טירקל, דתי שאינו חובש כיפה, עשה את כל הדרך מערכאות השיפוט הנמוכות עד לבית המשפט העליון, והעשיר את בית המשפט בניסיונו השיפוטי הנוח. טירקל ייזכר כמי שהעז להצביע באופן עצמאי בוועדה למינוי שופטים, וגם בהכרעותיו השיפוטיות הוא נשאר לא פעם בדעת יחיד
מה משותף לרב עידו אלבה, משה פייגלין, בנימין כהנא ומוחמד יוסף ג'אברין? התשובה: השופט יעקב טירקל. בשנים האחרונות הגן טירקל, שופט בית המשפט העליון, על חופש המחאה והביטוי של כל אלה, לא אחת בדעת מיעוט. טירקל, שכיהן בכל הערכאות השיפוטיות ב-38 השנים האחרונות, הביא עמו אל כס המשפט ניסיון עשיר, מזג שיפוטי נעים וחמלה, אך גם עמוד שדרה ויכולת הליכה בדרך עצמאית.
לפני שבועיים מלאו לטירקל 70 שנים, הגיל שבו תולים השופטים את גלימתם ומותירים אחריהם את פסיקותיהם ומאמריהם. לעתים מה שנותר משופט הוא רק שובל של קצף שעתיד להיטמע במימי המשפט הסוערים; במקרה של טירקל, כך אומרים משפטנים, כבר עכשיו ברור שעשייתו הטביעה חותם.
ביניים: שופט צעיר בבירת הנגב
יעקב טירקל נולד בתל אביב בשנת 35', בן יחיד להוריו, שעלו מאוסטריה שנתיים קודם, ונין לבעל ה'כוכב מיעקב'. כשהיה בן 5 עברו הוריו לירושלים, והוא החל ללמוד בבית ספר 'מעלה': "בית ספר ערכי מאוד אבל גם פתוח", מסביר בוגר של בית הספר, "בסגנון מימד של היום. טירקל הוא בוגר אופייני של בית הספר הזה".
עם תום לימודיו התגייס טירקל לצבא, ואחר-כך החל בלימודי המשפטים. בשלב מסוים הוא חשב לעזוב לטובת לימודי הנדסה בטכניון, אך בשל סיבות משפחתיות החליט להישאר, לסיים את לימודי המוסמך ולהתחיל לעבוד. הקשיים הכלכליים שעברו על משפחתו באותה עת, כך ציין בפני אחד הכתבים, הם שעשו אותו אדם רגיש לצורכי הזולת.
שבע שנים עבד טירקל כעורך דין בתל אביב. בן 32(!) הוא התמנה לשופט בבית משפט השלום בבאר שבע, עיר שבה עבד שנים ארוכות. בתום שש שנים על כס המשפט כבר היה טירקל שופט קבוע בבית המשפט המחוזי בעיר, ובתום שבע שנים נוספות קיבל מינוי לשופט בפועל בבית המשפט העליון.
בתום השנה ציפה טירקל להתקבל כשופט מן המניין בעליון, אבל אז התפנתה המשרה של נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע. רשם בית המשפט בבירת הנגב הזהיר את טירקל לבל ייקח על עצמו את משרת הנשיא. משם, טען, לא תיחלץ כל-כך מהר. אך טירקל דווקא שב לבאר שבע. 14 שנים שימש כנשיא המחוזי, ורק לפני 9 שנים קיבל את מינוי הקבע שלו בבית המשפט העליון.
במשך כל השנים האלה, העיד על עצמו בטקס הפרישה שלו, נשא בוקר בוקר תפילה שמכיר כל מי שנכנס בשערי בית המדרש "יהי רצון... שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".
הדיון ההלכתי
טירקל הוא אדם דתי. הוא מתפלל בבית כנסת ומעביר שיעורים מדי פעם, אך איננו חובש כיפה מחוץ לביתו, כמנהג הייקים. "אכן, איש דתי אנוכי", אמר לאהרון ברק כשהלה שוחח איתו על כך, "אך מסורת מבית אבא היא שאיננו חובשים כיפה במקום העבודה. ואם מינוי לבית המשפט העליון כרוך בשבירת המסורת, אמשיך במסורתו של בית אבא".
טירקל לא ישב על 'הכיסא הדתי' בבית המשפט העליון, כיסא שאליו נבחר אדם שומר תורה ומצוות. ד"ר גידי ספיר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מסביר כי שופטים שיושבים על הכיסא הדתי מרגישים מחויבים לתורה וליהדות, ואינם מתירים לעצמם לחשוב באופן עצמאי בסוגיות הנוגעות לעניין. שופט אחר, הגם שהוא דתי, ירגיש חופשי יותר לקבוע את דעתו לכאן או לכאן. וכך גם עשה טירקל. הוא עצמו יודע שפסיקותיו לא תמיד עלו בקנה אחד עם תפיסותיו של הממסד הדתי. אולם יחד עם זאת, הוא פסק במקרים רבים באופן שתאם את ההלכה היהודית, גם אם לא תלה את הכרעותיו בהנמקות דתיות.
בשנת תשנ"ד הופצה החוברת 'בירור הלכות הריגת גוי', שחוברה על-ידי הרב עידו אלבה בכולל מערת המכפלה. באחת מכותרות המשנה של החוברת נאמר: "אין כאן פסיקת הלכה, אלא העלאת הדברים לעיון והעמקה בלבד לפני תלמידי חכמים". המדינה תבעה את הרב אלבה לדין, וטענה כי החוברת פורסמה על-ידו "מתוך כוונה להסית לגזענות ולשכנע כי פגיעה בערבים הנה מותרת ומוצדקת".
