מרים פיירברג קצת מאוכזבת מכך שרק 80 אחוזים מתושבי העיר נתניה בחרו בה לקדנציה שניה לראשות העיר. כן, זו אינה טעות דפוס. שיעור התמיכה הגבוה, שהיה ממלא גאווה כל ראש עיר אחר, אינו משקף לדעתה את האהדה והתמיכה האמיתיים שרוחשים לה תושבי העיר. פיירברג, האישה הראשונה בישראל שכבשה עמדה של ראש עיר, מקרינה דומיננטיות והכרה בערך עצמה אבל גם סחבקיות ועממיות. היא נטועה עמוק בתוך האוכלוסייה שהיא מנהיגה, ומאידך מקושרת לגורמים משפיעים ברמה הארצית, ובהם פוליטיקאים ורבנים. לאחר שיחה איתה נותר רק לתהות מדוע, אם תפקיד כזה מתלבש כל-כך בטבעיות על אישה, אין (כמעט) נשים שמכהנות בתפקיד הרם הזה.
הימניות זה מהבית
ילדותה של פיירברג, 52, עברה עליה בין ערים שונות בארץ, מפני שאביה, רפאל ברקוביץ', היה איש משמר הגבול. כשהוא נקרא לדגל השירות ביישוב זה או אחר, משפחתו באה אחריו. כך קרה שפיירברג נולדה בעכו העתיקה, עברה לבני ברק, לנתניה ואחר-כך שוב לעכו. את לימודיה עשתה בבתי הספר 'בית יעקב' ו'בר אילן' בנתניה. הראשון בית ספר חרדי, השני ציוני-דתי.
"בבית יעקב הייתי הילדה היחידה שעמדה בצפירה. כולם ישבו, כי זה מנהג עכו"ם", היא מספרת. העמידה בצפירה היתה רק ביטוי לחינוך הלאומי שקיבלה בבית. אביה, לוחם אצ"ל לשעבר, השתדל להסתיר את עברו בארגון כדי שקידומו לא ייבלם, אך בד בבד חינך את פיירברג ואת אחיה על תורתם של ז'בוטינסקי ומנחם בגין.
האילוץ להסתיר את התפיסה האידיאולוגית הקשה מאוד על אביה של פיירברג, ולאחר שנים החזירה הבת מלחמה שערה: "חלק מהריאקציה היה ההפגנות שהובלתי כשהייתי יו"ר המטה המשותף כאן בעיר, לפני חמש שנים. הייתי חברת מועצה והובלתי את כל המחנה הלאומי. יצאתי נגד אוסלו, ואני חושבת עד היום שזו טעות נוראית שאנחנו נשלם עליה".
פיירברג, חברת ליכוד, מתייחסת לעמדה שראש הממשלה מציג היום כלפי הקמת מדינה פלשתינית בסלחנות מסוימת: "יש דברים שהיו בבחינת אסון, אבל ברגע שהם נוצרו הם יצרו מצב בלתי הפיך. אנחנו לא חיים בכוכב לכת עצמאי. אנחנו מאוד תלויים במדינות העולם, וגם רוב הציבור אינו מספיק חזק כדי לוותר על מנעמי החיים בשביל להילחם על האידיאולוגיה שלו. צריך לחיות באיזושהי מציאות".
היא עצמה אינה תומכת בהקמת מדינה פלשתינאית, אבל "במצב שנוצר ודאי שאי אפשר להמשיך. אני מצפה שמי שינהיג אותנו יהיה מנהיג אחראי. האופציה של הידברות ומציאת פתרונות שלא יפגעו במדינת ישראל זה הרע. אבל חוסר הידברות וטרור זה רע עוד יותר, ואני לא מאמינה שהמדינה הזו תוכל להתקיים לאורך זמן במצב שאנחנו חיים בו בשלוש השנים האחרונות".
גלגולה של פוליטיקאית
את דרכה בעירייה החלה פיירברג בלי כוונה, וגם אז, כאשת מקצוע ולא כפוליטיקאית. בשלב מסוים בילדותה התגוררה עם משפחתה בבניין של שוטרים, מה שגרם לה להפנים את הרצון והצורך לסייע לזולת. בהיותה בתיכון היא התנדבה עם עבריינים צעירים, ואחר-כך בשירות מבחן לנוער.
"כשסיימתי את בית הספר פניתי ללימודי קרימינולוגיה, ובסוף התואר הראשון התגייסתי למשטרה. הייתי אמורה להצטרף לקורס חוקרי נוער, אבל הוא נפתח מספר חודשים לאחר מועד הגיוס שלי. בינתיים חברה ביקשה שאחליף אותה בתור עובדת סוציאלית בעירייה למשך חודש. בתום החודש ניגשתי לבקש ממנהל המחלקה לפרוש, והוא ענה: 'מי פורש? לאן את פורשת? את לא פורשת לשום מקום'. וכך נשארתי למעלה מ-25 שנה בעירייה".
מעתה היא החלה לעלות בסולם הדרגות. פיירברג שימשה כמנהלת מחלקה, מנהלת אגף, ולבסוף הייתה "מנהלת מנהל החינוך, התרבות, הנוער, הספורט, הרווחה, הבריאות, השיכון, הקליטה, ההתנדבות והשכונות" (היא זוכרת את התואר בעל פה, ואפילו לא מפסיקה כדי לנשום באמצע). במסגרת התפקיד הזה, בו כיהנה שנים ארוכות, היתה פיירברג מופקדת על 1,700 עובדים, ובהם על אמה דורית, שניהלה את המדור לקשיש בעירייה.
אמה אמנם לא זכתה לראות אותה ראש עיר, אבל כבר כשפיירברג היתה הבוסית שלה היא היתה גאה: "היא תמיד התפללה להיות 'אמא של', והיא התמלאה נחת לראות אותי בתפקיד". הנחת של אמה של פיירברג אולי נבעה גם מן העובדה שבתה זכתה בפרסים יקרי ערך כשכיהנה בתפקיד הזה, ובין היתר בפרס חזני על מפעל חיים. "הייתי בת 35. שאלו אותי איפה אבא".
