גבר שיטען כי המהפכה הפמיניסטית הצליחה יותר מדי יוקע כשוביניסט אולי בגלל זה יו"ר שדולת הגברים בישראל היא אישה חני בלום התוודעה באמצעות בן-זוגה הגרוש למצוקת הגברים: ניתוק מהילדים, דמי מזונות בלתי אפשריים, ותלונות שווא על אלימות לצורך סחטנות ונקמנות הוראות שקבעה עדנה ארבל מונעת העמדה לדין של נשים שהעלילו על בעליהן, למרות שלפי נתונים מהמשטרה שיעור תלונות השווא מגיע ל- 50 אחוז חברי הכנסת חוששים לסייע בגלוי וגם הספונסרים לא ממהרים לתרום, אבל הקול של שדולת הגברים מתחיל להישמע
משה כבר החליט שאת הגופה שלו הוא תורם למאבק. מבחינתו, החיים שלו הגיעו לסיומם. "אין לי יותר מה לחפש כאן", הוא אומר במרירות. "כולם אומרים שאשתי משקרת, אבל אף אחד לא יכול לעשות עם זה כלום".
משה, בן המגזר הציוני-דתי, נישא לפני 23 שנה לבחורה ממשפחה טובה ומוכרת. במשך 20 שנות נישואים נולדו לבני הזוג שישה ילדים, ולמרות שלא תמיד התנהלו הדברים על מי מנוחות בין בני הזוג, משה לא ציפה למכה שניחתה עליו לפני שלוש שנים, כשניגשה אשתו של משה למשטרה והתלוננה שהוא ביצע מעשה מגונה בבתם בת ה-3. משה, כמתבקש, הורחק מן הבית. המשטרה לא מיהרה לחקור, אך כשירדה לשורש העניין גילתה כי אין ממש בדברי האישה.
אך אשתו של משה לא הסתפקה בשקר הראשון. היא המשיכה לתלונה הבאה, ואמרה כי הוא איים עליה ברצח ואנס אותה. גם כאן גילתה המשטרה כי אין דברים בגו. הדברים המשיכו להתנהל כך, שהאישה מתלוננת, הבעל מורחק והיא מבקשת גט. השופטת שהדברים התגלגלו לפתחה הרשתה למשה לבקר את ילדיו, אך אשתו הודיע לו חגיגית שאם יעז לעשות כן, היא תתלונן נגדו שוב.
"האחים שלה מודים בפני שהיא משקרת ורוצה רק כסף, השופטת בטבריה אמרה לי שהיא תחגוג על הגופה שלי, וגם בבית הדין הרבני אומרים שהיא משקרת, אבל כולם רוצים שאני אתן גט וגמרנו".
למשה, שמסרב לתת גט, אין היום רשיון נהיגה וגם אין לו רכוש. הכל מעוקל בגלל סרבנותו. הוא מצדו מסכים לישון על ספסלים עד שיקבל את מבוקשו, וזה לא הרבה: "לקחו לי את הכסף ואת הילדים. הבן הגדול שלי לומד בישיבה ולא רוצה לדבר איתי. לפחות שאת השם הטוב שלי יחזירו לי. כל מה שאני מבקש זה שהיא תתנצל. שהיא תגיד: שיקרתי, המצאתי, לא אמרתי את האמת, ואז אני מיד נותן לה גט. היום אני הולך ברחוב וכולם לוחשים מאחורי הגב שלי. כל האנשים סביבי אומרים לי שהם לא יכולים להכריח אותה לומר את האמת. אז מה יש לי לחפש כאן?"
גברים זה לא פוליטיקלי קורקט
החברים של משה לא נפלו מהכיסא כשהוא אמר להם שהוא קץ בחייו. "הסיפור של משה זעזע אותי", מספרת חני בלום, "אבל עוד יותר זעזעה אותי התגובה של החבר'ה, שאמרו: 'באמת, איזו ברירה יש לו?'"
חני בלום, יושבת ראש שדולת הגברים בישראל, שומעת סיפורים רבים של גברים פרודים או גרושים. היא משמשת כפסיכולוגית, יועצת, עובדת סוציאלית ובעצם כותל מערבי שלדבריה מגיע למאות. אולי לאלפים.
"לפני שאני מתחילה, חשוב לי להבהיר שלא כל הגברים אידיאליים. ישנם גם אלה שלא משלמים מזונות גם אם הם סבירים, ועושים זאת מתוך נקמנות באישה, ישנם אלה שלא באים לראות את הילדים ולא מקיימים את הסדרי הראייה. אבל גבר שרוצה להיות חלק מגידול הילדים שלו, לא צריך לסבול בגלל שגבר אחר לא מתנהג כמו שצריך".
אחרי ההכרזה הזו, בלום תדבר על העוולות שנעשות לגברים בתוקף חוק או התנהלות של המשטרה: תלונות שווא של נשים שמרחיקות את הבעלים מן הבית, השתת מזונות המותירים את הגברים חסרי כל והימנעות מנקיטת צעדים כלפי הנשים. אנשי השדולה מסכימים כי היה צורך לקדם את הנשים, אבל מרוב רצון לקדם ולהגן שכחו שיש כאן עוד גורם בדרך, ושמו גברים. "עכשיו זה כבר over", אומרת בלום. "צריך לעצור בקידום הנשים ושוב ליישר קו".
הפגישה עם בלום, יושבת ראש שדולת הגברים, לא נערכת במשרד מרווח. האמת היא שגם לא במשרד קטן ומוזנח. אנחנו נפגשות בתחנה מרכזית, על אם הדרך. מאחורי שדולת הגברים, גוף צעיר כבן שנה, אין תורם אמיד. ספונסרים מדירים את רגליהם ממה שהוא כל-כך לא פוליטיקלי קורקט. חמשת חברי ההנהלה מממנים את הפעילות מכיסם. הם תומכים נפשית בזקוקים לתמיכה, פותחים פורומים באינטרנט ומנסים לקדם את ענייניהם של הגברים בכל דרך. אבל גם זה לא ממש פשוט.
"גברים מתביישים. הם מתביישים לבוא ולספר שאין להם כסף, שהם מורחקים מהבית ושיש נגדם תלונות במשטרה. לאישה יותר קל לחשוף וגם לספר לחברות, לגברים לא. רק עכשיו, עם החשיפה שיש לנו, לאחרונה יש יותר ויותר נכונות לדבר".
עוצרים על כל תלונה
אבל חוסר הרצון של הגברים לדבר הוא לא המניע הבלעדי לשתיקת התקשורת והממסד סביב מצוקתם של חלק מן הגברים המתגרשים. בשבוע שעבר הוקרן בתכנית 'פוליטיקה' סרטון של אדם שצילם את המתרחש בבית במצלמה נסתרת.
"אחרי שהמשטרה עצרה אותו פעמיים, ואמרה לו שבכל פעם שהאישה תתלונן הוא ייעצר", מסבירה בלום, "הוא החליט להקליט את מה שמתרחש בבית. בסרטון רואים אותו שוטף תפוח, והיא באה מאחוריו, נותנת לו כאפה וצועקת עליו: 'אני אעשה ממך מחית, אני אמעך אותך, מה אתה לא מבין? אני צועקת, מקללת ומרביצה לך, מה אתה לא מבין?'".
במהלך הסרטון נראית האישה אוחזת בידה סכין וצועקת "תזרוק את הסכין!" בעלה משיב לה: "אין לי סכין, על מה את מדברת?" ומראה את ידיו הריקות למצלמה. האישה מסבירה שהיא מביימת את התקיפה שלה. אם האיש לא היה מציג את הקלטת בבית המשפט, סביר להניח שהוא היה יושב היום במעצר, אם לא בכלא.
"את הסיפור הזה", מספרת בלום, "אנחנו מנסים להעלות לתקשורת קרוב לשנה. כל מי שרואה את זה מזועזע. כולם: שדולות הנשים, רשויות הרווחה, אתי לבני, זהבה גלאון. עם כל אלה ישבנו. אבל הם לא היו מוכנים לחשוף את זה. חברי כנסת מסכימים איתנו רק בחדרי חדרים, אבל לא אומרים זאת בגלוי".
בלום מספרת גם על כמה כרזות שנמצאות באתר 'משפחה חדשה'. באחת מהן נראית ילדה עם פנסים בעיניים והכיתוב: "את העיניים היא קיבלה מאבא", ובאחרת יש תמונה של ילדה עם יד חבושה והכיתוב: "אבא שלי הוא הכי חזק בעולם". "חברי כנסת שראו את זה זרקו את הכרזות בגועל ואמרו שהם לא יכולים להסתכל על זה, אבל לא עשו כלום. זו הרי הסתה, זו פגיעה בכל גבר. טוענים שהגברים הם מכים ואלימים וזה מעליב, כי כשמדברים על גברים מדברים גם על הבן שלי, על בעלי ועל בעלך".
מצד שני, אנחנו מזהירים את ילדינו מפני גבר זר ולא מפני אישה זרה, ויש לזה סיבה.
