ביום שישי האחרון הכה הטרור בפעם הרביעית באיתמר, וגבה ממנה את הקרבן ה-13. רבש"ץ הישוב, שלמה מילר הי"ד, נסע בטרנזיט שבו נהג להסיע ילדים ויצא מאיתמר לכיוון הגבעה. על אותו ציר העולה לגבעה נורו יריות מזה שלושה שבועות מכיוון הכפר העוין בית פוריק, השוכן בדיוק מתחת ליישוב, אך דבר לא נעשה.
הפעם שילם על כך יהודי בחייו: המחבל עלה באין מפריע לגבעה, ומשם השיגו כדוריו את שלמה בקלות, והוא נפצע קשה. הוא הספיק להזעיק את כיתת הכוננות, שרדפה אחרי המחבל והרגה אותו. שלמה נלקח לבית החולים, שם נפטר מפצעיו. בעיצומן של ההכנות לשבת עלו התושבים לירושלים, לכרות בהר הזיתים קבר נוסף לתושב היישוב.
שבע המכות של איתמר
קדמו למילר אריה אגרניוני, שגר בגבעות איתמר ונרצח עליהן, גלעד זר, שנרצח בדרכו כקב"ט המועצה, מאיר ליקסנברג, שנורה אף הוא בדרכו הביתה לאיתמר, אסונה המרובע של משפחת שבו, שאיבדה אם ושלושה ילדים בחדירת מחבל ליישוב, יוסף טויטו, שנהרג בניסיון להציל את בני המשפחה, שלושה תלמידים מהישיבה התיכונית 'חצים' שנהרגו מכדורי מחבל שחדר אל הישיבה והחייל מתן זגרון, שנהרג בפיצוץ באריאל. היישוב ידע חדירה נוספת של מחבל, שהסתיימה בנס ללא נפגעים.
הרב ניצן ימין, מנהל תלמוד התורה באיתמר וחבר קרוב של שלמה הי"ד, אינו מצליח לעכל את האסון: "מזכיר היישוב נצרים התקשר אלי אחרי הרצח ואמר: 'איבדנו את אחד מגדולי הדור בעניין מסירות נפש למען כלל ישראל'. שלמה עסק בפרוייקטים רבים למען עם ישראל במקומות שבהם עבר: עצמונה, עיר דוד, רמת הגולן ולב השומרון. כשנרתם למשימה מסוימת היה כל כולו בתוכה, אין יום ואין לילה, אין אוכל או שינה, אין חופש, סעודות שבת, כלום".
באיתמר בלבד הוא עסק בכמה פרוייקטים: סייע לחקלאים בשיווק התוצרת, הפריט את מוסדות החינוך שעמדו בסכנת קריסה וייצב את הביטחון ביישוב לאחר סדרת החדירות לפני שנתיים, תוך גיוס סכומי עתק. הוא זה שפעל להקמת הגדר, להצבת מצלמת ה'נץ' ולאספקת רכבים ממוגני ירי, מה שתרם רבות לשנתיים השקטות ביישוב.
"אחרי הרצח של שלמה הפנמתי שהאמירה הרווחת 'לכל אדם יש תחליף' היא שקרית. יש אנשים שהולכים ואין להם תחליף, וכזה היה שלמה. את גלעד זר החליפו שלושה אנשים; נראה כמה מחליפים נצטרך בשביל שלמה, כדי למלא את כל התפקידים שאותם מילא".
לרב ימין היתה שיחה מצמררת עם שלמה זמן קצר לפני הרצח: "לשלמה לא היה שום דבר משל עצמו. כל מה שעשה היה נטול חשבונות פרטיים, ובכל משימה שלקח על עצמו בדק שהוא פועל מכוח שליחות למען כלל ישראל נטו, ללא טיפת תועלת אישית. אמרתי לו לאחרונה: 'שלמה, אתה כמעט בן 50, הגיע הזמן שתתמסד, תדאג לעצמך לפנסיה. אתה מגדל שבעה ילדים בדירת שניים וחצי חדרים, צריך להיות יותר מסודרים בחיים'.
"שלמה ענה לי: 'יש מקומות מסודרים. בבתי הקברות עומדות המצבות בשורות ישרות. אני אעבוד עד יומי האחרון, כי החיים נועדו לעבוד ולעשות. אחר-כך אגיע למקום המסודר'. אצלו אלו לא היו מליצות. הוא נרצח בזמן שמילא את תפקידו".
"לא עושים את המקסימום"
היישוב איתמר הוקם לפני 20 שנה, ונקרא אז תל חיים. הגרעין המקים של היישוב הורכב מבוגרי 'מכון מאיר'. כיום מונה היישוב 90 משפחות, מתוכן כ-250 ילדים. תושבי היישוב עוסקים במגוון מקצועות, וכעשרה אחוזים מהם עוסקים בחקלאות. במרכזי קניות ברחבי הארץ ניתן לראות את מוצרי המזון האורגניים ממשקי איתמר: ביצים, גבינות ועוד. אוכלוסיית היישוב הטרוגנית, וכרבע מהתושבים הם בעלי תשובה. אחת מהגבעות הסמוכות לאיתמר מאוכלסת בתושבים חילונים, רובם עולים מחבר העמים. היישוב מתפרש על פני שטח מתאר עצום, המגיע עד בקעת הירדן.
