למרות שדעותיו, ולא רק בנושא הפוליטי, אינן תואמות תמיד את הרוח השלטת בעולם התורה הדתי-לאומי, דומה שאין חולק על גדולתו בתורה של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון. בראיון שערכתי עמו ניסיתי לעמוד על כמה נקודות יסוד במשנתו בנושאים מגוונים: מדרכי לימוד תורה והעיסוק במדעי הרוח ועד יחסו למדינת ישראל ולמסירת שטחים, כשבדרך נגעתי בעוד כמה וכמה נושאים.


"הלימוד של בריסק לא מתאים לכל אחד, מצד נטיית הנפש; ישנם כאלו שאם אין להם תחושה שקיבלו תשובה לכל שאלה פרטית בסוגיה הם לא מרגישים טוב. אני בכל זאת חושב שכדי להגיע לאמיתה של תורה כל אחד יכול להשתמש בזה – אם יש לו סבלנות, אבל איני יכול לומר שזה מתאים לכל אחד"
הרב ליכטנשטיין הוא המייצג המובהק ביותר של שיטת הלימוד הבריסקאית בעולם הישיבות הדתי לאומי. שיטת לימוד זו, שמוצאה בעולם התורה הליטאי, בנויה על ניתוח אנליטי של הסוגיה ההלכתית וחתירה למציאת יסודותיה הפנימיים.
כתלמידו המובהק וכחתנו של הרי"ד סולובייצ'יק – נכדו של ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק, מייסד השיטה – הוא מאשר שלמרות שאינו מתיימר להיות נציג מובהק וראוי של השיטה, "הכיוון הכללי של ניתוח הבעיות והמושגים הוא בגדול הכיוון של בריסק".

לומדים בדרך אחרת

ידוע שר' חיים מבריסק, למרות היותו רבה של העיר בריסק לא עסק באופן אישי בפסיקת הלכה. האם מכאן אפשר ללמוד כי שיטת הלימוד הבריסקאית אינה מתיימרת לפסוק הלכה למעשה?

"יש כאן שני עניינים שונים", משיב הרב ליכטנשטיין. "העניין הראשון הוא תפיסת תפקיד הרב במשנתו של ר' חיים. למרות שר' חיים היה רבה של בריסק, הוא לא ראה את עיקר תפקידו כפוסק. לצורך פסיקת הלכה הוא החזיק מורי הוראה שענו לשאלות הציבור. כך נהג גם רבה של וילנה, ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי. את עיקר עיסוקו הוא ראה בהכוונת המדיניות של העיר, כפי שהרמב"ם מגדיר את מצוות מינוי שופטים ושוטרים. מאביו (ר' יוסף דב הראשון, רבה של בריסק ומחבר שו"ת 'בית הלוי') למד ר' חיים גם שהעיסוק בחסד הוא אחד מתפקידיו המרכזיים של הרב.

"העניין השני נוגע לשיטת הלימוד של בריסק, שעסקה ביסודות ושורשים. מחוללי השיטה גרסו כי יש לעסוק בראש ובראשונה במונחי יסוד ובמקורות יסוד, כך שמצד אחד הושם דגש חזק על דברים שאחרים הזניחו, ומצד השני דברים ששיטות לימוד אחרות הדגישו מאוד, כמו ההסתמכות על פוסקים מאוחרים, לא היו מרכזיים בבריסק. ר' חיים ראה את עיקר דרכו של פוסק בליבון מושגי יסוד. ר' משה סולובייצ'יק, אביו של הרב (הרי"ד סולובייצ'יק) אמר שהפסיקה צריכה להיות על-פי הראשונים, עם בדיקה מסוימת בשולחן ערוך, שתוודא שלא טעינו במסקנות וחרגנו ממסורת הפסיקה. העיסוק באחרונים מסוימים וסיכומי פוסקים אכן לא היה דבר עיקרי אצל ר' חיים".

האם דרך זו מתאימה לכל אחד?


