מצויד במבטא יקי כבד, שיער שיבה לא ממש גזור בקפידה והרבה חוש הומור מקבל רלף הלינגר, מהנדס רדיו, את הבאים לדירתו התל אביבית. הוא חגג לא מכבר את יום הולדתו ה-80, אך רק לפני חמש שנים סגר את העסק שלו להקלטות, הגברה ומוצרי רדיו. מי שהשם 'רדיו דוקטור' עוד מצלצל לו מוכר יכול להתרווח בנחת בכורסה ולהיזכר 'בימים הטובים ההם'. אחרים, שהביטוי נשמע להם יותר כמו קופת חולים שמשדרת רוק כבד לחולים הממתינים, מוזמנים להצטרף למסע קצר אל שנות הרדיו הראשונות בעולם ובארץ, וגם להכיר מאבק יחיד למען שלטון החוק שלא כל-כך הצליח. אלה הם חייו של רלף הלינגר. בריחה מגרמניה, נחיתה בפלשתינה בתחילת שנות השלושים החלו לצוץ תחנות הרדיו הראשונות באירופה. הנס הלינגר, אביו של רלף ויהודי תושב ברלין שהיה מהנדס מכונות-נמל בהשכלתו, הבין את הפוטנציאל הטמון בתחום ופתח חנות לצרכי רדיו. בין לקוחותיו ניתן למנות את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שעבורה הכין רמקולים גדולים להתקנה על מכוניות מה שהיה אז חדיש ומורכב מבחינה טכנולוגית. בשנת 33', בה זכה היטלר בראשות ממשלת גרמניה, קרא הנס את 'מיין קמפף' והגיע למסקנה שהשליט החדש, זה שעלה לשלטון בצורה דמוקרטית, מבקש לחסל את העם היהודי. הנס ברח לפריז, כשכל מכריו לועגים לו שהוא משוגע. כמה חודשים אחר-כך הצטרפו רלף ואמו לאבי המשפחה, והשלושה נאלצו להסתתר מפני השלטון הצרפתי בשל היותם גרמנים ו'שוהים בלתי חוקיים'. לאחר שלוש שנות הסתתרות הלך הנס לקונסוליה הבריטית. הפקיד שקיבל אותו עיין בניירותיו והעמיד בפניו שלושה יעדים אפשריים: אוסטרליה, דרום אפריקה ופלשתינה. הנס חזר לאשתו ונועץ בה. "אמי ביקשה את מפת העולם", מספר רלף, שהיה אז בן 12, "וכשהיא ראתה היכן נמצאת פלשתינה היא החליטה שניסע דווקא לשם, משום שמכל המקומות שעמדו על הפרק זה היה הכי קרוב לברלין. זו היתה הציונות של המשפחה שלי". בשנת 36' עלתה משפחת הלינגר לארץ והגיעה לנמל יפו. הנס התיידד עם מנהל הנמל הערבי והחל לעבוד עבור הערבים שהחזיקו מקלטי רדיו והאזינו לתחנות מארצות ערב. בישראל לא היתה אז תחנת רדיו עברית ראויה לשמה. משפחת הלינגר התיישבה בתל אביב, והנס פתח עסק ראשון מסוגו לדברי רדיו, הקלטות ומערכות הגברה, וקרא לו 'רדיו דוקטור'. סב המשפחה שהגיע לביקור מגרמניה הביא לעסק מכונת הקלטה, וטען במכס שמדובר ב'מכשיר רפואי'. "הבריטים", מסביר רלף, "התנגדו לכך שבישראל יהיו יותר מדי מכשירי הקלטה, וסבי נאלץ להסתיר את העובדה שהוא הביא מכשיר כזה". רדיו בשירות המחתרות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מינה הנס את בנו בן ה-16 לאחראי על אולפן ההקלטות. הבן ביצע הקלטות עבור מחלקת התרבות של הצבא הבריטי, ואף עבור החיילים: "לא היה אז טלפון שאפשר להתקשר הביתה ולהגיד מה נשמע", משחזר רלף, "אז אנחנו היינו מקליטים את קולות החיילים על תקליטים קטנים והם היו שולחים את זה למשפחות". מחסור בחומר גלם הביא את 'רדיו דוקטור' להשתמש באביזר רפואי אמיתי: הנס ורלף מחזרו סרטים משומשים של תצלומי רנטגן, ועל גביהם הקליטו את קולותיהם של ה'כלניות'. באותן השנים ממש