הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, יצא לסיור שורשים בפולין בעקבות שרשרת הפיגועים הקטלניים בישיבה, וחזר משם כהיסטוריון חוקר שואה. "רבים מבני הנוער הדתיים נשארים עם הכיפה בעקבות המסע לפולין", הוא מנמק את תמיכתו הנחרצת במסע על-פי רוב, נורות זיכרון נועדו לעזור לנו להיזכר בהולכים, באנשים מהעבר שכבר אינם עמנו. אך נראה שנורות הזיכרון שמאוחסנות בין שאר המוצגים בחדרו של הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל וחוקר שואה, מזכירות לבעליהן בעיקר את ההווה. הרב קלמנזון מספר את סיפורן של נורות הזיכרון: "יבואן הזמין נורות זיכרון מאירופה. לשאלת המשווק השוודי באיזו צורה הוא מעוניין, השיב לו הישראלי כי אין זה משנה. כשהגיעו הנורות לארץ הם שווקו בין החנויות השונות, ככל הנראה מבלי שהיבואן בדק אותן. אחד התלמידים בישיבה ראה את הנורות והביא לי אותן. הנה הן", הרב קלמנזון שולף מתוך קופסה נורות מוארכות, שבמרכזן ניצב לא אחר מאשר צלב הקרס, סמלה של המפלגה הנאצית. "את הנורות האלה ייצר עבור המשווק השוודי מפעל ברמאללה", אומר הרב קלמנזון, ומוסיף: "צריך לזכור שאם יש מי שמייצר את הנורות האלו, כנראה יש גם מי שרוכש אותן". הרב קלמנזון, המכונה בפי תלמידיו הרב בני, נולד לפני 48 שנים בשכונת נווה שאנן בחיפה, לאב יליד פולין, ניצול שואה ונטול משפחה, ולאם ילידת רוסיה הקומוניסטית, שלא ידעה הרבה על יהדותה ועל משפחתה המורחבת. ההורים רצו לחסוך מילדיהם כל דיון על מוות, ולכן גם כשנפטרה סבתו היחידה (מצד אמו), כשהיה בכיתה ב', נודע לרב בני על כך רק לאחר הלוויה. מחיקת העבר היתה חזקה כל-כך עד כדי כך שההורים, ששפת אמם היתה יידיש, הקפידו לשוחח עם ילדיהם בעברית בלבד, ואפילו במקום הצ'ולנט והקוגל אכלו בבית משפחת קלמנזון חמין ופשטידה. גורל דומה היה שמור גם לתכנים החסידיים שהאב, ממשפחת חסידי גור וסקרנביץ', גדל על ברכיהם. למרות שהרב בני נמנה עם מייסדי העיסוק בתורת החסידות בישיבות הציוניות, הוא לא קיבל זאת מבית אבא, שביקש להרחיק מילדיו את העבר הקשה. שרידי שואה בבית למרות הניסיונות להסתיר את העבר, המטען רבץ בבית בכל זאת. הרב בני נזכר באנשים מבוגרים שיושבים ומדברים חרישית על מה שהיה "שם": "אצל האודים המוצלים לא מדברים על השואה ועל פולין, אצלם זה 'המלחמה' ו'שם'. אלו הם כנראה מושגים שקלים יותר להכלה". בגלל שהמטען היה בבית, הרב בני חי את השואה כל ימיו. הוא התחנך במוסדות הממלכתיים-דתיים בעירו, כשבשלב מסוים עבר לישיבה התיכונית בנתניה. כבר מגיל צעיר הוא זוכר את עצמו לפני השינה עוסק בדמיונות "איך אני כנער ישראלי, כחייל, מצויד בכל כלי הנשק המאיימים, בא ונוקם את נקמת עמי ומשפחתי בגטו ורשה, מצטרף למורדים ומשנה את פני ההיסטוריה". הדמיונות האלו נשארו בראשו של הרב בני גם כשהתגייס לחיל השריון. "אני זוכר את הרגע הראשון אחרי שקיבלתי