הרב אלבה טען שמדובר רק בליבון סוגיה הלכתית, וכי הדבר מותר לו הן בשם חופש הדת והן בשם חופש הביטוי. רוב היושבים בדין דחו את עתירתו של הרב אלבה. השופט הדתי צבי טל פסק בדעת מיעוט כי יש לקבל את עתירתו, משום שמדובר בחיבור דתי. טירקל גם הוא סבר שיש לקבל את ערעורו של אלבה, אך נימק זאת בהגנה על חופש הביטוי.
במקרה אחר עתרה המדינה לבג"ץ בבקשה לבצע ניתוח שלאחר המוות באמו של שלום יוסף. המדינה חשדה שמותה נגרם בעבירה פלילית ורצתה לחקור את הנסיבות. רוב השופטים צידדו בעמדת המדינה. טירקל צידד בעמדתו של הבן, ולא מנימוקים דתיים. גם כאן הוא הלך, בדעת מיעוט, אחר זכויות אזרחיות וקבע כי לאדם זכות על גופו גם לאחר מותו ובשל כך אין להתיר את הנתיחה.
"הרקע הדתי שלו נתן בו אומץ ויושר ותפיסה אמיתית ונכונה", אומר ח"כ בני אלון, חבר הוועדה למינוי שופטים בעבר ובנו של השופט בדימוס מנחם אלון. "הדיון על דתיותו של שופט הופכת את מי שבקי בהוויות אביי ורבא לשופט כיתתי, אבל האמת היא הפוכה. מי שאינו בקי במסורת היהודית הוא המיעוט, הוא הבור והוא אינו יכול לשפוט. מי שאמון על המסורת היהודית יודע מהן זכויות יסוד אמיתיות, מהו חופש ביטוי אמיתי".
מותר לזעוק
חופש הביטוי הוא אחת מאבני הדרך שאותן קידש טירקל. מלבד המקרה של הרב אלבה, שמצוטט בפסקי דין רבים, הוא היה שותף להכרעה בשני מקרים שפסק הדין בעניינם ניתן באותו יום. שתי העתירות, שבהן דן אותו הרכב שופטים, נעו על הציר שבין חופש ביטוי והמרדה.
מוחמד יוסף ג'אברין, עיתונאי, הורשע בהמרדה משום שכתב בזכות האינתיפאדה, בקבוק התבערה והאבן. ג'אברין ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו.
הערעור השני הגיע מצדה של המדינה, שביקשה לבטל את זיכויו של בנימין כהנא מעברת המרדה. כהנא, טענה המדינה, הפיץ כרוז במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-13, ובו כתב שיש להפציץ את אום אל פאחם או כפר ערבי אחר כנגד כל פיגוע בישראל. במקרה של ג'ובראן יצא חופש הביטוי וידו על העליונה, במקרה של כהנא קיבלו השופטים את ערעורה של המדינה והרשיעו אותו. רק טירקל וברק הקישו בין המקרים וזיכו את כהנא.
בפסק הדין של ג'ובראן כתב טירקל: "במאבק על הזכות לחופש ביטוי אל לנו להשפיל מבטנו אל הטווח הקרוב, של יידוי האבן או של השלכת בקבוק התבערה, אלא לשאת את עינינו אל האופק של ישראל היהודית והדמוקרטית, שחופש הביטוי הוא מאבני השתייה שלה. ההגנה על זכותו של העותר לשאת את דבריו איננה הגנה על דברי הבלע שלו, אלא היא הגנה על זכותו של בעל הדעה האחרת לשאת את דברו שלו. ההגנה על זכותו של העותר היא הגנה על זכותי שלי לומר את דברי, להשמיע את שיריהם של המשוררים המדברים מתוך לבי ולזעוק את זעקת האמת שלי".
זמן הנביא
רבים מחשיבים את טירקל כשופט של דעות מיעוט, מה שמציב אותו כשופט חדשן, מקורי ויצירתי. ד"ר ספיר דווקא טוען כי טירקל לא היה כל-כך מפורסם בדעת היחיד שלו: "הוא תמיד אמר שהוא תלמידו של השופט חיים כהן, שהיה שופט דעת מיעוט קלאסי. אבל אצל טירקל לא הצלחתי לראות את זה באופן ברור ונחרץ".
המרואיינים האחרים לכתבה הזו דווקא סברו כי הוא הרבה לכתוב דעות יחיד, מתוך עמידה על עקרונותיו. "זאת", אומר אלון, "למרות מזגו הנעים. אנשים טועים וקושרים נועם הליכות עם רוך וחולשה".
אך תעוזה אינה נמדדת רק בכתיבת דעת מיעוט אלא גם ביכולת לפסוק בניגוד לנורמה הרווחת במילייה השולט.
בשלהי ימיה של ממשלת ברק, כאשר ההחלטה להקדים את הבחירות כבר נפלה ורבים ניבאו את מפלתו הצפויה של ראש הממשלה המכהן, לא משך אהוד ברק את ידו מן המשא ומתן המדיני. חמש עתירות הוגשו לבג"ץ כדי להכריח אותו לחדול ממשא ומתן עם הרשות. העותרים נימקו דבריהם בכך שמדובר בממשלת מעבר, שסמכותה טיפול בענייניה השוטפים של המדינה בלבד, ולא ניהול משא ומתן מדיני.
לכולם היה ברור שהסכם עם הפלשתינים יוכל להיות הישג אלקטוראלי לא מבוטל עבור ברק, אך אם לא יזכה בבחירות וישיג הסכם לפני מועדן הוא עלול לסבך את הבא אחריו בהסכם לא לו. שבעה שופטים ישבו בדין. שישה מהם הסכימו עם הנשיא ברק בדחיית העתירות.