הגר זר, אלמנתו של גלעד, מסיימת בימים אלו את הרחבת ביתה באיתמר, וזו אולי אחת התשובות לשאלות הקשות התלויות באוויר. בתור הראשונה ביישוב שספגה את המכה, יש לה הרבה מה לומר על מה שקורה: "התחושות נהיות יותר ויותר קשות, כי אסור שיהודי יגיע למצב של חוסר אונים בארצו. אני חשה כעת מידה מסוימת של חוסר אונים, אבל נלחמת בזה.
"כשאומרים לנו: 'הצבא עושה את המקסימום', זו סתימת פיות. אם הצבא היה עושה את המקסימום, מחבל לא היה מעז לעלות הנה. מקסימום באמת זה לחסל את הכפר שממנו הגיע המחבל, אבל כדי לשבר את האוזן אנחנו אומרים דברים אחרים, ולא בהכרח מתוקים ויפים. נהוג שלהרוגי מלכות, כמו גם להרוגי הפיגועים, לא עושים טהרה. היה צריך לשאת אותם עם הבגדים והדם שעליהם, כדי שהעם יראה, יזדעזע ויזעק.
"החובה המוטלת עלינו כרגע היא לצעוק. השאלה היא מה לצעוק לחזור על מה שצעקנו תמיד? זה בזבוז אנרגיה. לצעוק שישימו מצלמות? כבר שמו. לכלוא אותנו בגדר? כבר כלאו. יש לי בבית ארבע דלתות פלדלת וסורגים. לעבור למדיניות התקפה? כבר עברו, וגם זה לא עזר. צריך לצעוק באומץ לב ובתמימות את הדברים שלא נשמעים תמיד: לכלוא אותם בגדרות, לשים אותם בתוך פלדלת, להעמיד אותם מול המצלמות.
"ככל שנתמגן, הם יתפסו זאת כמדיניות פחדנית. הצבא התעלה על עצמו ופוצץ את ביתו של המחבל, אבל את הבית של אמא שלו הוא לא פוצץ, והיא תלד מחר עוד מחבלים. הם מקבלים כסף מארגוני הטרור ובונים בית חדש. הרוצחים של גלעד קיבלו כסף לבנות בית, ואני לא קיבלתי כסף כשבניתי כאן באיתמר".
כוח מנשמות הקדושים
מאיפה שואבים כוח להתמודד עם המכות החוזרות ונשנות באיתמר?
"כל אחד צריך למלא את תפקידו. מפקדי הצבא ממלאים את תפקידם ובאים לנחם אותנו. תפקידי להיות אמא לילדי, ולצערי גם אבא, וגם לצעוק. לא לשבת בחיבוק ידים, ולא לפרוש שטיח אדום למפקדי הצבא שיבואו כל שנה לנחם אותנו, ולחבק עוד אלמנה ושבעה יתומים. זה לא מנחם אותי. אותי מנחם בניין הארץ. בכל פעם שאני מצליחה לעשות משהו שממשיך את דרכם של הרוגי המלכות זה מנחם.
"אלה שנהרגו לא נבחרו סתם. יש להם נס להרים, דרך שילכו בעקבותיה. אנו מאמינים בהמשכיות של חיי הנשמה. אותם הרוגי מלכות נמצאים איתנו ממקום אחר ומעצימים את חלקי הנשמה שלהם שנותרו בנו, באלמנה וביתומים. את הבית הזה בניתי עם גלעד, הוא היה פה איתי. גם המעשים שלהם ממשיכים אתנו. גלעד שבנה את היישוב, מאיר ליקסנברג שעבד עם הנוער, יוסף טויטו שעשה רבות ביישוב, שלמה מילר שפעל למען הביטחון ובחורי הישיבה שבאו ללמוד תורה. כולם נמצאים איתנו דרך פועלם".
על תושבי איתמר היא אומרת: "קידוש ה' ומסירות נפש הם אורח החיים של תושבי איתמר. לא חיים פה מתוך נוחות, אלא מתוך תחושת גודל המשימה. גם אנחנו ויתרנו על הרבה דברים כדי לגור כאן. גרנו בירושלים, ואמרו לגלעד: 'או שתקים את היישוב או שהיישוב לא יקום'. אז עזבנו הכל ובאנו. זה היה צו השעה, אך בזה לא תם תפקידנו. היום תפקידנו הוא להמשיך ליישב ולצעוק את הצעקה. צריך חשיבה מעמיקה כדי להחליט מהי הצעקה, אך היא צריכה להישמע במקומות הנכונים ובזמן הנכון".
הגר מוצאת ניחומים גם בנבואות הנחמה. על לוח לבה היא נושאת תליון שעליו חרות הפסוק: "אל תראי אדמה, גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות". הפסוק הזה היה דברי ההסבר לשם גילי שניתן לבתו של אורן זר, הבת הראשונה שנולדה במשפחת זר לאחר הרצח של גלעד. השם גילי ניתן על שם גלעד, והגר קלטה את העוצמה שבפסוק וביקשה שיחרת על התליון.