את הרובה. באמצע השיעורים בטירונות, המחשבות שלי נודדות אוטומטית לגטו ורשה, לטרבלינקה. הכל דמיון כמובן, אך דמיון מעצב זהות". למרות שהשואה בעבעה אצל משפחת קלמנזון רק מתחת לפני השטח, את לקחיה הפיקו בגלוי במשפחה. במסר הראשון תולה הרב בני את גזרתו הלא צנומה: "עד לפני שנים לא רבות, אבי שיחיה היה נוהג להתעניין האם אני אוכל מספיק, שלא לדבר על זריקת אוכל". הרב בני קיבל גם מסר שחשוב לרכוש מקצוע מכניס כדי לדאוג לפרנסתו. "הדברים הגיעו עד כדי כך שכאשר כבר הייתי אדם מבוגר, ראש ישיבה גדולה למדי, סיפרתי לאבי שאני עומד לסיים את הדוקטורט. אבי שמח ואמר: 'סוף סוף יהיה לך מקצוע'". גם הלקח הלאומי הוחדר בצורה חזקה על-ידי האב: עם ישראל הוא עם שנוא, ועליו לדאוג לעצמו. הרב בני חש זאת על בשרו לאחר הפיגוע הקשה שאירע לפני שלוש שנים בישיבה, שבו נרצחו ארבעה מתלמידיו. גם עובדת היותו תושב התנחלות מונעת מההיסטוריה המשפחתית והלאומית: "במובן מסוים אני פה", הוא אומר, "יותר בגלל השואה ופחות בגלל האבות". מסע אל הנשמה הרב בני למד בישיבת הכותל, ולאחר ששימש כר"מ בישיבת ההסדר בקריית שמונה חזר לישיבת הכותל לשמש כר"מ. בשנת תשמ"ז הקים יחד עם הרב עמי עולמי הי"ד את הכולל להכשרת ר"מים בעתניאל, שהפך במשך השנים לישיבת ההסדר במקום. לראשות הישיבה, ששמה הרשמי הוא "בית ועד לתורה הר חברון", צורף מאוחר יותר הרב רא"ם הכהן, המכהן גם כרב היישוב. למרות שהרב בני היה קשור כל השנים להיסטוריה של עם ישראל, ההתעניינות בשואה בפרט החלה לאחר הפיגוע הראשון בישיבה, "שהעלתה את המספר הגדול ביותר של קרבנות על מזבחו של הקב"ה בשנים האחרונות". בשנותיה הראשונות של הישיבה נרצח ידיד נעוריו של הרב בני ועמיתו להקמת הישיבה, הרב עמי עולמי הי"ד. מספר הרב בני: "הרב עמי היה דמות מאוד נערצת בישיבה, שהיתה אז בחיתוליה. ידעתי שקיימות שתי אפשרויות: או שניקח את הרצח הזה כמנוף, ודווקא בגלל השבר הישיבה תתפתח ותתקדם, או שהיא תתפרק. לא היתה אפשרות שלישית. במשך השנה שאחרי הרצח השקעתי את כל כולי בבניית הישיבה, שהגיעה להישגים גבוהים. אבל הייתי מנותק מעצמי, מעט רגשות נשארו לי כלפי משפחתי וכלפי עצמי. ואז אשתי, יוכי, שהיא פסיכולוגית גם במקצועה וגם הפסיכולוגית שלי, אמרה לי: 'אתה בכלל לא מחובר לנשמה שלך. אני זוכרת שרצית בעבר לנסוע לפולין, לראות איפה וכיצד חיו ונשרפו היהודים בפולין? אולי תיסע לפולין?'" הרב בני פנה לעזרא הרטמן, שהיה מהראשונים בציונות הדתית שעסקו בנסיעות לפולין, וכך החל פרק חדש בחייו, המהווה נדבך מרכזי בהם. בעשרות רבות של מסעות הספיק הרב בני להדריך קבוצות של חילוניים ודתיים, מבוגרים וצעירים. למרות שבפועל מי שביצע את הרצח היו הגרמנים, שכבשו את פולין, הרב בני מספר שאביו עדיין לא התמוגג מהעובדה שהוא נוסע לארץ הולדתו. "אני בהחלט מבין אותו. היהודים שחיו בפולין בין שתי מלחמות העולם