יש כאלה ששמו מוכר להם בעיקר מתקופות של שביתות. הוא מייצג את המעסיקים, נאבק נגד העלאות שכר, מודיע לציבור עד כמה רעה העמדה של ההסתדרות. לוחם. לאחרים שמו של עודד טירה מצלצל מימי ימית, או יותר נכון מימי פינוי ימית. תת אלוף עודד טירה פיקד על פינוי יישובי סיני, לאחר חתימת ההסכם עם מצרים.
טירה האיש גם הוא נחלק לשניים. בעניינים כלכליים הוא נחרץ, כמעט מטיף. הדרך הכלכלית שבה צריכה הממשלה לנקוט וסדרי העדיפויות ברורים לו מאוד. טירה מגדיר עצמו כ"קפיטליסט חברתי", התומך במדיניותו של נתניהו. "השוק הפרטי הוא זה שייצר מקומות עבודה עבור המובטלים" הוא מכריז. בעניין ימית, טירה רך יותר. הדברים מהולים אצלו ברגשות, זיכרונות ובלבול בערכים: "זה היה טירוף חושים".
קו אחד מחבר בין שני הפנים האלה של עודד טירה. המבט הלאומי. טיעוניו הכלכליים מנומקים בשפה לאומית, וגם בפן השני, למרות שעקר יהודים מאדמתם, דבריו על מה שהיה ומה שעלול להיות, קשורים לכלל העם.
לבלום את הפוליטיקאים
יום ראשון בשבוע. טירה נמצא במפעל 'פניציה' לזכוכית, ליד ציפורי, שם הוא משמש כנשיא המפעל ויו"ר הדירקטוריון. 'פניציה' מעסיק 300 איש, אבל כשטירה מונה את מספר המשתכרים, הוא מגיע ל-1,000 כולל נותני השירותים.
טירה מחלק את שבוע העבודה שלו בין המפעל בציפורי למשדרו בתל אביב, שם הוא מתגורר. את הקרדיט על הצלחת ניהול המפעל בשלט רחוק הוא מעניק לצוות ההנהלה של 'פניציה', שלדבריו מבין אותו ברמזים. "כשמדברים פחות מבצעים יותר. בדיוק הפוך מהפוליטיקאים, שמדברים הרבה ולא עושים כלום. התאחדות התעשיינים היא איפשהו באמצע".
לפני חמש שנים וחצי נבחר טירה לנשיאות התאחדות התעשיינים, ובתום שלוש שנים נבחר לקדנציה נוספת. התפקיד, שמביא עמו מוניטין והשפעה, מתבצע ללא תמורה כספית, ובכל זאת טירה חשק בו מאוד. כדי לזכות בתפקיד הוא שכר את שירותיו של יועץ התקשורת אייל ארד. "אני רואה בתפקיד שליחות ציבורית בתקופה הקשה ביותר לתעשייה, ומרגיש שהצלחתי להשפיע ולהיות שותף לתכנית כלכלית שתוציא אותנו מהמיתון", הוא מנמק את המאמצים שהשקיע.
התאחדות התעשיינים, שמאגדת בתוכה למעלה מ-2000 מפעלים, מעניקה להם ייצוג ושירותים מהיבטים שונים, מנושאים מקרו-כלכליים ועד לסיוע למפעל הבודד. "ברמה הכללית", מסביר טירה, "מדובר בעידוד צמיחה ועיסוק בנושאים מקרו-כלכליים, כמו בלימת העלייה בשכר המינימום, בלימת היוזמה המטומטמת של הנהגת ארבעה וחצי ימי עבודה בשבוע, תוספת יוקר מטורפת שהצלחנו למתן, ועוד".
למה ההתנגדות הגדולה להנהגת שבוע עבודה מקוצר?
"עלות העבודה תעלה בשיעור ניכר, משום שיעבדו באותו השכר וייצרו פחות כי יעבדו פחות".
אפשר להוסיף שעות עבודה בסוף כל יום.
"זה בלוף. הייצור פוחת בסוף היום. היוזמה תעלה את עלות העבודה ותייצר יותר מובטלים".
טירה טוען שבבסיס הפעילות של התאחדות התעשיינים נמצא הרצון להפרכת הסיסמה שהגו כמה פוליטיקאים 'פופוליסטיים', כהגדרתו, והיא "שהעשירים דופקים את העניים. אנחנו אומרים שהעשירים מייצרים מקומות עבודה לעניים".
אבטלה ניסיון
אבל זה לא תמיד קורה. פעמים רבות מעבירים פסי ייצור לארצות אחרות.
"זה תמיד קורה. אני הרווחתי לא רע, ופתחתי פס נוסף, שייצר עוד 10 מקומות עבודה".
לא כולם עושים כך.
טירה מגן על החבר'ה שלו: "זה בגלל שהשכר עולה, ואתה לא יכול לייקר את המוצר. אף אחד לא יקנה ממך. ואז אתה מעביר את קו הייצור החוצה".
אתם מעודדים את חברי ההתאחדות להשאיר את הייצור שלהם בישראל?
לטירה אין תשובה ישירה. הוא חוזר לסוגיית השכר, ומסביר שהתעשיינים הם אלה שדואגים באמת למובטלים: "אני בולם את עליית השכר, ובכך משאיר את קווי הייצור בארץ. אני דואג לפערים החברתיים האמיתיים שמתוחים בין המובטלים לאלו שעובדים. יש 300 אלף מובטלים, והרבה יותר עובדים. לכן, מבחינה אלקטוראלית עדיף להסתדרות ולפוליטיקאים לדאוג למי שעובד. אני היחיד שדואג למובטלים".
לטענת טירה, המגמה של עליית מספר המובטלים היא כלל-עולמית ועקבית לאורך שנים.
"בלחץ של קבוצות חברתיות מעלים את שכר המינימום, ואז מעבירים את קווי הייצור לסין ולהודו. מי שחושב שמדובר רק בתעשייה מסוג מסוים זה לא נכון. גם שכר המתכנתים במדינות האלו נמוך יותר, ואם שכר המתכנתים בישראל לא ירד, גם ההיי-טק ינדוד מכאן, ואז נשאר עם אלפיון, מאיון או עשירון עליון שיעבוד, כל השאר יהיו מובטלים והמדינה תתפורר".