היחיד שסבר שיש לקבל את העתירות היה טירקל. הוא טען שלכנסת, בשעה כזו של ממשלת מעבר, אין כוח של ממש והיא אינה יכולה לבקר את הרשות המבצעת. "במצב דברים זה וכאשר השעה דוחקת, נותרה אפוא חרב הביקורת רק בידי בית משפט זה". כאוהב שירה מובהק ציטט טירקל את שירו של ביאליק: "והשעה שעת תהו ובהו, שעת ערבוב התחומים, של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים... כל רגשות לבנו הסתומים אז נביא שאלו". "הגיעה שעתו של בית המשפט העליון להיות הנביא ולומר את דברו", קבע.
לפני חודשים אחדים שוב פסק טירקל בניגוד לדעתם של חבריו, והפעם עורר עליו את זעמו של היועץ המשפטי לממשלה, שבצעד חסר תקדים עתר לבג"ץ נגד הפסיקה.
טירקל, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, דן בבקשתו של משה פייגלין לאפשר לו לרוץ לכנסת ה-17, לאחר שהיו"ר הקודם של ועדת הבחירות פסל אותו מלכהן בכנסת ה-16. בשעתו ערער פייגלין לבית המשפט העליון על קביעתו של היו"ר הקודם, חשין, אבל נדחה בהרכב של 11 שופטים. למרות שפסק הדין נגע בעיקר בפגם טכני, ציינו חלק מן השופטים כי בעברות שבגינן הורשע פייגלין יש קלון ולכן לא יוכל לכהן בכנסת.
לבקשתו של פייגלין שב טירקל ודן במקרה, וקבע כי הוא יכול להתמודד לכנסת. הוא טען כי העברות שעבר פייגלין אינן מעוררות 'שאט נפש' או 'סלידה', שהן ההגדרה של קלון: "לא דבק בו פגם מוסרי הראוי לבוז, ואין הוא עוטה חרפה אשר לא תימחה".
ועדה עם שיניים
מעת לעת מתכנסת הועדה למינוי שופטים. בוועדה חברים תשעה: שני חברי כנסת (אופוזיציה וקואליציה) שר המשפטים ושר נוסף, שלושה שופטי בית המשפט העליון ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.
ברוב המקרים מגיעים אנשי בית המשפט העליון לאחר ישיבה מקדימה, עם דעות מוצקות על המועמדים. "שלושת השופטים הופכים מטבע הדברים לגוש הצבעה אחיד, השומר על אינטרסים של בית המשפט העליון ועל ההשקפות הרווחות בו", כתב עו"ד מרדכי הלר בכתב העת 'תכלת'. שלושת השופטים צריכים למצוא רק עוד שני שותפים לדעותיהם, וזה לא כל-כך מסובך. זהו הסוד של ההומוגניות בבית המשפט העליון.
לפני כשנה התכנסה הוועדה למינוי שופטים, כשהפעם על סדר יומה בחירתם של 20 שופטים. לאהרון ברק ציפתה הפתעה: המועמדים שהוא ביקש למנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב, עדי אזר (שנרצח בינתיים) ויהודית אמסטרדם נדחו. מי ש'הפיל' את הבחירה של אזר היה לא אחר משופט בית המשפט העליון יעקב טירקל, שהעניק את קולו, החמישי מבין תשעה, לשופטת נגה אוהד.
הצעד הזה של טירקל היה יוצא דופן בצורה חריגה. כתבים דיווחו אז ששופטי העליון טענו שטירקל 'בגד' בהם, שהוא 'לא ילקק דבש' בבית המשפט העליון ושברק עשה לו 'פרצוף חמוץ'.
עו"ד אילן בומבך, ראש לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז, סובר שטירקל הצביע באופן ענייני:
"כל מי שרוצה להתמנות לשופט ממחוז תל אביב והמרכז מגיע קודם אלינו לראיון. לפני ישיבות של ועדה למינוי שופטים נהג טירקל לשוחח איתי ארוכות על המועמדים שראיינתי ולברר באופן יסודי על כל אחד ואחד. הוא נהג גם לראיין בעצמו כל אחד מהמועמדים לשפיטה, היה לו חשש שמא יטעה וימנה את האדם הלא נכון".
צעדו של טירקל בפרט והתוצאה בוועדה בכלל היו כל-כך יוצאי דופן, שהמקרה נחשב כציון דרך. "מעכשיו הכל פתוח", אמר אחד החברים בוועדה לכתב עיתון הארץ. "עתה לא רק השר ונשיא בית המשפט העליון יקבעו את הרכב השופטים בבית המשפט העליון, אלא גם אנחנו".
חיכוכים בצמרת המשפט
העיתונאית נעמי לויצקי כתבה את 'כבודו', ספר ביוגרפי על אהרון ברק. באחד העמודים בספר כתבה לויצקי שברק מתח ביקורת על קצב העבודה האטי של טירקל וביקש ממנו שלא ילך לביתו למנוחת צהריים. לויצקי מצטטת את טירקל כאומר: "'מה אני יכול לעשות, אני רגיל לנוח בצהריים'. 'אתה רוצה לנוח?' שאל ברק, אין בעיה. 'יש לנו בבית המשפט ספה, תנוח עליה'".
דברים אלה יכולים להעיד על מתח אישי בין האישים, שלא ברור עד הסוף אם היה או לא. אבל אין ספק כי המחלוקת בין ברק לטירקל, גם אם היא לא אישית, אינה נוגעת רק בנקודות של מינוי שופט או 'פרצוף חמוץ'. מדובר בהרבה מעבר לכך.