"בטח שיש גברים אלימים. אבל בכרזות האלה כותבים 'אבא'. אבא הוא בעצם כמו אמא. למה ללכלכך על כל האבות?"
לפי האופן שבו את מדברת, אין לארגון שלכם משהו כללי נגד נשים.
"אנחנו בכלל לא נגד נשים. אנחנו יוצאים כנגד מערכות במדינה הרווחה ומערכת המשפט שמאפשרות למצב כזה לקרות".
לא 'לדפוק' את הנשים
לפני 15 שנים נישאה חני בלום לבחיר לבה. לשניים נולד ילד משותף, וכעבור כמה שנים הם החליטו לפרק את החבילה: "ישבנו במסעדה וסיכמנו את הדברים על דף, שהיום אני אפילו לא יודעת איפה הוא. באותו יום הלכנו מהרבנות ישר ליום כיף מהעבודה של בעלי. לא האמינו לנו שהתגרשנו. המחשבה היתה על הילד ועל טובתו, וזכרנו שבסך הכל חיינו יחד".
בלום לא ידעה עד כמה שפר עליה מזלה בגירושיה. את הפרידה הידידותית היא למדה להעריך כשהתוודעה לנשותיו הקודמות של דניאל, בעלה הנוכחי.
לדניאל יש שתי בנות משתי מערכות נישואים קודמים. ה'אקסיות' של בעלה, כך היא אומרת, חשפו בפניה עולם אחר, נקמני ושפל. כאשר חני ודניאל הכירו, הבנות היו חלק מחייהם. בלום עצמה היתה לוקחת אותן לחוגים ולבילויים משותפים. אבל ברגע שהשניים החליטו להינשא, אמהותיהן של הילדות התחילו למרר לזוג החדש את החיים. בעיקר אחת מהן: "היא התחילה להשתמש בילדה בתור מרגלת. היא בדקה מה קנינו ומה חדש. כל שנה וחצי היא הגישה לבית המשפט תביעת מזונות חדשה, ובהמשך היא פשוט לא נתנה לבעלי לראות את הילדה".
בלום, שהתחילה לבדוק מה קורה למתגרשים אחרים, גילתה שהמקרה של בעלה הוא תופעה. היא החלה לשמוע על עוד ועוד גברים שנשותיהם לשעבר מאמללות אותם בכל מיני דרכים, והמערכת הולכת אחריהן בעיניים עצומות ומאפשרת את ההתעללות.
בלום, מורה להיסטוריה בחטיבת ביניים, החליטה שהיא לא שותקת. היא נטשה את ההוראה והחלה לפעול בחברה שמסייעת לגברים מתגרשים. עד מהרה היא הבינה שלחברה הזו יש אינטרס עסקי. "אני הייתי מעוניינת בצד האידיאולוגי", היא משחזרת. וכך החל רעיון השדולה להתגלגל.
תוך כדי, ובגלל הנושא הזה, החלה בלום ללמוד גישור. היא הקימה מרכז לגישור בנהריה וגם מלמדת את המקצוע בירושלים.
כשאת מגשרת בין בני זוג, נשים לא נרתעות מכך שאת שייכת לשדולת הגברים?
"לא, בכלל לא. המוטו שלי זה לא שהגברים ירוויחו והנשים יידפקו. יש מישהי שלומדת אצלי גישור. יש לה ארבעה ילדים ובעלה מרוויח יפה, והיא מקבלת מזונות בסכום ממש מגוחך. זה מרתיח אותי. אני לא אומרת 'בגלל שהיא אישה, שתרוויח מעט'. בשום אופן. לגברים אני תמיד מעבירה את המסר: 'הילדים הם שלך. אתה לא מפקיר אותם. אם אתה לא משלם מזונות אני לא אטפל בך'".
תנאי נוסף שבלום מציבה למי שמספר לה על תלונות שווא של אשתו או גרושתו הוא הצגת הוכחה שהוא אכן לא עשה דבר. השדולה, כך היא מדגישה, לא מסייעת לגברים פושעים.
רוצה להיות עם הילדים
מערכת היחסים בין קובי ואשתו היתה מעורערת די מההתחלה. היא, כך הוא מסביר, באה מבית קשה, והדברים השפיעו על כל ההתנהלות בבית. קובי עצמו שירת 10 שנים בצבא קבע ו-10 שנים במשטרה. היום, בראייה לאחור, הוא אומר שחלק מהבעיות בבית התרחשו בגלל החלטות כלכליות לא נכונות. אבל במצב היום אין דרך חזרה.
קובי לא חוסך במילים. מן הסיפור שלו, סיפור של צד אחד חובה להדגיש, עולה כי הוא סבל מהשפלות ומהתנהגות לא יציבה של בת זוגו: "שעתיים לפני סוכות, כשהסוכה היתה בנויה והכל היה מוכן, היא הודיעה שהיא נוסעת להורים שלה ושאני לא רצוי שם. יכולתי לבוא, אבל החלטתי לא להרוס את החג לילדים. השכן שלי, שהיה איתי בסוכה הריקה בליל החג, יכול לספר לך איך בכיתי".
במקרה אחר נתן להם אביה של אשתו את מכוניתו כדי שקובי יוכל לפתח את העסק שלו כחוקר פרטי. "חודשיים לקח עד שהיא הרשתה לי לנסוע ברכב". היתה גם תקופה של צעקות וגידופים, ובזמן אחר הוא נאלץ לישון בחדר אחר, משום שהיא לא הרשתה לו לישון בחדר המשותף. הם ניסו טיפולים זוגיים, אבל בדרך כלל זה לא הועיל.
בשלב מסוים התחילה אשתו של קובי לדבר על גירושין, אבל הוא לא רצה להיפרד. הוא קשור מאוד לשני הילדים הקטנים המשותפים, ואינו רוצה לראות אותם רק פעמיים בשבוע: "אני רוצה להיות ליד הילדים שלי. לא בגדתי, לא הימרתי ואני לא אלכוהוליסט. בגלל שעשיתי כמה החלטות כלכליות לא נכונות אני צריך לא לחיות לצדם?"
קובי יודע שאם הוא יתגרש מאשתו הם יגורו אצלה. הוא מתכוון ל'חזקת הגיל הרך' חזקה בחוק שלפיה, במקרה של גירושין ילדים עד גיל 6 הולכים אוטומטית למשמורת אצל האם, ורק במקרים קיצוניים האב מקבל אותם אליו. אם הילדים עברו את גיל 6 ואין הסכמה בין ההורים מי יהיה המשמורן של הילד, מבקש בית המשפט מפקידות הסעד לערוך תסקירים ולבדוק את כשירות האב להיות הורה וגם את כשירותה של האם. כדי שהאב יקבל את הילדים ולא האם, הוא צריך להיות 'יותר בסדר' ממנה. אם שני ההורים יקבלו את אותו 'ניקוד', הילדים יועברו לאם.
בלום מתרעמת: "למה אם הגבר רוצה את הילד בודקים לו מסוגלות הורית? הרי לא בודקים מסוגלות הורית של אלמן וגם לא של גבר נשוי. ילד צריך את שני ההורים שלו. זו גישה מתנשאת להגיד שהוא צריך רק את אמא, כי אמא שווה יותר מאבא".
אגב, נגד פקידות הסעד שעורכות את התסקירים מלאה השדולה טענות כרימון. הטענה המרכזית היא שהן מוטות נגד הגברים, ומעדיפות באופן כללי שהילדים יישארו אצל האם. גם את הטענה הזו יכולה בלום לגבות בסיפור אחד או שניים. פרופסור למשפטים, עורך דין דב פרימר, אומר שהטענה הזו מגובה במחקרים.
בפועל, ילדים רבים שהחלו לחיות אצל אמם כי היו מתחת לגיל 6 בעת הגירושין, אינם עוברים במהלך השנים לחיות אצל האב, משום שבית המשפט נוטה שלא להעביר את הילדים לבית אחר, כך טוענת בלום.
בשדולת הגברים כועסים גם על כך שבתי המשפט לא נוהגים לתת הסדר של משמורת משותפת, שבמסגרתו הילדים מבלים מחצית מהזמן אצל האם ומחצית אצל האב, כאשר השניים מתגוררים במרחק קצר זה מזו והילד הולך לאותו בית ספר ולאותם חוגים. בשדולה רוצים שאב שרוצה להיות מעורב יוכל לגדל את ילדיו, אולם פסיכולוגים טוענים שהיטלטלות הילדים בין שני הבתים גורמת לחוסר יציבות בחייהם, ושההסדר, למרות שהוא מכניס גם את האב לחייהם של הילדים, בסופו של דבר אינו מיטיב עמם.
פושעות בחסות הפרקליטות
אנחנו שבים לקובי, שלא רצה להתגרש. ובכן, מסתבר כי אשתו החליטה שהם לא יחיו יותר יחד, נקודה. היא התלוננה עליו במשטרה וטענה כי הוא איים להחליף את כל הצילינדרים בבית ולהשאיר אותה בחוץ. קובי אכן אמר כזה משפט, אבל בהקשר אחר לחלוטין.