"בדורות האחרונים, מאז יסוד 'בית יעקב', גוברת התחושה שלימוד תורה לנשים הוא רצוי. אני רואה זאת כלכתחילה, למען חיזוק האישיות הרוחנית ולהעמקת עבודת ה'. כל זה נכון בוודאי לגבי הציבור הדתי-לאומי, שבו האופציה שהחזיקה את הסבתות שלנו כבר איננה רצינית. אני גם רואה את הצורך הזה אצל הנשים שאני חי בקרבן"
"מבחינת המבנה האינטלקטואלי והאנליטי, לא כל אחד מתאים לכך. ישנם בחורים שבשבילם לימוד עיון מול לימוד הלכה בדרך הרגילה הוא כמו שחייה בים הגדול והמפחיד מול שחייה בבריכה, שבתוכה מצליחים להסתדר. הלימוד של בריסק לא מתאים לכל אחד גם מצד נטיית הנפש; ישנם כאלו שאם אין להם תחושה שקיבלו תשובה לכל שאלה פרטית בסוגיה הם לא מרגישים טוב. אני בכל זאת חושב שכדי להגיע לאמיתה של תורה כל אחד יכול להשתמש בזה – אם יש לו סבלנות, אבל איני יכול לומר שזה מתאים לכל אחד".

מה דעת הרב על לימוד בעיון מול בקיאות היקפית בכל הש"ס?

"כשאדם לומד סוגיה בשיטה שעליה אנו מדברים הוא לומד את הטקסט לא רק לצורך הטקסט הנלמד, אלא ברמת ניתוח כזו שהטקסט ישמש לו כמפתח גם לחמש סוגיות אחרות. הדבר נכון גם לגבי ההפריה הגדולה שיש כאשר דרך חשיבה של מקום אחד מועתקת למקום אחר, למשל דרך החשיבה של סדר קדשים שמועתקת ללימוד סדר נשים.

"ר' חיים עוזר אמר כי ר' חיים מבריסק בקי יותר מהרוגצ'ובר (ר' יוסף ראזין, רבה של דוינסק בזמנו, שנודע כבקי מופלג), כיוון שמה שראה ר' חיים בתוספות בעיונו הרוגצ'ובר לא ראה. כך נקנית בקיאות מושגית, שבעזרתה לומדים להכיר מושגים שונים ברחבי הש"ס, אם כי יש כמובן ערך ומשקל אף לרכישת בקיאות רדודה. אני מבין ביקורת שמותחים אנשים שונים על הלומדים בשיטת בריסק, שהם לעתים יודעים מצוין קטעים מסוימים אך במקומות רבים אחרים אין להם שום ידיעה, אבל צריך לזכור שישנם מרכיבים שונים של בקיאות".

דרכים בעבודת ה'

מה לגבי לימוד תנ"ך?

"קשה לי לומר לך מהי גישת בריסק בעניין. אני באופן אישי חושב שחשוב ללמוד תנ"ך, וכך גם גדלתי. הגישה בליטא, כמקובל מהגר"א, חייבה את לימוד התנ"ך. שני רבותי לבית בריסק, הרב ואחיו הרב אהרן, ידעו תנ"ך היטב. כך גם אחרים מהמסורת הליטאית שהכרתי, כמו מורי ורבי הרב יצחק הוטנר, הרב יעקב קמינצקי והרב אהרן קוטלר, שהיתה להם שליטה משמעותית בתנ"ך".

מה לגבי לימוד קבלה?

"הרב אישית עסק בקבלה, אך את זה הוא לא ינק מאביו ומבריסק, אלא ממקורות אחרים. הוא היה אדם רחב אופקים מבחינה לימודית, והייחודיות שלו היתה היותו איש אשכולות בעל יכולת לחבר בין עולמות שונים. בליטא היו כמה תלמידי חכמים גדולים שהיו גם מקובלים גדולים. הגר"א עסק הרבה בקבלה, בודאי בשנותיו האחרונות. גם תלמידו ר' חיים מוולוז'ין עסקו הרבה בקבלה, אך בישיבתו לא עסקו בכך. הרב קוק בוגר וולוז'ין עסק בכך, אך זה לא היה חלק מהיעדים הלימודיים המרכזיים. אהיה מאוד מופתע אם אמצא היום מישהו בישיבות בריסק שעוסק בקבלה".