היא מקריאה לי פסוקים מספר יואל המתארים מה יקרה לעם ישראל באחרית הימים. "נבואות הנחמה לא אומרות שנשב בחיבוק ידיים. 'אחישנה' זה להמשיך לבנות ולפתח את המקום הקדוש הזה, עם כל הכוחות שיש בו והאנשים היושבים בו".
זעקה מתוך שפלות
הגר ליוותה את אסתר מילר ברכב שנסע מאחורי האמבולנס של שלמה, כשחייו היו תלויים על חוט השערה. "ברגעים האלה היו רק תפילות. אני מאמינה בכוח של אסתר והילדים, ויודעת שיעמדו בכבוד במשימת המשך דרכו של אבא שלהם. בעיני, התמימות שלהם קרובה מאוד לקב"ה. לכן אני מאמינה שתהיה להם הרבה סיעתא דשמיא לראות שהנשמה של שלמה ממשיכה איתם".
בין משפט למשפט מתכננת הגר את 'קבלת הפנים החמה' שתיערך לאלוף הפיקוד, משה קפלינסקי, כשיגיע לנחם את משפחת מילר באיתמר. קבוצת נשים מתארגנת לומר לו בדיוק מה הן חושבות כשיגיע למקום. להגר יש הרבה מה לומר לו, על הכוונה לפנות את רמת גלעד, למשל. הן לא מתכוונות לצעוק עליו: "צעקה זה לא בקול רם. הזעקה באה מתחתית מקום מושבנו האבל על הרצפה. משם נשמעת הזעקה הכי חזק, גם אם היא נאמרת בלחש".
הרב אבי רונצקי, ראש הישיבה בגבוהה ביישוב, מציע לא להאשים את הצבא במה שקורה: "ייתכן שמדובר בתקלות נקודתיות באירוע הזה, אבל אין פה כשל מערכתי. מלפני שנתיים המצב פה השתפר לאין ערוך בעקבות הקמת הגדר והצבת המצלמה הסורקת את היישוב. לגבי אלו שיושבים מעל הצבא, קובעי המדיניות, אני יכול לומר רק שברור שמהלכי התנתקות למיניהם בצפון השומרון יחוללו מוטיבציה בקרב המחבלים בשכם, ומוטיבציה היא היסוד שעליו מתפתח טרור".
הרב רונצקי מציע לבנות את שכונת האברכים החדשה במקום שבו אירע הרצח: "מבית פוריק השוכן תחתינו ודאי יראו את השכונה החדשה. זה אולי לא ינצח את הטרור, אבל לפחות זה יראה להם שהיישוב לא נחלש, שהוא מתחזק ומתפתח".
יישוב של חוסן
השפעות הרצח על תושבי היישוב נעו בין קהות חושים עקב ריבוי המקרים ועד לאנשים שלא היו מסוגלים לאכול כמה ימים, מספר הרב רונצקי. אך היישוב כבר מתורגל בחיים על הקו שבין מוות לחיים: הכיכר המרכזית ביישוב נקראת 'כיכר ההלוויות' משם עברו הלוויותיהם של מאיר ליקסנברג, גלעד זר ומשפחת שבו. באותה כיכר, שבה נישאו ההספדים, נישאו לאחרונה בני זוג טריים המתגוררים בגבעה, והתזמורת בחתונתם התמקמה במרכז הכיכר וניגנה.
דרור אזולאי, רכזת הקהילה של איתמר, נמצאת הבוקר בשיא הפעילות: במשך היום נערכות סדנאות לילדים ולנוער בעקבות האסון, ותכנונים למפגשי ערב למבוגרים עומדים על הפרק. באיתמר מתמודדים עם הרצח באמצעות גיבוש והתכנסות, היוצרים חיזוק הדדי. ישנה גם מחשבה להקים מאחז נוסף, וכן צוותים מיוחדים שיתמקדו בבנייה ובקליטה. הממשלה ביטלה לאחרונה ברגע האחרון תקציבים לתכנית בנייה רצינית שהיתה מוכנה כבר. "נראה שזה חלק מהתכניות של שרון, אבל אנחנו לא מתכוונים להתחשב בהחלטות הממשלה ולצפות לכספים. נתקדם בבנייה בדרך שלנו", אומרת אזולאי.
לגבי הקליטה, אומרים באיתמר כי מזכ"ל 'אמנה', זמביש, הבטיח להביא 25 משפחות לאיתמר בשנה הקרובה. המצב הביטחוני אינו גורם אטרקטיבי, אך באיתמר יודעים שאנשים חזקים יגיעו: "אנחנו מחפשים את האנשים החזקים שיבואו לתת כתף לאלה שגרים פה ועוסקים במלאכת הקודש".
כיום מתבססת עיקר הקליטה באיתמר על תלמידי הישיבה הנישאים ומקימים את ביתם ביישוב. הישיבה הגבוהה בראשות הרב אבי רונצקי מכפילה את עצמה מדי שנה, וכיום לומדים בה למעלה מ-100 תלמידים. הרב רונצקי מדגיש כי זו ישיבה למדנית לכל דבר. הגיוס לצה"ל נותר בבחינת בחירה אישית של כל אחד, אך את מי שמתגייס מכוונים לעשות צבא טוב, כמו למשל בוגר הישיבה המשרת כקצין בסיירת מטכ"ל.