עבד רלף גם עבור המחתרות העבריות. הוא הקליט את שידורי ההגנה, ואחר-כך גם את שידורי האצ"ל והלח"י, כך שהיו לו ארבעה בוסים באות הזמן ממש. "בלח"י היו חייבים לי הרבה כסף", מספר רלף. "יום אחד עבר ליד מרפסת הבית שלי מוטוסיקליסט (אופנוען) וזרק לתוכה חבילת שטרות של חצי לירה אנגלית, זה הכסף שהיה אז. הרמתי את החבילה וראיתי שאלו שטרות חדשים שיש עליהם עדיין את הסרט של הבנק. כמה דקות אחר-כך שמעתי שהלח"י שדד את בנק ברקליס בתל אביב", רלף צוחק, ומבטיח: "לא נגעתי בכסף הזה". מי שמנסה לדמיין את ימי ראשית המדינה בצבעים של היום צריך להשיל מעליו כמה דברים מובנים מאליהם. הלינגר מספר שאפילו לתיאטראות לא היתה מערכת הגברה משלהם, והוא ואביו היו מביאים ל'הבימה' ול'אוהל' את מערכות ההגברה. האפקטים היו מוקלטים על גבי תקליטים, ולכן אירעו גם טעויות כמו הכנסת הקול הרצוי מוקדם או מאוחר מדי. "אבל גם היום יש פנצ'רים", אומר הלינגר, "ואפילו יותר מאשר היו אז, עם כל הציוד המשוכלל". הצצה בספר המבקרים של 'רדיו דוקטור' מאפשרת גם מעקב אחרי ימי ראשית הזמר העברי בישראל. יפה ירקוני, שושנה דמארי, שמשון בר-נוי ורבים נוספים הקליטו אצל רלף את תקליטי המאסטר שלהם. גם יאשה חפץ ויהודי מנוחין הקליטו אצלו כשביקרו בישראל, השגריר האמריקני הראשון, ואפילו המדינה עצמה. השידור הראשון של המדינה בימים ההם כתבי חוץ היו מקליטים את כתבותיהם באולפן הקלטות ושולחים את התקליטים לתחנות בבית. מטבע הדברים, 'רדיו דוקטור' היווה כתובת עבורם, וכתב אמריקני אחד שהקליט דיווח ביום רביעי, ה-12 במאי 48', גילה להלינגרים שבעוד יומיים תיווסד מדינת ישראל. הכתב, שעמו היו בקשרים טובים, השיג להם כרטיסי כניסה לאירוע הכרזת המדינה תחת התואר 'אנשי תזמורת'. רלף ואביו הביאו עמם שני מכשירי הקלטה. כשתקליט אחד (שאורכו היה כארבע דקות וחצי) הסתיים, הם המשיכו להקליט במכשיר השני, וככה הצליחו לכסות את כל האירוע. המדינה, או מדויק יותר, ראשיה, שלא חשבו בכלל שכדאי להקליט את האירוע החגיגי, סירבו גם לשלם עבור הזכויות של ההקלטה ההיסטורית: "הם רצו שאני אעניק להם את הזכויות במתנה", אומר רלף, שמכר בסופו של דבר את הזכויות לאדם פרטי. לאחר קום המדינה שירת הלינגר כחייל במסגרת חיל הקשר, שהיה אז בחיתוליו, ואחר-כך עבר לשרת ב'קול ישראל' ("הייתי החייל היחיד ששירת בתחנה"). הוא סייע להקים את אולפני הרדיו, וידו הייתה גם בהקמת האולפנים הראשונים של גלי צה"ל ברמת גן. מאז, במשך 39 שנות שירותו במילואים העניק סיוע טכני לקול ישראל. "בכל פעם שהייתי נוסע לחוץ לארץ היו מציידים אותי במכתב בקשה ל-BBC ולרשתות שידור אחרות, שאראה מה חדש אצלם ואדווח בישראל". מחדלי מלחמת יום הכיפורים אינם נעדרים גם הם מקורות חייו של רלף, אשר נקרא בשנת 74' לסייע לוועדת אגרנט. הוועדה ביקשה ממנו להעביר את כל ההקלטות של הקשר בין החיילים והמפקדים למדיום שאותו ניתן יהיה לשמוע בתוך אולם הדיונים. גלגלי הביורוקרטיה השתתקו אך למרות כל פועלו של רלף במסגרת המיינסטרים הישראלי, הוא בילה שנים ארוכות במאבק עיקש וחסר פשרות בממסד, עד שלאחר 12 שנים הרים ידיים. בשנת 