כיצד הרב מתייחס לחלחול מתודות אקדמיות לבית המדרש?


"נפש האדם היא מציאות רוחנית, והספרות היא הכרת הבריאה בפסגתה. 'עקוב הלב ואנוש ומי ידענו'. כשלמדתי ספרות אנגלית רציתי ליצור הכרות עם אותו 'לב עקוב' בשתי קומות: נפש היוצר ונפש היצור. באותו שיר ומחזה – במי אתה נפגש, מי מצויר שם, וכיצד הוא מתמודד עם עולמו, עם הזולת ועם הקב"ה"
"ישנם דברים שאני רואה בחיוב, כמו הנגישות למקורות יסוד, תשומת הלב לגרסאות, והיכולת לראות, בעיקר בראשונים, את השתלשלות והתפתחות ההלכה, כי רבים לא יודעים מי בא לפני מי. אבל ישנם דברים שאותם אני רואה בשלילה, לא רק בצד המתודי הצר אלא מצד כל העניין של ההתבטלות בפני הראשונים – דבר שאין בדרך כלל בעולם האקדמי, חוץ מאצל חריגים. אין שם אש קודש של הערצה לראשונים, אלא של הרגשה כאילו אני עומד מול חז"ל, או לצדם. בנושא הזה יש לי הסתייגות ברורה מאוד, אבל ודאי שישנם כלים מתודיים ראויים לשימוש. קורה שגם אני משתמש בכלים אלו, אם כי לא בצורה גורפת ושוטפת. איני מצוי בעולם הזה לעומק".

חוכמת נשים

מהו הכיוון שאליו הרב חושב שצריך להתפתח לימוד התורה של נשים? האם עד כדי כך שהן ישמשו כרבניות, כפוסקות הלכה או אפילו כדיינות?

"יש כאן שתי שאלות שונות, שבמשך הזמן נוצר ערבוב ביניהן. שאלה אחת נוגעת ללימוד התורה בפני עצמו, הן הלימוד בכלל והן לגבי רמת העומק המתבקשת. בשאלה זו ישנם חילוקי דעות בין חכמי ישראל: מצד אחד ברור שהיו במהלך ההיסטוריה נשים חריגות שלמדו תורה ברמה גבוהה, ומצד שני ברור גם שלא היתה מסורת של לימוד תורה אינטנסיבי לנשים כמו שהיתה לגברים.
"בדורות האחרונים, מאז יסוד מוסדות 'בית יעקב' בעידודם של ה'חפץ חיים' והרבי מגור, גוברת התחושה שלימוד זה הוא רצוי. אמנם ישנה מחלוקת לגבי המינון, אם רק משניות או גמרא, אם דווקא מסכתות מסוימות או כל המסכתות, וכן אם זה לכתחילה או בדיעבד. אני רואה זאת כלכתחילה, למען חיזוק האישיות הרוחנית ולהעמקת עבודת ה'. כל זה נכון בוודאי לגבי הציבור הדתי-לאומי, שבו האופציה שהחזיקה את הסבתות שלנו כבר איננה רצינית. אני גם רואה את הצורך הזה אצל הנשים שאני חי בקרבן.
"אני חושב שלימוד תורה לנשים יש למדוד לא רק במובן הצר אלא בראייה כוללת, במשמעות של האישה כשלעצמה כיצור רוחני, כאם ואישה, כמורה וכחלק מהקהילה. האפשרות של האישה למלא את תפקידיה השונים תלויה בלימוד התורה שלה, כמו שיכולתם של הגברים למלא את תפקידם תלויה בלימוד התורה שלהם. בציבור החרדי זה קצת שונה. שם יש תרבות אחרת, וייתכן שזה נחוץ פחות. אולם לגבי הציבור הדתי-לאומי אני לא אומר את מה שאמרתי בדיעבד, אלא זו באמת רמה אחרת של עבודה, לנשים שזוכות לכך.

