הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, המוכר כפוסק הלכה לרבנים ולאנשים פרטיים מכל הארץ והעולם, הגיע לגיל שבעים. בהגיעו לגיל שיבה ניאות הרב לשתף אותנו, ברגעים נדירים של גילוי לב, ולגולל בפנינו את סיפור חייו. סיפור של פליט יהודי מאירופה שעלה ארצה לבדו והוא בן 13 בלבד. כמי שממעט לדבר בדברי חולין וכמי שממעט לדבר בכלל, נדיר לשמוע ממנו חוויות אישיות. "הוא לא איש של 'מעישלך'", אומרים עליו.

נע ונד בארץ נוכריה

"אני יליד ירוסלוב שבגליציה. בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי ילד בן שש. מיד כשפרצה המלחמה פלשו הגרמנים לפולין ממערב והסובייטים ממזרח, והם חילקו את פולין לשניים. היות שאנחנו היינו קרוב לגבול, הגרמנים גרשו אותנו לכיוון הצד הרוסי. את הגירוש עצמו אני זוכר, ואחר-כך אמרו לי את התאריך: זה היה יום לפני חג הסוכות, כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה.

"בשנות המלחמה התגלגלנו ברוסיה הסובייטית, והיה לנו מעמד של פליטים פולניים. היינו בכמה מקומות ברוסיה: בכל פעם שהחזית הגרמנית התקרבה לתוך רוסיה הרוסים העבירו אותנו לעומק המדינה, כי חשדו שאנחנו מלשינים או מרגלים. במסגרת הטלטולים הללו העבירו אותנו למערב סיביר, לוולגה ולקזחסטן. שנות המלחמה, מת"ש עד תש"ה, היו שנים קשות, ואנחנו סבלנו רעב, פשוטו כמשמעו, למעלה מחמש שנים. מי שלא סבל רעב לא יבין מה זה. ההורים שלי נפטרו בגלל המחלות והרעב.

"באותה תקופה היינו בקולחוז נידח, ושם ניתנה לנו חלקת אדמה קטנה שהניבה תפוחי אדמה. תפוחי אדמה היו האוכל היחידי שלנו. בחורף שמרנו את תפוחי האדמה בבור עמוק שהיתה בו מעט חמימות, כדי שלא יקפאו. היה צריך להיכנס את הבור כדי להוציא ממנו את תפוחי האדמה, וכיוון שהייתי קטן יחסית לכולם, שלשלו אותי אל הבור כדי שאוציא ממנו את תפוחי האדמה. שני האחים הגדולים שלי נלקחו לצבא, ואני נשארתי עם אח אחד גדול ממני, ששמר עלי בשנות המלחמה. אני למדתי בבית ספר רוסי בקזחסטן.

"לקראת סוף שנת 44' למניינם, הממשלה הפולנית הגולה, שישבה אז באנגליה, הקימה בתי יתומים לאזרחי פולין, ואז הכניסו אותי ואת אחי לבית יתומים כזה. באותה תקופה ידעתי שני דברים על יהדות: קודם כל ידעתי שאני יהודי, מעבר לכך ידעתי שני דברים בלבד: שאסור לי לעבוד עבודה זרה ואת הפסוק 'שמע ישראל'. זהו.

"המחנכת בבית הילדים היתה אישה נוצרייה. בבוקר היא היתה מקימה את כל הילדים ומכריחה אותם להצטלב ולהשתחוות לאותו האיש. אני התחכמתי, ובכל בוקר באותו הזמן הייתי הולך למקום שאליו הקיסר הולך לבדו... ככה לא הרגישו שאני מתחמק מלהשתחוות. זה היה עד שהסובייטים גילו את זה וסילקו אותה מההדרכה, כי הרי לפי הקומוניזם פעילות דתית היתה אסורה".

כמו שחרור מכלא

היו לרב זיכרונות מבית אבא, תמונות?

"מהבית שלי לא נותרו שום תמונות. למי היתה אז מצלמה? ובכלל, אחרי המלחמה לא נותר לנו דבר. אחרי המלחמה הוברחנו לגרמניה במסווה של פליטים גרמניים, ולכן היינו צריכים להשמיד כל מסמך או מזכרת. הרי לא ייתכן למשל שייתפסו אצלי תעודה מבית ספר רוסי כשאני עובר את הגבול כפליט גרמני. כך שלא נשארו לי מזכרות מכל שנות ילדותי, לא מבית אבא ולא משנות הילדות ברוסיה.

"זיכרונות יש מעטים. אני זוכר איך נראה הבית בפולין, אני זוכר את מראה שולחן השבת. חגים אחרים אני לא זוכר, לא את פסח ולא את שאר החגים. את אמא שלי אני זוכר אופה ומבשלת. אני זוכר גם את היום שבו הכניסו אותי ללמוד ב'חדר'. אבי עליו השלום הביא אותי אל ה'חדר' וקנה לי גלידה בדרך. אני יודע שאבא שלי היה חסיד בעלזא, ושהוא נהג לנסוע אל הרבי מבעלזא עם אחי הגדול, אבל רק
מסיפורים".