אגב, כשטירה אומר "מובטלים" הוא יודע היטב למה הכוונה. בהיותו בן 27 ואב לילד, הוא נקרא לשירות מילואים של 60 יום. "הייתי מנהל עבודה במפעל למזרונים, וכשחזרתי ממילואים מישהו אחר ישב על מקומי, וזהו. חיפשתי עבודה במשך שלושה חודשים".
התחושות מתקופת האבטלה הקצרה יחסית, מסייעות לו לחוש יתר אמפתיה כלפי המובטלים: "אם אתה לא יודע מה זה להיות מובטל, אתה לא יכול לדבר על אבטלה. זה כמו שאתה לא יכול להיות מנהל מפעל אם לא היית פועל בתעשייה, ואתה לא יכול להיות קצין בדרגה גבוהה אם לא היית לוחם".
הניסיון שלו גם גורם לו לחשוב כל הזמן כיצד להימנע מפיטורי עובדים: "הכנסתי שכלול אצלנו בתהליך הייצור, ובעקבותיו הייתי צריך לפטר 6 עובדים, אבל העדפתי להוסיף משמרת שנייה לקו ייצור המראות, כי אני יודע מה זה עובד שהולך הביתה".
ובכל זאת, בתקופה שבה מכהן טירה כנשיא ההתאחדות פוטרו אלפי עובדים. הוא מגיב על כך בצער: "לפחות בכך דאגנו שלא כולם ילכו הביתה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
תת אלוף, למרות אבא
עודד טירה נולד ב-41', בשכונת מחנה יהודה בפ"ת, ושם גם גדל. במשך הזמן עברה משפחתו לשכונת צהלה בתל אביב, ושם התגורר עד שנישא. אחר-כך התחיל פרק הנדודים. המשפחה הצעירה, שבמהלך השנים הביאה 4 ילדים, עברה במקומות רבים בארץ בחיפוש אחרי פרנסה.
הלכת לתעשייה בגיל צעיר. לא היה לך חלום להיות קצין בצבא?
"תמיד היה לי חלום להיות קצין. ראיתי בזה גם שליחות וגם מקום שנוח להיות בו. בהתחלה היה לי חלום להיות בקורס טיס. אבל בעיצומו של הקורס אבי הצליח להוציא אותי ממנו בזכות קשריו עם ראש אכ"א. הייתי בן יחיד, והוא לא רצה שאהיה טייס. את השירות הסדיר עשיתי במסגרת חטיבת הצנחנים, וסיימתי בדרגת סג"מ. כשסיימתי, היו בידי טפסים לשירות הקבע. אבי ישב עלי שלושה ימים ושלושה לילות כדי שלא אחתום. כשהוא הצליח, הלכתי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון".
אביו של טירה, סא"ל דב טירס, היה בעצמו מג"ד בחיל התותחנים בצה"ל. האב הקצין רצה לדאוג שבנו יתרחק מסכנה. אולם תכניתו של האב לא ממש צלחה. בנו הגיע בסופו של דבר לדרגת תת אלוף, ושימש כקצין תותחנים ראשי בצה"ל. מישהו כנראה החליט שהבן יהיה גנרל.
שנים מספר הסתכמה השתתפותו של טירה בצה"ל כחייל מילואים מן המניין בלבד, שבמהלכן, הוא טורח לציין, השתתף במלחמת ששת הימים ונמנה עם משחררי ירושלים. בשנת 70', בעיצומה של מלחמת ההתשה, קידמו המצרים את תותחיהם לעבר תעלת סואץ, והיה צורך לתת לכך מענה. טירה, שהיה אז לא רק קצין אלא גם מהנדס, גויס לצבא הקבע ונשלח לארצות הברית, כדי ללמוד על הפעלתם של תותחים ארוכי טווח.
בתום חודשיים שב טירה לארץ, והחל לשמש כקצין בתותחנים. הוא עלה בסולם הדרגות, נתמנה לאלוף משנה וכיהן כקצין תותחנים בפיקוד דרום. בפברואר 82' נשלח טירה לקהיר, להיות חבר בוועדה המשותפת ליישום ההסכמים עם מצרים.
"הייתי בקהיר, וביום חמישי אחד מתקשר אלי רפאל איתן, שהיה אז הרמטכ"ל, ואומר לי: 'תגיע מחר לארץ, אתה מקבל תת אלוף'". טירה טס לישראל, קיבל דרגת תת אלוף, הפך לסגן מפקד גיס וגם קיבל את הפיקוד על פינוי חבל ימית.
איך הרגשת?
"לקבל דרגת תת אלוף הרגשתי טוב, לפקד על הפינוי הרגשתי זבל".
מפנים ובוכים
ההתיישבות הראשונה שפונתה היתה חצר אדר. טירה יודע למקם אותה היטב על המפה: "חצר אדר היתה בצומת הכי קרובה לאל עריש, הכי מערבית. זה היה טירוף חושים", משחזר איש התעשייה הבטוח בעצמו כל-כך "עד אז יישוב הארץ היה 'קדוש' בעיני הקיצונים ובעיני הפחות קיצוניים הוא היה 'חשוב'.
"אני למדתי בבית ספר שבו שרו בכל בוקר את האינטרנציונל והיו צעדות ב-1 במאי. כל הזמן דיברו איתנו על להתיישב, להקים עוד קיבוץ, להתרחב. גם הייתי חבר ב'נוער העובד והלומד' וב'תנועה המאוחדת', וגם שם דיברו על התיישבות. ופתאום אומרים לך: 'עצור', לך אחורה, בשביל ערך אחר. אומרים לך 'אל תתיישב', וגרוע מכך: 'תעקור את מי שכבר התיישב'. זה היה טירוף חושים".