כועסים רובם ככולם על הפולנים, ואולי אפילו שונאים אותם. רוב הניצולים אינם רוצים לחזור לשם ולראות פולנים מול העיניים. כהיסטוריון, אני יכול להגיד שיש להם סיבות טובות לכך. פולין באותן שנים התנהגה אל היהודים באופן איום. אבל יש לזכור שבמאות השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה פולין היתה למעשה היחידה שהסכימה לקלוט מספר עצום של יהודים, עד שהפכה להיות התפוצה היהודית הגדולה ביותר". "בכלל," סבור הרב בני, "כשבוחנים את ההתייחסות של הגויים ליהודים, אפשר לומר שנדירים העמים שאין לנו איתם חשבון נוקב. בעניין זה הפולנים אינם שונים מהאוקראינים והרוסים, וגם לא מהשוויצרים והשוודים, שסירבו להעניק מקלט ליהודים. ואפילו לא מההולנדים, האנגלים והאמריקנים, שנתפסים בעינינו כ'טובים'. "בין ההולנדים היו כאלה ששמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים, אך היו גם לא מעט משתפי פעולה עם הנאצים. היה אמנם מי שנתן מסתור לאנה פרנק, אך היה גם מי שהסגיר אותה לידי הנאצים. אותו הדבר גם לגבי האנגלים והאמריקנים, שהיתה להם האפשרות להציל את היהודים לפני ההשמדה ובמהלכה, והם בחרו שלא לעשות זאת. אפשר רק לומר שלפולנים יצא שם רע יותר ממה שמגיע להם ולהולנדים יצא שם טוב יותר ממה שמגיע להם". הרב בני אומר שבטענות אלו, שלא רבים מודעים אליהם, הוא אינו מעוניין לפתוח תהליך האשמה כללי כלפי אומות העולם, אלא רק להוכיח את הטענה שהעם היהודי יכול לסמוך על הקב"ה ועל עצמו בלבד. ברית של דם לסיפור האישי של משפחתו בשואה התוודע הרב בני רק בשלב מאוחר בחייו. "אבי לא סיפר בגיל צעיר לא מספיק התעניינו, ובגיל מבוגר היה לו קשה לספר". רק בגיל מאוד מבוגר נודע לו ששמו המלא, בנימין יוסף, ניתן לו על שם דודו שנרצח בהיותו ילד. "לאבא היה קשה לספר את זה. צריך גם לדעת שהוא נותק ממקורות מידע. הוא אומר קדיש בעשרה בטבת, מפני שהוא לא יודע לא רק איך אלא גם מתי משפחתו נרצחה. אני זוכר במשך שנים את אבי פותח בקביעות את הרדיו בשעה ארבע כדי להאזין לפינה לחיפוש קרובים, כשהוא מנסה לדלות בדל אינפורמציה. המראה של אבי רכון אל הרדיו שפתוח בפול ווליום, וכמעט נצמד אליו כדי שלא לפספס אף מילה, לא סר ממני עד היום". מתוך ששת הילדים שנולדו לו גידל הרב בני חמישה מבלי שידע כמעט דבר על ההיסטוריה של משפחתו. בברית של הילד האחרון החליטו בני המשפחה שלא לוותר לאביהם. "לחצנו עליו ממש לחץ פיזי מתון, שייתן לנו מעט אינפורמציה על שורשינו. גם אז אבי ניסה להתחמק, בטענה שלא מתאים לדון בזה עכשיו, בתוך השמחה, ונדבר על כך בהזדמנות. אך כיוון שידעתי שהסיכויים להזדמנות נוספת קלושים, לחצנו עליו ובסוף הוא סיפר. בעיני, מעבר לזכות להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, הסיפור הזה היה שיאה של הברית". למרות הקשר האישי שיש לו לשואה, צד זה אינו דומיננטי בחיבור שלו לנושא. "אני