כיצד הצליח הרב לצאת מרוסיה הסובייטית, שכבר אז הפכה למדינה מאחורי מסך ברזל?

"כשהמלחמה הסתיימה, ב-45' למניינם, בעלות הברית לחצו על רוסיה הסובייטית שתחזיר את האזרחים הגולים, פליטי שנות המלחמה, אל ארצות מוצאם. הרוסים עשו את זה, וכך התאפשרה יציאה מרוסיה הסובייטית, שבעיקרון היתה כמו בית סוהר אחד גדול. אותנו, פליטים יהודים וגויים מפולין, החזירו לפולין בקרונות של בהמות.

"בפולין שאחרי המלחמה מצב היהודים היה קשה ביותר, יותר מאשר בארצות אחרות. האנטישמיות היתה ממש אגרסיבית. יהודי שהיה נוסע ברכבת או הולך ברחוב היה חשוף לסכנה. הארגונים היהודיים פעלו להוצאת הילדים היהודים מפולין למערב אירופה. סידרו לנו דרכונים פיקטיביים, שהעידו שאנחנו פליטים גרמניים המעוניינים לחזור לגרמניה. שינו לנו את השמות, נתנו לנו תעודות מזויפות והעבירו אותנו לגרמניה, לאזור הכיבוש האמריקאי.

"לצאת מפולין לגרמניה הכבושה היה שחרור, כמו יציאה מבית האסורים. באזור הכיבוש האמריקאי היו מוסדות יהודים. באותה תקופה נפגשנו עם אחיי, שהשתחררו מהצבא הרוסי. אחי שהיה איתי במשך המלחמה חבר לתנועת 'השומר הצעיר', ואחי הגדול שהשתחרר מהצבא עזר לי להיכנס לבית הילדים של תנועת המזרחי. התחלתי ללמוד בבית היתומים הזה. קצת עברית, קצת יהדות. בבית היתומים הזה עשו לי בר מצווה וקנו לי תפילין. מדריכה אחת אפילו קנתה לי שעון לבר המצווה".

באיזה שפה דיברתם?

"בבית הורי דיברו פולנית, אחי הגדולים ידעו גם יידיש, ברוסיה דיברנו ברוסית".

עברית?

"לא. ידענו שיש שפה עברית, אבל לא דיברנו. רק בבית היתומים של המזרחי התחלנו ללמוד עברית ויהדות".

לארץ, לאירופה ושוב לארץ

איך עלה הרב לארץ ישראל?

"היו ארגונים יהודיים שפעלו להעלות את שארית הפליטה לארץ. לאחר שנה של שהות בבית הילדים בגרמניה, בשנת תש"ז, החליטו שאנחנו נצא לדרך באנייה 'יציאת אירופה', הידועה בשמה 'אקסודוס'. יהודים ששרתו בבריגדה הסיעו אותנו מגרמניה למרסיי בדרכים לא-דרכים, באמצעות רכבים של הצבא הבריטי.

"כשהגענו למרסיי אני זוכר שהיתה התרגשות: ראינו את הים התיכון, ואמרו לנו שזה הים שמקשר בין אירופה לבין ארץ ישראל. היו ילדים שמאוד התרגשו מזה. 'יציאת אירופה' היתה אנייה גדולה מאוד, בת שלוש קומות, ועל סיפונה היו 4,500 יהודים.

"כבר ביציאה מהנמל במרסיי החלו הבעיות: הבריטים עקבו אחרי האנייה מיום שהיא הפליגה וליוו אותה במשחתות. התכנית שלנו, נוסעי האנייה, היתה שבזמן שהאנייה תגיע למים הרדודים בחופי הארץ כל אחד יקפוץ עם גלגל הצלה ויגיע אל החוף, כיוון שידענו שמשחתות לא יכולות לשוט במים רדודים. אבל הבריטים, 'שומרי החוק', התקיפו את האנייה עוד מחוץ למים הטריטוריאליים של מה שנקרא אז 'פלשתינה'.

"היה שם קרב גדול, שאנחנו היינו עדים לו. הבריטים ניסו להשתלט על תא הקברניט כדי לנווט את האנייה. בו בזמן התנגשו באנייה שתי משחתות בריטיות, והאנייה ממש חישבה להישבר. אנחנו היינו בבטן האנייה ושמענו את כל המתרחש, ואלו שידעו להילחם עלו למעלה".

מה עשו האנשים בבטן האנייה, התפללו? בכו?