1949 הגישו רלף וכמה מחבריו בקשה להקמת תחנת שידור מסחרית. רלף מציג טופס קטן שמור היטב ובו אישור ממחלקת הדואר הטלגרף והטלפון של מועצת המדינה הזמנית שבקשתו התקבלה. הוא נענה שהעניין בטיפול, ומאז ועד שנת 79' הסכים לחכות. "אבל כשאייבי נתן התחיל לשדר בלי רשיון ובלי שום דבר, התרגזתי". רלף לא היה מן המתייאשים בקלות: "באותה תקופה ניהלתי מלחמות כמו דון קישוט. למשל הגעתי פעם לבג"ץ עם זה שב'קול ישראל' כינו את העולים מגרמניה 'יקים'. השופט חיים כהן פסק אז ש'יקים' זו מחמאה ולא כינוי גנאי". רלף משתמש במסקנות הפסיקה כדי להסביר את מהות הקלסר עב הכרס שהוא מניח על השולחן. בקלסר מאות מכתבים שנשלחו לרבות מרשויות המדינה, שבהם מחאות על כך ש'קול השלום' קיימת. המכתבים של רלף מתפרשים על פני שנים ארוכות: הראשון שבהם נושא את השנה 79' והאחרון 91'. האונייה טובעה על ידי נתן חודש לפני תום שנת 93', מעט לאחר הסכמי אוסלו (ר' מסגרת). רלף התייאש רק שנתיים קודם לכן. מה שהניע את רלף במאבקו הוא חוסר הצדק והשוויון ולא עניין אידיאולוגי: "זה לא היה עניין של דעות. רציתי לקבל רשיון ולשדר או שיסגרו את התחנה שלו. הסתמכתי על זה שהייתי הראשון שביקש תחנה, עוד ב-49'. באיזשהו שלב כבר לא רציתי את התחנה, פשוט בגלל שנתתי בקשה רציתי לקבל תשובה, שלא ינהגו מוסר כפול". מה שמותר ל'קול השלום' למכתבים שמציג רלף יש התחלה ואין סוף. הם הודפסו בשקידה במכונת כתיבה (כזאת שאי אפשר ללחוץ בה 'delete' אם התבלבלת) על גבי נייר דק ומרשרש. כל מכתב מתויק בקפידה, כולל העותקים שנשלחו ממנו. "הדואר הרוויח יפה", הוא אומר כשהוא מסתכל על הקלסר שמתקשה להחזיק את תכולתו. במכתביו הראשונים שב רלף ומבקש רשיון להפעלת תחנת רדיו מסחרית. הוא מציין את העובדה שהוא ותיק במקצוע, כי עלה לארץ מגרמניה וכי הוא מוכן להעניק למדינה את זכויות ההקלטה על הכרזת המדינה (אז הן עוד היו בידו). לאחר מספר מכתבי תשובה מן הרשויות שאין בתוכנם ולא כלום, הוא נענה כי המדינה עדיין איננה מחלקת רשיונות שידור מסחריים. לאחר תקופה החל רלף לשנות את סגנון המכתבים, ולהפנות את תשומת לבן של הרשויות לכך שאייבי נתן עובר על החוק בריש גלי ובגיבוי והשתתפות של כל הפוליטיקאים, מימין ומשמאל. רלף טוען כי אונייתו של נתן לא שידרה רק מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל: "ראו אותו מהחוף. פוליטיקאים נסעו אליו בסירות קטנות, ולא עשו מרחק כה רב עד שהגיעו אליו". מאוחר יותר בוצעו השידורים מן היבשה: "היה לו סטודיו קטן, נדמה לי בהרצליה, והוא שידר משם לאונייה". העיתונאי אבי רצון, שעבד לא פעם עבור 'קול השלום' מאשש את הטענה הזו ומספר: "אני שידרתי עבורו גם משטרסבורג וגם מאדמת ישראל, מדירה קטנה ברחוב זכריה בצפון תל אביב". כולם פרסמו אצל אייבי נתן, והוא שידר גם פרסומות שתוכנן נגד את החוק הישראלי, כמו פרסומות לסיגריות. רלף פנה למשרד הבריאות והתריע על כך ש'קול השלום' משדרת פרסומות לסיגריות. משרד הבריאות ענה לו כי "חוק הגבלת הפרסומות אוסר בין היתר פרסומת לעישון בשידורי רדיו בישראל, לכן סמכות המדינה לאסור פרסומת כאמור מותנה