לאחרונה זכיתי להיות סנדק בברית. כיאה למעמד, ובפרט בהיותי כהן, עברו רבים לפני כדי שאברכם. בין העוברים היה צעיר נחמד ושזוף פנים. מאוחר יותר נודע לי שהוא חייל המוסר יום יום נפשו על קידוש ה' במלחמתו להגנת עמנו. אמו היא ששלחה אותו לבקש ברכה.

ברכתי את החייל בהתרגשות של סנדק מיד לאחר הברית, ואמרתי את מילות ברכת הכהנים בכל לב. בסוף לחשתי על אוזנו: כדאי לך להגדיל את הכיפה. באותם רגעים עלה במחשבתי שהחייל צריך שמירה גדולה, לפי המשימות בהן הוא משרת, והפריע לי מאוד שלקויה בידו שמירה זו...

מזה חודשים רבים שמתי את לבי לכך שבחוגים שבהם אני חי הכיפות הולכות וקטנות. בילדותי היו
מגחכים למראית כיפה קטנטונת, וקוראים לה "חצי גרוש". אז, בדרך כלל, היה בזה סמל לחולשה באמונה ובשמירת המצוות. חובש כיפה קטנטנה היה נחשב בעיני רואיו כמצהיר: בעצם רצוני לפרוק 'עול' זה, אלא שבינתיים, בגלל שקשה לי או מצד כיבוד הורים – אני חובש כיפה מינימלית. ויש שהיה בזה סמל למי שדוגל במסורתיות, או שיש לו כבוד מסוים לטקסים דתיים. כיום, לצערי, מדובר גם באנשים יראים והמדקדקים במצוות, ולא רק באלו שעל קו התפר.

אספר בקצרה מה אירע בעקבות הדברים שלחשתי באזני אותו בחור כארז שאותו ברכתי. כעבור שבוע קיבלתי מכתב מאמו. בדבריה, היא הודתה לי על הברכה אך קבלה על ההערה שבאה בעקבותיה. היא טענה שאינני מכיר מספיק את בנה כדי להעיר לו על דברים כאלה, וכי הגדלת הכיפה אינה מגדילה בהכרח את יראת השמים.

מובן שאינני מחשיב את מי שיש לו כיפה גדולה לירא שמים יותר, רק מפריע לי שהדור הצעיר התרגל לכיפות קטנות. ואינני יודע אם מבינים מה החיסרון בזה. הגמרא בסוף מסכת שבת קובעת: "כסי ראשך כי היכי דלהוי עלך אימתא דשמיא" (=כסה ראשך, כדי שתהיה עליך אימת שמים). כלומר, הכיפה אינה רק סמל; היא גם גורם מזרז ומסייע ליראת ה'. כיסוי הראש נועד כדי לדעת "מה למעלה ממך".

מאז אותה התכתבות, קרה שהערתי לכמה צעירים על כיפתם הקטנה. סיפרתי להם את הסיפור על הסנדקאות והמכתבים, ולא היה צורך להוסיף על כך דבר. בחור שסיפרתי לו את הסיפור הגיב בהרמת גבה: "זה מה שחשוב? החיצוניות?"

בלבי חשבתי: כמה יפה שבדור שלנו מתקוממים הצעירים נגד החצנה. כאילו רוצים לתקן את פגם הדור: "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא", כלומר: החוצפה תגדל (חוץ-פה, הבלטת החיצוניות).

השבתי לו: שמע בני! ציצית זה לא דבר חיצוני? כתוב עליה "וראיתם אותו". תפילין זו מצווה בפנים הלב? הרי כתוב "והיו לטוטפות בין עיניך"; הם גם משמשים כמקור גאווה, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". סוכה זה לא חיצוני? בגובה שאין העין שולטת בו הסוכה פסולה! ואלו הן רק דוגמאות בודדות. המתעמק ימצא שרבות מן המצוות פועלות כך, "ואחר הפעולות (החיצוניות) נמשכות הלבבות".

גם כיסוי הראש, אמנם הוא חיצוני, אבל הוא משפיע על הפנים. 'נפילת' מצוות תפילין ממדרגתה המקורית, מסיבות של ניקיון הגוף, היסח הדעת ועוד, הביאה לכך כך שאנו מניחים את התפילין רק בתפילת שחרית. במקומן, הפך כיסוי הראש לגברים לתחליף. גם על כיסוי הראש אפשר לדרוש את הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

הכיסוי הוא מגן מפני הידרדרות, כמובא בגמרא בשבת. לא בכדי בחוגים מסוימים דורשים דווקא כיסוי גדול, כי ההשפעה והשמירה מסתמא גדולות יותר. חלילה לנו ליצור סוג של כיפות שבמשך הזמן השפעתן על "אימת שמיא" תלך ותקטן, ויהוו שוב רק סמל לדתיות שטחית וחיצונית, על קצה המזלג. הכיפה היא אמצעי להכרה ושמירה, ולא סמל, אלא שבהיותה כלי להשפעה – היא הופכת להיות גם סמל, בדומה למצוות תפילין.

לאחרונה ישנה גם תופעה הפוכה: חלק מהנוער שלנו מגזים לכיוון השני והולך עם כיפות ענקיות המכסות כל הראש. אין חיוב בכיסוי ענקי כזה, אבל כנראה תופעה כזו מבטאת היטב את ההתנגדות החריפה לכיפה הקטנטונת, התקועה בין התלתלים המגודלים או תלויה קדימה ולא נראית מכל הצדדיים; וכן מהתלויה בצד או ממש על המצח, העיקר שתהיה קטנה.

חברים! ודאי שהעיקר הפנים, אבל החיצוניות משפיעה על הפנימיות.

ולבנות הסורגות: נשים, מאורסות, אחיות או מוכרות: סרגו כיפות גדולות. כסו את ראשי ילדיכם ואחיכם כדי שתהיה עליהם יראת ה'.