הישיבה הגבוהה היא חלק מקריית חינוך שלמה הממוקמת באיתמר, הכוללת מעון, גנים, תלמוד תורה, בית ספר לבנות, ישיבה תיכונית ומדרשת אירוח לשבתות. הפעילות החברתית, כאמור, ענפה: החל מחוגי קרמיקה לילדים וכלה במפגשים שבועיים לנשים.
ואם כבר הזכרנו את הנשים, נשות איתמר מוכיחות כי אין צורך להינשא על דגלי הפמיניזם כדי להשתוות לגברים הן נוטלות את חלק הארי בעשייה השוטפת ביישוב. מלבד ועדות כמו עזרה הדדית הנמצאות באחריותן, הן מהוות גם רוב מוחלט בצח"י- צוות חירום יישובי. הן אלה שבאו למח"ט ודרשו ממנו את שינוי המדיניות הצבאית לפני שנתיים, מה שהביא את צה"ל להיערך למדיניות התקפית באזור, ולא רק הגנתית. "'חוסן זה סדר נשים', מסכם הרב רונצקי בציטוט תלמודי אקטואלי.
חוסן הוא גם שם תואר כולל לקהילת איתמר למודת הטרור. דרור אזולאי אומרת שכל יהודי שיושב היום באיתמר הוא קודש קודשים: "כל אחד פה חי בסיכון גבוה. אנשים שמתחככים איתם ביומיום מתגלים פתאום כקדושים. אני לא מתעסקת עם אנשי מעלה כאלו...", היא אומרת בחיוך.
העליצות וחדוות היצירה במשרדי היישוב מפליאים מעט ביחס לסמיכות הזמן לרצח, ודרור מסבירה: "את לא מצפה שנשב ונבכה כל היום. אתמול התקשר אלי אחד התושבים, חדש יחסית ביישוב, ושאל: 'מה קרה לאנשי איתמר, למה אף אחד לא בוכה?' אמרתי לו: 'אתה גר פה רק שנתיים. אם היית גר פה ארבע שנים, גם לך לא היו כבר דמעות'.
"הכאב שלנו נמצא בפנים. אני שומעת מהרבה אנשים את המשפט: 'אנחנו מרגישים כאילו אנחנו חיים בסרט'. רצים ממשפחה למשפחה, חוזרים על אותן פעולות בכל אסון, ולא מבינים איך זה קורה שוב. אבל כולנו אופטימיים, ומאמינים שנצמח מתוך הייסורים ונחזור לעמוד על הרגליים. נראה לקב"ה שגם אם יכה בנו שוב ושוב נעמוד מחדש".
עשייה על הגבעות
באיתמר לא מחפשים ויכוחים אידיאולוגיים אחרי האסון. במוצאי שבת סיפר להם ראש המועצה על מה שעומד לקרות ועל מעלליה של עו"ד טליה ששון, אחד הגלגלים המרכזיים במכונת הפינוי. הציבור הביט בו באדישות. "אנחנו צריכים חיזוק רוחני. הרב מרדכי אליהו אמר לרב היישוב, הרב נתן חי, שלא להתעסק בשאלה מדוע זה קורה לנו, אלא להתמקד בעשייה חיובית".
המסר, מסתבר, נקלט היטב. בכלל, באיתמר מושג העשייה זוכה לפופולריות רבה. כבר בכניסה ליישוב רואים פועלים עבודה עברית כמובן מבצעים עבודות תשתית ובנייה. אך עיקר העשייה נמצא מזרחה מהם, ברכס הגבעות המתפתל מאחורי היישוב, שקצהו צופה לבקעת הירדן. נראה שבשורת המאחזים בגבעות יצאה מכאן.
אברי רן, ששמו נישא כאן בפי כל בהערכה גלויה, הוא ראש החץ שהקים את הנקודה הראשונה (777) מחוץ לאיתמר. רן, תל אביבי במקור, חזר בתשובה והגיע לאיתמר מבת עין. בנקודה הראשונה גרה גם משפחת ליקסנברג עד הירצחו של מאיר, אז עזבה המשפחה לפדואל. אברי המשיך הלאה, לנקודה 866, והתגורר במכוניות, כי אסור היה לבנות במקום. איתו ישב הרב בנימין הרלינג הי"ד, שאף עבד
בחקלאות בנקודה, והיה לו קשר חזק למקום.
את גבעה 851 הקים ידידיה משולמי, וכיום גרות בה 6 משפחות וכמה רווקים. ידידיה המשיך והקים את גבעת אלומות, שם יש לו משק רחב הכולל עדר צאן ולול, מלבד המשפחות שהצטרפו אליו.
אברי רן מתגורר היום בגבעות עולם, הנקודה השישית והאחרונה, לפי שעה, של איתמר. גם הוא מחזיק משק מפותח. בגבעות עולם גרות גם שתי בנותיו הנשואות. גזרת פינוי מעולם לא ריחפה מעל המאחזים הללו, כיוון שהם עומדים על אדמות מדינה, והקמתם מאושרת על-פי חוק.