"ישנה שאלה אחרת, משנית בחשיבותה. אני מבין שישנן נשים שחשוב להן למלא תפקידים פורמליים מסוימים, אבל עלינו לגשת לשאלות אלו מבחינה רוחנית: מי אני ומי את. הזהות חשובה יותר מהיכולת למלא תפקיד כזה או אחר. זה שאישה אינה יכולה להיות שליח ציבור, זה לא בגלל שהיא איננה יודעת להתפלל. ישנה מסורת מסוימת לגבי תפקידים מסוימים, כמו רב, דיין וכדומה, שיוצרת חלוקה מסוימת בתוך הקהילה. היום, והדבר ילך ויגבר בעתיד, ישנה התייחסות לדעות תורניות שיביעו נשים, ולאו דווקא כפוסקות הלכה. אין לי ספק שישמיעו וישמעו זאת יותר, ופוסקים גברים יתחשבו בדעתם יותר ויותר.


"אינני רואה את רעיון ההתכנסות בעין יפה, ולא רק מפני שאני גר בגוש עציון ומזדהה עם המתיישבים. אינני מבין את ההיגיון בלתת את כל הקלפים. זה בנוי על תקווה מסוימת שהכל יסתדר והפלשתינים יהיו מרוצים ויפסיקו להתמודד איתנו. יש כאן אמון יותר מאשר היגיון"
"לאן זה יוביל? גם בתחום זה וגם בתחומים אחרים משכתי את ידי מנבואה ביחס לעתיד. כשהרב קופרמן ייסד את המכללה בבית וגן, לפני כמעט ארבעים שנה, איש לא חזה שזה יובילנו עד הלום. איני רוצה להיות נביא, אבל ייתכן שבהמשך פוסקים יצטרכו להתמודד עם שאלות בתחום זה, של מילוי תפקידים בקהילה על-ידי נשים. יש לזכור כי זו אחריות שמוטלת עלינו. אנו רוצים שהציבור הדתי-לאומי יהיה מסור לתורה. עלינו לעשות דברים מסוימים לחינוכם של נשים גם בדור הזה, כדי לקדם את בת ישראל ואת כלל ישראל, מתוך יראת שמים ומתוך כוונות אמיתיות".

הרוח והאדמה

הרב הוא דוקטור לספרות אנגלית. בדרך-כלל, אם יש תלמידי חכמים עם תארים אקדמיים הם במקצועות שימושיים, כמו מדעי הטבע או רפואה.

"אתה צודק. אם הייתי מחפש מקצוע, הייתי הולך להיות מהנדס או סנדלר. אבל אני חיפשתי משהו שיקדם אותי בעולם הרוח. אמנם עולם הרוח הוא אליה וקוץ בה: מצד אחד הוא עלול להוות תחליף לאמיתה של תורה, וזה מסוכן. מצד שני, במקרה שהדברים משתלבים עם עולמה של תורה וערכיה, יש כאן תמונה מושלמת יותר מאשר בלימודי הנדסה.

"אני בהחלט מודה שתחומים כמו מתמטיקה, הנדסה ומקצועות שימושיים אחרים הם נטרליים – מצד אחד אין סיכוי רציני שהם יסכנו את עולמו הרוחני של האדם, אך מצד שני הם לא יוסיפו הרבה לעבודת ה' שלו. עולם הרוח, לעומת זאת, יכול לתת יותר אך גם לקלקל יותר. מי ש'פועל ה' לא ראה' זוכה לביקורת נוקבת אצל חז"ל. על-פי מסורת חז"ל, 'פועל ה'' המשמעותי ביותר הוא האדם. כך יוצא מתוך הפסוקים וכך מורה גם הגישה ההומניסטית.