"פתאום הגיעו אלי שוטרים, אנשים שעבדתי איתם בתחנת המשטרה, ועצרו אותי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אחרי חקירה הם שחררו אותי, אבל זו היתה רק התלונה הראשונה". בהמשך הגישה האישה עוד ועוד תלונות בתואנות שווא, אך דבריה מעולם לא הגיעו לידי כתב אישום. התלונה האחרונה שהגישה האישה שברה את כללי המשחק והותירה את קובי מחוץ לבית, שבור ורצוץ.
"ב-15 במאי הייתי בעבודה בירושלים. התקשרו פתאום ואמרו לי: 'מחר יש לך דיון ב-11 בבית המשפט'. אשתי פשוט פנתה לבית המשפט ואמרה שאני מאיים על חיי הילדה הגדולה מנישואיה הקודמים. זה הרי משהו שאף אחד לא יכול להוכיח. היא כתבה לבית המשפט שהיא חיה שנים בטרור של איומים, אבל שבועיים קודם לכן היא נתנה לי לקחת את הילדה מקורס שחייה, מהלך של חצי שעה נסיעה בפרדסים חשוכים. אף אחד לא שקל את זה שיכולתי לעשות בנסיעה הזאת דברים נוראים אם באמת היו לי כוונות רעות".
אשתו של קובי הצליחה. הוא מורחק בהסכמה מן הבית, כדי לא לערב את בת ה-13 בסיפור. הילדים שלו מגיעים אליו כל סופשבוע שני, והם האור בחייו. בינתיים הוא צריך לשלם את כל החשבונות של הבית שהוא לא גר בו, ואיש לא השית על אשתו את סכום הכסף המיועד לכיסוי חובות המשכנתא, החשמל והמים, כי היא גם השכילה להעביר את העסק שלה על שם אחיה, שמוציא לה תלושי משכורת רזים במיוחד.
"כשעבדתי במשטרה ידעתי שאדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו", אומר קובי. "אבל במקרה של גברים מול נשים זה לא ככה".
מסיפורם של קובי, משה וגברים רבים אחרים, עולה הנושא הכאוב של תלונות שווא שמגישות נשים נגד גברים. כשאדם מתלונן על שכנו שהטריד אותו ומתברר כי התלונה היתה לשווא, הוא עלול לשאת בעונש של עד חמש שנות מאסר. בשדולה טוענים כי כל זה נכון עד שמדברים על נושא של תלונות על אלימות במשפחה. אז, בשל חששם של השוטרים והמערכת, הם מעדיפים בכל מקרה להאמין לאישה, לכלוא את הגבר או להרחיק אותו מן הבית, גם אם אין לאישה ראיות של ממש.
לחשש הזה נוספת הנחייתה של עדנה ארבל מהתקופה שבה כיהנה כפרקליטת המדינה, שלפיה אדם שהתלונן על עברת מין או אלימות במשפחה וחזר בו מגרסתו בעת המשפט (למשל, אמר שתלונתו היתה תלונת שווא) יש להתייחס אליו בזהירות ולהשתדל שלא להעמידו למשפט. ההנחיה הזו, המונעת מרצון להגן על קורבנות אמיתיים הנמצאים במצב רגיש, 'מכשירה' למעשה הגשת תלונות שווא.
"בעקבות התלונות האלה", מתארת בלום את המצב, "הגבר מורחק מן הבית. הילדים שלו מתחילים לשמוע מה העילה ולפעמים גם החברה מסביב. כשימי ההרחקה עומדים להסתיים, האישה יכולה ללכת לתחנת המשטרה ופשוט להגיד 'אני עדיין לא חשה בטוחה'. אחרי משפט כזה שוב לא יתנו לו להתקרב לילדים".
פעמים רבות, מסבירה בלום, עד שהדברים מתבררים במשטרה חולפים כמה חודשים שבהם האב מורחק מן הבית. הילדים, אם בגלל תחושה שהוא נטש אותם או אם בעקבות הסתה של האם, לא ממש רוצים לראות אותו, וכך מתחיל הריחוק הנפשי של הילדים מן האב.
המשטרה של הנשים
כמה תלונות שווא מוגשות היום?
"הנתונים הם באוויר. כל גורם אומר משהו אחר. היום מתקשרים אלי בסביבות 25-20 טלפונים ביום בנושא הזה. מדובר באלפים. וזה מצבים שאת לא מאמינה. יש לנו רשימה של עורכי דין שזו העצה שלהם לאישה שרוצה להתגרש מהר ולהרחיק את בעלה מן הבית".
כשאתם מדברים על תלונות שווא, יש בזה הליכה על חבל דק מאוד. הרי אלימות במשפחה היא נושא קיים וכאוב. צריך לתת ביטחון לאישה שתרצה להתלונן במשטרה.
"זה בכלל לא חבל דק. מדובר בגול עצמי של המערכת. בשנת 2003 היו 14 רציחות של נשים, מתוכן רק אישה אחת התלוננה במשטרה. זו הסטטיסטיקה של מדינת ישראל. אז אנחנו אומרים שהנשים המוכות האמיתיות ממשיכות להיות מוכות. מי שמגיעה למשטרה זה לרוב תלונת שווא".
אז שוטר צריך להגיד לעצמו: אם האישה הזו מתלוננת אני לא מאמין לה?
"לא. אבל הוא צריך לקבל כלים כדי לדעת להבחין מתי זה אמיתי".
במקרה של הנרצחת האחרונה היה לבעלה צו הרחקה מן הבית.
"נכון. זו היתה תלונה אמיתית, אבל זה לא עזר. המוטו הוא כזה: אדם שרוצה לרצוח את אשתו, צו הרחקה הוא לא מה שימנע ממנו לעשות את זה. זה בדיוק הקטע. כל הטיפול הוא קלוקל. אישה יודעת, במיוחד לאור המקרה האחרון, שאם היא תלך להתלונן עליו הוא עוד יותר יתעצבן וירצח אותה. אז היא לא תלך למשטרה ותמשיך להיות מוכה, וגברים חפים מפשע ייעצרו".
אז מה את בעצם אומרת לשוטרים?
"אל תאמינו לאישה בצורה עיוורת. היום שוטרים לא רוצים לקחת צ'אנס ומעדיפים להשאיר גבר במשך לילה במעצר מאשר שהאישה תחטוף מכות".
זה נשמע הגיוני.
"מצד שני, תחשבי על בעלך או הילד שלך שאומרים לו שיישאר הלילה במעצר. כולם צריכים לשלם את המחיר של אחד?"
דבריה של בלום מקבלים חיזוק ממקום מפתיע: מאמר שפורסם כבר לפני שלוש שנים בביטאון המשטרה ונכתב על-ידי ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי. כותב המאמר מציין כי בכל הנוגע לאלימות במשפחה, מדובר בארבע אוכלוסיות עיקריות, שהחוק מנסה לטפל בהן כאילו היו אחת. הדבר גורם לטיפול לא יעיל, ולכך שמספר הנשים הנרצחות אינו יורד. פרק אחד במאמר מוקדש לנושא תלונות השווא. יחזקאלי מציין כי התופעה יכולה להגיע עד 50 אחוזים מן התלונות המוגשות על אלימות במשפחה.
פעמים רבות מגיעות תלונות השווא האלה לידי פתיחת תיק והארכות מעצר, ולא תמיד הן מסתיימות 'רק' בלילה אחד באבו כביר. יחזקאלי מציין כי הנזק ש"אוכלוסיית תלונות השווא" עושה למערכת הוא גדול. שוטר שנתקל כמה פעמים בתלונת שווא יחשוב שגם התלונה הבאה היא כזו ויזלזל בה.
מדוע איש לא שמע על כך עד כה? יחזקאלי כותב שהמשטרה ומערכת המשפט מסרבים להתייחס לנתונים האלו, משום שהם חוששים מתגובותיהם של ארגוני הנשים ועובדות הרווחה, הרואות את כל המתלוננות כקורבנות.
מזונות לא שווים
מעבר לנושא של המשמורת ותלונות השווא, זועקים אנשי השדולה גם על נושא של מזונות ילדים.
"החוק הישראלי מתבסס על ההלכה היהודית, שחזקת הפרנסה על הבעל. זה התאים לפעם, כשהגבר היה מפרנס והאישה היתה בבית. היום המצב שונה. נשים גם עובדות וגברים גם מעורבים בגידול הילדים", אומרת בלום. "נוצר מצב שבו גברים משלמים בין 80 ל-90 אחוזים מהמשכורות שלהם".