מי שסייעו לטירה להתמודד עם הבלבול היו אלוף הפיקוד, חיים ארז, והרמ"ט הפיקודי, יעקב לפידות. יחד החלו השלושה להתרכז בצד הטכני של הפינוי, "וככה חיפשנו שפיות".
טירה וחבריו ציידו את צוותי הפינוי בכלובים, בחיילות שיפנו את הנשים ובמפקדים בדרגה גבוהה יחסית, שיוכלו לנהל דיאלוג ברמה גבוהה עם המפונים. "הפינוי היה עד אז טכניקה לא ידועה, ואני מקווה שהוא גם לא יהיה יותר", אומר טירה, למרות שאת דעותיו הפוליטיות הוא שומר קרוב ללבו.
הסכמת עם הפינוי מבחינה אידיאולוגית?
"לא התעסקתי באידיאולוגיה", הוא משיב, ובכל זאת יצא לו לנהל שיחות עם מתיישבי החבל, שבמהלכן עלו טיעונים אידיאולוגיים מעוררים התפעלות ביכולת הניבוי שלהם. "הם אמרו, למשל, שפינוי ימית יביא בהכרח לפינוי יהודה ושומרון, כי נסיגה בערכים לא מפסיקה".
אתה מסכים עם הטיעון?
"הטיעון נכון, אלא אם כן יש מנהיגות שמפסיקה את זה. אם היו מפנים את חבל ימית אבל מיישבים בצורה היסטרית את הנגב, למשל, אז זה אולי היה שווה, כי צריך לתת לעם פיצוי. לא במובן הכלכלי, אלא ברמה האידיאולוגית. אחרת יש תחושה שאתה נע אחורה".
בראייה רטרואקטיבית, אתה מסכים עם הנסיגה?
"אני לא כל-כך יודע. אני לא בוחן דברים בפרקי זמן של שנים בודדות. אני חושב שבאופן עקרוני, בשנים האחרונות עם ישראל זנח הרבה ערכים ולא החליף אותם באחרים, כולל מסורת ודת. אם היה בא משהו אחר אז בסדר, אבל יש חללים שנתפסים על-ידי חיקוי של תרבות המערב, ואז חלל ממלא חלל אחר".
במחשבה שנייה, טירה לא משוכנע שהמחשבות שלו ריאליות. "אולי אני מתגעגע לדברים שלא יחזרו יותר, אבל אני מרגיש שבלי זה, בלי הערכים האלו, לא יהיה לנו חוסן".
המשטרה היא שצריכה לפנות
טירה היה צריך להסביר לעצמו וגם לפקודיו מה הם בעצם עושים, ואיך אדם יכול לפעול נגד הערכים שעליהם חונך. "שחררתי את החיילים שלי מהדילמה האידיאולוגית. אמרתי להם שבמדינה דמוקרטית עושים מה שהדרג המדיני אומר, אחרת חלק לא ילכו להילחם בלבנון ואחרים לא יסכימו להילחם בסוריה".
באחד הפינויים של חצר אדר, אותה שבו ויישבו המפונים כמה פעמים, ניגש אל טירה חייל אחד, "נחמד כזה, עם פנים אדמוניות וכיפה". הבחור ביקש מטירה לשחרר אותו ממשימת הפינוי. "אמרתי לו: 'אני לא עושה מזה אירוע ממלכתי. תיעלם לי מהעיניים ואל תשתתף'".
טירה נתקל בעוד מקרים ספורים שכאלה, אבל הוא אינו קורא לזה סרבנות. "החייל ביקש ממני רשות, וחוץ מזה, אני לא יודע מה הוא היה עושה אם הייתי משיב לו בשלילה".
מצד שני, היה לטירה קצין תחזוקה אחד, אלי פאנק, שחזר מאוחר יותר בתשובה. משפחת פאנק התגוררה בימית. "הוא היה מאוד לויאלי. הוא פעל איתנו בבוקר, וכשהוא נסע בערב הביתה הוא בעצם נסע למשפחה שהיתה אמורה להתפנות. הוא לא היה מהתנועה לעצירת הנסיגה, אלא ממש חי שם כמה שנים. הדשא גדל, העצים גדלו וגם הילדים. כשזה אצל אחר זה 'ניתוח קטן', אבל כשזה אצלך העולם חרב".
את ימית פיניתם לפני למעלה מ-20 שנה. מאז השתנה הרכב הצבא, בוודאי בדרגי הקצונה הזוטרים. היום יש הרבה יותר חבר'ה עם כיפות סרוגות שאולי יטילו עליהם משימות כאלה.
"זה נכון. לא הייתי רוצה להיות במקומם".
כמפקד, מה היית עושה אם זה היה הרכב החיילים שאיתו היית צריך לעבוד?
"לא יודע מה הייתי עושה עם סרבנות כזו. בכלל, הייתי מעדיף שהמשטרה תעשה את זה. זה לא תפקידו של הצבא להילחם ביהודים, המשטרה היא שצריכה לשמור על הסדר".
אל נא תעקור נטוע
אנו חוזרים לימי הפינוי. אני מבקשת מטירה להיזכר בשני מאורעות חזקים במיוחד מהתקופה. הוא לא צריך זמן רב כדי לחשוב: "ביום שישי אחד טסתי במסוק כדי לשוב ולפנות את חצר אדר. טסנו 15 ק"מ, השעה היתה 12 בצהריים והטייס חיבר אותנו לרדיו. שמענו מוסיקה, ובדיוק שידרו את השיר היפה של נעמי שמר, 'אל נא תעקור נטוע'. ופתאום אתה הולך לעקור נטועים. הסיטואציה הזכירה לי סרט שראיתי מעט לפני כן, 'אפוקליפסה עכשיו', שם רואים מייג'ור שטס במסוק כשהוא שומע מוסיקה קלאסית, בדרכו להובלת מבצע להריסת כפר ויטנאמי.