בהימצאות תחנת השידור בטריטוריה של ישראל". משרד הבריאות בחר להתעלם מכך שמדובר באזרח ישראלי, שמשדר לא ממש מחוץ לשטח ישראל, לקהל ישראלי ובעברית. החוק מופר והממסד שותק רלף פנה לשר החינוך ("אני מעוניין לשמוע מהמוסד העליון במדינה, קרי משרד החינוך והתרבות, מהם הקריטריונים להשגת מטרה במדינה: אם זה ותק במקצוע, ותק בהגשת הבקשה, הסדר והחוק או אם זה כוח, פרוטקציה, איומים, שביתות, קשרים מפלגתיים ומה עוד") לשר התקשורת, למבקר המדינה, למפכ"ל המשטרה, למנכ"ל לשכת ראש הממשלה, ליועץ המשפטי לממשלה ואפילו לשר החוץ. "כל מי שהיתה לו נגיעה לעניין קיבל ממני מכתב. היתה לי סבלנות", אומר רלף, שמכתביו כמעט שלא זכו להתייחסות עניינית. המשפטים "זה לא אנחנו מטפלים, זה הם" או "אנו מודים לך על מכתבך" מופיעים פעמים אינספור במכתבי הרשויות. באחת הפעמים בהן פנה רלף למשטרה והצביע על כך שיש מי שמשדר בתוך המים הטריטוריאליים של ישראל וגם מן היבשה, הוא נענה שמכיוון שהוא "לא כותב על עבריין מסוים, ספציפי, המשטרה אינה יכולה לעשות דבר". לאחר קריאה מחודשת של תגובת המשטרה הוא כבר מתגלגל מצחוק. מישהו יכול להתייחס לתשובה כזו ברצינות? מאוחר יותר, עם היוודע דבר יוזמתו של רוני מילוא, אז חבר כנסת, למסד את שידוריו של אייבי נתן ולהעניק לו רשיון שידור, פנה רלף להילחם בכל כוחו בחזית החדשה. באחד המכתבים השיב לו מילוא, נציג הליכוד בכנסת, במילים הבאות: "קיימת הסכמה כי אייבי נתן הוא מקרה חריג, המפגין במשך שנים רבות דוגמא אישית של נדיבות ומאבק על נושאים בעלי אופי לאומי. לפיכך גובשה עמדה לפיה אף שהתחנה שלו היתה במקורה פיראטית, אין בכך כדי למנוע מתן היתר לתחנה שלו". כאמור, פנה רלף לגורמים רבים ועשה זאת פעמים רבות. איש מעולם לא הודיע לו שהעניין 'בטיפול' ולא התייחס לגופן של טענות באשר לאי חוקיות השידורים. מנגד, איש מן המכותבים לא ניסה לטעון כי מדובר בשידורים חוקיים. הרשויות פשוט 'דילגו' על הטענות שלו. לא מיותר לציין שהלינגר לא היה זר לפוליטיקאים. 'רדיו דוקטור' ערך הקלטות לראשי ממשלות ושרים, ובהם לבן גוריון, לחיים ויצמן ולמנחם בגין, ש"מכל הפוליטיקאים היה הכי בן אדם. כשהייתי מגיע עם האוטו וצריך להוציא ציוד הקלטה במשקל של 100 קילו הוא היה יוצא מביתו ומציע את עזרתו. הפוליטיקאי היחיד שנקף אצבע". אבל גם בגין הכזיב אותו, ושתק בכל הנוגע לאוניית 'קול השלום'. משתפי פעולה בכנסת "כולם היו אצלו על האונייה, כל הפוליטיקאים, משני הצדדים", אומר הלינגר. את אחד מן המכתבים הוא מיען ושלח לעו"ד אליקים העצני, שהיה חבר בכנסת ה-12 מטעם 'התחיה'. תשובתו של העצני, אם היתה כזו, לא הגיעה לקלסר המדובר. העצני עצמו לא זוכר ממרחק השנים את המכתב המדובר, אך יש לו מה להגיד על שתיקת הימין בעניין שידורי 'קול השלום', שקידמו רעיונות שיקלעו להגדרה 'מזיקים' בכל מילון ימני. "אייבי נתן שידר מהחוף. זה ברור. אבל השאלה מדוע לא נלחמו באונייה שלו מתמיהה אותי. זה ידוע שבישראל יש דין אחד לימין ודין אחד לשמאל". אתה נלחמת בשידורים האלו? "לא. לא ניסינו להילחם באונייה. אני לא יודע למה", אומר העצני, ואז הוא