"אני לא זוכר שמישהו בכה באותם רגעים. מן הסתם יש כאלה שהתפללו. בקרב היו הרבה פצועים והרוגים, גם מקרב הבריטים. בתום הקרב האנייה הגיעה לחופי הארץ. זה היה בחודש אב, אור ליום שישי. באותו לילה העבירו את האנייה לכיוון חיפה ואת העולים לאניות משא בריטיות, ומיד אז, בליל שבת, האנייה הפליגה.

"אני זוכר שעליתי לסיפון האנייה עם חבר שלי וראינו את אורות חיפה מתרחקים. אני זוכר שהצער היה עצום. זה המקום שאליו רצינו להגיע, ומשם מנתקים אותנו בכוח. לא ידענו אפילו לאן לוקחים אותנו. חשבנו שנפליג לקפריסין, אבל אחרי יום שלם של הפלגה עדיין לא ראינו יבשה, והבנו שלא נגיע לקפריסין.

"ביום ראשון עשו כל הפליטים באנייה שביתת רעב בדרישה לדעת לאן לוקחים אותנו. דיברנו עם רב החובל, אבל הוא אמר שהוא לא יודע לאן נוסעים, הוא פשוט עוקב אחרי המשחתת. מובן שזה היה תירוץ. לבסוף הסתבר שהחזירו אותנו לאירופה. בתחילה רצו להחזיר אותנו לצרפת, אבל אף אחד לא רצה לרדת שם, אז הם נאלצו להעביר את האוניות לשטח הכיבוש הבריטי בגרמניה, בהמבורג, שם הורידו את האנשים בכוח.

"כשהגענו לגרמניה שיכנו אותנו במחנה שהיה של הצבא הגרמני, ושהינו שם כל החורף של שנת תש"ח, עד שנתנו לנו סרטיפיקטים. בכל חודש נתנו הבריטים אישור למכסה מסוימת של אנשים לעלות לארץ באופן לגלי, באמצעות מה שנקרא סרטיפיקט. המוסדות היהודיים נתנו לנו עדיפות בחלוקת הסרטיפיקטים, וכך עלינו לארץ באופן לגלי".

צעדים ראשונים בארץ ישראל

"אני זכיתי לעלות לארץ באנייה 'נגבה', כמה שבועות לפני קום המדינה. שכשעלינו ארצה בפעם השנייה הגענו לחיפה, והיו ילדים שממש השתטחו על הרציף בחיפה ונישקו את אדמת הארץ. ההשתוקקות היתה כל-כך גדולה, היום קשה להבין דבר כזה. לי אין ספק שאילו שערי הארץ היו פתוחים באותה תקופה רבבות יהודים מפליטי השואה היו עולים לארץ ולא משתקעים באירופה או באמריקה. אהבת הארץ היתה ערך כל-כך חשוב עבורנו, ממש כמהנו לעלות אליה".

הרב מגיע לארץ, ילד בודד בן 13 שיודע מעט עברית. לאן הרב פונה?

"באנייה 'נגבה' פגשתי בחור שהיה מתנועת הנוער של פועלי אגודת ישראל. הוא השפיע עלי שאגיד שאני רוצה ללכת לישיבה. הגענו לחיפה בשבת בבוקר. במוצאי שבת באו פקידים מהסוכנות ועשו רישום ושאלו כל ילד לאן הוא רוצה ללכת, ואני אמרתי שאני רוצה ללכת לישיבה. וכך היה: שלחו אותנו לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה. היינו קבוצת נערים שהלכו לכפר הרוא"ה במסגרת עליית הנוער.

"כיוון שהתחלתי ללמוד עברית רק כשנתיים לפני כן, והייתי קורא לאט מאוד, הייתי צריך לקום לתפילה חצי שעה קודם כדי להספיק לקרוא את מילות התפילה עם הצברים שיודעים לקרוא מהר. ישיבת בני עקיבא של אותם ימים לא היתה ישיבה תיכונית, היא היתה ישיבה ממש ללא לימודי תיכון, אבל כיוון שאנחנו לא למדנו בבית הספר היסודי מספיק ידע כללי, הקימו לנו מעין גימנסיה, שקראו לה 'גב"ע' (גימנסיה בני עקיבא), ושם למדנו מקצועות כלליים שלא למדנו בחוץ לארץ: חשבון, פיזיקה, ספרות והיסטוריה.

"הרב נריה היה ראש הישיבה, ולנו, כקבוצה ששייכת לעליית הנוער, היה מורה שהיה אחראי עלינו באופן אישי. שמו היה מנחם אופן. הוא היה מאוד מסור לתלמידים, והתלמידים אהבו אותו וכיבדו אותו. אצלו התחלתי ללמוד גמרא. הרב נריה כראש הישיבה היה נותן שיחות כלליות, ואיתו היה לי פחות קשר אישי. ובכל זאת, אני זוכר למשל שבשנת תש"ט הרב נריה הזמין אותי לליל הסדר עם עוד חבר שלא היה לו לאן ללכת. באותו שנה היה לרב נריה מניין סביב שולחן הסדר".