"הזיכרון השני שלי היה באיזשהו יום רביעי. עמדנו מתחת לגג של בניין, ועליו עמדו שני אנשים, לא מאנשי המקום, והם השליכו עלינו אבנים אדירות. לקחנו את סיירת גולני, ובמבצע קומנדו הם עלו על הגגות והורידו אותם. היה קשה לראות שלא אכפת להם לפגוע בחיילים". טירה אינו כועס על המתיישבים, שחלק מהם הוא נאלץ לפנות בכוח, לעתים מספר פעמים. הוא נוטר רק לאנשי כהנא ולדומיהם, שלדבריו תפסו 'טרמפ' על הסיטואציה.
כאמור, טירה אינו רוצה לומר אם הוא בעד או נגד תכניתו של שרון, "ואת גם לא תגלי", הוא מבטיח, אבל לתומכים בהתנתקות הוא מבקש לומר מילה: "אי אפשר לבוא ולהגיד בצורה סתמית ש'ילכו ויתפנו', או 'שיפצו אותם'. זה לא פשוט. מדובר בשינוי דרמטי בחיים. אם יבואו ויאמרו לבן אדם לעבור מתל אביב לחיפה, גם אחרי שיסבירו לו למה, הוא לא יסכים.
"חוץ מזה, אפילו לשיטת אלה שתומכים בפינוי, אסור שזה יהיה מהלך קל. כי אז כל ערך ניתן לקנייה תמורת בצע כסף. ואם הכסף הופך להיות המרכיב המרכזי, אז חבל על הזמן כנראה שלא נישאר פה".
בעבר התבטאת שהפינוי של יהודה ושומרון אינו אפשרי. מדובר בהתיישבות אידיאולוגית הרבה יותר וגם ותיקה עשרת מונים.
"זה יהיה אפשרי רק אם יהיה פינוי בהסכמה רחבה של העם ושל המתיישבים. כי אם לא, לראות ערב ערב תמונות של יהודים מכים יהודים, ואיזה ערבי תורם בפיגוע או בירי, זה יהיה מהלך טראומתי וסודק. מבחינה טכנית זה יהיה מאוד קשה, כי בימית היו 3000 מתיישבים וכאן יש 7000; שם היינו צריכים אוגדה אחת, וכאן יצטרכו לפחות 3 אוגדות. אם תהיה התנגדות עזה ופעילות 'תומכת' של הערבים, יהיה קשה מאוד".
אז מה אתה מציע למתיישבים? להסכים לפינוי או להגן על ביתם?
"בתור נשיא התאחדות התעשיינים אני לא רוצה להביע עמדה. צריך להבין שזה לא מהלך היסטורי דרמטי, כי הדברים הבסיסיים אצלנו במזרח התיכון: שהערבים רוצים שאנחנו נלך מכאן ושאנחנו רוצים להישאר, לא נפתרים בתכנית שרון. אולי טקטית זה ישיג מטרה מקומית, אבל ברור שנצטרך לחזור לשם, לפחות עם הצבא, כדי לעשות סדר".
אם יפנו אליך ויבקשו תובנות ולקחים כדי להתכונן לפינוי נוסף, תסכים לתת?
"לא, בשום אופן".
מפעלים עם טלאי צהוב
לפני שכיהן טירה כנשיא התאחדות התעשיינים הוא היה 'ראש מטה כחול לבן' בהתאחדות. "אמי שתאריך ימים היתה אומרת לי לפני שנים 'זה תוצרת חוץ, זה בטח טוב'. אבל זה כבר פאסה. יש היום נכונות לרכוש יותר 'כחול לבן', ורואים את זה בנתונים'".
הסיבות שמונה טירה לרכישת מוצרים תוצרת הארץ הן בעיקרן לא אידיאולוגיות: "אנשים שמגיעים לחנות מחפשים לקנות תוצרת ישראל כי הצלחנו למתג את המוצרים הישראלים כטובים. חוץ מזה, הפכנו למדינה יצואנית מדרגה ראשונה, ואתה לא יכול לייצא בלי שאתה הכי טוב. המניע הפטריוטי מוסיף 15-10 אחוזים בשיקול הדעת הכללי".
אתה מדבר על ייצוא. בשלוש השנים האחרונות ישראל סבלה מחרמות ברחבי העולם.
"היום כבר אין בעולם בעיות, למעט מספר מדינות באירופה, שם דורשים לסמן מוצרים שמיוצרים מחוץ לקו הירוק, וראש הממשלה מסרב לטלאי הצהוב הזה. במדינות אלה, בגלל שאנחנו לא מסמנים את המוצרים, הם מתייחסים לכל התוצרת כאילו היא מיוצרת מחוץ לישראל, וגובים עליה מכס. אולמרט הציע שכל מפעל יכתוב את מקום הייצור שלו, וזה לגיטימי, אבל תמיד יהיו כאלה שידאגו להדליף היכן ממוקם כל מפעל ומפעל. כמו הקאפו, את יודעת..."
זה לא יפגע במפעלים של מתיישבי יש"ע?
"אם הפתרון של אולמרט יפעל ויהיו כאלה שייפגעו, נפצה אותם בכסף, אבל נצטרך לעשות את זה בשקט, כי לפי האירופים אסור לסבסד. נצטרך לעשות את זה בדרך חכמה".
אם תקבל מחר טלפון מנתניהו והוא יבקש ממך לבוא ולהיות מנכ"ל משרדו, תסכים?
"אני חושב שאני תורם הרבה יותר כאן ב'פניציה'. אם יגידו לי לבוא ולהחליף את נתניהו עצמו, זה משהו אחר".
צר לי, לא נראה לי שזה יקרה. אתה רואה באופק שלך עתיד פוליטי?
"כרגע אני לא חושב על זה. הבעיה בפוליטיקה היא שמי שרוצה להגיע לעמדת הכרעה בפוליטיקה, הדרך שהוא צריך לעבור כל-כך מתישה, שכשהוא מגיע למעלה אין לו כוח לעשות שינויים".