יהודי ואני קשור לעם היהודי", הוא אומר. "איני קשור יותר למחנה המוות טרבלינקה יותר מלמחנה חלמנו, בגלל שמשפחתי נספתה שם". הרב בני מספר שגם מצד בני הנוער, הוא אינו רואה הבדל בהתעניינות בין תלמידים אשכנזיים לבני עדות המזרח. הרוע הזה אינו אמורפי הרב בני רואה את עיסוקו כחוקר שואה ככזה שאינו עוסק רק בשאלה כיצד הושמדו היהודים: "מבחינתי, התחום שבו אני עוסק הוא כל השורשים של היהדות המזרח אירופית. אי אפשר להתרכז רק בהשמדת היהודים, מבלי לחקור את תרבותם ואת האידיאולוגיה שבה דגלו". אותו הדבר גם ביחס לרוצחים: "אין טעם לעסוק בפרופיל של הרוצחים למיניהם, החל בפוגרומיסטים של מזרח אירופה ומערבה וכלה בנאצים, אם לא ננסה לנתח ולהפיק לקחים מהאנטישמיות ושורשיה". הרב בני עומד על תהליך מסוכן שמתרחש באירופה, שבו מצד אחד צצים בכל מקום מוזיאונים ואנדרטות לשואה, ומן הצד השני האנטישמיות מרימה ראש. "השואה נתפסת כמשהו אמורפי, כמשהו שעשו אנשים רעים לאנשים אחרים, מבלי לעסוק בזהותם של הנרצחים, בעובדת היותם יהודים. לא מנסים להבין מדוע שנאו דווקא את היהודים. כך אתה יכול למצוא אנשים שמבחינתם שמירת זכר השואה פירושה להילחם במדינה עם הפרופיל הכי נאצי שיש מדינת ישראל, כמובן. "תנועות אנטישמיות ונאציות", אומר הרב בני, "נאחזות בשיפולי גלימתו של משה צימרמן, פרופסור באוניברסיטה העברית, שלדעתו הלאומיות היהודית העכשווית היא תופעה קרובה ללאומנות הנאצית". הרב בני נתקל בעצמו בדעותיו של צימרמן לפני כמה שנים, כאשר בהרצאה בקורס להכשרת מדריכים לפולין הוא שמע את צימרמן אומר: "אתם יודעים מה התרגום של המונח 'לאומני' בגרמנית 'נאציונליסט'". הרב בני, המשמש גם כחבר במועצת יד ושם ובוועדה הפדגוגית של בית הספר להנחלת השואה של יד ושם, סבור כי יש להכניס את נושא שנאת ישראל לתכנית הלימודים של בתי הספר. "ראיתי מסעות לפולין שהמושג אנטישמיות לא עלה בהם כלל ועיקר", הוא אומר. "הנאציזם נתפס כרוע אמורפי, ללא זיקה דווקא ליהודים". הרב בני סבור שיש משהו מטעה בהגדרת הנאציזם כפשע נגד האנושות. "בעיני, הנאצים לא היו נגד האנושות, אלא בעד האנושות ונגד היהודים". לדעתו של הרב בני, אדולף היטלר היה אחד האנשים שהבינו יותר יהדות מהי במאה העשרים: "הצורר הזה היה אדם מעמיק. גם אם לא הכיר כל סעיף קטן בשולחן ערוך או במשנה ברורה, הוא תפס את שורשי היהדות, ודווקא בגלל זה הוא נלחם בנו. מי שמבין את היהדות יוכל להבין את השורשים העמוקים של האנטישמיות, מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, ויקל עליו להתמודד איתה". הרב בני סבור כי השבר הפוסט-ציוני ביחס להוראת השואה, כמו גם ביחס לזכותנו על הארץ, נובע מהניתוק מהשורשים של העם היהודי בגולה, "משל התחיל העם הזה בילד הראשון שנולד במושבות בארץ ישראל". חייבים לראות בעיניים בנושא הזה הרב בני אינו מוותר גם לציונות הדתית, בכך שהתחילה