במהלך התקופה השלימה פיירברג את לימודיה לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום היא נמצאת בעיצומם של הלימודים לתואר שלישי.
הגם שפיירברג קודמה בעירייה שנשלטה רוב השנים בידי אנשי מפלגת העבודה, היחס אליה לא היה נקי מרמיזות פוליטיות, ולא פעם אמרו לה: "למרות שאביך היה טרוריסט, אותך אנחנו אוהבים". "זה היה בצחוק", היא אומרת. "אבל בכל בדיחה יש מעט אמת".
כשפיירברג ביקשה לעזוב את העירייה לטובת עבודה אחרת היה זה ערב בחירות. ראש העיר שכיהן אז, יואל אלראי, איש ליכוד שעבד איתה 10 שנים, רצה שתישאר לפקח על האגף שניהלה, והציע לשריין לה את המקום השני ברשימת הליכוד. "הוא אמר: 'מה אכפת לי איפה את עובדת. כחברת מועצה תנהלי את האגף בכל מקרה'. וכך נשארתי והגעתי לפוליטיקה. זה היה בפוקס. אחד השיקולים היו שצברתי אהדה גדולה בתקופה שבה ניהלתי את המערכת הענקית הזאת, וחלק גדול מהציבור ידע להוקיר את מה שעשיתי כאן. באיזשהו מקום היה לי חבל 'לבזבז' את הפופולריות שהיתה לי, וידעתי שהיא לא תבוא לידי ביטוי במקום אחר".
ההתמקמות שלה ברשימת הליכוד היתה די טבעית; "אבא שלי הצביע כל השנים 'מחל' ואמא שלי אגודה או מפד"ל". פיירברג משייכת את עצמה באופן מסוים גם לכיפות הסרוגות ("תפישה דתית") וגם לליכוד ("אידיאולוגית"). אלי, בעלה לשעבר, לו היתה נשואה שנים ארוכות וממנו התגרשה לפני כשנה, הוא אדם דתי, ואותה עצמה לא תתפסו לעולם במכנסיים. עם כל זה, היא מגדירה עצמה כ"מסורתית, ולא מעבר לזה".
הבוסית של הכבאים
בתום שנתיים מתחילת כהונתה כחברת מועצה הבינה פיירברג שזה לא זה: "היה ברור שאני לא מתכוונת להתקשקש בתור חברת מועצה, ושזה לא מעניין אותי, ושאם אמשיך זה יהיה כראש עיר. לאחר כשנתיים גם קיבלתי כל מיני חיזוקים, אנשים פתאום התחילו להגיד 'את תהיי ראש העיר של נתניה'".
נשים ספורות עומדות בראשותן של רשויות מקומיות. כשפיירברג החליטה לרוץ לא היתה ראש עיר אישה אחת לרפואה, אך עובדה זו לא הרתיעה אותה: "הייתי ידועה כפורצת מעגלים ששמורים רק לגברים. כשהייתי חברת מועצה הייתי יושב ראש איגוד ערים לכבאות. נדמה לי שלימור לבנת פעם שאלה למה אין נשים כבאיות, אז אני אמרתי: לא רק שאני אהיה כבאית, אני אהיה בוסית של כל הכבאים. לצערי, עד היום אני האישה היחידה ששימשה בתפקיד הזה.
"אני חושבת שהיום נשים יכולות לעשות כל תפקיד. יותר מזה, אני חושבת שבתפקידים שקשורים לניהול בני אדם לנשים יש אפילו יתרון על פני גברים, כמובן בכפוף לדברים שצריכים להיות משותפים לכולם: כישרון, ידע, השכלה וכו'".
אז איך את מסבירה את המספר הנמוך ביותר של נשים שעומדות בראש רשויות מקומיות?
"החברה שלנו היא עדיין חברה מסורתית, שבה עול גידול המשפחה מוטל על נשים. גם אם הן נמצאות בעמדות מפתח כמו שלי, חלוקת התפקידים היא לא חצי-חצי. אם הילד חולה, אז גברים שהולכים לעבודה יכולים לשכוח מזה, ואישה שהולכת לעבודה, גם בתפקיד שלי, לא שוכחת שהילד חולה ושצריך להתייחס אליו. זה קשה מאוד.
"גברים גם הולכים לצבא בגיל צעיר. המוכשרים שבהם ממשיכים בצבא, מגיעים לדרגות גבוהות ופורשים בגיל 40. מטבע הדברים, נקודת הזינוק של הגבר ושל האישה שונה. בכל מקום מעדיפים אותו על פניה משום שיש לו ניסיון, והם תופסים את כל התפקידים הבכירים. כשאישה מתפנה להתמודדות, רוב העמדות כבר תפושות".
אגב, אמה של פיירברג היא שסייעה לה להתארגן עם הבית והילדים, שבגרו בינתיים: צפריר, עורך דין, וטל, בוגרת החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחורי כל אישה מצליחה עומדת אמא שלה", היא מכריזה.
החינדלאך של ראש העיר
מה הקשיים שמיוחדים לראש עיר אישה?
"אין ספק שקיימת התייחסות מאוד משמעותית למראה החיצוני של האישה. תמיד בוחנים איך את נראית, איך את לבושה, אם הציפורניים שלך עשויות, אם יש לך רכבת בגרב. שולחים אותי הביתה אם יש לי רכבת בגרב. כמובן שיש כאן דברים בלשכה שלא היו, יש כאן איפור רזרבי, יש כאן מסרקים, הלשכה הזו לא ידעה את הדברים האלה בעבר.