בעוד שמונה חודשים יפנה טירה את מקומו בנשיאות ההתאחדות למישהו אחר. "צריך שהכוחות יתחדשו", אומר טירה, בלי שמץ של התרפקות. אחרי כמעט שש שנים בתפקיד הוא אולי ישמח להפוגה מסוימת, אבל כמי שפעל בשנים האחרונות בצורה כה אינטנסיבית, לא סביר שהוא יסתפק בנשיאות 'פניציה' בלבד לאורך זמן.
ofralax@walla.co.il
טירה האיש גם הוא נחלק לשניים. בעניינים כלכליים הוא נחרץ, כמעט מטיף. הדרך הכלכלית שבה צריכה הממשלה לנקוט וסדרי העדיפויות ברורים לו מאוד. טירה מגדיר עצמו כ"קפיטליסט חברתי", התומך במדיניותו של נתניהו. "השוק הפרטי הוא זה שייצר מקומות עבודה עבור המובטלים" הוא מכריז. בעניין ימית, טירה רך יותר. הדברים מהולים אצלו ברגשות, זיכרונות ובלבול בערכים: "זה היה טירוף חושים".
קו אחד מחבר בין שני הפנים האלה של עודד טירה. המבט הלאומי. טיעוניו הכלכליים מנומקים בשפה לאומית, וגם בפן השני, למרות שעקר יהודים מאדמתם, דבריו על מה שהיה ומה שעלול להיות, קשורים לכלל העם.
לבלום את הפוליטיקאים
יום ראשון בשבוע. טירה נמצא במפעל 'פניציה' לזכוכית, ליד ציפורי, שם הוא משמש כנשיא המפעל ויו"ר הדירקטוריון. 'פניציה' מעסיק 300 איש, אבל כשטירה מונה את מספר המשתכרים, הוא מגיע ל-1,000 כולל נותני השירותים.
טירה מחלק את שבוע העבודה שלו בין המפעל בציפורי למשדרו בתל אביב, שם הוא מתגורר. את הקרדיט על הצלחת ניהול המפעל בשלט רחוק הוא מעניק לצוות ההנהלה של 'פניציה', שלדבריו מבין אותו ברמזים. "כשמדברים פחות מבצעים יותר. בדיוק הפוך מהפוליטיקאים, שמדברים הרבה ולא עושים כלום. התאחדות התעשיינים היא איפשהו באמצע".
לפני חמש שנים וחצי נבחר טירה לנשיאות התאחדות התעשיינים, ובתום שלוש שנים נבחר לקדנציה נוספת. התפקיד, שמביא עמו מוניטין והשפעה, מתבצע ללא תמורה כספית, ובכל זאת טירה חשק בו מאוד. כדי לזכות בתפקיד הוא שכר את שירותיו של יועץ התקשורת אייל ארד. "אני רואה בתפקיד שליחות ציבורית בתקופה הקשה ביותר לתעשייה, ומרגיש שהצלחתי להשפיע ולהיות שותף לתכנית כלכלית שתוציא אותנו מהמיתון", הוא מנמק את המאמצים שהשקיע.
התאחדות התעשיינים, שמאגדת בתוכה למעלה מ-2000 מפעלים, מעניקה להם ייצוג ושירותים מהיבטים שונים, מנושאים מקרו-כלכליים ועד לסיוע למפעל הבודד. "ברמה הכללית", מסביר טירה, "מדובר בעידוד צמיחה ועיסוק בנושאים מקרו-כלכליים, כמו בלימת העלייה בשכר המינימום, בלימת היוזמה המטומטמת של הנהגת ארבעה וחצי ימי עבודה בשבוע, תוספת יוקר מטורפת שהצלחנו למתן, ועוד".
למה ההתנגדות הגדולה להנהגת שבוע עבודה מקוצר?
"עלות העבודה תעלה בשיעור ניכר, משום שיעבדו באותו השכר וייצרו פחות כי יעבדו פחות".
אפשר להוסיף שעות עבודה בסוף כל יום.
"זה בלוף. הייצור פוחת בסוף היום. היוזמה תעלה את עלות העבודה ותייצר יותר מובטלים".
טירה טוען שבבסיס הפעילות של התאחדות התעשיינים נמצא הרצון להפרכת הסיסמה שהגו כמה פוליטיקאים 'פופוליסטיים', כהגדרתו, והיא "שהעשירים דופקים את העניים. אנחנו אומרים שהעשירים מייצרים מקומות עבודה לעניים".
אבטלה ניסיון
אבל זה לא תמיד קורה. פעמים רבות מעבירים פסי ייצור לארצות אחרות.
"זה תמיד קורה. אני הרווחתי לא רע, ופתחתי פס נוסף, שייצר עוד 10 מקומות עבודה".
לא כולם עושים כך.
טירה מגן על החבר'ה שלו: "זה בגלל שהשכר עולה, ואתה לא יכול לייקר את המוצר. אף אחד לא יקנה ממך. ואז אתה מעביר את קו הייצור החוצה".
אתם מעודדים את חברי ההתאחדות להשאיר את הייצור שלהם בישראל?
לטירה אין תשובה ישירה. הוא חוזר לסוגיית השכר, ומסביר שהתעשיינים הם אלה שדואגים באמת למובטלים: "אני בולם את עליית השכר, ובכך משאיר את קווי הייצור בארץ. אני דואג לפערים החברתיים האמיתיים שמתוחים בין המובטלים לאלו שעובדים. יש 300 אלף מובטלים, והרבה יותר עובדים. לכן, מבחינה אלקטוראלית עדיף להסתדרות ולפוליטיקאים לדאוג למי שעובד. אני היחיד שדואג למובטלים".
לטענת טירה, המגמה של עליית מספר המובטלים היא כלל-עולמית ועקבית לאורך שנים.
"בלחץ של קבוצות חברתיות מעלים את שכר המינימום, ואז מעבירים את קווי הייצור לסין ולהודו. מי שחושב שמדובר רק בתעשייה מסוג מסוים זה לא נכון. גם שכר המתכנתים במדינות האלו נמוך יותר, ואם שכר המתכנתים בישראל לא ירד, גם ההיי-טק ינדוד מכאן, ואז נשאר עם אלפיון, מאיון או עשירון עליון שיעבוד, כל השאר יהיו מובטלים והמדינה תתפורר".
