ונתן לי את המחזור. כשהגענו, כל הישיבה אכן חיכתה. ליוויתי אותו למקום שלו והחזרתי לו את המחזור, אז הוא אמר לי: 'יישר כוח, יישר כוח, אבל תגיד, לקחת את הדמעות מהמחזור?'
הוא היה צריך לתת את המילה הטובה, כמה שזה יום הדין וכמה שזה לפני התקיעות הוא בלחץ... אבל את המילה הטובה הוא היה צריך לתת".
עוזרים לכל החולים
השם 'עזר מציון' מוזכר בפי חלקים גדולים של אוכלוסיית ישראל כשם נרדף לסיוע במצבים שונים. עבור כל אחד מהם השם אומר משהו אחר. אחד הסתייע באגודה בתחום בריאות הנפש והשנייה שאלה משאבת חלב. השלישי, קשיש, נעזר בקו לקשישים במצוקה והרביעי שולח את בנו למועדונית עבור הילד המיוחד.
האגודה הוקמה לפני למעלה מ-20 שנה. היא מחזיקה 18 אמבולנסים שעובדים בשתי משמרות כדי להסיע חולים ומוגבלי תנועה לטיפולים בבתי חולים, למועדוניות ולאירועים משפחתיים ללא תמורה.
במרכז הארצי להשאלת ציוד, השייך גם הוא לאגודה, ניתן לשאול ציוד רפואי הכולל מכשירי הנשמה, כיסאות גלגלים וציוד רפואי נוסף שיאפשר לחולה להישאר בקרב בני משפחתו גם כן ללא תשלום.
מחלקה אחרת של האגודה מחלקת אלפי מנות מזון ביום למשפחות שמלוות את החולים, למועדוניות של הארגון ולמשפחות שהטיפול האינטנסיבי בחולה אינו מאפשר להם להכין אוכל לבני משפחתם.
פעילות נוספת של האגודה היא סיוע וליווי חולים ובני משפחותיהם לאורך תקופות טיפולים ואשפוזים בבתי חולים, ומתן סיוע והכוונה רפואית בכל שאלה במחלות מתמשכות כגון סרטן.
מרכז 'אורנית' שהוקם לפני כשמונה שנים בשיתוף עם קרן ברכה ומוטי זיסר ממקום בסמוך לבית החולים לילדים שניידר, ומתפקד כהוסטל עבור ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם המתגוררים הרחק מבית החולים. הוא חוסך מהם את הנסיעות המתישות בתום ימי הטיפול. ב'אורנית' קיים ציוד אלקטרוני משוכלל המאפשר לילדים להיות בקשר עם בני כיתתם, פינת חי ייחודית לתרפיה באמצעות בעלי חיים ועוד.
בשלוש השנים האחרונות, לאחר שאנשי 'עזר מציון' ראו שחולי הסרטן היהודיים אינם יכולים למצוא תורמי מח עצם במאגר הבינלאומי בהאג בגלל ההבדלים הגנטיים, החליטו להקים מאגר התרמות ארצי. במאגר נמצאות כרגע 160,000 דגימות שהצילו כבר כ-70 חולים.
בנוסף לכל אלה יש גם את המדור לילד המיוחד ואת הסיעוד והתמיכה בקשישים, צוות סיוע במצבי חירום למקרי פיגוע וצוות רפואי, 'בית אבא ואמא' שהוקם בשומרון לסיוע לאלמנים ואלמנות בגידול הילדים ובחניכה.
ועוד היד נטויה.
לאחר תקופה שמע חנניה צ'ולק על אישה שבתה חלתה ואושפזה בבית חולים. האם ישבה ליד מיטתה בימים ואביה סעד אותה בלילות. "ריחמתי עליה מאוד", הוא משחזר. "חשבתי 'איך אפשר להשאיר את הבית לבד כל היום? הלא יש לה עוד ילדים!' אז לקחתי את השכנות שלי וביקשתי מהן לעזור לה. כל אחת החליפה אותה שלוש שעות, וזה עזר לה מאוד. ואז אישה אחת שמעה וביקשה להצטרף ועוד אחת, וכך התחיל כל הסיפור".