אהרון ברק, כידוע, הביא את הרשות השופטת למעמד עליון מבין שלושת גופי השלטון. אחת הדרכים שלו להביא לכך היתה הנהגת התפיסה ש'הכל שפיט' ו'מלוא כל הארץ משפט'. שאלות שעד תקופתו היה בית המשפט העליון מחזיר לכנסת כדי שתכריע בהן על-פי רצון העם, כמעט שלא חוזרות אליה היום. הבעיות הנוגעות לשסעים עמוקים בעם מוצאות את דרכן להכרעה בתוך אולם בית המשפט.
טירקל סבר אחרת. "לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי", כתב בפסק דין בשנת 96' שאותו בחר לצטט בדברי הפרדה שלו מבית המשפט, "ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך... עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לצמצם את הקיטוב, לשכך את המחלוקות ולעודד את הסובלנות".
וטירקל אכן ניסה לקיים זאת. בפסק דין נעמ"ת, שניתן לפני כמה שנים, הובאו בפני בית המשפט מקרים של 23 גרים שהתגיירו בגיור לא אורתודוכסי וביקשו שרשם משרד הפנים ירשום אותם כיהודים.
טירקל סבר אז שאת העותרים הספציפיים יש לרשום כיהודים, אולם להבא אין לרשום גרים בכלל במרשם האוכלוסין. בדרך זו ניסה טירקל לגרום למצב בלתי אפשרי, שיחייב את הכנסת לדון בנושא ולהכריע בו. למרות שגם הסוגיה הזו יכולה להיות שפיטה, כך חשב, אין זה תפקידו של בית המשפט העליון להכריע בה.
הסוגיה המהותית השנייה שבה לא עלתה משנתו של טירקל בקנה אחד עם תפיסותיו של ברק היא דמותו של השופט ויכולותיו. כנגזרת משיטת 'הכל שפיט', משתקף מדבריו של ברק כי השופט יכול לנתק את עצמו מעולמו ותפיסותיו, וכי אין זה משנה מהן דעותיו הפוליטיות, החברתיות או הערכיות.
טירקל טען בפסקי דין ובמאמרים כי השופט והמשפט אינם תוצאה של משוואה מדויקת, שכל פרטיה מנותחים באופן סטרילי במעבדה ומביאים לתוצאה. טירקל סבר כי השופט מביא איתו אל המשפט את עולם הערכים והנורמות שלו. "בפתרון האנליטי של סוגיה משפטית יש לעתים קרובות קסם מפתה של שלמות ושל סימטריה לוגית-מתמטית, אולם יש לזכור תמיד, כי 'איבריה' של הנוסחה המשפטית הם 'איברים' חיים, פשוטו כמשמעו" הוסיף.
לאחר פרישתו של טירקל, אומר העיתונאי יואב יצחק, נותר רק אדמונד לוי כשופט שאינו שייך לתפיסות ההומוגניות שמוביל ברק. ובעוונותיו, מוסיף יצחק, לוי הוא גם דתי.
האבדן קירב אותו אל הצדק
שלושה ילדים נולדו ליעקב ומרים טירקל. ליאת, רופאה שמתגוררת בבית יתיר עם בעלה ושמונת ילדיהם, לימור, שעובדת בתל אביב, וברוך, שנפטר לפני למעלה מ-26 שנים בהיותו בן 14. טירקל הבן נפטר ממחלת הסרטן, שבועות ספורים בלבד לאחר שהתגלתה בגופו. טירקל, המום מהאבדן, שינה אז את שמו ליעקב אבי ברוך טירקל. ייתכן, אומר יואב יצחק, שהחוויה הקשה הזאת גרמה לטירקל לחדד את כל הקשור בעשיית דין וצדק.
בומבך ועורכי דין נוספים שהופיעו בפניו של טירקל יודעים לספר כי הוא תמיד הצטייד במזג שיפוטי נעים, מסביר פנים וענייני. טירקל עצמו העיד כי "תמיד שפטתי באהבה, בלי כעס ובלי טינה. אהבתי את המתדיינים שניצבו לפני, אף על פי שלא אהבתי תמיד את מעשיהם".
עורכי הדין והמשפטנים מצרים על כך שטירקל הגיע לגיל 70. הוא יחסר במצבת השופטים של העליון, לא רק בגלל האומץ שלו, אלא גם בשל הידע והניסיון שלו. "הוא עשה את כל הדרך מלמטה עד למעלה", מסבירים בומבך ויצחק. "כיום נותרו בבית המשפט שופטים ספורים שבקיאים כל-כך בחוק האזרחי ובכלל".
שופטי העליון, כידוע, לא תמיד מגיעים מן השטח. חלקם בוגרי פרקליטות המדינה, אחרים הם 'תותחים' מהאקדמיה; אבל חקירה ראשית וחקירת נגד, הוצאת הודאות מעדים והתנהלות משפטית הם לא צדדים כל-כך חזקים אצלם. בומבך מספר על מקרים שבהם שופטים שואלים שאלות בסיסיות במשפט, וזוכים במבטי מבוכה מצד המתדיינים. או על שופטים אחרים שפסיקותיהם תואמות יותר את רוח התיאוריה ולא את השטח. "יש כאלה שיודעים לכתוב דוקטורט", מוסיף אלון, "אך לא יודעים לכתוב שטר".
בנאום הפרדה החגיגי שלו מכס המשפט ציין טירקל עקרונות שצריכים להוביל, לדעתו, את המשפט. מדינתנו היא מדינה יהודית, ובית המשפט נקרא להגן על צביונה ככזאת. הדרך לעשות זאת, לשיטתו של טירקל, היא להגן על הזכות לשוויון, איסור האפליה וחופש הביטוי וההפגנה, ולהרים על נס ערכים של תום לב, הגינות ויושר.