בצל מודעות האבל הענקיות על שלמה מילר הי"ד ממשיכים באיתמר בפעולת הקטנות היומיומיות: ילדים חוטפים רגעים אחרונים של חופש ומשוטטים עם החמור בחוצות היישוב, בתלמוד התורה מתכוננים לפתיחת שנת הלימודים, ובחצר מעשרים את התאנים היפות שהבשילו. אך באיתמר יכולה ארץ ישראל להשתבח לא רק בפרותיה.
הפעם שילם על כך יהודי בחייו: המחבל עלה באין מפריע לגבעה, ומשם השיגו כדוריו את שלמה בקלות, והוא נפצע קשה. הוא הספיק להזעיק את כיתת הכוננות, שרדפה אחרי המחבל והרגה אותו. שלמה נלקח לבית החולים, שם נפטר מפצעיו. בעיצומן של ההכנות לשבת עלו התושבים לירושלים, לכרות בהר הזיתים קבר נוסף לתושב היישוב.
שבע המכות של איתמר
קדמו למילר אריה אגרניוני, שגר בגבעות איתמר ונרצח עליהן, גלעד זר, שנרצח בדרכו כקב"ט המועצה, מאיר ליקסנברג, שנורה אף הוא בדרכו הביתה לאיתמר, אסונה המרובע של משפחת שבו, שאיבדה אם ושלושה ילדים בחדירת מחבל ליישוב, יוסף טויטו, שנהרג בניסיון להציל את בני המשפחה, שלושה תלמידים מהישיבה התיכונית 'חצים' שנהרגו מכדורי מחבל שחדר אל הישיבה והחייל מתן זגרון, שנהרג בפיצוץ באריאל. היישוב ידע חדירה נוספת של מחבל, שהסתיימה בנס ללא נפגעים.
הרב ניצן ימין, מנהל תלמוד התורה באיתמר וחבר קרוב של שלמה הי"ד, אינו מצליח לעכל את האסון: "מזכיר היישוב נצרים התקשר אלי אחרי הרצח ואמר: 'איבדנו את אחד מגדולי הדור בעניין מסירות נפש למען כלל ישראל'. שלמה עסק בפרוייקטים רבים למען עם ישראל במקומות שבהם עבר: עצמונה, עיר דוד, רמת הגולן ולב השומרון. כשנרתם למשימה מסוימת היה כל כולו בתוכה, אין יום ואין לילה, אין אוכל או שינה, אין חופש, סעודות שבת, כלום".
באיתמר בלבד הוא עסק בכמה פרוייקטים: סייע לחקלאים בשיווק התוצרת, הפריט את מוסדות החינוך שעמדו בסכנת קריסה וייצב את הביטחון ביישוב לאחר סדרת החדירות לפני שנתיים, תוך גיוס סכומי עתק. הוא זה שפעל להקמת הגדר, להצבת מצלמת ה'נץ' ולאספקת רכבים ממוגני ירי, מה שתרם רבות לשנתיים השקטות ביישוב.
"אחרי הרצח של שלמה הפנמתי שהאמירה הרווחת 'לכל אדם יש תחליף' היא שקרית. יש אנשים שהולכים ואין להם תחליף, וכזה היה שלמה. את גלעד זר החליפו שלושה אנשים; נראה כמה מחליפים נצטרך בשביל שלמה, כדי למלא את כל התפקידים שאותם מילא".
לרב ימין היתה שיחה מצמררת עם שלמה זמן קצר לפני הרצח: "לשלמה לא היה שום דבר משל עצמו. כל מה שעשה היה נטול חשבונות פרטיים, ובכל משימה שלקח על עצמו בדק שהוא פועל מכוח שליחות למען כלל ישראל נטו, ללא טיפת תועלת אישית. אמרתי לו לאחרונה: 'שלמה, אתה כמעט בן 50, הגיע הזמן שתתמסד, תדאג לעצמך לפנסיה. אתה מגדל שבעה ילדים בדירת שניים וחצי חדרים, צריך להיות יותר מסודרים בחיים'.
"שלמה ענה לי: 'יש מקומות מסודרים. בבתי הקברות עומדות המצבות בשורות ישרות. אני אעבוד עד יומי האחרון, כי החיים נועדו לעבוד ולעשות. אחר-כך אגיע למקום המסודר'. אצלו אלו לא היו מליצות. הוא נרצח בזמן שמילא את תפקידו".
"לא עושים את המקסימום"
היישוב איתמר הוקם לפני 20 שנה, ונקרא אז תל חיים. הגרעין המקים של היישוב הורכב מבוגרי 'מכון מאיר'. כיום מונה היישוב 90 משפחות, מתוכן כ-250 ילדים. תושבי היישוב עוסקים במגוון מקצועות, וכעשרה אחוזים מהם עוסקים בחקלאות. במרכזי קניות ברחבי הארץ ניתן לראות את מוצרי המזון האורגניים ממשקי איתמר: ביצים, גבינות ועוד. אוכלוסיית היישוב הטרוגנית, וכרבע מהתושבים הם בעלי תשובה. אחת מהגבעות הסמוכות לאיתמר מאוכלסת בתושבים חילונים, רובם עולים מחבר העמים. היישוב מתפרש על פני שטח מתאר עצום, המגיע עד בקעת הירדן.