אגב, כשטירה אומר "מובטלים" הוא יודע היטב למה הכוונה. בהיותו בן 27 ואב לילד, הוא נקרא לשירות מילואים של 60 יום. "הייתי מנהל עבודה במפעל למזרונים, וכשחזרתי ממילואים מישהו אחר ישב על מקומי, וזהו. חיפשתי עבודה במשך שלושה חודשים".
התחושות מתקופת האבטלה הקצרה יחסית, מסייעות לו לחוש יתר אמפתיה כלפי המובטלים: "אם אתה לא יודע מה זה להיות מובטל, אתה לא יכול לדבר על אבטלה. זה כמו שאתה לא יכול להיות מנהל מפעל אם לא היית פועל בתעשייה, ואתה לא יכול להיות קצין בדרגה גבוהה אם לא היית לוחם".
הניסיון שלו גם גורם לו לחשוב כל הזמן כיצד להימנע מפיטורי עובדים: "הכנסתי שכלול אצלנו בתהליך הייצור, ובעקבותיו הייתי צריך לפטר 6 עובדים, אבל העדפתי להוסיף משמרת שנייה לקו ייצור המראות, כי אני יודע מה זה עובד שהולך הביתה".
ובכל זאת, בתקופה שבה מכהן טירה כנשיא ההתאחדות פוטרו אלפי עובדים. הוא מגיב על כך בצער: "לפחות בכך דאגנו שלא כולם ילכו הביתה. אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
תת אלוף, למרות אבא
עודד טירה נולד ב-41', בשכונת מחנה יהודה בפ"ת, ושם גם גדל. במשך הזמן עברה משפחתו לשכונת צהלה בתל אביב, ושם התגורר עד שנישא. אחר-כך התחיל פרק הנדודים. המשפחה הצעירה, שבמהלך השנים הביאה 4 ילדים, עברה במקומות רבים בארץ בחיפוש אחרי פרנסה.
הלכת לתעשייה בגיל צעיר. לא היה לך חלום להיות קצין בצבא?
"תמיד היה לי חלום להיות קצין. ראיתי בזה גם שליחות וגם מקום שנוח להיות בו. בהתחלה היה לי חלום להיות בקורס טיס. אבל בעיצומו של הקורס אבי הצליח להוציא אותי ממנו בזכות קשריו עם ראש אכ"א. הייתי בן יחיד, והוא לא רצה שאהיה טייס. את השירות הסדיר עשיתי במסגרת חטיבת הצנחנים, וסיימתי בדרגת סג"מ. כשסיימתי, היו בידי טפסים לשירות הקבע. אבי ישב עלי שלושה ימים ושלושה לילות כדי שלא אחתום. כשהוא הצליח, הלכתי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול בטכניון".
אביו של טירה, סא"ל דב טירס, היה בעצמו מג"ד בחיל התותחנים בצה"ל. האב הקצין רצה לדאוג שבנו יתרחק מסכנה. אולם תכניתו של האב לא ממש צלחה. בנו הגיע בסופו של דבר לדרגת תת אלוף, ושימש כקצין תותחנים ראשי בצה"ל. מישהו כנראה החליט שהבן יהיה גנרל.
שנים מספר הסתכמה השתתפותו של טירה בצה"ל כחייל מילואים מן המניין בלבד, שבמהלכן, הוא טורח לציין, השתתף במלחמת ששת הימים ונמנה עם משחררי ירושלים. בשנת 70', בעיצומה של מלחמת ההתשה, קידמו המצרים את תותחיהם לעבר תעלת סואץ, והיה צורך לתת לכך מענה. טירה, שהיה אז לא רק קצין אלא גם מהנדס, גויס לצבא הקבע ונשלח לארצות הברית, כדי ללמוד על הפעלתם של תותחים ארוכי טווח.
בתום חודשיים שב טירה לארץ, והחל לשמש כקצין בתותחנים. הוא עלה בסולם הדרגות, נתמנה לאלוף משנה וכיהן כקצין תותחנים בפיקוד דרום. בפברואר 82' נשלח טירה לקהיר, להיות חבר בוועדה המשותפת ליישום ההסכמים עם מצרים.
"הייתי בקהיר, וביום חמישי אחד מתקשר אלי רפאל איתן, שהיה אז הרמטכ"ל, ואומר לי: 'תגיע מחר לארץ, אתה מקבל תת אלוף'". טירה טס לישראל, קיבל דרגת תת אלוף, הפך לסגן מפקד גיס וגם קיבל את הפיקוד על פינוי חבל ימית.
איך הרגשת?
"לקבל דרגת תת אלוף הרגשתי טוב, לפקד על הפינוי הרגשתי זבל".
מפנים ובוכים
ההתיישבות הראשונה שפונתה היתה חצר אדר. טירה יודע למקם אותה היטב על המפה: "חצר אדר היתה בצומת הכי קרובה לאל עריש, הכי מערבית. זה היה טירוף חושים", משחזר איש התעשייה הבטוח בעצמו כל-כך "עד אז יישוב הארץ היה 'קדוש' בעיני הקיצונים ובעיני הפחות קיצוניים הוא היה 'חשוב'.
"אני למדתי בבית ספר שבו שרו בכל בוקר את האינטרנציונל והיו צעדות ב-1 במאי. כל הזמן דיברו איתנו על להתיישב, להקים עוד קיבוץ, להתרחב. גם הייתי חבר ב'נוער העובד והלומד' וב'תנועה המאוחדת', וגם שם דיברו על התיישבות. ופתאום אומרים לך: 'עצור', לך אחורה, בשביל ערך אחר. אומרים לך 'אל תתיישב', וגרוע מכך: 'תעקור את מי שכבר התיישב'. זה היה טירוף חושים".
מי שסייעו לטירה להתמודד עם הבלבול היו אלוף הפיקוד, חיים ארז, והרמ"ט הפיקודי, יעקב לפידות. יחד החלו השלושה להתרכז בצד הטכני של הפינוי, "וככה חיפשנו שפיות".