ה"סיפור" שעליו מדבר צ'ולק הוא ארגון 'עזר מציון', שהיום, לאחר 23 שנות פעילות, נחשב לאחד מארגוני המתנדבים הגדולים בישראל. התפתחותו של הארגון לא תוכנה הכל פשוט התרחש. צ'ולק (49) ואנשיו ליוו את החולים, שמעו את מצוקותיהם והתגייסו לפתור אותן.
אחרי שסייע לאישה לטפל בילדתה, הגיע תורן של ההסעות ללא תשלום לחולי סרטן ומטופלי דיאליזה. צ'ולק ביקש מחבר שהיתה לו טנדר להתגייס למשימה, וה'טנדר הירוק' שימש כאמבולנס הראשון (היום יש כבר 18) של הארגון.
'עזר מציון' גדלה והתפתחה, וחדרי השינה והמטבח של משפחת צ'ולק היוו גם המשרד שבו ישבו המזכירות: "אני אוהב לארח אנשים", הוא אומר, "אבל זה היה בלתי אפשרי לעבוד כך". עם הזמן עברו לפעול בדירה הסמוכה לביתו של צ'ולק ולשבעה מקומות נוספים בבני ברק.
צ'ולק, שכל רצונו היה ללמוד תורה ולעסוק בחסד כדבר נלווה, הרגיש שהמוסד החדש שצומח תחת ידיו עיניו מוציא אותו מן הלימוד. הוא הלך לסטייפלר, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, וביקש רשות לסגור את הארגון. הרב השיב לו: "אם היית שואל אותי אם לפתוח, זה משהו אחר. אבל אחרי שאתה כבר עוזר, במיוחד בתקופה שלנו שכל-כך קשה לעם ישראל כזה דבר לא סוגרים". צ'ולק ציית לרבו והמשיך לפתח את 'עזר מציון', אך לאחר פטירתו הלך לשאול את הרב שך, בתקווה שהוא יתיר לו זאת. בתגובה ענה לו הרב שך: "אני אוהב לשמוע אותך כשאתה מדבר דברים ענייניים. אם אתה מדבר שטויות, תברח מכאן מהר".
'עזר מציון' מחזיקה היום 10,000 מתנדבים ב-40 נקודות התנדבות הפרושות ב-25 מקומות בארץ, ופועלת בתחומים רבים ומגוונים, החל מהקשבה למצוקותיהם ולחרדותיהם של החולים, דרך השאלת ציוד, חלוקת מזון, בניית מאגר תורמים למח עצם ואחזקתו ועוד (ר' מסגרת).
בית פתוח לרווחה
בוקר של סוף אלול במשרדי 'עזר מציון'. כשלושים מזכירות ועובדות סוציאליות מצטופפות בתוך חדרו של יו"ר הארגון ומחוצה לו, ומאזינות לדברי התעוררות לקראת יום הדין שיחול בעוד מספר ימים. הנשים, חבושות בפאות ולבושות בצניעות, יושבות קשובות, וצ'ולק מצטט מן הגמרא ומחכמי המוסר, מתבל את דבריו בסיפורים על אמוראים ותנאים. הוא מדבר על הזכות שנפלה בחלקן להעניק לזולת ועל הצורך להיזהר שלא לפגוע באיש, החל מהאנשים שפונים אליהן לעזרה וכלה בילדיהן הפרטיים. צ'ולק אינו מדבר בציווי. הוא כולל את עצמו בדברים, ונוקט בלשון "אנחנו".
מדי כמה חודשים מעביר צ'ולק שיעור לצוות, ובכל שבוע מפיץ בפקס קובץ דברי תורה לפעילי הארגון. "הם עובדים מאוד קשה, החבר'ה, ואין להם זמן להכין דברי תורה לשולחן שבת, אז אני כותב ושולח להם".
בתום השיעור הולכת אשתו, שהיתה בין המאזינות, חזרה לדירת המשפחה, שנמצאת באותה קומה בבניין. "תאמיני לי, היא הצדיקה מבין שנינו", אומר צ'ולק בביישנות מה. "הקב"ה נותן לאדם אישה שתתאים לו גם לפי התפקיד שלו. אני מודה לקב"ה שיש לי כזאת אישה".