את דבריו סיים בהודיה על כך ש'נכנס בשלום ויצא בשלום' מבית המשפט. טירקל אולי 'יצא בשלום', אך נדמה כי למרות שהוא הגיע לגיל 70 כוחו עוד במותניו. אנחנו עוד נפגוש אותו.
ofralax@walla.co.il
מה משותף לרב עידו אלבה, משה פייגלין, בנימין כהנא ומוחמד יוסף ג'אברין? התשובה: השופט יעקב טירקל. בשנים האחרונות הגן טירקל, שופט בית המשפט העליון, על חופש המחאה והביטוי של כל אלה, לא אחת בדעת מיעוט. טירקל, שכיהן בכל הערכאות השיפוטיות ב-38 השנים האחרונות, הביא עמו אל כס המשפט ניסיון עשיר, מזג שיפוטי נעים וחמלה, אך גם עמוד שדרה ויכולת הליכה בדרך עצמאית.
לפני שבועיים מלאו לטירקל 70 שנים, הגיל שבו תולים השופטים את גלימתם ומותירים אחריהם את פסיקותיהם ומאמריהם. לעתים מה שנותר משופט הוא רק שובל של קצף שעתיד להיטמע במימי המשפט הסוערים; במקרה של טירקל, כך אומרים משפטנים, כבר עכשיו ברור שעשייתו הטביעה חותם.
ביניים: שופט צעיר בבירת הנגב
יעקב טירקל נולד בתל אביב בשנת 35', בן יחיד להוריו, שעלו מאוסטריה שנתיים קודם, ונין לבעל ה'כוכב מיעקב'. כשהיה בן 5 עברו הוריו לירושלים, והוא החל ללמוד בבית ספר 'מעלה': "בית ספר ערכי מאוד אבל גם פתוח", מסביר בוגר של בית הספר, "בסגנון מימד של היום. טירקל הוא בוגר אופייני של בית הספר הזה".
עם תום לימודיו התגייס טירקל לצבא, ואחר-כך החל בלימודי המשפטים. בשלב מסוים הוא חשב לעזוב לטובת לימודי הנדסה בטכניון, אך בשל סיבות משפחתיות החליט להישאר, לסיים את לימודי המוסמך ולהתחיל לעבוד. הקשיים הכלכליים שעברו על משפחתו באותה עת, כך ציין בפני אחד הכתבים, הם שעשו אותו אדם רגיש לצורכי הזולת.
שבע שנים עבד טירקל כעורך דין בתל אביב. בן 32(!) הוא התמנה לשופט בבית משפט השלום בבאר שבע, עיר שבה עבד שנים ארוכות. בתום שש שנים על כס המשפט כבר היה טירקל שופט קבוע בבית המשפט המחוזי בעיר, ובתום שבע שנים נוספות קיבל מינוי לשופט בפועל בבית המשפט העליון.
בתום השנה ציפה טירקל להתקבל כשופט מן המניין בעליון, אבל אז התפנתה המשרה של נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע. רשם בית המשפט בבירת הנגב הזהיר את טירקל לבל ייקח על עצמו את משרת הנשיא. משם, טען, לא תיחלץ כל-כך מהר. אך טירקל דווקא שב לבאר שבע. 14 שנים שימש כנשיא המחוזי, ורק לפני 9 שנים קיבל את מינוי הקבע שלו בבית המשפט העליון.
במשך כל השנים האלה, העיד על עצמו בטקס הפרישה שלו, נשא בוקר בוקר תפילה שמכיר כל מי שנכנס בשערי בית המדרש "יהי רצון... שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. שלא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם".
הדיון ההלכתי
טירקל הוא אדם דתי. הוא מתפלל בבית כנסת ומעביר שיעורים מדי פעם, אך איננו חובש כיפה מחוץ לביתו, כמנהג הייקים. "אכן, איש דתי אנוכי", אמר לאהרון ברק כשהלה שוחח איתו על כך, "אך מסורת מבית אבא היא שאיננו חובשים כיפה במקום העבודה. ואם מינוי לבית המשפט העליון כרוך בשבירת המסורת, אמשיך במסורתו של בית אבא".
טירקל לא ישב על 'הכיסא הדתי' בבית המשפט העליון, כיסא שאליו נבחר אדם שומר תורה ומצוות. ד"ר גידי ספיר מן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן מסביר כי שופטים שיושבים על הכיסא הדתי מרגישים מחויבים לתורה וליהדות, ואינם מתירים לעצמם לחשוב באופן עצמאי בסוגיות הנוגעות לעניין. שופט אחר, הגם שהוא דתי, ירגיש חופשי יותר לקבוע את דעתו לכאן או לכאן. וכך גם עשה טירקל. הוא עצמו יודע שפסיקותיו לא תמיד עלו בקנה אחד עם תפיסותיו של הממסד הדתי. אולם יחד עם זאת, הוא פסק במקרים רבים באופן שתאם את ההלכה היהודית, גם אם לא תלה את הכרעותיו בהנמקות דתיות.
בשנת תשנ"ד הופצה החוברת 'בירור הלכות הריגת גוי', שחוברה על-ידי הרב עידו אלבה בכולל מערת המכפלה. באחת מכותרות המשנה של החוברת נאמר: "אין כאן פסיקת הלכה, אלא העלאת הדברים לעיון והעמקה בלבד לפני תלמידי חכמים". המדינה תבעה את הרב אלבה לדין, וטענה כי החוברת פורסמה על-ידו "מתוך כוונה להסית לגזענות ולשכנע כי פגיעה בערבים הנה מותרת ומוצדקת".
הרב אלבה טען שמדובר רק בליבון סוגיה הלכתית, וכי הדבר מותר לו הן בשם חופש הדת והן בשם חופש הביטוי. רוב היושבים בדין דחו את עתירתו של הרב אלבה. השופט הדתי צבי טל פסק בדעת מיעוט כי יש לקבל את עתירתו, משום שמדובר בחיבור דתי. טירקל גם הוא סבר שיש לקבל את ערעורו של אלבה, אך נימק זאת בהגנה על חופש הביטוי.