הגר זר, אלמנתו של גלעד, מסיימת בימים אלו את הרחבת ביתה באיתמר, וזו אולי אחת התשובות לשאלות הקשות התלויות באוויר. בתור הראשונה ביישוב שספגה את המכה, יש לה הרבה מה לומר על מה שקורה: "התחושות נהיות יותר ויותר קשות, כי אסור שיהודי יגיע למצב של חוסר אונים בארצו. אני חשה כעת מידה מסוימת של חוסר אונים, אבל נלחמת בזה.
"כשאומרים לנו: 'הצבא עושה את המקסימום', זו סתימת פיות. אם הצבא היה עושה את המקסימום, מחבל לא היה מעז לעלות הנה. מקסימום באמת זה לחסל את הכפר שממנו הגיע המחבל, אבל כדי לשבר את האוזן אנחנו אומרים דברים אחרים, ולא בהכרח מתוקים ויפים. נהוג שלהרוגי מלכות, כמו גם להרוגי הפיגועים, לא עושים טהרה. היה צריך לשאת אותם עם הבגדים והדם שעליהם, כדי שהעם יראה, יזדעזע ויזעק.
"החובה המוטלת עלינו כרגע היא לצעוק. השאלה היא מה לצעוק לחזור על מה שצעקנו תמיד? זה בזבוז אנרגיה. לצעוק שישימו מצלמות? כבר שמו. לכלוא אותנו בגדר? כבר כלאו. יש לי בבית ארבע דלתות פלדלת וסורגים. לעבור למדיניות התקפה? כבר עברו, וגם זה לא עזר. צריך לצעוק באומץ לב ובתמימות את הדברים שלא נשמעים תמיד: לכלוא אותם בגדרות, לשים אותם בתוך פלדלת, להעמיד אותם מול המצלמות.
"ככל שנתמגן, הם יתפסו זאת כמדיניות פחדנית. הצבא התעלה על עצמו ופוצץ את ביתו של המחבל, אבל את הבית של אמא שלו הוא לא פוצץ, והיא תלד מחר עוד מחבלים. הם מקבלים כסף מארגוני הטרור ובונים בית חדש. הרוצחים של גלעד קיבלו כסף לבנות בית, ואני לא קיבלתי כסף כשבניתי כאן באיתמר".
כוח מנשמות הקדושים
מאיפה שואבים כוח להתמודד עם המכות החוזרות ונשנות באיתמר?
"כל אחד צריך למלא את תפקידו. מפקדי הצבא ממלאים את תפקידם ובאים לנחם אותנו. תפקידי להיות אמא לילדי, ולצערי גם אבא, וגם לצעוק. לא לשבת בחיבוק ידים, ולא לפרוש שטיח אדום למפקדי הצבא שיבואו כל שנה לנחם אותנו, ולחבק עוד אלמנה ושבעה יתומים. זה לא מנחם אותי. אותי מנחם בניין הארץ. בכל פעם שאני מצליחה לעשות משהו שממשיך את דרכם של הרוגי המלכות זה מנחם.
"אלה שנהרגו לא נבחרו סתם. יש להם נס להרים, דרך שילכו בעקבותיה. אנו מאמינים בהמשכיות של חיי הנשמה. אותם הרוגי מלכות נמצאים איתנו ממקום אחר ומעצימים את חלקי הנשמה שלהם שנותרו בנו, באלמנה וביתומים. את הבית הזה בניתי עם גלעד, הוא היה פה איתי. גם המעשים שלהם ממשיכים אתנו. גלעד שבנה את היישוב, מאיר ליקסנברג שעבד עם הנוער, יוסף טויטו שעשה רבות ביישוב, שלמה מילר שפעל למען הביטחון ובחורי הישיבה שבאו ללמוד תורה. כולם נמצאים איתנו דרך פועלם".
על תושבי איתמר היא אומרת: "קידוש ה' ומסירות נפש הם אורח החיים של תושבי איתמר. לא חיים פה מתוך נוחות, אלא מתוך תחושת גודל המשימה. גם אנחנו ויתרנו על הרבה דברים כדי לגור כאן. גרנו בירושלים, ואמרו לגלעד: 'או שתקים את היישוב או שהיישוב לא יקום'. אז עזבנו הכל ובאנו. זה היה צו השעה, אך בזה לא תם תפקידנו. היום תפקידנו הוא להמשיך ליישב ולצעוק את הצעקה. צריך חשיבה מעמיקה כדי להחליט מהי הצעקה, אך היא צריכה להישמע במקומות הנכונים ובזמן הנכון".
הגר מוצאת ניחומים גם בנבואות הנחמה. על לוח לבה היא נושאת תליון שעליו חרות הפסוק: "אל תראי אדמה, גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות". הפסוק הזה היה דברי ההסבר לשם גילי שניתן לבתו של אורן זר, הבת הראשונה שנולדה במשפחת זר לאחר הרצח של גלעד. השם גילי ניתן על שם גלעד, והגר קלטה את העוצמה שבפסוק וביקשה שיחרת על התליון.
היא מקריאה לי פסוקים מספר יואל המתארים מה יקרה לעם ישראל באחרית הימים. "נבואות הנחמה לא אומרות שנשב בחיבוק ידיים. 'אחישנה' זה להמשיך לבנות ולפתח את המקום הקדוש הזה, עם כל הכוחות שיש בו והאנשים היושבים בו".