לבני הזוג צ'ולק 12 ילדים, אליהם הצטרפו לפני כשבע שנים 4 ילדים נוספים, מאומצים. ההיכרות עם הילדים, עולים חדשים מפרס שאיבדו את אביהם ואמם תוך חצי שנה, נוצרה בתקופת מחלתה של האם. לאחר שגם אביהם נפטר והמדינה רצתה לפזר אותם בין משפחות שונות, הם ביקשו ללכת למשפחת צ'ולק. "אמרתי לאשתי: 'אני לא יכול להגיד לך כלום, אבל הלב נקרע. אולי את מוכנה?' היא הסכימה, וזהו. שניים מהם חיתנתי ברוך ה', ויש גם נכדים מהם".
מלבד בני הבית הביולוגיים, המאומצים והאורחים הקונבנציונליים, שולחן השבת של משפחת צ'ולק שונה מאוד מזה שבבתי בני ברק הרגילים. מעבר לתכנים שמביא אליהם אב המשפחה, שכוללים רשמים מן העולם הגדול או דגש על נושאים שבין אדם לחברו, האורחים המזדמנים לסעודות עושים את ההבדל: קשיש חולה אלצהיימר שלא זוכר היכן ביתו, אישה שמשוטטת ברחוב ולא יודעת איך קוראים לה, ילדים קטנים שהלכו לאיבוד. בבני ברק יודעים שאת כל אלה אפשר לחפש בבית משפחת צ'ולק.
סיפור שלא מהחיים
צ'ולק, יו"ר 'עזר מציון', הוא מתווה המדיניות, מגייס הכספים, ומקבל קהל לייעוץ רפואי, אך למרות עיסוקיו הרבים ואף על פי שהוא מחזיק צבא מתנדבים כל-כך גדול, כשמתרחש אסון וכולם חוששים לבשר, או כשחולה צריך עידוד ולאנשים סביבו אפסו המילים, הוא נקרא לסייע. הוא מספר בשקט ועיניו מתלחלחות. שנים של עיסוק בסבל האנושי בשיאו לא הצליחו לבנות בו קשיחות או ריחוק בינו ובין החולים.
"היתה לא מזמן תאונת דרכים נוראה בבני ברק. אמא וילד נהרגו, והאבא היה בשליחות בחוץ לארץ. העובדת הסוציאלית קראה לי ב-2.30 לפנות בוקר לבית החולים. מה אני אגיד לך? ראיתי את הילדה הפצועה והכרתי אותה, כי אחותה נפטרה שנה לפני כן מסרטן. שאלתי אותה מה קרה? והיא סיפרה שהיתה להם שמחה משפחתית ובמהלך הנסיעה הרכב התהפך. עמדתי רגע בצד ועשיתי לי סדר בראש: יש כאן כמה פצועות, אבא בחו"ל, אמא נהרגה ועוד ילד. בבית יש ילדה בת 13, והיא נמצאת עם אחיה הקטנים. למי אני מודיע? מה אני עושה? זה היה בחמישי בלילה. בשישי האבא צריך לחזור מחו"ל ב-14.30.
בבוקר הודעתי לסבא ולסבתא ולקרובים. הקדוש ברוך הוא יודע מה עברתי שם עם כל הבכיות... ב-14.30 נסעתי לשדה התעופה לקחת את האבא. יש לי קשרים עם המשטרה, אז ביקשתי לפגוש אותו כבר בביקורת הדרכונים. אמרתי לו: 'אברהם, אתה רוצה הביתה?' הוא בא לקחת את המזוודה, וסיפרתי לו שהייתי אתמול בבלינסון ושאשתו נפצעה קצת. נכנסנו לאמבולנס ב-14.50 כשהלוויה ב-15.30. 'המראה של גאולה, אשתך, לא מצא חן בעיני', אמרתי לו. הוא שאל מה יש לה, ואני עניתי: 'היא קיבלה מכה בגב, משהו בעמוד השדרה'. הוא שאל: 'תגיד לי, היא בהכרה?' 'ככה ככה, הרופא קצת מודאג'. אמרתי לו שיש בעיה עם הלחץ דם, הריאות נפגעו וזה.