"פעם, באחת הרכילויות, כתבו שהייתי פעמיים עם אותה חליפה ירוקה. לא משנה שזו לא היתה אותה חליפה, ואת רואה שחשוב לי לציין את זה, אבל זה מלחיץ. לא נבחרתי להיות מיס תבל ולא דוגמנית צמרת, וגם לא משאילים לנו בגדים כמו שמשאילים לקרייניות בטלוויזיה. אף אחד לא אומר לגבר 'הסתפרת', 'לא הסתפרת', 'בעניבה הזו כבר היית'. הוא צריך להיות אסתטי ולא לבוא עם כתמים על הבגדים, וזהו.
"אבל מעבר לזה יש הרבה יתרונות. מה שאישה יכולה להגיד גבר לא יכול להגיד. אישה יכולה להפעיל את החיינדלאך שלה כשהיא רוצה להשיג דברים. אני יכולה פעם יותר לבכות ופעם יותר לצעוק, זה משהו שגבר לא יכול להרשות לעצמו".
איך המערכת הגברית מקבלת אותך?
"מאוד מפרגנים", היא עונה, ומוסיפה בחיוך של ראש עיר: "שינסו לא לפרגן".
בשנות כהונתה כראש עיר קידמה פיירברג נשים לעמדות מפתח בעירייה: סגנית ראש העיר, הגזברית, היועצת המשפטית, מנכ"ל העמותה לחינוך בלתי פורמלי וגם ראש אגף הנכסים, כולן נשים. פיירברג גם מקדמת פרויקטים להעצמת נשים בעיר. היא מצוטטת כמי שאומרת שהיא ממתינה ליום בו לא יהיה צורך בכל הגופים של מעמד האישה, כשכולם יידעו שהנשים שוות לכל דבר ועניין.
על שולחן ראש העיר מונח כיבוד קל: ענבים ומיץ אשכוליות דיאטטי. יש להניח שגם הכיבוד, או לפחות המיץ, היו מכילים מעט יותר קלוריות אם היה מדובר בראש העיר גבר.
מושלת בכיפה השחורה
בנתניה מתגוררים דתיים וחרדים רבים. פיירברג נבחרה לראשונה לפני חמש שנים בתמיכה מלאה של חובשי הכיפות מכל הצבעים. "בשלב מסוים התמיכה הזו אפילו הפחידה את האנשים, והמתנגדים שלי יצרו קמפיין ש'נתניה תהפוך לבני ברק'. הם גם הפיצו כל מיני פליירים שנתניה הולכת להיסגר בשבת.
"באחד הפאנלים בבי"ס תיכון בעיר, צעק אחד המתמודדים: 'אתם יודעים איפה היא למדה? אתם יודעים? היא למדה בבית יעקב'. כולם בקהל צעקו 'בוז'. זה היה נורא ואיום. היה לי משבר נורא קשה עם גילויי שנאה לדת. היו כאלה שמשכו לי בשיער לראות אם אני חובשת פיאה. בעדינות, אבל משכו. הדברים באו למרות שאני מעולם לא הצגתי את עצמי כדתית. ידעו את הרקע שלי, אבל זה לא דגל שהנפתי אותו. אני דווקא ידועה כאחת שמחפשת את המשותף".
כשפיירברג אומרת רקע היא מתכוונת גם לבית החרדי שאביה גדל בו, לייחוס שלה לשל"ה הקדוש וכמובן לחינוך הדתי שלו זכתה. "כשכולם התחילו לתקוף, אמרתי: תסתכלו איזה מהפך עבר הציבור החרדי, שסובר ש'כל כבודה בת מלך פנימה', או בלשון החילוניים 'מקומה של האישה במטבח'. פתאום באים הרבנים הגדולים של דגל התורה והרבי מצאנז והרב עובדיה ותומכים בי, אישה, לראשות העיר. התמיכה הזו היא בהחלט מהפך בחשיבה של המגזר החרדי ביחס לנשים.
"אמרתי: יצרתי פה מהפך אולי היסטורי במדינת ישראל בבחירות אישיות לתפקיד ראש עיר. היו חמישה מועמדים ועברתי אותם בסיבוב ראשון, כשהליכוד מפוצל לשלושה ובין המועמדים ראש עיר מכהן לשעבר. חלק מההיסטוריה הוא זה שכל גווני הקשת החרדית, מקצה לקצה, תמכו בי".
ראש העיר נלחמת בטרור
פיירברג נבחרה לכהן בשנים לא קלות עבור עם ישראל בכלל ועבור נתניה בפרט. שני הענפים הכלכליים עליהם נשענה הפרנסה של הנתנייתים, היהלומים והתיירות קרסו. 15 אירועי טרור הלמו בעיר, ודרדרו את תדמיתה מעיר תיירות קרובה ונוחה לעיר שרבים מדירים רגליהם ממנה בשל קרבתה לקו התפר. אחד הפיגועים המחרידים ביותר בשלוש השנים האחרונות בוצע במלון פארק בעיר. בפיגוע נרצחו 29 ישראלים שהסבו לליל הסדר.
איך התמודדת עם מה שהתרחש בנתניה בשלוש השנים האחרונות?
"התושבים לא ברחו, ואני שאבתי מהם תעצומות נפש. שתי דקות אחרי כל פיגוע הייתי במקום, חוויתי את מה שחוויתי וראיתי את מה שראיתי. את זה אני אקח איתי עד הקבר. זה היה מאוד קשה. ראיתי אותם דברים שראו הכבאים ואנשי מד"א, העובדים הסוציאליים והפקחים. הייתי במקום וחיזקתי, דיברתי ושיווקתי את מדינת ישראל כלפי חוץ בדקות החסד המועטות שיש אחרי אירוע כזה. הייתי בבתי חולים וביקרתי. עד היום אנחנו נותנים יחס אישי לפצועים. נתניה היא דוגמה לאיך מתייחסים לפצועים ואיך מתמודדים עם כאלה אירועים".
ואיך מתייחסים לתושב שלא נפגע באופן ישיר, איך מחזקים אותו?