מה קרה לאחים הגדולים של הרב?

"הם עלו לארץ מאוחר יותר. אני באתי ראשון. שני אחיי הגדולים הלכו לגור בקיבוץ 'המעפיל' והשתייכו לתנועת 'השומר הצעיר', ואח נוסף גדול יותר נשאר באיטליה ועלה לארץ בשלב מאוחר יותר. הוא היום חסיד בעלזא".

איך הקשר עם האחים?

"היה קשר כל השנים, קשר של מכתבים בעיקר".

היו ניסיונות להשפיע על האחים במשך השנים?

"דיברתי איתם, אבל הם היו גדולים ממני והסתכלו עלי כעל אני ילד קטן. לא יכולתי להזיז אותם מהשקפתם".

בעצם, ההגעה של הרב לישיבת כפר הרוא"ה היתה מקרית כמעט. אלמלא פגש הרב את אותו בחור באנייה גם הרב היה מגיע לאחד מקיבוצי 'השומר הצעיר'.

"נכון, ההגעה שלי לכפר הרוא"ה היתה, אם מותר לומר, מקרית, אם כי המהר"ל כותב שאין מקרים בקדושה".

מחיים את מרכז הרב

אחרי לימודיו בכפר הרוא"ה עלה הרב ליאור לירושלים והגיע לישיבת 'מרכז הרב'.
"מאז פטירת הרב זצ"ל, כ-13 שנה לפני הגיעי לישיבה, הישיבה היתה רדומה מאוד. ישבו שם כמה ירושלמים שלמדו, אבל הישיבה לא היתה תוססת. אפשר לומר שאנחנו היינו הגרעין הראשון שחידש את 'מרכז הרב'. עם חברי הגרעין נמנו, בין היתר, הרב אלחנן סמואל ז"ל, צבי נהוראי, ישראל ליזרוביץ, צבי פריילזן, הרב יוסף נויבירט, ועוד תלמידי חכמים. אחרינו הגיע גל שני של תלמידים: הרב יעקב פילבר, הרב עוזי קלכהיים ז"ל, הרב זלמן מלמד, הרב צפניה דרורי והרב דרוקמן. אחרינו הגיעו עוד בוגרי כפר הרוא"ה ואז הישיבה התחילה לפרוח.

"ככל שבאו יותר אנשים מהציבור הלאומי לישיבת 'מרכז הרב' בהנהגתו של הרב צבי יהודה, הישיבה החלה לפרוח ולהתפתח. ייחודה של הישיבה היתה השראתו של הרב צבי יהודה, הגישה הממלכתית, ההסתכלות על האירועים בדור שלנו. לא למדנו תורה כמו בגולה, היינו קשורים לתהליכי הגאולה של עם ישראל ולתקומת מדינת ישראל. אמנם בישיבה של אז היו תנאים קשים מכל הבחינות, אבל אלה שלמדו – למדו.

"באופן כללי, התנאים החומריים היו דלים מאוד. היתה תקופת צנע, לא היה מטבח בישיבה, ממש התקיים אצלנו 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה'. המאמר הזה של חז"ל התיישם אצלנו בשטח פשוטו כמשמעו.

"אני באמת עשיתי מאמץ להתמיד בלימודים. לא היו לי דברים אחרים, אז השתדלתי לנצל את הזמן, למדתי והשקעתי, זה הכל. לי לא היתה משפחה, ובבין הזמנים היה לי הכי קשה, כי לא היה לי לאן ללכת. זה לא מצב אידיאלי. נשארתי בישיבה כמעט לבד, אז למדתי וזהו. ה' זיכה אותי שאני אתקדם בלימוד. אם השקעתי מספיק? תמיד צריך להשקיע יותר. אף אחד לא יכול לומר שהוא למד מספיק".

מי היו החברותות של הרב באותה תקופה?

"הייתי חברותא של פרופ' נחום רקובר, של הרב אלחנן סמואל ז"ל ושל ישראל ליזרוביץ, שהיום נקרא ישראל אזר. היו עוד קצת חברותות, אבל עם אלו בעיקר למדתי, וחלק גדול מהזמן למדתי לבד".

איך הרב, שבקושי ידע עברית, גישר על הפער בינו לבין תלמידים שהיו בעלי רקע תורני מבוסס?

"למדתי עברית עוד בגרמניה ואחר-כך בכפר הרוא"ה, אבל רקע תורני ודאי שהיה חסר לי, לא היה לי שום רקע. בכפר הרוא"ה למדתי אצל הרב אופן שלוש שנים. גם רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל ארבעים, לא?"

ומנין המשיכה לתורה? הרי הרב לא גדל עם זה בילדותו?