את השורשים האידיאולוגיים ברב קוק והתעלמה מהשורשים של הרב קוק עצמו, מתנגד מצד אביו וחב"דניק מצד אמו. הרב בני מדגיש כי הוא מדבר כאדם שמרגיש קרוב לרב קוק: "יש לי בן שקוראים לו אברהם יצחק, וזה לא על שם שום סבא. תמונת הרב היחידה שיש לי בבית היא תמונתו של הרב קוק. אף-על-פי-כן אני אומר שמי שמתחיל את החינוך שלו לאמונה ברב קוק ומתעלם מהשורשים המזרח אירופיים ומהשורשים של העדות האחרות שיצפה להרבה דתל"שים בגבולו". עיסוקו המרכזי של הרב בני הוא ההוראה בישיבה, והעיסוק בסוגיות הגמרא תופס את רוב זמנו. "אם השיעורים בגמרא יהיו בלתי הולמים החבר'ה יצביעו ברגלים". יחד עם זאת, הרב בני מאמין כי גם בישיבה יש לחבר את התלמידים לשורשיהם ההיסטוריים והתרבותיים. הוא מעביר בישיבתו שיעור ב'התפתחות הזרמים החברתיים והתרבותיים בחברה הישראלית המודרנית', שם הוא מלמד את ההיסטוריה של עם ישראל ואת שורשיה הדתיים. הוא מלמד גם במכללת יעקב הרצוג, קורסים בחסידות, היסטוריה של עם ישראל, שואה ושנאת ישראל לדורותיה. הרב בני עומד בסיום לימודי הדוקטורט שלו בנושא השואה מטעם אוניברסיטת בר-אילן, אך מאז הפיגוע בישיבה, לפני כשלוש שנים, הוא מתקשה בהשלמת הפרק האחרון של העבודה. כאמור, הרב בני מקדיש חלק ניכר מזמנו להדרכת מסעות לפולין. בנושא זה, שעליו ניטשת מחלוקת בין הרבנים, מבקש הרב בני לומר כי מסע זה מחזק בקרב נערים רבים את הקשר לתורה ולריבונו של עולם. לדבריו, רבים מחליטים בעקבות המסע להשאיר את הכיפה, ללכת לישיבות ולמכינות, ואפילו להגדיל את הכיפה (במובן המטאפורי של הביטוי). לטענתו, מדובר בכלי החינוכי החזק ביותר של מערכת החינוך עד שהתלמיד מגיע לישיבה גבוהה. "מאותן סיבות ששולמית אלוני ויוסי שריד מתנגדים לנסיעות לפולין אני תומך". הרב בני אינו מעוניין להתפלמס עם המתנגדים, אך לדבריו, המכנה המשותף לכל הרבנים שמתנגדים לנסיעות הוא שהם לא היו שם. "מי שלדעתי הוא המחנך מספר אחד כיום, מורי ורבי הרב חיים דרוקמן, התנגד בתחילה לנסיעות. אמרו לו שמן הראוי שאדם כמוהו יצא קודם בעצמו, לראות במה מדובר, ורק אחר-כך יביע את דעתו. הוא יצא, והיום תכנית המסע לפולין בישיבה התיכונית שבראשותו, 'אור עציון', היא פרוייקט של שנה שלמה". הרבנים לא ברחו כחבר מועצת יד ושם, מהו היחס של המוסד הזה לצד הדתי של השואה? הרב בני: "הציבור הדתי איחר להבין את חשיבותה של השואה ככלי חינוכי מעצב. היו לנו מורשות גדולות תורניות נוספות שרצינו להנחיל, והזנחנו את העיסוק בשואה. העיסוק בשואה הפחיד גם מבחינה תיאולוגית, כיצד להסביר את השואה מול מציאותו של אב רחום בשמים ויחסו לבנו האהוב. זה גם הפחיד מבחינת היחס לנושאי דגלה של היהדות, הרבנים. האם הם הורו לעלות לארץ? האם הם צפו את השואה? האם הם הנהיגו כמו שצריך? הדתיים פחדו מזה. "אין ואקום, ועל המורשת הזו השתלטו אנשי השמאל הציוני החילוני, שניכסו את מורשת