בתיעוד ההיסטורי הרשמי של בני עקיבא לא מצאתי לזה סימוכין, אבל הדברים שאמר לי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר, אמנון שפירא, היו חדים, ברורים ומרעישים. בתחילת שנות ה-50, כך שפירא, התכנסו קברניטי התנועה ושקלו ברצינות לסגור את שערי הסניפים. החילון (ובעברית עדכנית הדתל"שיות) היה כמו נגע שפשה בכל חלקי החברה הדתית-לאומית. לתנועת הנוער הצעירה, כך התעורר החשש, לא היה סיכוי לעמוד אל מול נחשול ההתפקרות מהדת. ממרומי האולימפוס קשה לעכל את הדברים. בני-עקיבא, תנועת הנוער הגדולה בארץ, המונה 70 אלף חניכים הפזורים ב-350 סניפים, עמדה בפני קריסה פנימית?! אבל כששומעים וקוראים עדויות מאותה תקופה הדברים נראים אחרת. אמנון שפירא זוכר כמו אתמול את הטקס הקבוע והמצמרר של בוגרי כיתות ח' בביל"ו, ביה"ס הממ"ד היוקרתי של תל-אביב: "בכל שנה בסיום הלימודים הגיעו בוגרי ח' למקום קבוע, כדי לשרוף בצוותא את כובעי הקסקט והברטים, אותם הם נאלצו לחבוש במשך שנות הלימוד ביסודי". ומאותו רגע הכריזו על עצמם הנערים כ'חילונים', או כ'חופשים' בשפת הדיבור של אותם ימים. זו לא היתה רק בעיה תל-אביבית. כמה שנים קודם לכן הגיע לחיפה עולה חדש. שמעה של התנועה החדשה בא לאוזניו בהונגריה וכאן, בארץ, הוא חיפש דרך להצטרף לסניף המקומי. בבית הכנסת השכונתי הוא שמח לפגוש נערים דתיים הם ודאי יסייעו לו. "בני עקיבא?! הצחקת אותנו!" לגלגו הנערים, "אנחנו שייכים ל'נוער העובד'. איזה נער מודרני ילך לתנועה דתית..." הבושה של הנוער הדתי היתה פועל יוצא מדורסנות חילונית ברחוב. יהודי חובש כיפה נחשב אז לפגם בפס הייצור הישראלי. בני עקיבא נאלצה להיאבק מול עוינות מהרחוב; למרבה הפלא - בני עקיבא התמודדה גם מול עוינות מבית. ביה"ס של המזרחי מסלקים חניכים בתחילת 1929 הוקם הסניף הראשון של בנ"ע בירושלים. 30 החניכים הראשונים היו ילדי תלמוד תורה 'מזרחי'. היתה זו יוזמה של חבר הפועל המזרחי, יחיאל אליאש. חודשים קשים עברו על אליאש עד ששיכנע את חבריו שחשוב, שגם לנוער הדתי תהיה מסגרת משלו. אבל גם לאחר שהגשים את חלומו לא הסתיימו תלאותיה של התנועה החדשה. תנועת האם הפועל המזרחי סירבה לממן את פעילותה של בנ"ע ב-10 השנים הראשונות לחייה. בירושלים גורשו לא אחת החניכים ממועדון הפועל המזרחי. באותן שנים ייצגה מפלגה נוספת את הזרם הדתי-לאומי. היתה זו תנועת המזרחי, שמרבית מוסדות החינוך של המגזר סרו למרותה. גם מפלגה זו לא התלהבה מקיומה של תנועת הנוער הצעירה. 'לא התלהבה' זו הגדרה לא הכי קולעת; גילתה עוינות זה כבר הרבה יותר מדויק. על מקור העוינות חלוקות הדעות: יש התולים זאת בפנקסנות מפלגתית קטנונית היוזמה הרי נולדה בבית המפלגה המתחרה; אחרים משוכנעים ש'השקפה' אמיתית עמדה ברקע - תנועת נוער אינה מסגרת ראויה לנער הדתי, הצריך לקבל הכוונה חינוכית אך ורק בביתו ובבית ספרו; ויש המנמקים זאת בפעילות המעורבת. כך או אחרת, התנגדותם של עסקני המזרחי היתה כה עזה, עד שהוחלט לסלק מבתי הספר את הילדים שיעזו להצטרף לבני עקיבא. אבל 'עוינות מבית' היתה לעיתים, פשוטו כמשמעו, מבית החניך. יחיאל אליאש סיפר שבימי בראשית הגיעו לא אחת אבות זועמים לסניף, החטיפו סטירה לבנים הסוררים, וגררו אותם חזרה הביתה אלא שהשתיל הרך שרד את הסופות הקרות. מפוצצים בשבת משחק