"עם האוכל בא התיאבון. התחלתי ללמוד וראיתי שזהו זה. אחרי שהתבררה לי האמת נמשכתי לזה בצורה טבעית, כמו שמגנט מושך את הברזל".

אחרי כמה שנים ב'מרכז הרב' רצה ללמוד בכולל ללימודי דיינות. באותם כוללים קיבלו התלמידים מלגות גבוהות יחסית, אולם כדי להתקבל אליהם צריך היה קשרים וייחוס. היות שלא היו לו קשרים כאלה, הוא לא יכול היה להיכנס לאף כולל לדיינות, וכך נאלץ ללמוד לבדו ולהמשיך להסתפק במלגה הזעומה שקיבלו אברכי 'מרכז הרב' באותם ימים.

במבחני הדיינות בחן אותו הרב אלישיב. מידיד ותיק של הרב ליאור, הרב יוסף ברמסון, שמעתי כי הרב אונטרמן, שחתם על כתב ההסמכה לדיינות, כתב עליו: "הנ"ל ראוי לשבת בבי"ד הגדול לערעורים של הרבנות". זו היתה המחמאה הגדולה ביותר שניתן להעניק לפרח דיינות שלמד לבדו.

קודש חוץ מחודש

ממה התפרנסה המשפחה בכל השנים שהרב היה אברך?

"המצב הכלכלי היה קשה מאוד, ורעייתי אכן נדרשה להסתפק במועט. חיינו בדוחק, ורעייתי עבדה מעט בצילום, כדי להתפרנס. היא צילמה אירועים: חתונות, בר מצווה ועוד. ככלל, שנות הלימודים היו קשות מאוד מבחינה כלכלית".

כשעזב הרב ישראלי את הרבנות בכפר הרוא"ה ועלה לבית הדין הגדול בירושלים, נזקקו אנשי הכפר לרב חדש שימלא את מקומו. מזכיר הכפר נפגש עם הרב צבי יהודה ושטח בפניו את הציפיות הגבוהות, והרב צבי יהודה המליץ על הרב ליאור, שהיה צעיר לימים. הרב ליאור נבחר כרבה של כפר הרו"אה וכיהן במשרה זו כעשר שנים. לפני הבחירות התגייס לשירות צבאי קצרצר שארך כחודש, כיוון שחפץ לשרת בצבא בטרם יהפוך ממי שתורתו אומנותו למי שעוסק בצרכי ציבור באמונה. אולם העיסוק במשרות ציבוריות מעתה ואילך לא מנע מהרב ליאור להמשיך לשמוע ללמוד וללמד בכל דקה פנויה.

מה היתה דעתו של הרב צבי יהודה על שירותך הצבאי?

"הרב צבי יהודה לא אמר שום דבר. אני אמרתי שאני הולך לחודש וזהו, והרב צבי יהודה לא התנגד".
מספרים שהרב צבי יהודה אמר על גיוסך "כולו קודש חוץ מחודש".

"הוא לא אמר את זה לי. גם אני שמעתי ממישהו שכך הרב צבי יהודה אמר עלי, אבל בעצמי לא שמעתי זאת ממנו".

הרב צבי יהודה לא גרס שיש יחידים שלא צריכים ללכת לצבא בכלל?

"אילו הייתי שואל אותו מעיקרא אולי הוא היה אומר שלא, אבל אני קבעתי את זה כעובדה, והוא לא היה מתווכח עם מי שקובע עובדות".

היה לרב קשר מיוחד עם הרב צבי יהודה?

"ודאי שהיה קשר. יש תלמידים שהיו קשורים יותר ממני לרב צבי יהודה, אבל ודאי שהיה קשר".

לאיזה רבנים נוספים היה הרב קשור במשך השנים?

"הייתי בקשר עם הרב שלמה זלמן אוירבעך כשהייתי רב בכפר הרוא"ה. הוא היה הרב העיקרי שאיתו הייתי מתייעץ".

הרוח החזקה תנצח

כשהחלה ההתיישבות בקריית ארבע הגיעו אל הרב משלחות להשפיע עליו לבוא לקריה. הרב ליאור הגיע לקריה בשנת תשל"ו וכיהן בה כראש ישיבת ההסדר בשיתוף פעולה מלא עם הרב ולדמן, שיתוף פעולה שנמשך עד היום. לפני כ-15 שנה הוא מונה גם כרבה של קריית ארבע, תפקיד שאותו הוא נושא עד היום.

תושבי הקריה מספרים שהרב משתדל ומצליח ליישב אי הבנות בדיני ממונות ובדיני שכנים, גם אם המידיינים אינם בדיוק מבאי בית המדרש. כדוגמה מספרים לי על ויכוח בין דיירים שעשן הסיגריות שעלה מאחד הבתים הפריע לחלק מהם, בייחוד בלילות שבת... הרב ליאור עשה מעל ומעבר כדי להגיע לעמק השווה בין כל הדיירים ובינם לבין המעשן בליל שבת.