זעקה מתוך שפלות
הגר ליוותה את אסתר מילר ברכב שנסע מאחורי האמבולנס של שלמה, כשחייו היו תלויים על חוט השערה. "ברגעים האלה היו רק תפילות. אני מאמינה בכוח של אסתר והילדים, ויודעת שיעמדו בכבוד במשימת המשך דרכו של אבא שלהם. בעיני, התמימות שלהם קרובה מאוד לקב"ה. לכן אני מאמינה שתהיה להם הרבה סיעתא דשמיא לראות שהנשמה של שלמה ממשיכה איתם".
בין משפט למשפט מתכננת הגר את 'קבלת הפנים החמה' שתיערך לאלוף הפיקוד, משה קפלינסקי, כשיגיע לנחם את משפחת מילר באיתמר. קבוצת נשים מתארגנת לומר לו בדיוק מה הן חושבות כשיגיע למקום. להגר יש הרבה מה לומר לו, על הכוונה לפנות את רמת גלעד, למשל. הן לא מתכוונות לצעוק עליו: "צעקה זה לא בקול רם. הזעקה באה מתחתית מקום מושבנו האבל על הרצפה. משם נשמעת הזעקה הכי חזק, גם אם היא נאמרת בלחש".
הרב אבי רונצקי, ראש הישיבה בגבוהה ביישוב, מציע לא להאשים את הצבא במה שקורה: "ייתכן שמדובר בתקלות נקודתיות באירוע הזה, אבל אין פה כשל מערכתי. מלפני שנתיים המצב פה השתפר לאין ערוך בעקבות הקמת הגדר והצבת המצלמה הסורקת את היישוב. לגבי אלו שיושבים מעל הצבא, קובעי המדיניות, אני יכול לומר רק שברור שמהלכי התנתקות למיניהם בצפון השומרון יחוללו מוטיבציה בקרב המחבלים בשכם, ומוטיבציה היא היסוד שעליו מתפתח טרור".
הרב רונצקי מציע לבנות את שכונת האברכים החדשה במקום שבו אירע הרצח: "מבית פוריק השוכן תחתינו ודאי יראו את השכונה החדשה. זה אולי לא ינצח את הטרור, אבל לפחות זה יראה להם שהיישוב לא נחלש, שהוא מתחזק ומתפתח".
יישוב של חוסן
השפעות הרצח על תושבי היישוב נעו בין קהות חושים עקב ריבוי המקרים ועד לאנשים שלא היו מסוגלים לאכול כמה ימים, מספר הרב רונצקי. אך היישוב כבר מתורגל בחיים על הקו שבין מוות לחיים: הכיכר המרכזית ביישוב נקראת 'כיכר ההלוויות' משם עברו הלוויותיהם של מאיר ליקסנברג, גלעד זר ומשפחת שבו. באותה כיכר, שבה נישאו ההספדים, נישאו לאחרונה בני זוג טריים המתגוררים בגבעה, והתזמורת בחתונתם התמקמה במרכז הכיכר וניגנה.
דרור אזולאי, רכזת הקהילה של איתמר, נמצאת הבוקר בשיא הפעילות: במשך היום נערכות סדנאות לילדים ולנוער בעקבות האסון, ותכנונים למפגשי ערב למבוגרים עומדים על הפרק. באיתמר מתמודדים עם הרצח באמצעות גיבוש והתכנסות, היוצרים חיזוק הדדי. ישנה גם מחשבה להקים מאחז נוסף, וכן צוותים מיוחדים שיתמקדו בבנייה ובקליטה. הממשלה ביטלה לאחרונה ברגע האחרון תקציבים לתכנית בנייה רצינית שהיתה מוכנה כבר. "נראה שזה חלק מהתכניות של שרון, אבל אנחנו לא מתכוונים להתחשב בהחלטות הממשלה ולצפות לכספים. נתקדם בבנייה בדרך שלנו", אומרת אזולאי.
לגבי הקליטה, אומרים באיתמר כי מזכ"ל 'אמנה', זמביש, הבטיח להביא 25 משפחות לאיתמר בשנה הקרובה. המצב הביטחוני אינו גורם אטרקטיבי, אך באיתמר יודעים שאנשים חזקים יגיעו: "אנחנו מחפשים את האנשים החזקים שיבואו לתת כתף לאלה שגרים פה ועוסקים במלאכת הקודש".
כיום מתבססת עיקר הקליטה באיתמר על תלמידי הישיבה הנישאים ומקימים את ביתם ביישוב. הישיבה הגבוהה בראשות הרב אבי רונצקי מכפילה את עצמה מדי שנה, וכיום לומדים בה למעלה מ-100 תלמידים. הרב רונצקי מדגיש כי זו ישיבה למדנית לכל דבר. הגיוס לצה"ל נותר בבחינת בחירה אישית של כל אחד, אך את מי שמתגייס מכוונים לעשות צבא טוב, כמו למשל בוגר הישיבה המשרת כקצין בסיירת מטכ"ל.
הישיבה הגבוהה היא חלק מקריית חינוך שלמה הממוקמת באיתמר, הכוללת מעון, גנים, תלמוד תורה, בית ספר לבנות, ישיבה תיכונית ומדרשת אירוח לשבתות. הפעילות החברתית, כאמור, ענפה: החל מחוגי קרמיקה לילדים וכלה במפגשים שבועיים לנשים.