כדורגל שלוש שנים מאוחר יותר זכתה התנועה ל'שחקן רכש' חשוב, אולי החשוב ביותר שקם לה מעודה. היה זה משה צבי מנקין, בחור צעיר מישיבת 'מרכז הרב', שהגיע לסניף הירושלמי כדי להעביר הרצאה. בשיחה שהוא ניהל עם אליאש בתום הרצאתו הוא הביע רצון לשוב מדי פעם לסניף להרצאות נוספות. אליאש ענה לו שהוא מחפש מדריכים ולא מרצים. מנקין חשש להצטרף. הדעה שרווחה בישיבות היתה, שהתנועה הזו משמשת גשר מעולם התורה לעולם החילוניות. גשר עם נתיב תנועה חד כיווני. עד שהגיעה קבוצת הכדורגל של מכבי ירושלים ושינתה את דעתו. באותה עת היה הסכם לא-כתוב שבירושלים אין משחקי כדורגל בשבת. יום אחד החליט מישהו מהנהלת מכבי לכרסם בסטאטוס-קוו, ושאגות "השו-פט ש-גה!" החלו להישמע בעיר הקודש גם ביום השבת. חניכי בני עקיבא לא היו מוכנים לעבור לסדר היום. שבת אחת הם עלו למגרש ופוצצו את המשחק, תוך כדי שירה וריקודים. הקומונר אליאש נפצע ונאסר. "מי שלוחם את קנאת השבת אינו הולך לחצות שום גשר לעולם החילוני", קבע מנקין ובו ברגע החליט להצטרף לסגל ההדרכה של הסניף המקומי. מי שעודד אותו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שאמר לו "אין לך דבר קדוש מזה". החלטה נוספת של מנקין (שלא ממש קשורה לפיצוץ המשחק) היתה לשנות את שם משפחתו לנריה. הרב נריה היה הראשון שהבין שלתנועת נוער דתית אין שום סיכוי לשרוד על בסיס פעולות א"ש לילה בלבד. הוא הוביל את התנועה, למה שההיסטוריה הרשמית של בנ"ע מכנה 'החינוך לעומק המיקוד כלפי פנים'. המזכ"ל העולמי הראשון של בנ"ע, יוסקה שפירא, מכתיר את מפעלו של הרב נריה כ'מהפכה הראשונה של התנועה'. שפירא מתכוון להקמת אם ישיבות בני עקיבא, בראש הגבעה שבכפר הרא"ה ב-1940. אבל עוד לפני הקמת הישיבה רכש הרב נריה בתנועה מעמד, כאישיות החינוכית הדומיננטית והמעצבת ביותר של חניכיה. זה התחיל מקביעת עיתים לתורה בכל יום, בשעה קבועה, בכל הסניפים; המשיך בשיחות נפש עם החניכים; עבר דרך עריכת עיתון התנועה 'זרעים' בשנים הראשונות, והגיע עד לכתיבת השירים שמשמשים כקלאסיקה בתנועה מזה עשרות שנים. ביניהם: המנון התנועה - יד אחים לכם שלוחה; תורה ועבודה שאיפת בנ"ע; מאוהלי תורה ושדמות עמל. שתי המהפכות האחרות שחוללה בנ"ע, לדברי יוסקה שפירא, הן הנח"ל הדתי ומפעל ההתנחלות לאחר מלחמת ששת הימים. יוסקה שפירא מצביע על כך שהנוער שנגרר עשרות שנים קודם לכן אחר הנוער החילוני, הפך להיות החלוץ העובר לפני המחנה. אבל עם כל הכבוד למי ששירת את התנועה עשרות שנים, ראוי להקשיב גם למי שלא הגיע בילדותו עם עניבה כחולה וסמל התורה ועבודה לסניף. ואלה מקצת דבריו של המתבונן הזר: " כן, זה עולה לי בבריאות לפעמים * לראות איך הם התעוררו אחרי מלחמת ששת הימים * איך ירדה עליהם פתאום ברכת ההתרחבות * והם מסתערים בשצף קצף על כל מקום התיישבות * והם ממלאים בנקודות את המפה הריקה * בחופי סיני, במרומי הגולן ובבקעה * ואם לדבר על 'פרופורציות' ו'אחוזים' * כמו שנוהגת לעשות עכשיו עיתונות הברווזים * אז מה יש לדבר, הם מקדימים וזריזים * ולפי הקצב שבו יישוביהם צצים * הם ישיגו את הקיבוץ המאוחד ואת איחוד הקיבוצים * ועוד יתבהר ביום אחד בהיר * שהקיבוץ הדתי עולה על 'השומר הצעיר'..." ואם כך ממש דעתו של זולל הדתיים חיים חפר * מה יש לי הקטן להוסיף, שאני לידו כעפר ואפר.