טירה וחבריו ציידו את צוותי הפינוי בכלובים, בחיילות שיפנו את הנשים ובמפקדים בדרגה גבוהה יחסית, שיוכלו לנהל דיאלוג ברמה גבוהה עם המפונים. "הפינוי היה עד אז טכניקה לא ידועה, ואני מקווה שהוא גם לא יהיה יותר", אומר טירה, למרות שאת דעותיו הפוליטיות הוא שומר קרוב ללבו.
הסכמת עם הפינוי מבחינה אידיאולוגית?
"לא התעסקתי באידיאולוגיה", הוא משיב, ובכל זאת יצא לו לנהל שיחות עם מתיישבי החבל, שבמהלכן עלו טיעונים אידיאולוגיים מעוררים התפעלות ביכולת הניבוי שלהם. "הם אמרו, למשל, שפינוי ימית יביא בהכרח לפינוי יהודה ושומרון, כי נסיגה בערכים לא מפסיקה".
אתה מסכים עם הטיעון?
"הטיעון נכון, אלא אם כן יש מנהיגות שמפסיקה את זה. אם היו מפנים את חבל ימית אבל מיישבים בצורה היסטרית את הנגב, למשל, אז זה אולי היה שווה, כי צריך לתת לעם פיצוי. לא במובן הכלכלי, אלא ברמה האידיאולוגית. אחרת יש תחושה שאתה נע אחורה".
בראייה רטרואקטיבית, אתה מסכים עם הנסיגה?
"אני לא כל-כך יודע. אני לא בוחן דברים בפרקי זמן של שנים בודדות. אני חושב שבאופן עקרוני, בשנים האחרונות עם ישראל זנח הרבה ערכים ולא החליף אותם באחרים, כולל מסורת ודת. אם היה בא משהו אחר אז בסדר, אבל יש חללים שנתפסים על-ידי חיקוי של תרבות המערב, ואז חלל ממלא חלל אחר".
במחשבה שנייה, טירה לא משוכנע שהמחשבות שלו ריאליות. "אולי אני מתגעגע לדברים שלא יחזרו יותר, אבל אני מרגיש שבלי זה, בלי הערכים האלו, לא יהיה לנו חוסן".
המשטרה היא שצריכה לפנות
טירה היה צריך להסביר לעצמו וגם לפקודיו מה הם בעצם עושים, ואיך אדם יכול לפעול נגד הערכים שעליהם חונך. "שחררתי את החיילים שלי מהדילמה האידיאולוגית. אמרתי להם שבמדינה דמוקרטית עושים מה שהדרג המדיני אומר, אחרת חלק לא ילכו להילחם בלבנון ואחרים לא יסכימו להילחם בסוריה".
באחד הפינויים של חצר אדר, אותה שבו ויישבו המפונים כמה פעמים, ניגש אל טירה חייל אחד, "נחמד כזה, עם פנים אדמוניות וכיפה". הבחור ביקש מטירה לשחרר אותו ממשימת הפינוי. "אמרתי לו: 'אני לא עושה מזה אירוע ממלכתי. תיעלם לי מהעיניים ואל תשתתף'".
טירה נתקל בעוד מקרים ספורים שכאלה, אבל הוא אינו קורא לזה סרבנות. "החייל ביקש ממני רשות, וחוץ מזה, אני לא יודע מה הוא היה עושה אם הייתי משיב לו בשלילה".
מצד שני, היה לטירה קצין תחזוקה אחד, אלי פאנק, שחזר מאוחר יותר בתשובה. משפחת פאנק התגוררה בימית. "הוא היה מאוד לויאלי. הוא פעל איתנו בבוקר, וכשהוא נסע בערב הביתה הוא בעצם נסע למשפחה שהיתה אמורה להתפנות. הוא לא היה מהתנועה לעצירת הנסיגה, אלא ממש חי שם כמה שנים. הדשא גדל, העצים גדלו וגם הילדים. כשזה אצל אחר זה 'ניתוח קטן', אבל כשזה אצלך העולם חרב".
את ימית פיניתם לפני למעלה מ-20 שנה. מאז השתנה הרכב הצבא, בוודאי בדרגי הקצונה הזוטרים. היום יש הרבה יותר חבר'ה עם כיפות סרוגות שאולי יטילו עליהם משימות כאלה.
"זה נכון. לא הייתי רוצה להיות במקומם".
כמפקד, מה היית עושה אם זה היה הרכב החיילים שאיתו היית צריך לעבוד?
"לא יודע מה הייתי עושה עם סרבנות כזו. בכלל, הייתי מעדיף שהמשטרה תעשה את זה. זה לא תפקידו של הצבא להילחם ביהודים, המשטרה היא שצריכה לשמור על הסדר".
אל נא תעקור נטוע
אנו חוזרים לימי הפינוי. אני מבקשת מטירה להיזכר בשני מאורעות חזקים במיוחד מהתקופה. הוא לא צריך זמן רב כדי לחשוב: "ביום שישי אחד טסתי במסוק כדי לשוב ולפנות את חצר אדר. טסנו 15 ק"מ, השעה היתה 12 בצהריים והטייס חיבר אותנו לרדיו. שמענו מוסיקה, ובדיוק שידרו את השיר היפה של נעמי שמר, 'אל נא תעקור נטוע'. ופתאום אתה הולך לעקור נטועים. הסיטואציה הזכירה לי סרט שראיתי מעט לפני כן, 'אפוקליפסה עכשיו', שם רואים מייג'ור שטס במסוק כשהוא שומע מוסיקה קלאסית, בדרכו להובלת מבצע להריסת כפר ויטנאמי.
"הזיכרון השני שלי היה באיזשהו יום רביעי. עמדנו מתחת לגג של בניין, ועליו עמדו שני אנשים, לא מאנשי המקום, והם השליכו עלינו אבנים אדירות. לקחנו את סיירת גולני, ובמבצע קומנדו הם עלו על הגגות והורידו אותם. היה קשה לראות שלא אכפת להם לפגוע בחיילים". טירה אינו כועס על המתיישבים, שחלק מהם הוא נאלץ לפנות בכוח, לעתים מספר פעמים. הוא נוטר רק לאנשי כהנא ולדומיהם, שלדבריו תפסו 'טרמפ' על הסיטואציה.