השואה לאג'נדה התרבותית והפוליטית שלהם. הם הפכו להיות מקורות המידע שלנו בכל הנושא הזה. אנחנו חשבנו שנצא ידי חובה באמירת קדיש ביום הקדיש הכללי, והתוצאה היא המיתוס השקרי ברובו ש'הרבנים שברחו', שאותו מכיר כל נער בישיבה תיכונית". בקשר למיתוס הזה, מציין הרב בני כי בניגוד לרוב המנהיגים החילוניים שברחו, נשארו רוב המנהיגים הדתיים בקהילותיהם, "אף-על-פי שבאותה שעה היה לכאורה יותר צורך במנהיג החילוני מאשר במנהיג הדתי הזקן". גם ביחס לרבנים שכן נמלטו על נפשם, אומר הרב בני כי יש להחליף את הביטוי 'הרבנים שברחו' בביטוי 'חסידויות ששרדו'. העובדה שחוקרי השואה באו ברובם מכיוון פוליטי מאוד מסוים גרמה לא רק להפקת לקחים שמתאימים לאותו כיוון, אלא גם לעיוות העובדות ההיסטוריות. "כולם שמעו על הארגון היהודי הלוחם אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', שהיה מורכב מאנשי תנועות השמאל. אך מעטים שמעו על האצ"י, ארגון צבאי יהודי, בפיקודו של פאבל פרנקל, שהורכב מאנשי בית"ר ומאנשים שהיום היו נקראים 'דור הכיפות הסרוגות'. מי שיעיין בספרו של יוסף קרמיש יגלה שבעיני הגרמנים, המלחמה הקשה יותר היתה מול הארגון השני דווקא. האם בחור מהציונות הדתית שמע פעם את השם ר' אריה ליב בלנקפוס, שהיה הדיין של העיר מאקוב והנהיג את המרד של אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ?!" לדעתו של הרב בני, לימודי ההיסטוריה בכלל והשואה בפרט הם דרך מעולה להקנות ערכים לתלמידים. "ההיסטוריון העמוק ביותר שקם לעם ישראל לדורותיו עונה לשם אברהם יצחק הכהן קוק, והוא אמר שמי שאין לו עבר אין לו גם עתיד". מהטלאי הצהוב לסרט הכתום הרב בני אומר כי הציבור הדתי שוכנע שיש להתבייש בעברו, אך יש לזכור כי גם אם העבר, החל בפשוטי העם וכלה ברבנים, אינו מושלם, הוא מעורר התפעלות וביכולתו לחזק ולהעמיק. הוא מייחל לכך שהדבר שקרה ללימוד התנ"ך, שבעבר נלמד כחלק ממקצועות החול לבגרות והיום ברור לכולם שהוא הבסיס לבניין הרוחני, יקרה גם ללימודי ההיסטוריה, כחלק מהציווי "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". בנוגע להסבר האמוני לשואה, הרב בני מלמד את תלמידיו את השיטות השונות. הוא אומר שלו עצמו אין חידושים בנושא, מעבר למה שאמרו גדולי ישראל. יחד עם זאת, חשוב לו להדגיש שמותר לאדם להגיד שהוא לא יודע. "הייתי מבקש ממחנך שיודע לתת תשובה לכל שאלה שיזדהה, כדי שאוכל להזהיר את ילדי ישראל מפניו. הנוער שלנו מספיק בוגר כדי להבין שיש נושאים שאולי אף פעם לא נבין בהם את יד ה'. "השאלות שיש לי על הקב"ה הן לא רק בנושא השואה. אין לי תשובה לשאלות מדוע הוא פגע בתלמידי הצדיקים, ומדוע אמו של אחד מתלמידי אובחנה בימים האחרונים כחולת הסרטן. אין לי אפילו תשובה לשאלה מדוע קהילות שלמות גורשו מנחלתן בארץ ישראל לפני כמה חודשים. מי שבונה אמונה על יסוד של הבנה, סופו שיתרץ תירוצי סרק