"15.15, אנחנו כבר מתקרבים וב-15.20 אני צריך להגיד לו. הוא שואל אותי: 'הלכת לרב לבקש ברכה בשבילה?' אמרתי לו: 'אברהם, אם הייתי יכול הייתי רץ קילומטרים'. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. אבל לאט לאט הוא קלט. לכי תספרי לו שעוד מישהו נהרג. אז אמרתי לו 'גם לאהרון קרו שני אסונות', אז הוא מבין שקרו לו שני אסונות. אז הוא אומר לי 'מה עושים עכשיו?' אמרתי לו: 'הכל כבר מוכן, המודעות על הקירות, הרמקול כבר עבר בעיר, אנחנו נלך עכשיו ללוויה ביחד, אתה תהיה חזק. אחרי זה ניסע לבית חולים לבקר את הפצועים'. היו אלפי אנשים בלוויה הזאת. כשהגענו לבית החולים הוא אמר לרופא בטיפול נמרץ, שהכיר אותו מהילדה הקודמת: 'תעשו מה שתוכלו, מספיק שכלתי כבר'. ילדה נוספת הוא שכל במהלך השבעה, ואחר-כך הייתי צריך לבוא וליידע את ילדי המשפחה שהיו מאושפזים בבית החולים בכל מה שקרה".
הנפש מחזיקה את הגוף
איך אתה עומד בזה?
"את אולי לא מבינה עד כמה שהשאלה שלך עמוקה. זה לשבת כל היום ורק לשמוע צרות ומחלות, סרטן, ניוון שרירים, ניתוחים. אין לך מושג מה הולך כאן בשעה, ולא רק כאן. עשינו בקיץ שש קייטנות לילדים חולים ומוגבלים. אחת מהן, בגבעת אולגה, היתה לילדים חולי סרטן ואמהות חולות סרטן ביחד, וכל אחד בא עם המשפחה שלו. היו מאות אנשים.
"את יכולה לתאר מה ראינו שם? הייתי צריך לחזק את ההורים. מה את חושבת, אפשר למכור להם לוקשים? צריך להיות חכם ולדעת איך אתה באמת יכול לתת כלים לאנשים כאובים, להתמודד. ישבנו עם האמהות, וכל אחת הוציאה את הצער שלה. הן דיברו על דברים נוראיים שהן עוברות. היינו צריכים לעזור להן לחזק אותן ולעודד אותן.
"הנפש מחזיקה את הגוף. כשאדם חזק המערכת החיסונית שלו מתחזקת, וכשאדם נפול ושבור המערכת החיסונית לא עובדת. אני רואה חשיבות גדולה מאוד בלחזק אנשים במצבים הכי קשים".
מה אתה אומר לאדם שאפסו סיכוייו?
"בשבוע שעבר הייתי אצל אמא ל-14 שחלתה בסרטן. צעירונת, חמודה כל-כך, הלב נקרע. היא עמדה לפני ניתוח קשה מאוד. אמרתי לה: 'יש לך תפקיד. את אמא ל-14 ילדים. אין לי ספק שמה שגידלת וחינכת אותם ואת כל-כך מתמסרת אליהם אלו זכויות שיעמדו לך. הניתוח שאת עומדת לעבור לא נעים, אבל העיקר שהוא יצליח, שיורידו את החלק שלא טוב לך. את צריכה להתחזק, לדעת שיש תפילות'.
"לכולם יש אמונה, לכל יהודי, אבל יותר קל לחזק את מי שחזק באמונה. אמרתי לה: 'עכשיו הזמן לתפוס את החבל ולהתחזק. אנחנו נתפלל כולנו ותתחזקי, תראי שבעזרת ה' תצאי מזה'. האישה הזו חולה מאוד. היא אפילו לא יודעת כמה. לצערי, הרופא יצא אחרי הניתוח ואמר שאין לו יותר מה לעשות. היא אבודה".
אתה לא מרגיש שאתה עושה שקר בנפשך כשאתה מעודד אדם חסר סיכוי?