כאמור, טירה אינו רוצה לומר אם הוא בעד או נגד תכניתו של שרון, "ואת גם לא תגלי", הוא מבטיח, אבל לתומכים בהתנתקות הוא מבקש לומר מילה: "אי אפשר לבוא ולהגיד בצורה סתמית ש'ילכו ויתפנו', או 'שיפצו אותם'. זה לא פשוט. מדובר בשינוי דרמטי בחיים. אם יבואו ויאמרו לבן אדם לעבור מתל אביב לחיפה, גם אחרי שיסבירו לו למה, הוא לא יסכים.
"חוץ מזה, אפילו לשיטת אלה שתומכים בפינוי, אסור שזה יהיה מהלך קל. כי אז כל ערך ניתן לקנייה תמורת בצע כסף. ואם הכסף הופך להיות המרכיב המרכזי, אז חבל על הזמן כנראה שלא נישאר פה".
בעבר התבטאת שהפינוי של יהודה ושומרון אינו אפשרי. מדובר בהתיישבות אידיאולוגית הרבה יותר וגם ותיקה עשרת מונים.
"זה יהיה אפשרי רק אם יהיה פינוי בהסכמה רחבה של העם ושל המתיישבים. כי אם לא, לראות ערב ערב תמונות של יהודים מכים יהודים, ואיזה ערבי תורם בפיגוע או בירי, זה יהיה מהלך טראומתי וסודק. מבחינה טכנית זה יהיה מאוד קשה, כי בימית היו 3000 מתיישבים וכאן יש 7000; שם היינו צריכים אוגדה אחת, וכאן יצטרכו לפחות 3 אוגדות. אם תהיה התנגדות עזה ופעילות 'תומכת' של הערבים, יהיה קשה מאוד".
אז מה אתה מציע למתיישבים? להסכים לפינוי או להגן על ביתם?
"בתור נשיא התאחדות התעשיינים אני לא רוצה להביע עמדה. צריך להבין שזה לא מהלך היסטורי דרמטי, כי הדברים הבסיסיים אצלנו במזרח התיכון: שהערבים רוצים שאנחנו נלך מכאן ושאנחנו רוצים להישאר, לא נפתרים בתכנית שרון. אולי טקטית זה ישיג מטרה מקומית, אבל ברור שנצטרך לחזור לשם, לפחות עם הצבא, כדי לעשות סדר".
אם יפנו אליך ויבקשו תובנות ולקחים כדי להתכונן לפינוי נוסף, תסכים לתת?
"לא, בשום אופן".
מפעלים עם טלאי צהוב
לפני שכיהן טירה כנשיא התאחדות התעשיינים הוא היה 'ראש מטה כחול לבן' בהתאחדות. "אמי שתאריך ימים היתה אומרת לי לפני שנים 'זה תוצרת חוץ, זה בטח טוב'. אבל זה כבר פאסה. יש היום נכונות לרכוש יותר 'כחול לבן', ורואים את זה בנתונים'".
הסיבות שמונה טירה לרכישת מוצרים תוצרת הארץ הן בעיקרן לא אידיאולוגיות: "אנשים שמגיעים לחנות מחפשים לקנות תוצרת ישראל כי הצלחנו למתג את המוצרים הישראלים כטובים. חוץ מזה, הפכנו למדינה יצואנית מדרגה ראשונה, ואתה לא יכול לייצא בלי שאתה הכי טוב. המניע הפטריוטי מוסיף 15-10 אחוזים בשיקול הדעת הכללי".
אתה מדבר על ייצוא. בשלוש השנים האחרונות ישראל סבלה מחרמות ברחבי העולם.
"היום כבר אין בעולם בעיות, למעט מספר מדינות באירופה, שם דורשים לסמן מוצרים שמיוצרים מחוץ לקו הירוק, וראש הממשלה מסרב לטלאי הצהוב הזה. במדינות אלה, בגלל שאנחנו לא מסמנים את המוצרים, הם מתייחסים לכל התוצרת כאילו היא מיוצרת מחוץ לישראל, וגובים עליה מכס. אולמרט הציע שכל מפעל יכתוב את מקום הייצור שלו, וזה לגיטימי, אבל תמיד יהיו כאלה שידאגו להדליף היכן ממוקם כל מפעל ומפעל. כמו הקאפו, את יודעת..."
זה לא יפגע במפעלים של מתיישבי יש"ע?
"אם הפתרון של אולמרט יפעל ויהיו כאלה שייפגעו, נפצה אותם בכסף, אבל נצטרך לעשות את זה בשקט, כי לפי האירופים אסור לסבסד. נצטרך לעשות את זה בדרך חכמה".
אם תקבל מחר טלפון מנתניהו והוא יבקש ממך לבוא ולהיות מנכ"ל משרדו, תסכים?
"אני חושב שאני תורם הרבה יותר כאן ב'פניציה'. אם יגידו לי לבוא ולהחליף את נתניהו עצמו, זה משהו אחר".
צר לי, לא נראה לי שזה יקרה. אתה רואה באופק שלך עתיד פוליטי?
"כרגע אני לא חושב על זה. הבעיה בפוליטיקה היא שמי שרוצה להגיע לעמדת הכרעה בפוליטיקה, הדרך שהוא צריך לעבור כל-כך מתישה, שכשהוא מגיע למעלה אין לו כוח לעשות שינויים".
בעוד שמונה חודשים יפנה טירה את מקומו בנשיאות ההתאחדות למישהו אחר. "צריך שהכוחות יתחדשו", אומר טירה, בלי שמץ של התרפקות. אחרי כמעט שש שנים בתפקיד הוא אולי ישמח להפוגה מסוימת, אבל כמי שפעל בשנים האחרונות בצורה כה אינטנסיבית, לא סביר שהוא יסתפק בנשיאות 'פניציה' בלבד לאורך זמן.
ofralax@walla.co.il