במקרה אחר עתרה המדינה לבג"ץ בבקשה לבצע ניתוח שלאחר המוות באמו של שלום יוסף. המדינה חשדה שמותה נגרם בעבירה פלילית ורצתה לחקור את הנסיבות. רוב השופטים צידדו בעמדת המדינה. טירקל צידד בעמדתו של הבן, ולא מנימוקים דתיים. גם כאן הוא הלך, בדעת מיעוט, אחר זכויות אזרחיות וקבע כי לאדם זכות על גופו גם לאחר מותו ובשל כך אין להתיר את הנתיחה.
"הרקע הדתי שלו נתן בו אומץ ויושר ותפיסה אמיתית ונכונה", אומר ח"כ בני אלון, חבר הוועדה למינוי שופטים בעבר ובנו של השופט בדימוס מנחם אלון. "הדיון על דתיותו של שופט הופכת את מי שבקי בהוויות אביי ורבא לשופט כיתתי, אבל האמת היא הפוכה. מי שאינו בקי במסורת היהודית הוא המיעוט, הוא הבור והוא אינו יכול לשפוט. מי שאמון על המסורת היהודית יודע מהן זכויות יסוד אמיתיות, מהו חופש ביטוי אמיתי".
מותר לזעוק
חופש הביטוי הוא אחת מאבני הדרך שאותן קידש טירקל. מלבד המקרה של הרב אלבה, שמצוטט בפסקי דין רבים, הוא היה שותף להכרעה בשני מקרים שפסק הדין בעניינם ניתן באותו יום. שתי העתירות, שבהן דן אותו הרכב שופטים, נעו על הציר שבין חופש ביטוי והמרדה.
מוחמד יוסף ג'אברין, עיתונאי, הורשע בהמרדה משום שכתב בזכות האינתיפאדה, בקבוק התבערה והאבן. ג'אברין ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו.
הערעור השני הגיע מצדה של המדינה, שביקשה לבטל את זיכויו של בנימין כהנא מעברת המרדה. כהנא, טענה המדינה, הפיץ כרוז במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-13, ובו כתב שיש להפציץ את אום אל פאחם או כפר ערבי אחר כנגד כל פיגוע בישראל. במקרה של ג'ובראן יצא חופש הביטוי וידו על העליונה, במקרה של כהנא קיבלו השופטים את ערעורה של המדינה והרשיעו אותו. רק טירקל וברק הקישו בין המקרים וזיכו את כהנא.
בפסק הדין של ג'ובראן כתב טירקל: "במאבק על הזכות לחופש ביטוי אל לנו להשפיל מבטנו אל הטווח הקרוב, של יידוי האבן או של השלכת בקבוק התבערה, אלא לשאת את עינינו אל האופק של ישראל היהודית והדמוקרטית, שחופש הביטוי הוא מאבני השתייה שלה. ההגנה על זכותו של העותר לשאת את דבריו איננה הגנה על דברי הבלע שלו, אלא היא הגנה על זכותו של בעל הדעה האחרת לשאת את דברו שלו. ההגנה על זכותו של העותר היא הגנה על זכותי שלי לומר את דברי, להשמיע את שיריהם של המשוררים המדברים מתוך לבי ולזעוק את זעקת האמת שלי".
זמן הנביא
רבים מחשיבים את טירקל כשופט של דעות מיעוט, מה שמציב אותו כשופט חדשן, מקורי ויצירתי. ד"ר ספיר דווקא טוען כי טירקל לא היה כל-כך מפורסם בדעת היחיד שלו: "הוא תמיד אמר שהוא תלמידו של השופט חיים כהן, שהיה שופט דעת מיעוט קלאסי. אבל אצל טירקל לא הצלחתי לראות את זה באופן ברור ונחרץ".
המרואיינים האחרים לכתבה הזו דווקא סברו כי הוא הרבה לכתוב דעות יחיד, מתוך עמידה על עקרונותיו. "זאת", אומר אלון, "למרות מזגו הנעים. אנשים טועים וקושרים נועם הליכות עם רוך וחולשה".
אך תעוזה אינה נמדדת רק בכתיבת דעת מיעוט אלא גם ביכולת לפסוק בניגוד לנורמה הרווחת במילייה השולט.
בשלהי ימיה של ממשלת ברק, כאשר ההחלטה להקדים את הבחירות כבר נפלה ורבים ניבאו את מפלתו הצפויה של ראש הממשלה המכהן, לא משך אהוד ברק את ידו מן המשא ומתן המדיני. חמש עתירות הוגשו לבג"ץ כדי להכריח אותו לחדול ממשא ומתן עם הרשות. העותרים נימקו דבריהם בכך שמדובר בממשלת מעבר, שסמכותה טיפול בענייניה השוטפים של המדינה בלבד, ולא ניהול משא ומתן מדיני.
לכולם היה ברור שהסכם עם הפלשתינים יוכל להיות הישג אלקטוראלי לא מבוטל עבור ברק, אך אם לא יזכה בבחירות וישיג הסכם לפני מועדן הוא עלול לסבך את הבא אחריו בהסכם לא לו. שבעה שופטים ישבו בדין. שישה מהם הסכימו עם הנשיא ברק בדחיית העתירות.
היחיד שסבר שיש לקבל את העתירות היה טירקל. הוא טען שלכנסת, בשעה כזו של ממשלת מעבר, אין כוח של ממש והיא אינה יכולה לבקר את הרשות המבצעת. "במצב דברים זה וכאשר השעה דוחקת, נותרה אפוא חרב הביקורת רק בידי בית משפט זה". כאוהב שירה מובהק ציטט טירקל את שירו של ביאליק: "והשעה שעת תהו ובהו, שעת ערבוב התחומים, של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים... כל רגשות לבנו הסתומים אז נביא שאלו". "הגיעה שעתו של בית המשפט העליון להיות הנביא ולומר את דברו", קבע.