"קודם כל נותנים דוגמה אישית. יום אחרי הפיגוע, למשל, עמדתי בקפה לונדון ולחצתי ידיים שעות על גבי שעות. אני עצמי עמדתי שם, לא שלחתי מישהו אחר. אנשים עברו ואמרו לי: 'לא נישבר', 'את המנגינה של נתניה אי אפשר להפסיק'. אלו בדיוק אותן אמירות שאני אומרת ברדיו. אנשים מפנימים את זה, וזו מנהיגות.
"בפורים לפני שנתיים היה פחד נוראי, ולמרות שבארץ לא ערכו אירועים אני ערכתי אירוע במדרחוב. הסתובבתי שם ושמעתי אנשים אומרים: 'אם ראש העיר מסתובבת כאן, סימן שזה בטוח'. לא משנה שהייתי בדיוק באותה סכנה כמותם. עשיתי את זה גם השנה, כשהתחפשתי למוקיון והסתובבתי בכל העיר. לא היה מישהו שלא צחק. שנה אחת הייתי הארי פוטר, ובאחרות תינוקת ובילבי ומיני מאוס. אם דיברנו על נשים וגברים, אישה יכולה להרשות לעצמה כאלה תחפושות וגבר לא. יש ילדים שעד היום קוראים לי בילבי".
אני סחבקית
שני תושבי נתניה הציגו את מועמדותם לראשות העיר מול פיירברג. הראשון, מועמד עצמאי בשם ויקטור סרוסי קיבל 12.9 אחוזים, והשני, אפרים בולמש, מועמדה של מפלגת העבודה, זכה ב-7.28 אחוזים מן הקולות.
ראש העיר המכהנת זכתה, כאמור, בכ-80 אחוזים מקולות הבוחרים, אך רשימת הליכוד שהיא עומדת בראשה זכתה רק בארבעה מושבים במועצה (13.77 אחוזים, מקום שני מבין הרשימות).
אני מבקשת הסבר להישגה מעורר הפליאה, ותגובתה המאוכזבת מפליאה עוד יותר מן ההישג: "היה אחוז הצבעה נמוך, כי אנשים אמרו 'היא לוקחת בהליכה', 'היא לוקחת ברברס'. אמרתי להם: 'חברה' אל תהיו שאננים. יש גם מועצה, צריך לצאת מהבית ולהצביע'. אם שיעור ההצבעה היה גבוה יותר, הייתי מגיעה ל-90 אחוזים.
"80 אחוזי התמיכה שקיבלתי היו בשבילי אכזבה מסוימת. אנשים אמרו לי 'את רוצה להיות סטאלין? את רוצה להיות צ'אושסקו? ציירי לך שפם וזהו'. אבל אני הרגשתי קצת מאוכזבת, כי התחושה היתה שהתמיכה יותר גדולה. ויש עוד עניין: כשאת שמה פתק, זה פתק. את עוצמת האהבה אי אפשר להרגיש בפתקים".
ובכל זאת, איך מגיעים לרמת אהדה כזאת?
"חלק מהעניין הוא העשייה: ההשקעה הפיזית והמאמצים. החלק השני הוא יחסי האנוש, שלא עומדים בלי העשייה. כדי להגיע לכזה שיעור של תמיכה צריך להגיע מכל המקומות: התמודדות עם פיגועים, ניסיון ועשייה.
"היום, מבחינת כל הנתונים של העיר, היינו יכולים להיות אחד המקומות הכי קשים בישראל. אלמלא הייתי פותחת מרכז תעשייה חדש, היינו לא כמו שאנחנו היום עם 4 אחוזי אבטלה לעומת 10 אחוזים בממוצע בארץ, אלא 20 אחוזי אבטלה. ובצדק, כי יש דברים שלא תלויים בנו".
מה את עושה וראשי עיר אחרים לא עושים ולכן נכשלים?
"אני לא יודעת אם יש ראשי עיר שנכשלים. למשל, קצב בקרית מלאכי עשה דברים נפלאים לעיר, והוא לא נבחר. אני לא חושבת שהוא נכשל. מדובר בתחושה של הציבור. אנשים אומרים לי שאני יורדת אל העם. אני לא יורדת אל העם, אני בגובה שלו. לא ירדתי, לא עליתי.
"אני חושבת שזה המוטו שלי. ראש עירייה צריך להיות איש של העם. אני הולכת בלי שמירה, אני קונה בכל מקום, אני מדברת עם כל אחד, אני סחבקית, אני מחבקת ומנשקת, ואני משדרת להם אהבה כי אני אוהבת את תושבי העיר ואני אוהבת את העיר מאוד, אני מרגישה שהיא הבייבי שלי. אני מאמינה שכשאת משדרת אהבה היא חוזרת אלייך".
לא רוצה להיות בכנסת
יש לך מחשבות ללכת לפוליטיקה הארצית?
"לא. אני חושבת שתפקיד של ראש עיר הוא תפקיד בכיר ביותר במדינה, אם לא הבכיר ביותר. מי שיכול להתחרות בו זה תפקיד שר. כראש עיר אתה יכול לבטא את עצמך כמו חבר כנסת, וגם להיות מופקד על הביצוע. אתה יכול לחלום ולהגשים את החלום, וזו בהחלט פריבילגיה שאין להרבה בעלי תפקידים. יש לי הכישורים שנדרשים לחברי כנסת, אבל יש לי יתרון נוסף: כשאני רואה משהו, חולמת על משהו בלילה, אני מסמנת אותו כיעד, ואין דבר העומד בפני הרצון".
פיירברג החלה את דרכה המקצועית מתוך רצון לסייע לפרט. היום תפקידה שונה בתכלית, והיא נאלצת לשחות גם בביצה הפוליטית. "אני כל הזמן מדגישה שאני לא כל-כך מעורבת בזה, אבל כשאמרתי שאני לא פוליטיקאית, היו הרבה שאמרו: 'את לא פוליטיקאית, את אמא של הפוליטיקאים'. ניסיון החיים שלי סייע לי מאוד. אני גם קרימינולוגית, גם סוציולוגית וגם עובדת סוציאלית. יש מה שנקרא 'מדעי בני האדם', ומי שיודע לכבד, לתבוע, לחזק, לנשק וגם לצעוק על אנשים, כל זה יחד מסייע".