הסעיף בחוק שמסדיר את סכום המזונות שיושתו על הבעל מקורו במשפט העברי. בית המשפט בוחן את כושר ההשתכרות של הבעל, ומטיל עליו, במקרה שהוא רואה שכושר ההשתכרות נמוך במיוחד, סכום של 700 שקלים לילד. אלו נקראים 'לחם וחלב', כלומר צרכים מינימליים של הילדים. מעבר לכך, את ה'שמנת' גובים הן מן האישה והן מן הגבר, לפי משכורותיהם.
בשדולה מנסים לקדם הצעת חוק של חברי כנסת מ'שינוי', שתשית את מזונות הילדים באופן שווה הן על הגבר והן על האישה. מה שקורה היום בפועל הוא שוועדה בין-משרדית מנסה לקדם חוק לאכיפה טובה יותר של גביית מזונות, אבל לא לחלוקה שווה של הנטל. משפטנים מסבירים כי הזמן שמשקיעה האישה בגידול הילדים ומשאביה הפיזיים והנפשיים גם הם 'שווים כסף'.
תופעת חוסר תשלום המזונות היא רחבת היקף. במקרים רבים הדברים מגיעים לידי התערבות של הביטוח הלאומי וההוצאה לפועל. על אדם שנקרא 'סרבן מזונות' מוטלות סנקציות כבדות: עיקול חשבון הבנק עד השקל האחרון, בלי להותיר סכום למחיה, כולל חשבונות ופיקדונות.
בלום והשדולה מנסים לשרטט קו גבול עבה בין סרבן מזונות במזיד לבין מי שאינו מסוגל לשלם את הסכום. "יש כאלה שמרוויחים 3,000 שקל ונותנים 2,800 שקל מזונות, ויש כאלה שמרוויחים 4,000 ¤ ומשלמים 3,000 מזונות. אנשים כאלה הם לא סרבני מזונות, הם פשוט לא יכולים לשלם. בן אדם צריך לחיות בכבוד. האינטרס של כל החברה הוא ששניהם ישרדו, ולא שאחד יפרח והאחד יתמוטט. לספר לך על אנשים שחיים על ספסלים? שגרים בקרוונים?"
אפילו ההוצאה לפועל מתייחסת באופן שונה לחייבי המזונות ולשאר החייבים: "כשמעקלים לאדם כספים ורכוש, משאירים לו חלק מן הסכום למחיה. במזונות מעקלים לו את כל המשכורת. מה הבן אדם הזה אמור לעשות? לא תמיד לגבר בן 40 יש אמא ואבא שהוא יכול לחזור ולגור אצלם".
צעד קטן קדימה
לאחרונה הקימו 'שדולת הגברים' ו'מטה המאבק למען האב הגרוש' ארגון חדש, שאמור להכיל את נשותיהם של הגברים הגרושים. "מתקשרים אלי נשים וגברים שמספרים שהם נשואים בפעם השנייה, אבל המערכת מתפרקת בגלל מה שקורה עם הגרושה. אנחנו בסך הכל רוצות לחיות ולקיים משפחה נורמלית, אבל תלונות השווא והניסיון האינסופי להגדלת המזונות פוגעים בילדים החדשים ובזוגיות שלנו. גם חוסר היכולת של האב לראות את ילדיו מן הנישואים הקודמים הופכים אותו לאומלל, וגם זה משפיע על המשפחה החדשה.
ההיענות לכנס הראשון של 'נשים בצד אבות גרושים' הפתיע אפילו את המארגנים. "הגיעו כל מיני עורכות דין מתל אביב ומירושלים שמטפלות בכאלה תיקים. את לא מאמינה כמה התופעה הזו נפוצה. עכשיו אנשים מתחילים לדבר".
ofralax@walla.co.il
"האפליה מוכרחת"
עורך הדין, פרופסור דב פרימר, מכניס את הטענות של שדולת הגברים לפרופורציה, ומעניק תמונה רחבה וכוללת של המצב הקיים.
פרימר אכן מסכים שקיימת תופעה של תלונות שווא של נשים כדי להשיג יתרון דיוני או אחר, אבל, הוא מסביר, התופעה קיימת גם בחו"ל: "בארצות הברית השופטים יותר מודעים לכך ונזהרים בפסיקתם. בישראל, בגלל תופעת האלימות במשפחה שהיא נגזרת של תופעת האלימות בחברה כולה, שופטים חוששים לזכות את הגברים. גם בשדולת הנשים מודעים לתופעה הזאת, שמכשילה את המאבק שלהן באלימות, משום שהיא גורמת לזילות של תלונות על אלימות ולחוסר אמון של השוטרים במתלוננות".
בסוגיית המזונות, מסביר פרימר, ההנחות היסודיות שהיו לנגד עיני חז"ל בקביעת המזונות עדיין קיימות, ולכן המשפט העברי רלוונטי מאוד. ברוב המקרים הגבר הוא המפרנס העיקרי והאישה היא המטפלת העיקרית בבית. "השאלות העיקריות הן על מי קיימת החובה לפרנס וגם למי יש קדימות בענייני פרנסה, לאב או לילדיו. ההלכה קובעת, והחוק בעקבותיה, שהאב צריך לדאוג לפרנסה ושהילד שלו קודם לו בעניינים אלה. הרי יש ילד וצריך לפרנס אותו.
"יכולים להיות מקרים שבהם בית המשפט לא התחשב מספיק במצבו של הגבר, אבל בגלל מקרים ספציפיים לא זורקים את כל השיטה לפח. לא היינו רוצים להכריח את האם לצאת לעבוד עוד ועוד כדי לפרנס את הילדים. אנחנו כחברה מעדיפים שהיא תוכל לגדל את הילדים בלי לחץ של פרנסה".
באופן עקרוני, פרימר אינו חושב שהשיטה הקיימת היום מקפחת את האישה או את הגבר: "אם מקדשים את ערך השוויון ובודקים לפיו, אז בנושא המשמורת והמזונות הגברים מקופחים ובנושא הרכוש והגט הנשים מקופחות, אבל לחברה יש גם ערכים שהם טובת הילדים, ואם כך ה'אפליה' היא מוכרחת".
חייבים לשלם את המזונות
ביקשנו מחברת הכנסת ועורכת הדין אתי לבני, המשמשת כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, להתייחס לכמה נקודות שעלו בכתבה.
"מצוקת תשלום המזונות של הגברים היום נובעת מהמצב הכלכלי הקשה. אבל אני חושבת שחובה היא חובה היא חובה. מי שלא מצליח להשתכר יעבוד עוד ועוד עד שהוא יצליח.
"לגבי תלונות השווא: יש תלונות שווא, אין ספק בזה, אבל הן בטלות ב-60 לעומת התלונות האמיתיות על אלימות. גברים פשוט צריכים לפנות למשטרה ולהגיש תלונה על תלונת שווא. זו הרי עברה פלילית".
אינך חושבת שצריך להכניס איזשהו מנגנון לסינון התלונות, כדי שהן לא יהפכו למכשיר בידי נשים נקמניות?
"המנגנון הוא המשטרה שחוקרת. בכל זאת, 90 אחוזים מן התלונות מוצדקות, ורוב הנרצחות הן נשים ולא הפוך".
בשדולת הגברים טוענים שחברי כנסת מוכנים לשתף איתם פעולה רק בחדרי חדרים.
"הם משתתפים אצלנו מידי פעם בישיבות. מזכירת הוועדה מזמינה אותם כשהנושא רלוונטי. אני חושבת שצריך לתת להם לדבר ולהשמיע את קולם, אבל כל דבר לגופו, ובהתייחס לסיטואציה ספציפית".
שדולת הנשים: "הכל שטויות"
עורכת הדין ציונה קניג-יאיר מנהלת את המחלקה המשפטית של שדולת הנשים. את רוב הטענות שמציגה חני בלום היא דוחה על הסף, בנימה שאיך לומר לא ממש מקרינה כבוד לעמיתים הגברים.
"צריך לגנות את כל מי שמתלונן תלונות שווא, כי כל תלונת שווא יכולה להרוס את החיים למישהו. לפני הכלל של עדנה ארבל הסתובבו עשרות אלפי נשים מוכות, ועכשיו הן מרגישות שיש להן סוף סוף אל מי לפנות. אנחנו רוצות לנגוס בזה עכשיו?"
בסוגיית המזונות טוענת קניג-יאיר שבית המשפט לוקח בחשבון גם את הכנסות האישה, ושהבעיה הגדולה היא הכוח של הבעל לסחוט את האישה שרוצה לקבל גט (בעיקר בבתי דין רבניים החוששים לגט כפוי).
לגבי סוגיית 'חזקת הגיל הרך' מבקשת קניג-יאיר מעמיתיה שלא להיתמם: "כמה גברים באמת רוצים משמורת על הילדים? 50 אחוזים? 40 אחוזים? גם אם יהיו 30 אחוזים שרוצים משמורת על הילדים, נפתח את זה לדיון. אבל אף אחד לא בדק את הנתון הזה. קודם עושים מחקרים, אחר-כך מחליטים באיזה כיוון עובדים", היא מנסה להרביץ תורה בחבריה הגברים.