צ'ולק מתנער, מיטיב את ישיבתו על הכסא ומשיב בקולו השקט: "כשדיברתי איתה לא ידעתי מה יהיה בניתוח, אבל אמרתי לה שצריך להתחזק. זו המצווה של ביקור חולים. כתוב בחז"ל שכמו שמצווה לחזק אותו בדברים הגשמיים שהוא צריך כך גם ברוח. חוץ מזה, לא הבטחתי לה כלום, אני אומר יש לנו תפילה ויש גם נסים. ראינו דברים שאי אפשר להאמין".
צדיק גוזר והקב"ה מקיים
צ'ולק נזכר ומחייך "היה לנו מקרה שנולדו תאומים, ולקטנה היה גידול בכליה. המשפחה היתה קרובה לרב גלשנוביץ בנתיבות, והיא באה ואמרה בשם הרב שלא צריך יותר טיפולים, הם הספיקו. לא ידעתי איך אגיד כזה דבר לרופאה, אבל מדובר באמת בצדיק גדול. אמרתי לה 'תעשי לי טובה, תעשי לילדה צילום CT ותראי אם יש עדיין גידול. אם כן, תמשיכו בטיפולים. היא עשתה לילדה CT ואחר כך שלחה לקרוא לי. כשבאתי היא אמרה 'תסביר לי בבקשה. אתה רואה את ה-CT שעשינו לילדה השבוע? תסביר לי לאן הגידול נעלם'. אז אמרתי לה: 'תביני, יש מושג של אמונת צדיקים, צדיק גוזר הקב"ה מקיים'. אז היא אמרה: 'בשביל מה צריך אותי פה? שיבוא הנה וירפא את כולם. אני אלך הביתה בשמחה'".
מה דעתך על כך שרבנים אומרים בכלל לא לטפל בסרטן?
"הרב לא אומר את זה לכל אחד, שיהיה לך ברור. לפעמים הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, אבל אסור לקחת את זה ככלל".
כשעזר ויצמן היה נשיא המדינה הוא אמר על 'עזר מציון' שאין ארגון שמגשר בין דתיים וחילוניים יותר ממנו. צ'ולק מרגיש שיש אמת בדברים: "בהוסטל שלנו לילדים חולי סרטן, 'אורנית', יושבות יחד משפחות ביחד ובהרמוניה, כמו אחים לצרה, ואז יודעים היטב מה עיקר ומה טפל. הציבור גם רואה אותנו בכל מיני מקומות בארץ, בחלוקת 44,000 מנות אוכל בחודש, בהתרמת דם, באמבולנסים. זה קידוש השם גדול, זה נותן חיוביות גם לציבור הדתי, כשהם רואים שאנשים דתיים עוזרים זה מגשר על המון דברים".
גם התנדבות עולה כסף
כאגודה הניזונה בעיקר מתרומות ולאור המיתון, צ'ולק ואנשיו נדרשו השנה לעמול קשה כדי שלא לרדת בתקציב. מול רמת האנרגיה שמוציאים על פעילות, עומדת רמת אנרגיה שווה כדי לאסוף כספים. צ'ולק מתפלל שלא ייאלץ לסגור תחומי עשייה של האגודה.
אם אדם יכול לתרום סכום כסף, למה שלא ייתן אותו ישירות לנזקק? למה לתרום לאגודה שבה הוא משלם גם על מנגנון ומזכירות?
"מדובר ב-250 איש נושאי משכורת בכל הארץ, ובהם נהגי אמבולנס ועובדות סוציאליות. בסניף בירושלים, למשל, יושבות שתי נשים, שמארגנות 1,000 מתנדבות שיוצאות לבתי חולים. אז נתת משכורת למישהי שעובדת קשה, ובזכותה יש 500 מתנדבות שהולכות לטפל בבתי חולים. קחי מחלקה של 'מחיית יהודית'. יש 3-2 עובדות שמכינות אלפי מנות אוכל ביום. אי אפשר לדרוש שבן אדם יתנדב כל יום מהבוקר ועד הלילה. שווה לך לשלם על ניהול או ארגון X כסף כשאת עושה פעילות אדירה".