מה התכניות שלך לחמש השנים הקרובות?
"הו, המון. השמים הם הגבול", משיבה מרים פיירברג. ומשום מה, כשהיא אומרת את המילים האלו נדמה שהיא מתכוונת אליהן כפשוטן.
ofralax@walla.co.il
הימניות זה מהבית
ילדותה של פיירברג, 52, עברה עליה בין ערים שונות בארץ, מפני שאביה, רפאל ברקוביץ', היה איש משמר הגבול. כשהוא נקרא לדגל השירות ביישוב זה או אחר, משפחתו באה אחריו. כך קרה שפיירברג נולדה בעכו העתיקה, עברה לבני ברק, לנתניה ואחר-כך שוב לעכו. את לימודיה עשתה בבתי הספר 'בית יעקב' ו'בר אילן' בנתניה. הראשון בית ספר חרדי, השני ציוני-דתי.
"בבית יעקב הייתי הילדה היחידה שעמדה בצפירה. כולם ישבו, כי זה מנהג עכו"ם", היא מספרת. העמידה בצפירה היתה רק ביטוי לחינוך הלאומי שקיבלה בבית. אביה, לוחם אצ"ל לשעבר, השתדל להסתיר את עברו בארגון כדי שקידומו לא ייבלם, אך בד בבד חינך את פיירברג ואת אחיה על תורתם של ז'בוטינסקי ומנחם בגין.
האילוץ להסתיר את התפיסה האידיאולוגית הקשה מאוד על אביה של פיירברג, ולאחר שנים החזירה הבת מלחמה שערה: "חלק מהריאקציה היה ההפגנות שהובלתי כשהייתי יו"ר המטה המשותף כאן בעיר, לפני חמש שנים. הייתי חברת מועצה והובלתי את כל המחנה הלאומי. יצאתי נגד אוסלו, ואני חושבת עד היום שזו טעות נוראית שאנחנו נשלם עליה".
פיירברג, חברת ליכוד, מתייחסת לעמדה שראש הממשלה מציג היום כלפי הקמת מדינה פלשתינית בסלחנות מסוימת: "יש דברים שהיו בבחינת אסון, אבל ברגע שהם נוצרו הם יצרו מצב בלתי הפיך. אנחנו לא חיים בכוכב לכת עצמאי. אנחנו מאוד תלויים במדינות העולם, וגם רוב הציבור אינו מספיק חזק כדי לוותר על מנעמי החיים בשביל להילחם על האידיאולוגיה שלו. צריך לחיות באיזושהי מציאות".
היא עצמה אינה תומכת בהקמת מדינה פלשתינאית, אבל "במצב שנוצר ודאי שאי אפשר להמשיך. אני מצפה שמי שינהיג אותנו יהיה מנהיג אחראי. האופציה של הידברות ומציאת פתרונות שלא יפגעו במדינת ישראל זה הרע. אבל חוסר הידברות וטרור זה רע עוד יותר, ואני לא מאמינה שהמדינה הזו תוכל להתקיים לאורך זמן במצב שאנחנו חיים בו בשלוש השנים האחרונות".
גלגולה של פוליטיקאית
את דרכה בעירייה החלה פיירברג בלי כוונה, וגם אז, כאשת מקצוע ולא כפוליטיקאית. בשלב מסוים בילדותה התגוררה עם משפחתה בבניין של שוטרים, מה שגרם לה להפנים את הרצון והצורך לסייע לזולת. בהיותה בתיכון היא התנדבה עם עבריינים צעירים, ואחר-כך בשירות מבחן לנוער.
"כשסיימתי את בית הספר פניתי ללימודי קרימינולוגיה, ובסוף התואר הראשון התגייסתי למשטרה. הייתי אמורה להצטרף לקורס חוקרי נוער, אבל הוא נפתח מספר חודשים לאחר מועד הגיוס שלי. בינתיים חברה ביקשה שאחליף אותה בתור עובדת סוציאלית בעירייה למשך חודש. בתום החודש ניגשתי לבקש ממנהל המחלקה לפרוש, והוא ענה: 'מי פורש? לאן את פורשת? את לא פורשת לשום מקום'. וכך נשארתי למעלה מ-25 שנה בעירייה".
מעתה היא החלה לעלות בסולם הדרגות. פיירברג שימשה כמנהלת מחלקה, מנהלת אגף, ולבסוף הייתה "מנהלת מנהל החינוך, התרבות, הנוער, הספורט, הרווחה, הבריאות, השיכון, הקליטה, ההתנדבות והשכונות" (היא זוכרת את התואר בעל פה, ואפילו לא מפסיקה כדי לנשום באמצע). במסגרת התפקיד הזה, בו כיהנה שנים ארוכות, היתה פיירברג מופקדת על 1,700 עובדים, ובהם על אמה דורית, שניהלה את המדור לקשיש בעירייה.
אמה אמנם לא זכתה לראות אותה ראש עיר, אבל כבר כשפיירברג היתה הבוסית שלה היא היתה גאה: "היא תמיד התפללה להיות 'אמא של', והיא התמלאה נחת לראות אותי בתפקיד". הנחת של אמה של פיירברג אולי נבעה גם מן העובדה שבתה זכתה בפרסים יקרי ערך כשכיהנה בתפקיד הזה, ובין היתר בפרס חזני על מפעל חיים. "הייתי בת 35. שאלו אותי איפה אבא".
במהלך התקופה השלימה פיירברג את לימודיה לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, וכיום היא נמצאת בעיצומם של הלימודים לתואר שלישי.
הגם שפיירברג קודמה בעירייה שנשלטה רוב השנים בידי אנשי מפלגת העבודה, היחס אליה לא היה נקי מרמיזות פוליטיות, ולא פעם אמרו לה: "למרות שאביך היה טרוריסט, אותך אנחנו אוהבים". "זה היה בצחוק", היא אומרת. "אבל בכל בדיחה יש מעט אמת".