לפני חודשים אחדים שוב פסק טירקל בניגוד לדעתם של חבריו, והפעם עורר עליו את זעמו של היועץ המשפטי לממשלה, שבצעד חסר תקדים עתר לבג"ץ נגד הפסיקה.
טירקל, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, דן בבקשתו של משה פייגלין לאפשר לו לרוץ לכנסת ה-17, לאחר שהיו"ר הקודם של ועדת הבחירות פסל אותו מלכהן בכנסת ה-16. בשעתו ערער פייגלין לבית המשפט העליון על קביעתו של היו"ר הקודם, חשין, אבל נדחה בהרכב של 11 שופטים. למרות שפסק הדין נגע בעיקר בפגם טכני, ציינו חלק מן השופטים כי בעברות שבגינן הורשע פייגלין יש קלון ולכן לא יוכל לכהן בכנסת.
לבקשתו של פייגלין שב טירקל ודן במקרה, וקבע כי הוא יכול להתמודד לכנסת. הוא טען כי העברות שעבר פייגלין אינן מעוררות 'שאט נפש' או 'סלידה', שהן ההגדרה של קלון: "לא דבק בו פגם מוסרי הראוי לבוז, ואין הוא עוטה חרפה אשר לא תימחה".
ועדה עם שיניים
מעת לעת מתכנסת הועדה למינוי שופטים. בוועדה חברים תשעה: שני חברי כנסת (אופוזיציה וקואליציה) שר המשפטים ושר נוסף, שלושה שופטי בית המשפט העליון ושני נציגים של לשכת עורכי הדין.
ברוב המקרים מגיעים אנשי בית המשפט העליון לאחר ישיבה מקדימה, עם דעות מוצקות על המועמדים. "שלושת השופטים הופכים מטבע הדברים לגוש הצבעה אחיד, השומר על אינטרסים של בית המשפט העליון ועל ההשקפות הרווחות בו", כתב עו"ד מרדכי הלר בכתב העת 'תכלת'. שלושת השופטים צריכים למצוא רק עוד שני שותפים לדעותיהם, וזה לא כל-כך מסובך. זהו הסוד של ההומוגניות בבית המשפט העליון.
לפני כשנה התכנסה הוועדה למינוי שופטים, כשהפעם על סדר יומה בחירתם של 20 שופטים. לאהרון ברק ציפתה הפתעה: המועמדים שהוא ביקש למנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב, עדי אזר (שנרצח בינתיים) ויהודית אמסטרדם נדחו. מי ש'הפיל' את הבחירה של אזר היה לא אחר משופט בית המשפט העליון יעקב טירקל, שהעניק את קולו, החמישי מבין תשעה, לשופטת נגה אוהד.
הצעד הזה של טירקל היה יוצא דופן בצורה חריגה. כתבים דיווחו אז ששופטי העליון טענו שטירקל 'בגד' בהם, שהוא 'לא ילקק דבש' בבית המשפט העליון ושברק עשה לו 'פרצוף חמוץ'.
עו"ד אילן בומבך, ראש לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז, סובר שטירקל הצביע באופן ענייני:
"כל מי שרוצה להתמנות לשופט ממחוז תל אביב והמרכז מגיע קודם אלינו לראיון. לפני ישיבות של ועדה למינוי שופטים נהג טירקל לשוחח איתי ארוכות על המועמדים שראיינתי ולברר באופן יסודי על כל אחד ואחד. הוא נהג גם לראיין בעצמו כל אחד מהמועמדים לשפיטה, היה לו חשש שמא יטעה וימנה את האדם הלא נכון".
צעדו של טירקל בפרט והתוצאה בוועדה בכלל היו כל-כך יוצאי דופן, שהמקרה נחשב כציון דרך. "מעכשיו הכל פתוח", אמר אחד החברים בוועדה לכתב עיתון הארץ. "עתה לא רק השר ונשיא בית המשפט העליון יקבעו את הרכב השופטים בבית המשפט העליון, אלא גם אנחנו".
חיכוכים בצמרת המשפט
העיתונאית נעמי לויצקי כתבה את 'כבודו', ספר ביוגרפי על אהרון ברק. באחד העמודים בספר כתבה לויצקי שברק מתח ביקורת על קצב העבודה האטי של טירקל וביקש ממנו שלא ילך לביתו למנוחת צהריים. לויצקי מצטטת את טירקל כאומר: "'מה אני יכול לעשות, אני רגיל לנוח בצהריים'. 'אתה רוצה לנוח?' שאל ברק, אין בעיה. 'יש לנו בבית המשפט ספה, תנוח עליה'".
דברים אלה יכולים להעיד על מתח אישי בין האישים, שלא ברור עד הסוף אם היה או לא. אבל אין ספק כי המחלוקת בין ברק לטירקל, גם אם היא לא אישית, אינה נוגעת רק בנקודות של מינוי שופט או 'פרצוף חמוץ'. מדובר בהרבה מעבר לכך.
אהרון ברק, כידוע, הביא את הרשות השופטת למעמד עליון מבין שלושת גופי השלטון. אחת הדרכים שלו להביא לכך היתה הנהגת התפיסה ש'הכל שפיט' ו'מלוא כל הארץ משפט'. שאלות שעד תקופתו היה בית המשפט העליון מחזיר לכנסת כדי שתכריע בהן על-פי רצון העם, כמעט שלא חוזרות אליה היום. הבעיות הנוגעות לשסעים עמוקים בעם מוצאות את דרכן להכרעה בתוך אולם בית המשפט.