הוא יורד לפרטיו של כל מקרה ומגלה אכפתיות ומעורבות בכל עניין שהוא נדרש אליו, כולל ביקור אצל הצדדים המעורבים כדי ללמוד את המציאות מקרוב או כדי ליישב את דעתם של הכואבים והמתייסרים. הרב לא נלאה מלסייע בכל עניין, מענייני שלום בית ועד לענייני ועד הבית.

הרב ליאור, אתם גרים בקריה כבר כמעט שלושים שנה. אלו שינויים חלו קריית ארבע מאז שהגעתם?
"לפני שלושים שנה היינו מגובשים יותר מבחינה חברתית. אחרי שהגיעו לכאן עולים מכל הסוגים הקריה הפכה ליישוב עירוני, וכבר לא חשים כל-כך את הגיבוש. עם זאת, ברור שהגרעין החלוצי שהקים את המקום עדיין נאבק על אותם ערכים של ההתיישבות, והרוח שפיעמה באנשים ממשיכה לפעם. נכון שחלק גדול מן התושבים לא מודעים לזה, הם הגיעו ממניעים שונים מהמניעים של המתיישבים הראשונים, מבחינה זו, הרכב האוכלוסייה השתנה".

ותנאי החיים בקריה נעשו קשים יותר בשנים האחרונות, יותר מסוכנים אולי?

"הבעיה הביטחונית קיימת בכל המדינה, אני לא חושב שפה זה קיים יותר מאשר בשומרון או במקומות אחרים. מה שיש בכל המקומות יש גם פה".

הדרכים פה מסוכנות יותר.

"פה זה לא חמור יותר מאשר בשומרון, בבנימין או בכל מקום אחר בארץ. מצד שני, כאן הרגשת הלאומיות מפעמת באנשים. עובדה שלא היתה פה עזיבה, למרות הקשיים. בשנה האחרונה הקריה ספגה כמה אסונות כבדים, ובכל זאת אנשים ממשיכים לבוא, ואם היו עוד דירות ריקות היו באים יותר".

בשנים הראשונות להתיישבות בקריית ארבע-חברון היו קשיים ביטחוניים שרימזו על הקשים שיבואו?

"בכלל לא. לפני שהגיע מה שנקרא 'השלום' היינו נוסעים במוניות של ערבים, היינו קונים אצלם. יהודים הסתובבו חופשי בחברון. אני זוכר שפעם הלכתי להזמין מכנסיים אצל חייט ערבי בחברון".

כנות במחיר כבד

הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב שכיהן באותה תקופה כרב ראשי, רצה מאוד שהרב ליאור יתמנה לדיין בבית הדין הגדול. לשם כך מונה הרב ליאור כאב בית דין בבאר שבע, כאשר התכנית היתה שלאחר שנה יקבל מינוי לבית הדין הגדול. מספרים שבאותה שנה תיקים רבים שהיו המתינו תקופה ארוכה הוכרעו ונסגרו, בזכות כוח ההכרעה ובזכות הזריזות של הרב ליאור.
התכנית למנותו לבית הדין הגדול סוכלה על ידי גורמים פוליטיים שישבו בוועדה למינוי דיינים.

לרב יש סמיכה לרבנות ולדיינות, ולמרות זאת הרב כיהן כדיין רק שנה אחת בבית הדין בבאר שבע. למה בעצם?

"מה זאת אומרת? זה לא תלוי בי. את הדיינות בבאר שבע עזבתי כיוון שהנסיעות התכופות מכאן לבאר שבע הקשו עלי מדי. לגבי משרות אחרות, צריך לשאול את הממונים על המינויים ולא אותי".

הרבנית מוסיפה, כשהיא שוקלת כל מילה: "אפשר בהחלט לומר שלדעות הארצישראליות המובהקות של הרב היתה השפעה על מינויו למשרות שונות. היות שהוא ממוקם בעמדה ברורה מאוד בנושאים של ארץ ישראל, הוא לא מקובל ולא חביב על מוסדות השלטון. היו גם מצבים של רדיפות על ידי המשטרה, אחרי רצח רבין, כשטפלו על הרב שהוא הסית לרצח. מובן שזו היתה עלילה, אבל המשטרה רדפה את הרב מאוד".

רבנים במדינת ישראל של היום יכולים להרגיש חופשי לבטא את עמדותיהם?

"יש רבנים שכן ויש רבנים שלא. אני לא יכול להגיד בשם כולם. אני אומר מה שאני חושב, אבל אני יודע שיש איום מצד כלי תקשורת של השמאל למנוע מרבנים לומר את דברם, וכל דבר שנאמר נחשב כהסתה. חופש הביטוי ניתן כיום לצד אחד של המפה הפוליטית, כששם במקום חופש ביטוי יש הפקרות של הביטוי. מי שמגיע מהצד השני מאוים על ידי כלי התקשורת השבויים בידי השמאל, וכמעט כל דבר שיאמר יחשב כהסתה".