צ'ולק מסביר שההוצאות הרבות של הארגון אינן מתנקזות למשכורות אלא לתחזוקת האמבולנסים (160,000¤ תיקונים רק בחודש הזה) קניית כלים חד פעמיים לחלוקת המנות (44,000 כלים בחודש) מאגר מח עצם (מעל 25,000 דגימות בהתרמה האחרונה, 40 דולר לדגימה) שכירת קמפוסים לקייטנות ועוד.
חוץ מזה, הוא מציע חשיבה הפוכה בכל הנוגע לעלות כוח האדם: "היה פה ביקור של משרד הבריאות, והדוברים אמרו שהערך של ההתנדבות פה שווה 12-10 מיליון שקלים. חייבים להיות אנשים שיארגנו את הצוות, ויש כאן אנשים מוכשרים שמרימים עשייה נפלאה".
למרות שיעור ההתנדבות הגבוה, לצ'ולק חסרות ידיים מתנדבות. הוא מאמין שאדם צריך להיות 'ביזנס-מן' גם במצוות, ושהתנדבות ועשייה לזולת היא השקעה טובה. "אדם צריך לעשות משהו למען הציבור פעם בשבוע, פעם בחודש, להתנדב, לתרום דם, לתרום כסף, מה שהוא יכול".
עושים במקום המדינה
קיימות אגודת נוספות כמו 'יד למרפא' ו'יד שרה', שמטרתן לסייע לחולים. מדוע אתם לא מתאחדים?
"לכל אגודה יש את היכולות שלה. 'יד שרה' מתמקדת בעיקר בציוד רפואי. אני מחזיק ציוד רפואי, אבל אני לא אקנה את הדברים הכי יקרים. במקרה שצריך ציוד כזה אני אשלח אליהם. אנחנו מחזיקים דברים בסיסיים שאדם צריך, ועובדים יותר על הצד הסוציאלי. יש שיתוף פעולה, אנחנו לומדים אחד מהשני ומשלימים אחד את השני. אבל את לא יכולה לחבר בין שתי אידיאולוגיות. כל אחד רואה לנגד עיניו את מה שהוא חושב שחשוב לציבור. חוץ מזה, כשאתה מתאחד אתה מאבד משאבים. התקציב של 'יד שרה' הוא כמו שלנו, אבל אם נהיה ביחד נגייס אולי תקציב וחצי, ולא שניים כמו שיש לנו היום".
האם מה שאתם עושים לא אמור להיעשות בעצם על ידי המדינה?
"אין ספק. הייתי בארצות הברית עם חולה דיאליזה, והעירייה סיפקה לו אמבולנס שייקח אותו לבית חולים. אתה צריך קביים, אתה מקבל. כאן אין את זה".
לדברי צ'ולק, גם כשהוא וחבריו מחליטים לא לקטר אלא לעשות, המדינה לא מקילה עליהם. כשביקשו פטור ממע"מ על רכישת ציוד רפואי יקר ענו להם בכנסת שבקשתם מוצדקת, אבל אי אפשר להיענות להם כי "נצטרך להוריד לכולם" ו"אין כסף".
"אני לא אגיד שהם לא עוזרים כלום", הוא אומר. "אבל זו בושה". צ'ולק ממשיך ומספר על הכספים הרבים שהוצאו על בניית מאגר מח העצם לעם היהודי, ובפיו סיפורים אינספור על הארגון בכלל ועל תפקודו בבני ברק בפרט.
חולם לעזור עוד
שלא ככל ראש ארגון, לצ'ולק אין תכניות פיתוח עבור 'עזר מציון' לשנים הקרובות: "אני לא רוצה להתפתח, מה שהתפתחתי עד היום זה לצערי. הארגון הזה גדול כי אנחנו כל הזמן מנסים לעזור איפה שצריך, אבל אני כל הזמן עוצר את המסגרת, כי אי אפשר לעשות הכל".
ובכל זאת, אחרי מספר משפטים הוא לא יכול להתאפק. יש לו חלום, ואפילו שניים. הראשון הוא ש'עזר מציון' תפתח סניף בכל יישוב, "שנוכל לעזור בכל מקום כמו שאנחנו עוזרים במרכז", והשני הוא הקמת כפר נופש לחולי סרטן, לילדים מפגרים, ולקשישים. "למה לקחת אותם רק לקייטנה? למה לא להוציא אותם לשבתות ולנופשים?"