"אני לא אומרת שלא נשתף פעולה עם שדולת הגברים, אבל מאוד חשוב לי להבהיר שהנושא של תלונות שווא ושל אלימות של נשים כלפי גברים זה לא הרוב. אני מסרבת להכניס את זה לאור הזרקורים, כי זה הוא עוול לנשים שפעלו שנים כדי לצאת ממעגל של אלימות והתעללות".
משה כבר החליט שאת הגופה שלו הוא תורם למאבק. מבחינתו, החיים שלו הגיעו לסיומם. "אין לי יותר מה לחפש כאן", הוא אומר במרירות. "כולם אומרים שאשתי משקרת, אבל אף אחד לא יכול לעשות עם זה כלום".
משה, בן המגזר הציוני-דתי, נישא לפני 23 שנה לבחורה ממשפחה טובה ומוכרת. במשך 20 שנות נישואים נולדו לבני הזוג שישה ילדים, ולמרות שלא תמיד התנהלו הדברים על מי מנוחות בין בני הזוג, משה לא ציפה למכה שניחתה עליו לפני שלוש שנים, כשניגשה אשתו של משה למשטרה והתלוננה שהוא ביצע מעשה מגונה בבתם בת ה-3. משה, כמתבקש, הורחק מן הבית. המשטרה לא מיהרה לחקור, אך כשירדה לשורש העניין גילתה כי אין ממש בדברי האישה.
אך אשתו של משה לא הסתפקה בשקר הראשון. היא המשיכה לתלונה הבאה, ואמרה כי הוא איים עליה ברצח ואנס אותה. גם כאן גילתה המשטרה כי אין דברים בגו. הדברים המשיכו להתנהל כך, שהאישה מתלוננת, הבעל מורחק והיא מבקשת גט. השופטת שהדברים התגלגלו לפתחה הרשתה למשה לבקר את ילדיו, אך אשתו הודיע לו חגיגית שאם יעז לעשות כן, היא תתלונן נגדו שוב.
"האחים שלה מודים בפני שהיא משקרת ורוצה רק כסף, השופטת בטבריה אמרה לי שהיא תחגוג על הגופה שלי, וגם בבית הדין הרבני אומרים שהיא משקרת, אבל כולם רוצים שאני אתן גט וגמרנו".
למשה, שמסרב לתת גט, אין היום רשיון נהיגה וגם אין לו רכוש. הכל מעוקל בגלל סרבנותו. הוא מצדו מסכים לישון על ספסלים עד שיקבל את מבוקשו, וזה לא הרבה: "לקחו לי את הכסף ואת הילדים. הבן הגדול שלי לומד בישיבה ולא רוצה לדבר איתי. לפחות שאת השם הטוב שלי יחזירו לי. כל מה שאני מבקש זה שהיא תתנצל. שהיא תגיד: שיקרתי, המצאתי, לא אמרתי את האמת, ואז אני מיד נותן לה גט. היום אני הולך ברחוב וכולם לוחשים מאחורי הגב שלי. כל האנשים סביבי אומרים לי שהם לא יכולים להכריח אותה לומר את האמת. אז מה יש לי לחפש כאן?"
גברים זה לא פוליטיקלי קורקט
החברים של משה לא נפלו מהכיסא כשהוא אמר להם שהוא קץ בחייו. "הסיפור של משה זעזע אותי", מספרת חני בלום, "אבל עוד יותר זעזעה אותי התגובה של החבר'ה, שאמרו: 'באמת, איזו ברירה יש לו?'"
חני בלום, יושבת ראש שדולת הגברים בישראל, שומעת סיפורים רבים של גברים פרודים או גרושים. היא משמשת כפסיכולוגית, יועצת, עובדת סוציאלית ובעצם כותל מערבי שלדבריה מגיע למאות. אולי לאלפים.
"לפני שאני מתחילה, חשוב לי להבהיר שלא כל הגברים אידיאליים. ישנם גם אלה שלא משלמים מזונות גם אם הם סבירים, ועושים זאת מתוך נקמנות באישה, ישנם אלה שלא באים לראות את הילדים ולא מקיימים את הסדרי הראייה. אבל גבר שרוצה להיות חלק מגידול הילדים שלו, לא צריך לסבול בגלל שגבר אחר לא מתנהג כמו שצריך".
אחרי ההכרזה הזו, בלום תדבר על העוולות שנעשות לגברים בתוקף חוק או התנהלות של המשטרה: תלונות שווא של נשים שמרחיקות את הבעלים מן הבית, השתת מזונות המותירים את הגברים חסרי כל והימנעות מנקיטת צעדים כלפי הנשים. אנשי השדולה מסכימים כי היה צורך לקדם את הנשים, אבל מרוב רצון לקדם ולהגן שכחו שיש כאן עוד גורם בדרך, ושמו גברים. "עכשיו זה כבר over", אומרת בלום. "צריך לעצור בקידום הנשים ושוב ליישר קו".
הפגישה עם בלום, יושבת ראש שדולת הגברים, לא נערכת במשרד מרווח. האמת היא שגם לא במשרד קטן ומוזנח. אנחנו נפגשות בתחנה מרכזית, על אם הדרך. מאחורי שדולת הגברים, גוף צעיר כבן שנה, אין תורם אמיד. ספונסרים מדירים את רגליהם ממה שהוא כל-כך לא פוליטיקלי קורקט. חמשת חברי ההנהלה מממנים את הפעילות מכיסם. הם תומכים נפשית בזקוקים לתמיכה, פותחים פורומים באינטרנט ומנסים לקדם את ענייניהם של הגברים בכל דרך. אבל גם זה לא ממש פשוט.
"גברים מתביישים. הם מתביישים לבוא ולספר שאין להם כסף, שהם מורחקים מהבית ושיש נגדם תלונות במשטרה. לאישה יותר קל לחשוף וגם לספר לחברות, לגברים לא. רק עכשיו, עם החשיפה שיש לנו, לאחרונה יש יותר ויותר נכונות לדבר".
עוצרים על כל תלונה
אבל חוסר הרצון של הגברים לדבר הוא לא המניע הבלעדי לשתיקת התקשורת והממסד סביב מצוקתם של חלק מן הגברים המתגרשים. בשבוע שעבר הוקרן בתכנית 'פוליטיקה' סרטון של אדם שצילם את המתרחש בבית במצלמה נסתרת.
"אחרי שהמשטרה עצרה אותו פעמיים, ואמרה לו שבכל פעם שהאישה תתלונן הוא ייעצר", מסבירה בלום, "הוא החליט להקליט את מה שמתרחש בבית. בסרטון רואים אותו שוטף תפוח, והיא באה מאחוריו, נותנת לו כאפה וצועקת עליו: 'אני אעשה ממך מחית, אני אמעך אותך, מה אתה לא מבין? אני צועקת, מקללת ומרביצה לך, מה אתה לא מבין?'".
במהלך הסרטון נראית האישה אוחזת בידה סכין וצועקת "תזרוק את הסכין!" בעלה משיב לה: "אין לי סכין, על מה את מדברת?" ומראה את ידיו הריקות למצלמה. האישה מסבירה שהיא מביימת את התקיפה שלה. אם האיש לא היה מציג את הקלטת בבית המשפט, סביר להניח שהוא היה יושב היום במעצר, אם לא בכלא.
"את הסיפור הזה", מספרת בלום, "אנחנו מנסים להעלות לתקשורת קרוב לשנה. כל מי שרואה את זה מזועזע. כולם: שדולות הנשים, רשויות הרווחה, אתי לבני, זהבה גלאון. עם כל אלה ישבנו. אבל הם לא היו מוכנים לחשוף את זה. חברי כנסת מסכימים איתנו רק בחדרי חדרים, אבל לא אומרים זאת בגלוי".
בלום מספרת גם על כמה כרזות שנמצאות באתר 'משפחה חדשה'. באחת מהן נראית ילדה עם פנסים בעיניים והכיתוב: "את העיניים היא קיבלה מאבא", ובאחרת יש תמונה של ילדה עם יד חבושה והכיתוב: "אבא שלי הוא הכי חזק בעולם". "חברי כנסת שראו את זה זרקו את הכרזות בגועל ואמרו שהם לא יכולים להסתכל על זה, אבל לא עשו כלום. זו הרי הסתה, זו פגיעה בכל גבר. טוענים שהגברים הם מכים ואלימים וזה מעליב, כי כשמדברים על גברים מדברים גם על הבן שלי, על בעלי ועל בעלך".
מצד שני, אנחנו מזהירים את ילדינו מפני גבר זר ולא מפני אישה זרה, ויש לזה סיבה.
"בטח שיש גברים אלימים. אבל בכרזות האלה כותבים 'אבא'. אבא הוא בעצם כמו אמא. למה ללכלכך על כל האבות?"
לפי האופן שבו את מדברת, אין לארגון שלכם משהו כללי נגד נשים.