הרב שילם מחיר אישי על הכנות בהבעת עמדותיו?

"כן, זה מה שהרבנית אמרה קודם. המינוי לבית דין הגדול טורפד בגלל עמדותיי".

הרב צבי יהודה החשיב מאוד את גדולתו התורנית וההלכתית של הרב ליאור, וחשב שהוא ראוי להיות רבה של ירושלים. ביוזמתו הוגשה מועמדותו של הרב ליאור לרבנות ירושלים, כאשר רבנים נוספים מצטרפים ותומכים ביוזמה.

שמעתי שהרב היה מעומד לרבנות בירושלים?

"כן. הרב גורן והרב צבי יהודה לחצו עלי לרוץ לבחירות. הרב גורן בכבודו ובעצמו בא אלי לקריית ארבע כדי לשכנע אותי. לא נבחרתי, ולא הצטערתי על כך. ירושלים לא מתאימה לי".

ידידו הרב ברמסון מספר שהיוזמה להציג את מועמדותו של הרב ליאור לבחירות התעוררה בשלב מאוחר יחסית של ההתמודדות. למרות זאת ולמרות גילו הצעיר יחסית למשרה זו, הצליחו התומכים בו לשכנע רבים וטובים בגדולתו ובהתאמתו לתפקיד. הוא הפסיד בהפרש קטן מאוד לרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, מגדולי הלמדנים בדורו. בעת הבחירות שהה הרב ליאור אצל הרב ברמסון, ובשקט אמר לו שלמעשה הוא מעדיף שלא להיבחר, כדי שיוכל להתמסר ללימוד התורה. הוא חשש שעול הרבנות בירושלים יגזול ממנו שעות רבות מדי.

העתקת הערבים תביא לשלום

מה הרב חושב על הקונפליקט שאנו מצויים בו?

"לדעתי לא יהיה לקונפליקט הנוכחי פתרון כל זמן שישאירו את הערבים בארץ. המטרה צריכה להיות ליישב אותם בארצות מוצאם, אפילו תמורת תשלום. ארץ ישראל צריכה להיות שייכת אך ורק לעם ישראל. כל הניסיונות להסגיר את ארץ ישראל לידי זרים יתנפצו אל סלע המציאות ויגרמו לייסורים חלילה לעם ישראל.

"היו מדינות שהעתיקו אוכלוסיות שלמות ממקום למקום כדי להביא שלום. זה היה בקפריסין, זה היה ביוון. אחרי מלחמת העולם השנייה לא הזיזו מיליוני אנשים כדי להשיג שלום? אני הייתי בפולין המערבית, היו שם ערים שלמות שהרוסים העבירו את יושביהן ויישבו שם פולנים, רק כדי לייצב גבולות, רק כדי להביא שלום. צריך לעודד את יציאת הערבים אפילו תמורת כסף. המדינה יכולה לעזור להם וליישב אותם בארצות מוצאם. כל זמן שהם פה, הם ימשיכו לתסוס. לכן אין לי אמון בשום תוכנית מדינית".

אחד הנושאים שבוערים בנפשו של הרב הוא העלייה להר הבית, האם חשוב לעלות להר בימינו?

"חשוב שהיום תהיה נוכחות של יהודים בהר הבית, במקומות שאליהם מותר להיכנס לפי ההלכה. הרב גורן ועוד כמה רבנים חשובים עשו את המדידות, וכאשר עולים להר נכנסים רק למקומות שמותר להיכנס אליהם לפי כל השיטות. אם יהודים לא יעלו להר הבית זה יקל על מדינאים להסגיר את השטח לאויבינו. אילו היינו יכולים לגדור את המקום אף אחד לא היה עולה וזהו, אבל היות שהמציאות היא שכולם עולים חוץ מיהודים, אנשים יגידו שזה לא שייך לעם ישראל".

משפחה גדולה ומיוחדת

בשנת תש"כ נשא הרב ליאור לאישה את הרבנית ביתיה ז"ל. מספרים עליה שהיתה צנועה מאוד, מסורה לילדיה ולמשק ביתה ועם זאת הספיקה לשלוח ידיה גם בעשייה ציבורית ועזרה לעניים. היא סייעה לרב לגדול בתורה בכך שנשאה בעול הבית וגידול הילדים, והיתה שותפה גם בפעילותו כרב מקומי. לאחר שנולדו להם שישה ילדים חלתה ונפטרה.