ואם כבר הזכרנו את הנשים, נשות איתמר מוכיחות כי אין צורך להינשא על דגלי הפמיניזם כדי להשתוות לגברים הן נוטלות את חלק הארי בעשייה השוטפת ביישוב. מלבד ועדות כמו עזרה הדדית הנמצאות באחריותן, הן מהוות גם רוב מוחלט בצח"י- צוות חירום יישובי. הן אלה שבאו למח"ט ודרשו ממנו את שינוי המדיניות הצבאית לפני שנתיים, מה שהביא את צה"ל להיערך למדיניות התקפית באזור, ולא רק הגנתית. "'חוסן זה סדר נשים', מסכם הרב רונצקי בציטוט תלמודי אקטואלי.
חוסן הוא גם שם תואר כולל לקהילת איתמר למודת הטרור. דרור אזולאי אומרת שכל יהודי שיושב היום באיתמר הוא קודש קודשים: "כל אחד פה חי בסיכון גבוה. אנשים שמתחככים איתם ביומיום מתגלים פתאום כקדושים. אני לא מתעסקת עם אנשי מעלה כאלו...", היא אומרת בחיוך.
העליצות וחדוות היצירה במשרדי היישוב מפליאים מעט ביחס לסמיכות הזמן לרצח, ודרור מסבירה: "את לא מצפה שנשב ונבכה כל היום. אתמול התקשר אלי אחד התושבים, חדש יחסית ביישוב, ושאל: 'מה קרה לאנשי איתמר, למה אף אחד לא בוכה?' אמרתי לו: 'אתה גר פה רק שנתיים. אם היית גר פה ארבע שנים, גם לך לא היו כבר דמעות'.
"הכאב שלנו נמצא בפנים. אני שומעת מהרבה אנשים את המשפט: 'אנחנו מרגישים כאילו אנחנו חיים בסרט'. רצים ממשפחה למשפחה, חוזרים על אותן פעולות בכל אסון, ולא מבינים איך זה קורה שוב. אבל כולנו אופטימיים, ומאמינים שנצמח מתוך הייסורים ונחזור לעמוד על הרגליים. נראה לקב"ה שגם אם יכה בנו שוב ושוב נעמוד מחדש".
עשייה על הגבעות
באיתמר לא מחפשים ויכוחים אידיאולוגיים אחרי האסון. במוצאי שבת סיפר להם ראש המועצה על מה שעומד לקרות ועל מעלליה של עו"ד טליה ששון, אחד הגלגלים המרכזיים במכונת הפינוי. הציבור הביט בו באדישות. "אנחנו צריכים חיזוק רוחני. הרב מרדכי אליהו אמר לרב היישוב, הרב נתן חי, שלא להתעסק בשאלה מדוע זה קורה לנו, אלא להתמקד בעשייה חיובית".
המסר, מסתבר, נקלט היטב. בכלל, באיתמר מושג העשייה זוכה לפופולריות רבה. כבר בכניסה ליישוב רואים פועלים עבודה עברית כמובן מבצעים עבודות תשתית ובנייה. אך עיקר העשייה נמצא מזרחה מהם, ברכס הגבעות המתפתל מאחורי היישוב, שקצהו צופה לבקעת הירדן. נראה שבשורת המאחזים בגבעות יצאה מכאן.
אברי רן, ששמו נישא כאן בפי כל בהערכה גלויה, הוא ראש החץ שהקים את הנקודה הראשונה (777) מחוץ לאיתמר. רן, תל אביבי במקור, חזר בתשובה והגיע לאיתמר מבת עין. בנקודה הראשונה גרה גם משפחת ליקסנברג עד הירצחו של מאיר, אז עזבה המשפחה לפדואל. אברי המשיך הלאה, לנקודה 866, והתגורר במכוניות, כי אסור היה לבנות במקום. איתו ישב הרב בנימין הרלינג הי"ד, שאף עבד
בחקלאות בנקודה, והיה לו קשר חזק למקום.
את גבעה 851 הקים ידידיה משולמי, וכיום גרות בה 6 משפחות וכמה רווקים. ידידיה המשיך והקים את גבעת אלומות, שם יש לו משק רחב הכולל עדר צאן ולול, מלבד המשפחות שהצטרפו אליו.
אברי רן מתגורר היום בגבעות עולם, הנקודה השישית והאחרונה, לפי שעה, של איתמר. גם הוא מחזיק משק מפותח. בגבעות עולם גרות גם שתי בנותיו הנשואות. גזרת פינוי מעולם לא ריחפה מעל המאחזים הללו, כיוון שהם עומדים על אדמות מדינה, והקמתם מאושרת על-פי חוק.
בצל מודעות האבל הענקיות על שלמה מילר הי"ד ממשיכים באיתמר בפעולת הקטנות היומיומיות: ילדים חוטפים רגעים אחרונים של חופש ומשוטטים עם החמור בחוצות היישוב, בתלמוד התורה מתכוננים לפתיחת שנת הלימודים, ובחצר מעשרים את התאנים היפות שהבשילו. אך באיתמר יכולה ארץ ישראל להשתבח לא רק בפרותיה.