מה הפעילות ב'עזר מציון' נותנת לך?
"תראי, אדם שנותן מקבל יותר ממה שהוא נותן, כולם יודעים את זה. אני מודה לקב"ה שנתן לי את הזכות לעזור לאנשים. שזכינו להקים דבר שלא רק נעזרים בו אלא שבמסגרתו גם כל-כך הרבה אנשים נותנים".
ofralax@walla.co.il
כשהרב שך נאנח
שש שנים לפני שנפטר, נפל הרב אליעזר מנחם מן שך ונפצע. הוא קרא אליו לבית החולים את חנניה צ'ולק, שאותו הכיר מלימודיו בישיבה ומפעולותיו השונות, וביקש שלא יעזוב אותו. צ'ולק הבין את הרמז וליווה את הרב שך בתפילות ובטיפולים הרפואיים, ובין השניים נרקמה מערכת יחסים יוצאת דופן.
"פעם אחת, כשהיה בן 104, הוא נאנח נורא. שאלתי: 'ראש הישיבה, למה אתה נאנח? מה קרה?' אז הוא אמר: 'בגיל שלי מותר לי להיאנח. אתה יודע בן כמה אני?' אמרתי לו: 'לא, לא הייתי בברית המילה שלך'. אז הוא אמר שהוא בן 104 (כולם ידעו שהוא בן 101, בגלל טעות בתעודת הזהות). הוא שאל 'נו, מותר לי להיאנח?' אמרתי לו 'עד 120 תחשוב, ואחרי 120 תיאנח'".
צ'ולק למד רבות מן הרב הגאון, מנהיג הציבור, והאזין ברוב קשב לסיפורי הילדות שלו, מציאות של לפני 100 שנה שאינה מוכרת לבני דורנו. אולם לדבריו, מכל אלה הוא קיבל הכי הרבה בתחום שבין אדם לחברו, שהתבטא גם בחלוקת כספים לנצרכים וגם במעשי היום- יום.
"בראש השנה של שנותיו האחרונות הייתי מלווה אותו הביתה מן התפילה לקידוש בין שחרית לתקיעות. הוא היה נותן לי יד והיינו הולכים. בראש השנה האחרון שלו בישיבה הוא יצא מבית המדרש לאט, ובמדרגות התחיל למהר נורא. שאלתי אותו לפשר מעשיו, והוא ענה: 'תקיעות, תקיעות, תקיעות'. אמרתי לו: 'הרב, מה אתה ממהר? הרי אתה המקריא של הבעל תוקע, לא יתחילו בלעדיך'. אי אפשר היה לדבר איתו, הוא היה מתוח ובלחץ: 'ראש השנה, תקיעות, תקיעות'. אמרתי לו: 'ראש הישיבה אנחנו יכולים ליפול ביחד, יותר לאט', דאגתי; והוא: 'תקיעות, תקיעות'.
"הגענו מהר הביתה. הוא עשה קידוש, אכל מהר, ואמר 'הולכים'. ואז שאל 'אכלת משהו?' אמרתי לו: 'אני בסדר, ראש הישיבה, אל תדאג'. הוא שאל: 'אכלת או לא אכלת?' עניתי: 'ראש השנה, אסור לשקר'. אז הוא אמר: 'כל השנה מותר לשקר, רק בראש השנה אסור לשקר?' הניח את המחזור שלו, הלך לארון הברזל הסגור והוציא ממנו עוגיות. הלך למקרר, הוציא מיץ ענבים ואמר: 'תעשה קידוש'.
"שאלתי אותו 'כל הדרך צעקת 'תקיעות' ורצת, מה קרה עכשיו'? הוא אמר 'כו-לם יחכו'. אמרתי לו: 'הרב, לא נעים לי, אלפי אנשים בישיבה'. והוא כלום. ישב על הכסא בנחת כמו אחרי הצ'ולנט. ומי שלא ראה אותו אדום מהריצה לא יכול להבין, שפתאום כשזה נוגע לשני הוא לא ממהר. לקחתי שתי עוגיות ואכלתי. 'לא, לא, לא', הוא אמר לי, 'תגמור את כל מה שיש בצלחת'. וזה הרב שך בראש השנה.