כשפיירברג ביקשה לעזוב את העירייה לטובת עבודה אחרת היה זה ערב בחירות. ראש העיר שכיהן אז, יואל אלראי, איש ליכוד שעבד איתה 10 שנים, רצה שתישאר לפקח על האגף שניהלה, והציע לשריין לה את המקום השני ברשימת הליכוד. "הוא אמר: 'מה אכפת לי איפה את עובדת. כחברת מועצה תנהלי את האגף בכל מקרה'. וכך נשארתי והגעתי לפוליטיקה. זה היה בפוקס. אחד השיקולים היו שצברתי אהדה גדולה בתקופה שבה ניהלתי את המערכת הענקית הזאת, וחלק גדול מהציבור ידע להוקיר את מה שעשיתי כאן. באיזשהו מקום היה לי חבל 'לבזבז' את הפופולריות שהיתה לי, וידעתי שהיא לא תבוא לידי ביטוי במקום אחר".
ההתמקמות שלה ברשימת הליכוד היתה די טבעית; "אבא שלי הצביע כל השנים 'מחל' ואמא שלי אגודה או מפד"ל". פיירברג משייכת את עצמה באופן מסוים גם לכיפות הסרוגות ("תפישה דתית") וגם לליכוד ("אידיאולוגית"). אלי, בעלה לשעבר, לו היתה נשואה שנים ארוכות וממנו התגרשה לפני כשנה, הוא אדם דתי, ואותה עצמה לא תתפסו לעולם במכנסיים. עם כל זה, היא מגדירה עצמה כ"מסורתית, ולא מעבר לזה".
הבוסית של הכבאים
בתום שנתיים מתחילת כהונתה כחברת מועצה הבינה פיירברג שזה לא זה: "היה ברור שאני לא מתכוונת להתקשקש בתור חברת מועצה, ושזה לא מעניין אותי, ושאם אמשיך זה יהיה כראש עיר. לאחר כשנתיים גם קיבלתי כל מיני חיזוקים, אנשים פתאום התחילו להגיד 'את תהיי ראש העיר של נתניה'".
נשים ספורות עומדות בראשותן של רשויות מקומיות. כשפיירברג החליטה לרוץ לא היתה ראש עיר אישה אחת לרפואה, אך עובדה זו לא הרתיעה אותה: "הייתי ידועה כפורצת מעגלים ששמורים רק לגברים. כשהייתי חברת מועצה הייתי יושב ראש איגוד ערים לכבאות. נדמה לי שלימור לבנת פעם שאלה למה אין נשים כבאיות, אז אני אמרתי: לא רק שאני אהיה כבאית, אני אהיה בוסית של כל הכבאים. לצערי, עד היום אני האישה היחידה ששימשה בתפקיד הזה.
"אני חושבת שהיום נשים יכולות לעשות כל תפקיד. יותר מזה, אני חושבת שבתפקידים שקשורים לניהול בני אדם לנשים יש אפילו יתרון על פני גברים, כמובן בכפוף לדברים שצריכים להיות משותפים לכולם: כישרון, ידע, השכלה וכו'".
אז איך את מסבירה את המספר הנמוך ביותר של נשים שעומדות בראש רשויות מקומיות?
"החברה שלנו היא עדיין חברה מסורתית, שבה עול גידול המשפחה מוטל על נשים. גם אם הן נמצאות בעמדות מפתח כמו שלי, חלוקת התפקידים היא לא חצי-חצי. אם הילד חולה, אז גברים שהולכים לעבודה יכולים לשכוח מזה, ואישה שהולכת לעבודה, גם בתפקיד שלי, לא שוכחת שהילד חולה ושצריך להתייחס אליו. זה קשה מאוד.
"גברים גם הולכים לצבא בגיל צעיר. המוכשרים שבהם ממשיכים בצבא, מגיעים לדרגות גבוהות ופורשים בגיל 40. מטבע הדברים, נקודת הזינוק של הגבר ושל האישה שונה. בכל מקום מעדיפים אותו על פניה משום שיש לו ניסיון, והם תופסים את כל התפקידים הבכירים. כשאישה מתפנה להתמודדות, רוב העמדות כבר תפושות".
אגב, אמה של פיירברג היא שסייעה לה להתארגן עם הבית והילדים, שבגרו בינתיים: צפריר, עורך דין, וטל, בוגרת החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחורי כל אישה מצליחה עומדת אמא שלה", היא מכריזה.
החינדלאך של ראש העיר
מה הקשיים שמיוחדים לראש עיר אישה?
"אין ספק שקיימת התייחסות מאוד משמעותית למראה החיצוני של האישה. תמיד בוחנים איך את נראית, איך את לבושה, אם הציפורניים שלך עשויות, אם יש לך רכבת בגרב. שולחים אותי הביתה אם יש לי רכבת בגרב. כמובן שיש כאן דברים בלשכה שלא היו, יש כאן איפור רזרבי, יש כאן מסרקים, הלשכה הזו לא ידעה את הדברים האלה בעבר.
"פעם, באחת הרכילויות, כתבו שהייתי פעמיים עם אותה חליפה ירוקה. לא משנה שזו לא היתה אותה חליפה, ואת רואה שחשוב לי לציין את זה, אבל זה מלחיץ. לא נבחרתי להיות מיס תבל ולא דוגמנית צמרת, וגם לא משאילים לנו בגדים כמו שמשאילים לקרייניות בטלוויזיה. אף אחד לא אומר לגבר 'הסתפרת', 'לא הסתפרת', 'בעניבה הזו כבר היית'. הוא צריך להיות אסתטי ולא לבוא עם כתמים על הבגדים, וזהו.
