סיפור עקידת יצחק, אחד ממוקדי הטקס של תפילות ראש השנה, משתרע על 307 מלים. זה הכל. אפילו פחות ממכסת המלים הממוצעת בפובליציסטיקה קצרת היריעה של המאה ה-21. אילו היו משדרים אותו ברדיו ככתבה חדשותית, היא היתה אורכת שתי דקות וחצי. בתור ידיעה בעיתון היו מקצים לה אינצ'ים בודדים בלבד. המקרא, בדרכו החסכונית, כיווץ את טקסט היסוד של היהדות לממדים מיקרופילמיים. הוא איננו מתאר את סבר פניו של אברהם בעת קבלת הציווי, את חוורונו, את נשיכת שפתיו. רק ציטוטים נבחרים ודיווח יבשושי על המהלכים העיקריים של הפרשה. ההכרעה המוסרית של אברהם, שיא הדרמה בפרשה, מתוארת מיד בהתחלה, בקיצור נמרץ: "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום". זהו. בחלק השני של הפרשה מתואר מהלך העקידה וההאפי-אנד שלה, אך המסר העיקרי של כל הסיפור הוא עצם נכונותו של אברהם לעקוד את בנו. העובדה שיצחק לא נעקד בסוף פחות חשובה. מה שחשוב הוא שאברהם היה מוכן למלא ללא אומר את צו קונו, מדהים ותובעני ככל שיהיה. אבל בעצם, מה היה הנסיון הגדול של אברהם? מדוע זכתה הסכמתו לעקוד את בנו במוניטין של הנסיון הקשה ביותר בתולדות הניסויים על רגשותיהם של בני אנוש? אברהם הרי חי בעידן שבו אינספור אבות אוהבים הקריבו את יוצאי חלציהם לאלהיהם. אלהי נכר אמנם, אלהים פיקטיביים, אבל בכל זאת אלהים מנקודת מבטם של ההורים העוקדים. בדורות שבאו אחר-כך קיבלו הכרעה דומה לא רק הורים עובדי אלילים אלא גם הורים יראי שמים, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. כאשר נאלצו להכריע בין שמד לבין מיתה, הם בחרו באפשרות האחרונה לעצמם ולילדיהם. אחרי שחנה הקריבה את שבעת בניה, אשר העדיפו למות ולא לעבוד אלהים אחרים, היא אומרת לנוכח גופותיהם: "בני, לכו ואמרו לאברהם אביכם 'אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות'" (גטין נ"ז ע"ב). למעשה, עד עצם ימינו אלה נאלצים הורים יהודיים לעקוד את בניהם על מזבח אמונתם היהודית או הציונית. זה לא קורה בתהליך מהיר ודרמטי כמו במקרה של אברהם, אבל בתהליך עקדתי מובהק. כל זוג הורים ישראלי המסוגל לעקור לחו"ל או למלט לשם את צאצאיו, ובכל זאת בוחר לחיות בארץ ולשלוח את בניו ליחידות קרביות עתירות סיכון, מקבל עליו מין הסדר עקידה. בהרבה מקרים הוא עושה זאת חרף התנגדותו המוצהרת להסדר. בחירוק שן, בלי אמירת 'הנני', הוא חובש את חמורו הממונע השכם בבוקר ומביא את בנו אהובו ללשכת הגיוס. המשוררת רעיה הרניק, ששכלה את בנה גוני בקרב על הבופור, כתבה תריסר שנים לפני מותו שיר סירוב-עקידה: "אני לא אקריב/ בכורי לעולה./ לא אני". אבל למרות שורות נוקבות אלו היא לא ירדה מהארץ, לא חינכה אותו לחיי השתמטות, ולמעשה הלכה אף היא בסוף בדרכי אברהם. יותר מזה, אפשר להניח שכמעט כל בן תמותה, אפילו יושב-ראש אגודת האפיקורוסים הבינלאומית, היה נעתר לעקוד את בנו אילו קיבל פנייה אישית בנדון מריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. אז מה, אם כן, ההתפעלות הגדולה מאברהם? מדוע עונדת התורה דווקא לחזהו עיטור אמונה עילאי? התשובה המסתברת לתהייה הזאת נרמזת בפרשיה קודמת, פרשיית סדום ועמורה. התורה מספרת שם בהרחבה על הסתייגותו המוחצנת של אברהם מגזירה שמיימית. בניגוד מוחלט להתנהגותו הכנועה בפרשת העקידה, פותח שם אברהם במשא-ומתן קשוח עם בוראו. הוא מנסה לשכנע אותו להעניק חנינה לרשעי סדום. לא תמצאו שם את הכרזת ההיעתרות 'הנני' או את ההשכמה עם שחר לעשות כדבר ה'. אברהם מתווכח ממושכות או לפחות מושך בכתפיים לפני שהוא מרים ידים. "האף תספה צדיק עם רשע?", הוא מוחה בתוקף ועומד על המיקח כמעט כמו תגר בשוק. ההבדל הקוטבי בין שני סוגי ההתנהגויות הללו נעוץ בעוצמת ההגיון שמאחורי הגזירה. בפרשת סדום ועמורה מגולל הקב"ה באוזני אברהם את השיקולים שהביאו אותו להשמיד את הערים הרשעות, שיקולים המסוגלים להיות קבילים גם על בן אנוש. הוא מסביר שחטאתם כבדה מאוד. כיוון שכך, אברהם חש שממש מתבקש ממנו להציג את עמדתו המוסרית שלו בפרשה, כאילו מתנהל פה ויכוח אנושי מאוד בין סניגור לקטיגור. הטיעונים הנוקבים של שני הצדדים מתבססים על הגיון של ילודי אישה ועל כללי ענישה ארציים: האם ראוי להטיל עונש קולקטיבי על מדינה שסרחה? מנגד, בפרשת העקידה אין כל טענה שיצחק חטא ואין גם כל נסיון להסביר את גזירת עקידתו הפתאומית. כשאביו הזקן מציית לגזירה ללא ערעור והרהור הוא מכריז בכך על נכונותו לציית להכרעות מוסריות נשגבות מבינתו. אילו נדפסו עיתונים בימיו, כותרותיהם הראשיות היו מבשרות למחרת, שהפילוסוף העברי הדגול מבאר-שבע עקד לא רק את בנו אלא בעיקר את המוסר הישן. בהניפו את המאכלת מעל יצחק הוא הפקיע מידי עצמו את המונופול על ניסוח כללי האתיקה שבין אדם לחברו, והחליט להתחלק בו עם בורא עולם. הוא פתאום הבין שמדובר בעניין מסובך מכדי להפקידו בלבדית בידי האנושות. כתבנו בהר המוריה היה מדווח שהעקידה היתה, בין השאר, אמצעי המחזה דרמטי להנחלת הרעיון שאסור לציית אוטומטית ליצר החמלה. צאצאיו של הגיבור הראשי נרמזו לא לסמוך תמיד על כושר האבחנה שלהם בין טוב לרע, בין אור לחושך, בין רחמנות לאכזריות, אפילו לא על כושר האבחנה של מנסחי אמנות ז'נבה והיועצים המשפטיים לממשלות. כתוצאה מכך אמנם נשללו ממנו לצמיתות תואר יקיר האגודה לזכויות האזרח ופרס נובל לשלום, אך בתמורה הוא זכה לעצרת זכרון מרשימה מדי ראש שנה.