"אנחנו בכלל לא נגד נשים. אנחנו יוצאים כנגד מערכות במדינה הרווחה ומערכת המשפט שמאפשרות למצב כזה לקרות".
לא 'לדפוק' את הנשים
לפני 15 שנים נישאה חני בלום לבחיר לבה. לשניים נולד ילד משותף, וכעבור כמה שנים הם החליטו לפרק את החבילה: "ישבנו במסעדה וסיכמנו את הדברים על דף, שהיום אני אפילו לא יודעת איפה הוא. באותו יום הלכנו מהרבנות ישר ליום כיף מהעבודה של בעלי. לא האמינו לנו שהתגרשנו. המחשבה היתה על הילד ועל טובתו, וזכרנו שבסך הכל חיינו יחד".
בלום לא ידעה עד כמה שפר עליה מזלה בגירושיה. את הפרידה הידידותית היא למדה להעריך כשהתוודעה לנשותיו הקודמות של דניאל, בעלה הנוכחי.
לדניאל יש שתי בנות משתי מערכות נישואים קודמים. ה'אקסיות' של בעלה, כך היא אומרת, חשפו בפניה עולם אחר, נקמני ושפל. כאשר חני ודניאל הכירו, הבנות היו חלק מחייהם. בלום עצמה היתה לוקחת אותן לחוגים ולבילויים משותפים. אבל ברגע שהשניים החליטו להינשא, אמהותיהן של הילדות התחילו למרר לזוג החדש את החיים. בעיקר אחת מהן: "היא התחילה להשתמש בילדה בתור מרגלת. היא בדקה מה קנינו ומה חדש. כל שנה וחצי היא הגישה לבית המשפט תביעת מזונות חדשה, ובהמשך היא פשוט לא נתנה לבעלי לראות את הילדה".
בלום, שהתחילה לבדוק מה קורה למתגרשים אחרים, גילתה שהמקרה של בעלה הוא תופעה. היא החלה לשמוע על עוד ועוד גברים שנשותיהם לשעבר מאמללות אותם בכל מיני דרכים, והמערכת הולכת אחריהן בעיניים עצומות ומאפשרת את ההתעללות.
בלום, מורה להיסטוריה בחטיבת ביניים, החליטה שהיא לא שותקת. היא נטשה את ההוראה והחלה לפעול בחברה שמסייעת לגברים מתגרשים. עד מהרה היא הבינה שלחברה הזו יש אינטרס עסקי. "אני הייתי מעוניינת בצד האידיאולוגי", היא משחזרת. וכך החל רעיון השדולה להתגלגל.
תוך כדי, ובגלל הנושא הזה, החלה בלום ללמוד גישור. היא הקימה מרכז לגישור בנהריה וגם מלמדת את המקצוע בירושלים.
כשאת מגשרת בין בני זוג, נשים לא נרתעות מכך שאת שייכת לשדולת הגברים?
"לא, בכלל לא. המוטו שלי זה לא שהגברים ירוויחו והנשים יידפקו. יש מישהי שלומדת אצלי גישור. יש לה ארבעה ילדים ובעלה מרוויח יפה, והיא מקבלת מזונות בסכום ממש מגוחך. זה מרתיח אותי. אני לא אומרת 'בגלל שהיא אישה, שתרוויח מעט'. בשום אופן. לגברים אני תמיד מעבירה את המסר: 'הילדים הם שלך. אתה לא מפקיר אותם. אם אתה לא משלם מזונות אני לא אטפל בך'".
תנאי נוסף שבלום מציבה למי שמספר לה על תלונות שווא של אשתו או גרושתו הוא הצגת הוכחה שהוא אכן לא עשה דבר. השדולה, כך היא מדגישה, לא מסייעת לגברים פושעים.
רוצה להיות עם הילדים
מערכת היחסים בין קובי ואשתו היתה מעורערת די מההתחלה. היא, כך הוא מסביר, באה מבית קשה, והדברים השפיעו על כל ההתנהלות בבית. קובי עצמו שירת 10 שנים בצבא קבע ו-10 שנים במשטרה. היום, בראייה לאחור, הוא אומר שחלק מהבעיות בבית התרחשו בגלל החלטות כלכליות לא נכונות. אבל במצב היום אין דרך חזרה.
קובי לא חוסך במילים. מן הסיפור שלו, סיפור של צד אחד חובה להדגיש, עולה כי הוא סבל מהשפלות ומהתנהגות לא יציבה של בת זוגו: "שעתיים לפני סוכות, כשהסוכה היתה בנויה והכל היה מוכן, היא הודיעה שהיא נוסעת להורים שלה ושאני לא רצוי שם. יכולתי לבוא, אבל החלטתי לא להרוס את החג לילדים. השכן שלי, שהיה איתי בסוכה הריקה בליל החג, יכול לספר לך איך בכיתי".
במקרה אחר נתן להם אביה של אשתו את מכוניתו כדי שקובי יוכל לפתח את העסק שלו כחוקר פרטי. "חודשיים לקח עד שהיא הרשתה לי לנסוע ברכב". היתה גם תקופה של צעקות וגידופים, ובזמן אחר הוא נאלץ לישון בחדר אחר, משום שהיא לא הרשתה לו לישון בחדר המשותף. הם ניסו טיפולים זוגיים, אבל בדרך כלל זה לא הועיל.
בשלב מסוים התחילה אשתו של קובי לדבר על גירושין, אבל הוא לא רצה להיפרד. הוא קשור מאוד לשני הילדים הקטנים המשותפים, ואינו רוצה לראות אותם רק פעמיים בשבוע: "אני רוצה להיות ליד הילדים שלי. לא בגדתי, לא הימרתי ואני לא אלכוהוליסט. בגלל שעשיתי כמה החלטות כלכליות לא נכונות אני צריך לא לחיות לצדם?"
קובי יודע שאם הוא יתגרש מאשתו הם יגורו אצלה. הוא מתכוון ל'חזקת הגיל הרך' חזקה בחוק שלפיה, במקרה של גירושין ילדים עד גיל 6 הולכים אוטומטית למשמורת אצל האם, ורק במקרים קיצוניים האב מקבל אותם אליו. אם הילדים עברו את גיל 6 ואין הסכמה בין ההורים מי יהיה המשמורן של הילד, מבקש בית המשפט מפקידות הסעד לערוך תסקירים ולבדוק את כשירות האב להיות הורה וגם את כשירותה של האם. כדי שהאב יקבל את הילדים ולא האם, הוא צריך להיות 'יותר בסדר' ממנה. אם שני ההורים יקבלו את אותו 'ניקוד', הילדים יועברו לאם.
בלום מתרעמת: "למה אם הגבר רוצה את הילד בודקים לו מסוגלות הורית? הרי לא בודקים מסוגלות הורית של אלמן וגם לא של גבר נשוי. ילד צריך את שני ההורים שלו. זו גישה מתנשאת להגיד שהוא צריך רק את אמא, כי אמא שווה יותר מאבא".
אגב, נגד פקידות הסעד שעורכות את התסקירים מלאה השדולה טענות כרימון. הטענה המרכזית היא שהן מוטות נגד הגברים, ומעדיפות באופן כללי שהילדים יישארו אצל האם. גם את הטענה הזו יכולה בלום לגבות בסיפור אחד או שניים. פרופסור למשפטים, עורך דין דב פרימר, אומר שהטענה הזו מגובה במחקרים.
בפועל, ילדים רבים שהחלו לחיות אצל אמם כי היו מתחת לגיל 6 בעת הגירושין, אינם עוברים במהלך השנים לחיות אצל האב, משום שבית המשפט נוטה שלא להעביר את הילדים לבית אחר, כך טוענת בלום.
בשדולת הגברים כועסים גם על כך שבתי המשפט לא נוהגים לתת הסדר של משמורת משותפת, שבמסגרתו הילדים מבלים מחצית מהזמן אצל האם ומחצית אצל האב, כאשר השניים מתגוררים במרחק קצר זה מזו והילד הולך לאותו בית ספר ולאותם חוגים. בשדולה רוצים שאב שרוצה להיות מעורב יוכל לגדל את ילדיו, אולם פסיכולוגים טוענים שהיטלטלות הילדים בין שני הבתים גורמת לחוסר יציבות בחייהם, ושההסדר, למרות שהוא מכניס גם את האב לחייהם של הילדים, בסופו של דבר אינו מיטיב עמם.
פושעות בחסות הפרקליטות
אנחנו שבים לקובי, שלא רצה להתגרש. ובכן, מסתבר כי אשתו החליטה שהם לא יחיו יותר יחד, נקודה. היא התלוננה עליו במשטרה וטענה כי הוא איים להחליף את כל הצילינדרים בבית ולהשאיר אותה בחוץ. קובי אכן אמר כזה משפט, אבל בהקשר אחר לחלוטין.