שב ונזכר: "הראש שלנו היה שנעשה את אותו הדבר. זמביש וכצ'לה הגיעו אלינו ואמרו: 'יש כסף, לאן כדאי להפנות אותו?' ואשתי אמרה מיד שיעשו אוניית שידורים. חשבנו שאי אפשר לאסור על הימין מה שמותר בריש גלי לשמאל. אבל הנה, הוכח שאפשר אפילו את זה". גם חבר הכנסת איתן כבל, שרדף את ראשי ערוץ 7 וגרם לכך שיעמדו למשפט, אמר באחד הראיונות עמו כי אינו יודע אם היה נלחם בכזו עוצמה באונייתו של אייבי נתן. אבל נתן הפר את החוק, וכולם ידעו זאת. רלף הפסיק לשלוח מכתבים לרשויות בשנת 91'. הפרשייה הזו, שליוותה אותו שנים ארוכות, מביאה אותו למסקנה כי ישראל איננה מדינת חוק של ממש. "האנשים שמחוקקים את החוקים לא כל-כך שומרים עליהם", הוא אומר, ומוסיף: "אם מישהו היה ממציא ספר וכותב על המדינה הזאת היו אומרים שיש לו דמיון טוב". ההשערות של רלף באשר לסיבות שהביאו את כל גורמי המערכת לשתוק שתיקה מחרישת אוזניים שכזו הן שתיים: "או שהוא נתן שוחד לאנשים או שהוא היה סוכן מושתל של השב"כ. הכל יכול להיות. כשאת מסתכלת על זה", אומר רלף ומצביע על כל המכתבים, "איזה עוד הסבר יכול להיות?" ofralax@walla.co.il שידורים עד לפרוץ השלום אייבי נתן, רכש את ספינתו, M/V Peace, בשנת 69'. הוא השתמש בה כדי לקדם רעיונות של השכנת שלום בין ישראל לשכנותיה, על אף שהדבר היה אסור על פי חוקי ישראל. בשנת 73' עשתה האונייה את דרכה למזרח התיכון והחלה לשדר, בעיקר מוזיקה לועזית, ולקדם את רעיונות של בעליה. M/V Paece הפכה לתחנת שידור צפה וקיבלה את השם 'קול השלום' ("The Voice of Peace"). בשנת 89', ואחר-כך שוב ב-91', נכלא נתן בשל מפגשיו עם נציגי אש"ף. למרות פעילותו זו המשיך נתן ליהנות מלגיטימיות מצדו של הממסד הפוליטי והתקשורתי הישראלי. פוליטיקאים מכל גווני הקשת הפוליטית התארחו והתראיינו ב'קול השלום'. לבסוף, לאחר 20 שנות שידור ובעקבות סירוב הרשויות לאשר לו לשדר באופן חוקי מן החוף וחוב כספי שעמד על 800 אלף שקלים, הוא החליט להביא את השידורים אל קיצם ב-1 באוקטובר 93'. הדבר התרחש במקביל לחתימת הסכם אוסלו בין יצחק רבין וערפאת, והיו שטענו שאין יותר צורך בתחנת הרדיו. השלום הפציע. איש לא ידע מה ייעשה באונייה שכה רבים אהבו לאהוב ולהתעלם ממעשי בעליה. השמועות דיברו על כך שהיא תימכר, ונתן עצמו, שאהב דרמות, השאיר את תכניותיו בסוד. שלמה להט, אז ראש עיריית תל אביב, ויוסי שריד, שהיה באותה התקופה השר לאיכות הסביבה, ביקשו מנתן להפוך את אונייתו למוזיאון השלום. אולם בסופו של עניין נתן החליט להטביע את אונייתו, והוא עשה זאת בדרמטיות רבה בנובמבר 93', 16 ק"מ צפונית-מערבית לאשדוד. את הציוד שהיה על האונייה תרם נתן לתחנת הרדיו 'קול פלשתין' שנוסדה ביריחו. יש לציין שגם הטבעת האונייה כפי שנעשתה לא היתה חוקית. החוק הבינלאומי בנוגע להטבעת אוניות מחייב את בעלי האונייה לפנות, לנקות ולטהר את האונייה לפני שמטביעים אותה, דברים שנתן כמובן לא עשה. אייבי נתן עצמו המשיך ליהנות ממעמד של סלבריטאי עוד שנים ארוכות. בשנת 96', בהיותו בן 70, במהלך ביקור בארצות הברית הוא לקה בשבץ מוחי, ומאז הוא שוהה במוסד להחלמה ברמת השרון.