טירקל סבר אחרת. "לא לכל סכסוך, אפילו הוא שפיט, יש פתרון משפטי", כתב בפסק דין בשנת 96' שאותו בחר לצטט בדברי הפרדה שלו מבית המשפט, "ולא כל פתרון משפטי, אפילו יש כזה, הוא פתרונו האמיתי של כל סכסוך... עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי לצמצם את הקיטוב, לשכך את המחלוקות ולעודד את הסובלנות".
וטירקל אכן ניסה לקיים זאת. בפסק דין נעמ"ת, שניתן לפני כמה שנים, הובאו בפני בית המשפט מקרים של 23 גרים שהתגיירו בגיור לא אורתודוכסי וביקשו שרשם משרד הפנים ירשום אותם כיהודים.
טירקל סבר אז שאת העותרים הספציפיים יש לרשום כיהודים, אולם להבא אין לרשום גרים בכלל במרשם האוכלוסין. בדרך זו ניסה טירקל לגרום למצב בלתי אפשרי, שיחייב את הכנסת לדון בנושא ולהכריע בו. למרות שגם הסוגיה הזו יכולה להיות שפיטה, כך חשב, אין זה תפקידו של בית המשפט העליון להכריע בה.
הסוגיה המהותית השנייה שבה לא עלתה משנתו של טירקל בקנה אחד עם תפיסותיו של ברק היא דמותו של השופט ויכולותיו. כנגזרת משיטת 'הכל שפיט', משתקף מדבריו של ברק כי השופט יכול לנתק את עצמו מעולמו ותפיסותיו, וכי אין זה משנה מהן דעותיו הפוליטיות, החברתיות או הערכיות.
טירקל טען בפסקי דין ובמאמרים כי השופט והמשפט אינם תוצאה של משוואה מדויקת, שכל פרטיה מנותחים באופן סטרילי במעבדה ומביאים לתוצאה. טירקל סבר כי השופט מביא איתו אל המשפט את עולם הערכים והנורמות שלו. "בפתרון האנליטי של סוגיה משפטית יש לעתים קרובות קסם מפתה של שלמות ושל סימטריה לוגית-מתמטית, אולם יש לזכור תמיד, כי 'איבריה' של הנוסחה המשפטית הם 'איברים' חיים, פשוטו כמשמעו" הוסיף.
לאחר פרישתו של טירקל, אומר העיתונאי יואב יצחק, נותר רק אדמונד לוי כשופט שאינו שייך לתפיסות ההומוגניות שמוביל ברק. ובעוונותיו, מוסיף יצחק, לוי הוא גם דתי.
האבדן קירב אותו אל הצדק
שלושה ילדים נולדו ליעקב ומרים טירקל. ליאת, רופאה שמתגוררת בבית יתיר עם בעלה ושמונת ילדיהם, לימור, שעובדת בתל אביב, וברוך, שנפטר לפני למעלה מ-26 שנים בהיותו בן 14. טירקל הבן נפטר ממחלת הסרטן, שבועות ספורים בלבד לאחר שהתגלתה בגופו. טירקל, המום מהאבדן, שינה אז את שמו ליעקב אבי ברוך טירקל. ייתכן, אומר יואב יצחק, שהחוויה הקשה הזאת גרמה לטירקל לחדד את כל הקשור בעשיית דין וצדק.
בומבך ועורכי דין נוספים שהופיעו בפניו של טירקל יודעים לספר כי הוא תמיד הצטייד במזג שיפוטי נעים, מסביר פנים וענייני. טירקל עצמו העיד כי "תמיד שפטתי באהבה, בלי כעס ובלי טינה. אהבתי את המתדיינים שניצבו לפני, אף על פי שלא אהבתי תמיד את מעשיהם".
עורכי הדין והמשפטנים מצרים על כך שטירקל הגיע לגיל 70. הוא יחסר במצבת השופטים של העליון, לא רק בגלל האומץ שלו, אלא גם בשל הידע והניסיון שלו. "הוא עשה את כל הדרך מלמטה עד למעלה", מסבירים בומבך ויצחק. "כיום נותרו בבית המשפט שופטים ספורים שבקיאים כל-כך בחוק האזרחי ובכלל".
שופטי העליון, כידוע, לא תמיד מגיעים מן השטח. חלקם בוגרי פרקליטות המדינה, אחרים הם 'תותחים' מהאקדמיה; אבל חקירה ראשית וחקירת נגד, הוצאת הודאות מעדים והתנהלות משפטית הם לא צדדים כל-כך חזקים אצלם. בומבך מספר על מקרים שבהם שופטים שואלים שאלות בסיסיות במשפט, וזוכים במבטי מבוכה מצד המתדיינים. או על שופטים אחרים שפסיקותיהם תואמות יותר את רוח התיאוריה ולא את השטח. "יש כאלה שיודעים לכתוב דוקטורט", מוסיף אלון, "אך לא יודעים לכתוב שטר".
בנאום הפרדה החגיגי שלו מכס המשפט ציין טירקל עקרונות שצריכים להוביל, לדעתו, את המשפט. מדינתנו היא מדינה יהודית, ובית המשפט נקרא להגן על צביונה ככזאת. הדרך לעשות זאת, לשיטתו של טירקל, היא להגן על הזכות לשוויון, איסור האפליה וחופש הביטוי וההפגנה, ולהרים על נס ערכים של תום לב, הגינות ויושר.
את דבריו סיים בהודיה על כך ש'נכנס בשלום ויצא בשלום' מבית המשפט. טירקל אולי 'יצא בשלום', אך נדמה כי למרות שהוא הגיע לגיל 70 כוחו עוד במותניו. אנחנו עוד נפגוש אותו.
ofralax@walla.co.il