"פתאום הגיעו אלי שוטרים, אנשים שעבדתי איתם בתחנת המשטרה, ועצרו אותי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אחרי חקירה הם שחררו אותי, אבל זו היתה רק התלונה הראשונה". בהמשך הגישה האישה עוד ועוד תלונות בתואנות שווא, אך דבריה מעולם לא הגיעו לידי כתב אישום. התלונה האחרונה שהגישה האישה שברה את כללי המשחק והותירה את קובי מחוץ לבית, שבור ורצוץ.
"ב-15 במאי הייתי בעבודה בירושלים. התקשרו פתאום ואמרו לי: 'מחר יש לך דיון ב-11 בבית המשפט'. אשתי פשוט פנתה לבית המשפט ואמרה שאני מאיים על חיי הילדה הגדולה מנישואיה הקודמים. זה הרי משהו שאף אחד לא יכול להוכיח. היא כתבה לבית המשפט שהיא חיה שנים בטרור של איומים, אבל שבועיים קודם לכן היא נתנה לי לקחת את הילדה מקורס שחייה, מהלך של חצי שעה נסיעה בפרדסים חשוכים. אף אחד לא שקל את זה שיכולתי לעשות בנסיעה הזאת דברים נוראים אם באמת היו לי כוונות רעות".
אשתו של קובי הצליחה. הוא מורחק בהסכמה מן הבית, כדי לא לערב את בת ה-13 בסיפור. הילדים שלו מגיעים אליו כל סופשבוע שני, והם האור בחייו. בינתיים הוא צריך לשלם את כל החשבונות של הבית שהוא לא גר בו, ואיש לא השית על אשתו את סכום הכסף המיועד לכיסוי חובות המשכנתא, החשמל והמים, כי היא גם השכילה להעביר את העסק שלה על שם אחיה, שמוציא לה תלושי משכורת רזים במיוחד.
"כשעבדתי במשטרה ידעתי שאדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו", אומר קובי. "אבל במקרה של גברים מול נשים זה לא ככה".
מסיפורם של קובי, משה וגברים רבים אחרים, עולה הנושא הכאוב של תלונות שווא שמגישות נשים נגד גברים. כשאדם מתלונן על שכנו שהטריד אותו ומתברר כי התלונה היתה לשווא, הוא עלול לשאת בעונש של עד חמש שנות מאסר. בשדולה טוענים כי כל זה נכון עד שמדברים על נושא של תלונות על אלימות במשפחה. אז, בשל חששם של השוטרים והמערכת, הם מעדיפים בכל מקרה להאמין לאישה, לכלוא את הגבר או להרחיק אותו מן הבית, גם אם אין לאישה ראיות של ממש.
לחשש הזה נוספת הנחייתה של עדנה ארבל מהתקופה שבה כיהנה כפרקליטת המדינה, שלפיה אדם שהתלונן על עברת מין או אלימות במשפחה וחזר בו מגרסתו בעת המשפט (למשל, אמר שתלונתו היתה תלונת שווא) יש להתייחס אליו בזהירות ולהשתדל שלא להעמידו למשפט. ההנחיה הזו, המונעת מרצון להגן על קורבנות אמיתיים הנמצאים במצב רגיש, 'מכשירה' למעשה הגשת תלונות שווא.
"בעקבות התלונות האלה", מתארת בלום את המצב, "הגבר מורחק מן הבית. הילדים שלו מתחילים לשמוע מה העילה ולפעמים גם החברה מסביב. כשימי ההרחקה עומדים להסתיים, האישה יכולה ללכת לתחנת המשטרה ופשוט להגיד 'אני עדיין לא חשה בטוחה'. אחרי משפט כזה שוב לא יתנו לו להתקרב לילדים".
פעמים רבות, מסבירה בלום, עד שהדברים מתבררים במשטרה חולפים כמה חודשים שבהם האב מורחק מן הבית. הילדים, אם בגלל תחושה שהוא נטש אותם או אם בעקבות הסתה של האם, לא ממש רוצים לראות אותו, וכך מתחיל הריחוק הנפשי של הילדים מן האב.
המשטרה של הנשים
כמה תלונות שווא מוגשות היום?
"הנתונים הם באוויר. כל גורם אומר משהו אחר. היום מתקשרים אלי בסביבות 25-20 טלפונים ביום בנושא הזה. מדובר באלפים. וזה מצבים שאת לא מאמינה. יש לנו רשימה של עורכי דין שזו העצה שלהם לאישה שרוצה להתגרש מהר ולהרחיק את בעלה מן הבית".
כשאתם מדברים על תלונות שווא, יש בזה הליכה על חבל דק מאוד. הרי אלימות במשפחה היא נושא קיים וכאוב. צריך לתת ביטחון לאישה שתרצה להתלונן במשטרה.
"זה בכלל לא חבל דק. מדובר בגול עצמי של המערכת. בשנת 2003 היו 14 רציחות של נשים, מתוכן רק אישה אחת התלוננה במשטרה. זו הסטטיסטיקה של מדינת ישראל. אז אנחנו אומרים שהנשים המוכות האמיתיות ממשיכות להיות מוכות. מי שמגיעה למשטרה זה לרוב תלונת שווא".
אז שוטר צריך להגיד לעצמו: אם האישה הזו מתלוננת אני לא מאמין לה?
"לא. אבל הוא צריך לקבל כלים כדי לדעת להבחין מתי זה אמיתי".
במקרה של הנרצחת האחרונה היה לבעלה צו הרחקה מן הבית.
"נכון. זו היתה תלונה אמיתית, אבל זה לא עזר. המוטו הוא כזה: אדם שרוצה לרצוח את אשתו, צו הרחקה הוא לא מה שימנע ממנו לעשות את זה. זה בדיוק הקטע. כל הטיפול הוא קלוקל. אישה יודעת, במיוחד לאור המקרה האחרון, שאם היא תלך להתלונן עליו הוא עוד יותר יתעצבן וירצח אותה. אז היא לא תלך למשטרה ותמשיך להיות מוכה, וגברים חפים מפשע ייעצרו".
אז מה את בעצם אומרת לשוטרים?
"אל תאמינו לאישה בצורה עיוורת. היום שוטרים לא רוצים לקחת צ'אנס ומעדיפים להשאיר גבר במשך לילה במעצר מאשר שהאישה תחטוף מכות".
זה נשמע הגיוני.
"מצד שני, תחשבי על בעלך או הילד שלך שאומרים לו שיישאר הלילה במעצר. כולם צריכים לשלם את המחיר של אחד?"
דבריה של בלום מקבלים חיזוק ממקום מפתיע: מאמר שפורסם כבר לפני שלוש שנים בביטאון המשטרה ונכתב על-ידי ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי. כותב המאמר מציין כי בכל הנוגע לאלימות במשפחה, מדובר בארבע אוכלוסיות עיקריות, שהחוק מנסה לטפל בהן כאילו היו אחת. הדבר גורם לטיפול לא יעיל, ולכך שמספר הנשים הנרצחות אינו יורד. פרק אחד במאמר מוקדש לנושא תלונות השווא. יחזקאלי מציין כי התופעה יכולה להגיע עד 50 אחוזים מן התלונות המוגשות על אלימות במשפחה.
פעמים רבות מגיעות תלונות השווא האלה לידי פתיחת תיק והארכות מעצר, ולא תמיד הן מסתיימות 'רק' בלילה אחד באבו כביר. יחזקאלי מציין כי הנזק ש"אוכלוסיית תלונות השווא" עושה למערכת הוא גדול. שוטר שנתקל כמה פעמים בתלונת שווא יחשוב שגם התלונה הבאה היא כזו ויזלזל בה.
מדוע איש לא שמע על כך עד כה? יחזקאלי כותב שהמשטרה ומערכת המשפט מסרבים להתייחס לנתונים האלו, משום שהם חוששים מתגובותיהם של ארגוני הנשים ועובדות הרווחה, הרואות את כל המתלוננות כקורבנות.
מזונות לא שווים
מעבר לנושא של המשמורת ותלונות השווא, זועקים אנשי השדולה גם על נושא של מזונות ילדים.
"החוק הישראלי מתבסס על ההלכה היהודית, שחזקת הפרנסה על הבעל. זה התאים לפעם, כשהגבר היה מפרנס והאישה היתה בבית. היום המצב שונה. נשים גם עובדות וגברים גם מעורבים בגידול הילדים", אומרת בלום. "נוצר מצב שבו גברים משלמים בין 80 ל-90 אחוזים מהמשכורות שלהם".
הסעיף בחוק שמסדיר את סכום המזונות שיושתו על הבעל מקורו במשפט העברי. בית המשפט בוחן את כושר ההשתכרות של הבעל, ומטיל עליו, במקרה שהוא רואה שכושר ההשתכרות נמוך במיוחד, סכום של 700 שקלים לילד. אלו נקראים 'לחם וחלב', כלומר צרכים מינימליים של הילדים. מעבר לכך, את ה'שמנת' גובים הן מן האישה והן מן הגבר, לפי משכורותיהם.