בשנת תשמ"ט נשא הרב ליאור את הרבנית אסתר, אלמנתו של הרב אפרים שחור ז"ל. כבת כפר הרוא"ה הכירה הרבנית אסתר את הרב ליאור שהיה רב הכפר, והיא אף נרשמה אצלו לנישואיה הראשונים. לאחר שנים הכירה אותו שנית, בעקבות שידוך של חברים משותפים, הפעם לא כרשם נישואין אלא כזיווגה השני. הרב רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לומר לה כמה מילים מעומקא דליבא: "אני באמת צריך לציין את עזרתה הגדולה של הרבנית בכל התפקודים. גם בתורה, גם בתור ראש ישיבה, היא באמת יד ימיני בכל הדברים שצריך לעזור ולסייע".

יחד הם הקימו בית משותף וגדול: "המשפחה החדשה שלנו מונה 11 ילדים ו-47 נכדים, ברוך ה', וכמעט כל הילדים נשואים. הם פזורים בכל הארץ עם משפחותיהם, חלקם עובדים וחלקם לומדים".

מה צריך לעשות כדי להצליח לאחד שתי משפחות?

"חכמת נשים בנתה ביתה. יש לציין שאת האומנות הזו של איחוד שתי משפחות עושה בעיקר עקרת הבית, הרבנית. היא בחכמתה ידעה לנהל ולנווט את הדברים בין כל הילדים, כל ילד ותכונותיו. לא פשוט לנהל בית שישמש מרכז לכל הילדים שכולם ירגישו טוב וירצו לבוא. צריך לומר לזכותה של הרבנית שהיא מנהלת את הבית בתבונה רבה".



תורת חברון

במשך שנות פעילותו התורנית פסק הרב ליאור אלפי פסיקות, חלקן חדשניות. ב'מכון רבני היישובים – תורת חברון' עמלים כעת כדי להוציא לאור ספר שו"ת של הרב ליאור. הרב יצחק רודריג, ראש המכון, מספר: "במשך 35 שנים, מאז שהיה מרא דאתרא בכפר הרו"אה, נשאל הרב המון שאלות. אצל הרב ליאור אין דקה ללא טלפון! השאלות הן מכל העולם. אין רגע, זה לא ייאמן. הרב מקבל עשרות שאלות ביום.

"כדוגמה לשאלות מיוחדות אזכיר את השאלות מעגונות אסון התאומים שהגיעו אל שולחנו של הרב, שאלות סבוכות ביותר, או שאלה מהשבת אחרי הפיגוע שבו נהרגו 12 איש: קיבלנו שטף של טלפונים לדרוש בשלומנו, ושאלנו את הרב אם מותר לענות לטלפונים. הרב אמר שהמתקשרים הם בגדר חולה שאין בו סכנה, וכיוון שלדבר בטלפון זה איסור דרבנן הוא התיר לדבר בטלפון".

מבחינה זו, אומר הרב רודריג: "הרב ליאור הוא מרא דאתרא של כל ארץ ישראל. אני אישית שמעתי מפי הרב שלמה פישר, שהרב ליאור הוא אחד מגדולי הדור שיצאו מקרב הציבור הדתי-לאומי. לכן חשוב לנו לאגור את כל החומר שהצטבר אצלו. אנחנו מגיהים את התשובות, מוסיפים להן מקורות ועורכים את הספר, במטרה ליצור ספר שיזכה את הרבים".

על בקיאותו הגדולה של הרב בכל תחום הלכתי הוא מספר:

"אנחנו רואים את הבקיאות הגדולה של הרב מקרוב במכון. המכון הוא למעשה פורום שבו נפגשים רבנים ללימוד משותף. הרב ליאור הוא נשיא המכון, ואצלו נפגשים פעם בשבוע כל הרבנים. הרב לא מכין את הפגישה: אנחנו שואלים אותו שאלות מכל חלקי השולחן ערוך, והרב משיב לנו מיד, מצוי בכל נקודה בראשונים ובאחרונים. נדיר מאוד למצוא מצב שהוא יאמר שהוא צריך לעיין בנושא.

"אנחנו עוסקים בנושאים ייחודיים, כמו זכויות וחובות העובר לפני לידתו, טהרת מערת המכפלה, מצה עשירה, איכות הסביבה על פי ההלכה ועוד. על כל אחד מהנושאים אנחנו מוציאים ספר, שעל כתיבתו שוקדים בדרך-כלל שניים מרבני המכון. מדהים לגלות שהרב ממתמצא בכל תחום הלכתי. כוחו של הרב הוא בכתפיו הרחבות. הפסיקה שלו מחדשת ומעיזה, הוא לא נרתע, הוא מבין את הסוגיה ופוסק ללא פחד. הרב ליאור שימש כדיין בבאר שבע, וכשהוא היה שם נפתרו בזכות כוחו ואחריותו בהכרעה בעיות קשות. רבני הישובים מכל האזור נועצים בו. הרב ליאור סומך על דברי המהרש"ם, שאמר שכשאדם עוסק בפסיקה יש לו סיעתא דשמיא מיוחדת".