"אבל מעבר לזה יש הרבה יתרונות. מה שאישה יכולה להגיד גבר לא יכול להגיד. אישה יכולה להפעיל את החיינדלאך שלה כשהיא רוצה להשיג דברים. אני יכולה פעם יותר לבכות ופעם יותר לצעוק, זה משהו שגבר לא יכול להרשות לעצמו".
איך המערכת הגברית מקבלת אותך?
"מאוד מפרגנים", היא עונה, ומוסיפה בחיוך של ראש עיר: "שינסו לא לפרגן".
בשנות כהונתה כראש עיר קידמה פיירברג נשים לעמדות מפתח בעירייה: סגנית ראש העיר, הגזברית, היועצת המשפטית, מנכ"ל העמותה לחינוך בלתי פורמלי וגם ראש אגף הנכסים, כולן נשים. פיירברג גם מקדמת פרויקטים להעצמת נשים בעיר. היא מצוטטת כמי שאומרת שהיא ממתינה ליום בו לא יהיה צורך בכל הגופים של מעמד האישה, כשכולם יידעו שהנשים שוות לכל דבר ועניין.
על שולחן ראש העיר מונח כיבוד קל: ענבים ומיץ אשכוליות דיאטטי. יש להניח שגם הכיבוד, או לפחות המיץ, היו מכילים מעט יותר קלוריות אם היה מדובר בראש העיר גבר.
מושלת בכיפה השחורה
בנתניה מתגוררים דתיים וחרדים רבים. פיירברג נבחרה לראשונה לפני חמש שנים בתמיכה מלאה של חובשי הכיפות מכל הצבעים. "בשלב מסוים התמיכה הזו אפילו הפחידה את האנשים, והמתנגדים שלי יצרו קמפיין ש'נתניה תהפוך לבני ברק'. הם גם הפיצו כל מיני פליירים שנתניה הולכת להיסגר בשבת.
"באחד הפאנלים בבי"ס תיכון בעיר, צעק אחד המתמודדים: 'אתם יודעים איפה היא למדה? אתם יודעים? היא למדה בבית יעקב'. כולם בקהל צעקו 'בוז'. זה היה נורא ואיום. היה לי משבר נורא קשה עם גילויי שנאה לדת. היו כאלה שמשכו לי בשיער לראות אם אני חובשת פיאה. בעדינות, אבל משכו. הדברים באו למרות שאני מעולם לא הצגתי את עצמי כדתית. ידעו את הרקע שלי, אבל זה לא דגל שהנפתי אותו. אני דווקא ידועה כאחת שמחפשת את המשותף".
כשפיירברג אומרת רקע היא מתכוונת גם לבית החרדי שאביה גדל בו, לייחוס שלה לשל"ה הקדוש וכמובן לחינוך הדתי שלו זכתה. "כשכולם התחילו לתקוף, אמרתי: תסתכלו איזה מהפך עבר הציבור החרדי, שסובר ש'כל כבודה בת מלך פנימה', או בלשון החילוניים 'מקומה של האישה במטבח'. פתאום באים הרבנים הגדולים של דגל התורה והרבי מצאנז והרב עובדיה ותומכים בי, אישה, לראשות העיר. התמיכה הזו היא בהחלט מהפך בחשיבה של המגזר החרדי ביחס לנשים.
"אמרתי: יצרתי פה מהפך אולי היסטורי במדינת ישראל בבחירות אישיות לתפקיד ראש עיר. היו חמישה מועמדים ועברתי אותם בסיבוב ראשון, כשהליכוד מפוצל לשלושה ובין המועמדים ראש עיר מכהן לשעבר. חלק מההיסטוריה הוא זה שכל גווני הקשת החרדית, מקצה לקצה, תמכו בי".
ראש העיר נלחמת בטרור
פיירברג נבחרה לכהן בשנים לא קלות עבור עם ישראל בכלל ועבור נתניה בפרט. שני הענפים הכלכליים עליהם נשענה הפרנסה של הנתנייתים, היהלומים והתיירות קרסו. 15 אירועי טרור הלמו בעיר, ודרדרו את תדמיתה מעיר תיירות קרובה ונוחה לעיר שרבים מדירים רגליהם ממנה בשל קרבתה לקו התפר. אחד הפיגועים המחרידים ביותר בשלוש השנים האחרונות בוצע במלון פארק בעיר. בפיגוע נרצחו 29 ישראלים שהסבו לליל הסדר.
איך התמודדת עם מה שהתרחש בנתניה בשלוש השנים האחרונות?
"התושבים לא ברחו, ואני שאבתי מהם תעצומות נפש. שתי דקות אחרי כל פיגוע הייתי במקום, חוויתי את מה שחוויתי וראיתי את מה שראיתי. את זה אני אקח איתי עד הקבר. זה היה מאוד קשה. ראיתי אותם דברים שראו הכבאים ואנשי מד"א, העובדים הסוציאליים והפקחים. הייתי במקום וחיזקתי, דיברתי ושיווקתי את מדינת ישראל כלפי חוץ בדקות החסד המועטות שיש אחרי אירוע כזה. הייתי בבתי חולים וביקרתי. עד היום אנחנו נותנים יחס אישי לפצועים. נתניה היא דוגמה לאיך מתייחסים לפצועים ואיך מתמודדים עם כאלה אירועים".
ואיך מתייחסים לתושב שלא נפגע באופן ישיר, איך מחזקים אותו?
"קודם כל נותנים דוגמה אישית. יום אחרי הפיגוע, למשל, עמדתי בקפה לונדון ולחצתי ידיים שעות על גבי שעות. אני עצמי עמדתי שם, לא שלחתי מישהו אחר. אנשים עברו ואמרו לי: 'לא נישבר', 'את המנגינה של נתניה אי אפשר להפסיק'. אלו בדיוק אותן אמירות שאני אומרת ברדיו. אנשים מפנימים את זה, וזו מנהיגות.