בשדולה מנסים לקדם הצעת חוק של חברי כנסת מ'שינוי', שתשית את מזונות הילדים באופן שווה הן על הגבר והן על האישה. מה שקורה היום בפועל הוא שוועדה בין-משרדית מנסה לקדם חוק לאכיפה טובה יותר של גביית מזונות, אבל לא לחלוקה שווה של הנטל. משפטנים מסבירים כי הזמן שמשקיעה האישה בגידול הילדים ומשאביה הפיזיים והנפשיים גם הם 'שווים כסף'.
תופעת חוסר תשלום המזונות היא רחבת היקף. במקרים רבים הדברים מגיעים לידי התערבות של הביטוח הלאומי וההוצאה לפועל. על אדם שנקרא 'סרבן מזונות' מוטלות סנקציות כבדות: עיקול חשבון הבנק עד השקל האחרון, בלי להותיר סכום למחיה, כולל חשבונות ופיקדונות.
בלום והשדולה מנסים לשרטט קו גבול עבה בין סרבן מזונות במזיד לבין מי שאינו מסוגל לשלם את הסכום. "יש כאלה שמרוויחים 3,000 שקל ונותנים 2,800 שקל מזונות, ויש כאלה שמרוויחים 4,000 ¤ ומשלמים 3,000 מזונות. אנשים כאלה הם לא סרבני מזונות, הם פשוט לא יכולים לשלם. בן אדם צריך לחיות בכבוד. האינטרס של כל החברה הוא ששניהם ישרדו, ולא שאחד יפרח והאחד יתמוטט. לספר לך על אנשים שחיים על ספסלים? שגרים בקרוונים?"
אפילו ההוצאה לפועל מתייחסת באופן שונה לחייבי המזונות ולשאר החייבים: "כשמעקלים לאדם כספים ורכוש, משאירים לו חלק מן הסכום למחיה. במזונות מעקלים לו את כל המשכורת. מה הבן אדם הזה אמור לעשות? לא תמיד לגבר בן 40 יש אמא ואבא שהוא יכול לחזור ולגור אצלם".
צעד קטן קדימה
לאחרונה הקימו 'שדולת הגברים' ו'מטה המאבק למען האב הגרוש' ארגון חדש, שאמור להכיל את נשותיהם של הגברים הגרושים. "מתקשרים אלי נשים וגברים שמספרים שהם נשואים בפעם השנייה, אבל המערכת מתפרקת בגלל מה שקורה עם הגרושה. אנחנו בסך הכל רוצות לחיות ולקיים משפחה נורמלית, אבל תלונות השווא והניסיון האינסופי להגדלת המזונות פוגעים בילדים החדשים ובזוגיות שלנו. גם חוסר היכולת של האב לראות את ילדיו מן הנישואים הקודמים הופכים אותו לאומלל, וגם זה משפיע על המשפחה החדשה.
ההיענות לכנס הראשון של 'נשים בצד אבות גרושים' הפתיע אפילו את המארגנים. "הגיעו כל מיני עורכות דין מתל אביב ומירושלים שמטפלות בכאלה תיקים. את לא מאמינה כמה התופעה הזו נפוצה. עכשיו אנשים מתחילים לדבר".
ofralax@walla.co.il
"האפליה מוכרחת"
עורך הדין, פרופסור דב פרימר, מכניס את הטענות של שדולת הגברים לפרופורציה, ומעניק תמונה רחבה וכוללת של המצב הקיים.
פרימר אכן מסכים שקיימת תופעה של תלונות שווא של נשים כדי להשיג יתרון דיוני או אחר, אבל, הוא מסביר, התופעה קיימת גם בחו"ל: "בארצות הברית השופטים יותר מודעים לכך ונזהרים בפסיקתם. בישראל, בגלל תופעת האלימות במשפחה שהיא נגזרת של תופעת האלימות בחברה כולה, שופטים חוששים לזכות את הגברים. גם בשדולת הנשים מודעים לתופעה הזאת, שמכשילה את המאבק שלהן באלימות, משום שהיא גורמת לזילות של תלונות על אלימות ולחוסר אמון של השוטרים במתלוננות".
בסוגיית המזונות, מסביר פרימר, ההנחות היסודיות שהיו לנגד עיני חז"ל בקביעת המזונות עדיין קיימות, ולכן המשפט העברי רלוונטי מאוד. ברוב המקרים הגבר הוא המפרנס העיקרי והאישה היא המטפלת העיקרית בבית. "השאלות העיקריות הן על מי קיימת החובה לפרנס וגם למי יש קדימות בענייני פרנסה, לאב או לילדיו. ההלכה קובעת, והחוק בעקבותיה, שהאב צריך לדאוג לפרנסה ושהילד שלו קודם לו בעניינים אלה. הרי יש ילד וצריך לפרנס אותו.
"יכולים להיות מקרים שבהם בית המשפט לא התחשב מספיק במצבו של הגבר, אבל בגלל מקרים ספציפיים לא זורקים את כל השיטה לפח. לא היינו רוצים להכריח את האם לצאת לעבוד עוד ועוד כדי לפרנס את הילדים. אנחנו כחברה מעדיפים שהיא תוכל לגדל את הילדים בלי לחץ של פרנסה".
באופן עקרוני, פרימר אינו חושב שהשיטה הקיימת היום מקפחת את האישה או את הגבר: "אם מקדשים את ערך השוויון ובודקים לפיו, אז בנושא המשמורת והמזונות הגברים מקופחים ובנושא הרכוש והגט הנשים מקופחות, אבל לחברה יש גם ערכים שהם טובת הילדים, ואם כך ה'אפליה' היא מוכרחת".
חייבים לשלם את המזונות
ביקשנו מחברת הכנסת ועורכת הדין אתי לבני, המשמשת כיושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, להתייחס לכמה נקודות שעלו בכתבה.
"מצוקת תשלום המזונות של הגברים היום נובעת מהמצב הכלכלי הקשה. אבל אני חושבת שחובה היא חובה היא חובה. מי שלא מצליח להשתכר יעבוד עוד ועוד עד שהוא יצליח.
"לגבי תלונות השווא: יש תלונות שווא, אין ספק בזה, אבל הן בטלות ב-60 לעומת התלונות האמיתיות על אלימות. גברים פשוט צריכים לפנות למשטרה ולהגיש תלונה על תלונת שווא. זו הרי עברה פלילית".
אינך חושבת שצריך להכניס איזשהו מנגנון לסינון התלונות, כדי שהן לא יהפכו למכשיר בידי נשים נקמניות?
"המנגנון הוא המשטרה שחוקרת. בכל זאת, 90 אחוזים מן התלונות מוצדקות, ורוב הנרצחות הן נשים ולא הפוך".
בשדולת הגברים טוענים שחברי כנסת מוכנים לשתף איתם פעולה רק בחדרי חדרים.
"הם משתתפים אצלנו מידי פעם בישיבות. מזכירת הוועדה מזמינה אותם כשהנושא רלוונטי. אני חושבת שצריך לתת להם לדבר ולהשמיע את קולם, אבל כל דבר לגופו, ובהתייחס לסיטואציה ספציפית".
שדולת הנשים: "הכל שטויות"
עורכת הדין ציונה קניג-יאיר מנהלת את המחלקה המשפטית של שדולת הנשים. את רוב הטענות שמציגה חני בלום היא דוחה על הסף, בנימה שאיך לומר לא ממש מקרינה כבוד לעמיתים הגברים.
"צריך לגנות את כל מי שמתלונן תלונות שווא, כי כל תלונת שווא יכולה להרוס את החיים למישהו. לפני הכלל של עדנה ארבל הסתובבו עשרות אלפי נשים מוכות, ועכשיו הן מרגישות שיש להן סוף סוף אל מי לפנות. אנחנו רוצות לנגוס בזה עכשיו?"
בסוגיית המזונות טוענת קניג-יאיר שבית המשפט לוקח בחשבון גם את הכנסות האישה, ושהבעיה הגדולה היא הכוח של הבעל לסחוט את האישה שרוצה לקבל גט (בעיקר בבתי דין רבניים החוששים לגט כפוי).
לגבי סוגיית 'חזקת הגיל הרך' מבקשת קניג-יאיר מעמיתיה שלא להיתמם: "כמה גברים באמת רוצים משמורת על הילדים? 50 אחוזים? 40 אחוזים? גם אם יהיו 30 אחוזים שרוצים משמורת על הילדים, נפתח את זה לדיון. אבל אף אחד לא בדק את הנתון הזה. קודם עושים מחקרים, אחר-כך מחליטים באיזה כיוון עובדים", היא מנסה להרביץ תורה בחבריה הגברים.
"אני לא אומרת שלא נשתף פעולה עם שדולת הגברים, אבל מאוד חשוב לי להבהיר שהנושא של תלונות שווא ושל אלימות של נשים כלפי גברים זה לא הרוב. אני מסרבת להכניס את זה לאור הזרקורים, כי זה הוא עוול לנשים שפעלו שנים כדי לצאת ממעגל של אלימות והתעללות".