או יכפור בעיקר". הרב בני אומר כי בדור שלנו, מי שמוריד את הכיפה אינו עושה זאת בגלל שיש לו שאלות על הקב"ה, אלא דווקא בגלל שאין לו שום שאלה עליו. "אני לא מבין את אשתי וילדי, ודווקא את הקב"ה רוצים שאבין עד הסוף?!" הוא שואל. הרב בני מספר, "מבלי להשוות כמובן", על החיבור שנעשה לו בין ייסורי העבר לייסורי ההווה. למרות שכל דיבורו הוא ברגש רב, כאן הוא מתרגש במיוחד. "בחודש אלול האחרון, כשנסעתי לפולין עם ישיבת 'אורות יהודה' שבאפרת, השמעתי לפי תומי את הניגון 'תפילה לעני כי יעטוף', שלקחתי מתוך הדיסק 'ימים כתומים'. ראית שם חבר'ה שהתפרצו בבכי שלא היה להם כל המסע. מבחינתם, זה החיבור של העבר אל ההווה. אנחנו נוסעים לא רק אל השואה, אנחנו נוסעים אל הגורל היהודי". קבורה מאוחרת בחדר העבודה של הרב בני עומדים, לצד מאות ספרים בנושאי השואה ("שמשום מה דווקא אליהם נמשכים התלמידים, יותר מאשר לספרי הקודש"), גם מוצגים שונים שהביא איתו מ"החפירות הארכיאולוגיות", כלשונו, שערך במסעותיו לפולין. מאחורי כל אחד מהמוצגים שהראה לי הרב בני מסתתר סיפור מזעזע, שאפילו מי שרגיל בסיפורי שואה מתקשה לעמוד מולם. הנה הסבון המפורסם שקיבלו אסירי המחנות. ניצולי המחנות מאמינים עד היום כי הסבונים האלה עשויים משומן יהודי טהור, דבר שאיננו נכון, משום שכך פענחו להם הנאצים את ראשי התיבות RJF, שבהם אפשר להבחין עד היום. והנה חתיכת ברזל. לפעמים, נוסף לחפירות עורכים משתתפי המסע גם קבורה. כך קרה במחנה ההשמדה חלמנו, שלאחר סגירתו הפך להיות משחטת חזירים. המשלחת שהוביל הרב בני עסקה בהפרדת עצמות החזירים מעצמות האדם והבאת האחרונים לקבורה. בין לבין נמצאה גם חתיכת הברזל הזו, שהיא בעצם שריד לעגלת תינוק. מסתבר שהגרמנים השתמשו כברזל לחיזוק הבטון של המשרפות בשלד של עגלות תינוק, לאחר שלתינוק שהשתמש בעגלה כבר לא היה צורך בה. סיפורן של חתיכות הסיד שמחזיק הרב בני בשקית ניילון קטנה מצמרר אף יותר. לרב בני נודע כי הנאצים, שחיפשו דרכים 'נקיות' להיפטר מהיהודים, עשו ניסוי ביער בצפון מערב פולין וזרקו כאלפיים יהודים לתוך בור עם סיד חי. לאחר שהוכנסו היהודים לבור, שפכו הנאצים מים, שעוררו בעבוע של הסיד עד לחום של 200 מעלות, וכך היהודים נשרפו חיים. לאחר מחקר איתר הרב בני את האתר ולקח משם דגימות של הסיד, שבדיקה במכון ויצמן אישרה שהן גושים של DNA. הנה רצועת תפילין, כשהבית נמצא ביד ושם. ליד העיירה החסידית איזביצ'ה ישנו קבר אחים, מעשה ידי מכבי האש הפולנים. כשהיינו שם, אחד הבחורים שיחק לפי תומו באבן, שלפתע ראו בה חורים, מה שהוכיח שהמדובר הוא בגולגולת אדם. במסע הבא ארגן הרב בני קבורה של העצמות והשלדים (שחלקם היו עדיין בנעליים לרגליהם). על אחת הגולגלות מצאו חברי המשלחת חפץ תפילין של ראש. אפשר רק לדמיין את הסצנה המזעזעת אך נוראת ההוד הזו: יהודי הולך למות על קידוש השם כשהוא מעוטר בתפילין.