"בפורים לפני שנתיים היה פחד נוראי, ולמרות שבארץ לא ערכו אירועים אני ערכתי אירוע במדרחוב. הסתובבתי שם ושמעתי אנשים אומרים: 'אם ראש העיר מסתובבת כאן, סימן שזה בטוח'. לא משנה שהייתי בדיוק באותה סכנה כמותם. עשיתי את זה גם השנה, כשהתחפשתי למוקיון והסתובבתי בכל העיר. לא היה מישהו שלא צחק. שנה אחת הייתי הארי פוטר, ובאחרות תינוקת ובילבי ומיני מאוס. אם דיברנו על נשים וגברים, אישה יכולה להרשות לעצמה כאלה תחפושות וגבר לא. יש ילדים שעד היום קוראים לי בילבי".
אני סחבקית
שני תושבי נתניה הציגו את מועמדותם לראשות העיר מול פיירברג. הראשון, מועמד עצמאי בשם ויקטור סרוסי קיבל 12.9 אחוזים, והשני, אפרים בולמש, מועמדה של מפלגת העבודה, זכה ב-7.28 אחוזים מן הקולות.
ראש העיר המכהנת זכתה, כאמור, בכ-80 אחוזים מקולות הבוחרים, אך רשימת הליכוד שהיא עומדת בראשה זכתה רק בארבעה מושבים במועצה (13.77 אחוזים, מקום שני מבין הרשימות).
אני מבקשת הסבר להישגה מעורר הפליאה, ותגובתה המאוכזבת מפליאה עוד יותר מן ההישג: "היה אחוז הצבעה נמוך, כי אנשים אמרו 'היא לוקחת בהליכה', 'היא לוקחת ברברס'. אמרתי להם: 'חברה' אל תהיו שאננים. יש גם מועצה, צריך לצאת מהבית ולהצביע'. אם שיעור ההצבעה היה גבוה יותר, הייתי מגיעה ל-90 אחוזים.
"80 אחוזי התמיכה שקיבלתי היו בשבילי אכזבה מסוימת. אנשים אמרו לי 'את רוצה להיות סטאלין? את רוצה להיות צ'אושסקו? ציירי לך שפם וזהו'. אבל אני הרגשתי קצת מאוכזבת, כי התחושה היתה שהתמיכה יותר גדולה. ויש עוד עניין: כשאת שמה פתק, זה פתק. את עוצמת האהבה אי אפשר להרגיש בפתקים".
ובכל זאת, איך מגיעים לרמת אהדה כזאת?
"חלק מהעניין הוא העשייה: ההשקעה הפיזית והמאמצים. החלק השני הוא יחסי האנוש, שלא עומדים בלי העשייה. כדי להגיע לכזה שיעור של תמיכה צריך להגיע מכל המקומות: התמודדות עם פיגועים, ניסיון ועשייה.
"היום, מבחינת כל הנתונים של העיר, היינו יכולים להיות אחד המקומות הכי קשים בישראל. אלמלא הייתי פותחת מרכז תעשייה חדש, היינו לא כמו שאנחנו היום עם 4 אחוזי אבטלה לעומת 10 אחוזים בממוצע בארץ, אלא 20 אחוזי אבטלה. ובצדק, כי יש דברים שלא תלויים בנו".
מה את עושה וראשי עיר אחרים לא עושים ולכן נכשלים?
"אני לא יודעת אם יש ראשי עיר שנכשלים. למשל, קצב בקרית מלאכי עשה דברים נפלאים לעיר, והוא לא נבחר. אני לא חושבת שהוא נכשל. מדובר בתחושה של הציבור. אנשים אומרים לי שאני יורדת אל העם. אני לא יורדת אל העם, אני בגובה שלו. לא ירדתי, לא עליתי.
"אני חושבת שזה המוטו שלי. ראש עירייה צריך להיות איש של העם. אני הולכת בלי שמירה, אני קונה בכל מקום, אני מדברת עם כל אחד, אני סחבקית, אני מחבקת ומנשקת, ואני משדרת להם אהבה כי אני אוהבת את תושבי העיר ואני אוהבת את העיר מאוד, אני מרגישה שהיא הבייבי שלי. אני מאמינה שכשאת משדרת אהבה היא חוזרת אלייך".
לא רוצה להיות בכנסת
יש לך מחשבות ללכת לפוליטיקה הארצית?
"לא. אני חושבת שתפקיד של ראש עיר הוא תפקיד בכיר ביותר במדינה, אם לא הבכיר ביותר. מי שיכול להתחרות בו זה תפקיד שר. כראש עיר אתה יכול לבטא את עצמך כמו חבר כנסת, וגם להיות מופקד על הביצוע. אתה יכול לחלום ולהגשים את החלום, וזו בהחלט פריבילגיה שאין להרבה בעלי תפקידים. יש לי הכישורים שנדרשים לחברי כנסת, אבל יש לי יתרון נוסף: כשאני רואה משהו, חולמת על משהו בלילה, אני מסמנת אותו כיעד, ואין דבר העומד בפני הרצון".
פיירברג החלה את דרכה המקצועית מתוך רצון לסייע לפרט. היום תפקידה שונה בתכלית, והיא נאלצת לשחות גם בביצה הפוליטית. "אני כל הזמן מדגישה שאני לא כל-כך מעורבת בזה, אבל כשאמרתי שאני לא פוליטיקאית, היו הרבה שאמרו: 'את לא פוליטיקאית, את אמא של הפוליטיקאים'. ניסיון החיים שלי סייע לי מאוד. אני גם קרימינולוגית, גם סוציולוגית וגם עובדת סוציאלית. יש מה שנקרא 'מדעי בני האדם', ומי שיודע לכבד, לתבוע, לחזק, לנשק וגם לצעוק על אנשים, כל זה יחד מסייע".
מה התכניות שלך לחמש השנים הקרובות?
"הו, המון. השמים הם הגבול", משיבה מרים פיירברג. ומשום מה, כשהיא אומרת את המילים האלו נדמה שהיא מתכוונת אליהן כפשוטן.
ofralax@walla.co.il