"יצאנו. יד אחת הוא החזיק במחזור ויד אחת במעקה. אמרתי לו 'תן לי את המחזור שלך, אני אחזיק לך'. 'את הדמעות שבמחזור אתה רוצה לקחת לי?' הוא שאל וסירב. באמצע המדרגות הוא לא הסתדר ונתן לי את המחזור. כשהגענו, כל הישיבה אכן חיכתה. ליוויתי אותו למקום שלו והחזרתי לו את המחזור, אז הוא אמר לי: 'יישר כוח, יישר כוח, אבל תגיד, לקחת את הדמעות מהמחזור?'
הוא היה צריך לתת את המילה הטובה, כמה שזה יום הדין וכמה שזה לפני התקיעות הוא בלחץ... אבל את המילה הטובה הוא היה צריך לתת".
עוזרים לכל החולים
השם 'עזר מציון' מוזכר בפי חלקים גדולים של אוכלוסיית ישראל כשם נרדף לסיוע במצבים שונים. עבור כל אחד מהם השם אומר משהו אחר. אחד הסתייע באגודה בתחום בריאות הנפש והשנייה שאלה משאבת חלב. השלישי, קשיש, נעזר בקו לקשישים במצוקה והרביעי שולח את בנו למועדונית עבור הילד המיוחד.
האגודה הוקמה לפני למעלה מ-20 שנה. היא מחזיקה 18 אמבולנסים שעובדים בשתי משמרות כדי להסיע חולים ומוגבלי תנועה לטיפולים בבתי חולים, למועדוניות ולאירועים משפחתיים ללא תמורה.
במרכז הארצי להשאלת ציוד, השייך גם הוא לאגודה, ניתן לשאול ציוד רפואי הכולל מכשירי הנשמה, כיסאות גלגלים וציוד רפואי נוסף שיאפשר לחולה להישאר בקרב בני משפחתו גם כן ללא תשלום.
מחלקה אחרת של האגודה מחלקת אלפי מנות מזון ביום למשפחות שמלוות את החולים, למועדוניות של הארגון ולמשפחות שהטיפול האינטנסיבי בחולה אינו מאפשר להם להכין אוכל לבני משפחתם.
פעילות נוספת של האגודה היא סיוע וליווי חולים ובני משפחותיהם לאורך תקופות טיפולים ואשפוזים בבתי חולים, ומתן סיוע והכוונה רפואית בכל שאלה במחלות מתמשכות כגון סרטן.
מרכז 'אורנית' שהוקם לפני כשמונה שנים בשיתוף עם קרן ברכה ומוטי זיסר ממקום בסמוך לבית החולים לילדים שניידר, ומתפקד כהוסטל עבור ילדים חולי סרטן ובני משפחותיהם המתגוררים הרחק מבית החולים. הוא חוסך מהם את הנסיעות המתישות בתום ימי הטיפול. ב'אורנית' קיים ציוד אלקטרוני משוכלל המאפשר לילדים להיות בקשר עם בני כיתתם, פינת חי ייחודית לתרפיה באמצעות בעלי חיים ועוד.
בשלוש השנים האחרונות, לאחר שאנשי 'עזר מציון' ראו שחולי הסרטן היהודיים אינם יכולים למצוא תורמי מח עצם במאגר הבינלאומי בהאג בגלל ההבדלים הגנטיים, החליטו להקים מאגר התרמות ארצי. במאגר נמצאות כרגע 160,000 דגימות שהצילו כבר כ-70 חולים.
בנוסף לכל אלה יש גם את המדור לילד המיוחד ואת הסיעוד והתמיכה בקשישים, צוות סיוע במצבי חירום למקרי פיגוע וצוות רפואי, 'בית אבא ואמא' שהוקם בשומרון לסיוע לאלמנים ואלמנות בגידול הילדים ובחניכה.
ועוד היד נטויה.