"נפש האדם היא מציאות רוחנית, והספרות היא 'רוח ממללא' בריבוע, והיא הכרת הבריאה בפסגתה. מצד שני, אפשר לראות כאן צוהר נפתח לנשמות גדולות וליצירות רוחניות. 'עקוב הלב ואנוש ומי ידענו'. כשלמדתי ספרות אנגלית רציתי ליצור הכרות עם אותו 'לב עקוב' בשתי קומות: נפש היוצר ונפש היצור. באותו שיר ומחזה – במי אתה נפגש, מי מצויר שם, וכיצד הוא מתמודד עם עולמו, עם הזולת ועם הקב"ה.

"מובן שכדי שאדם יפיק את מלוא התועלת הטמונה בכך יש להסתכל בכל זה דרך משקפיים תורניים. אם אדם אינו מספיק מושרש בעולמה של תורה, הוא לא יוכל לחוות זאת בצורה הנכונה. תלוי גם איזו ספרות אתה קורא. יש דברים נשגבים ויש זבל, ולא תמיד אדם יודע לעשות את ההבחנה. בספרות העבר היה ברור אלו יצירות הן טובות ואלו רעות, אולם בספרות המודרנית האור והחושך משמשים בערבוביה, ואפשר ליפול בפח".

מה יחסו של הרב למדינת ישראל?

"איני רואה את המדינה כפי שהרב צבי יהודה ראה אותה. לפני שלושים שנה הרב גורן 'שטף' אותי על כך שאמרתי שיש בעיות מסוימות דווקא בגלל שיש לנו מדינה. אם אתה שואל אותי אם אלו פעמי משיח – לדעתי התשובה היא לא. אך אם לייסוד מלכות ישראל ולשיבה לארץ ישראל ישנה משמעות רוחנית ופוטנציאלית דתית עמוקה – התשובה היא כן. היכן בסקאלה של גאולה זה נמצא? יש כאלה ששבילי הרקיע נהירים להם כשבילי ירושלים. אני איני כזה. אני רוצה להאמין שהערך שאני מייחס למדינה הוא אכן נכון, ואיני מעוניין להשלות את עצמי ביחס למה שקיים כאן.

"לא הייתי מתחבק עם משה דיין, כמו שאחרים עשו. אני חושב שאסור להסתנוור מהמציאות ויש להבין את הקשיים האמיתיים שיש במדינה. למרבה הצער, חלק מהאוכלוסייה במדינה רחוק ומתרחק מזהות יהודית כפי שאנו תופסים אותה, אבל אני לא חושב שצריך לתרגם זאת לריחוק, לא רק מהעם אלא גם מהמדינה. אם נגזר עלי לשגות בהערכתי את המדינה, אני מעדיף להעריך אותה יותר מדי ולא פחות מדי. אך יש לזכור שלא הכל אנו חייבים לתרגם למונחים משיחיים, וגם אם נאמר שתקופתנו היא בדרגת 'בית שני פלוס', זה גם משמעותי מאוד".

שאלה של ביטחון

דעתו של הרי"ד סולובייצ'יק, שהרב ממשיך בה, היתה ששאלת השטחים היא שאלה מדינית ולא הלכתית, ולכן מותר למסור שטחי ארץ ישראל תמורת שלום. מה דעתו של הרב היום, כשאויבינו אינם מוכנים להשלים עמנו גם כשהממשלה מוכנה למסור להם שטחים?


"הרב קוק פתח אופקים רחבים לעולם התורה והמחשבה, שעם חלקם אני מזדהה, כמו הכיוון הכללי של ההתייחסות לעולם שבתוכו אנו חיים. ישנם דברים שעמם אינני מזדהה כל-כך, כמו האופטימיות המופרזת – קשה לקרוא את 'אורות' אחרי השואה. יש דברים בתורת הרב קוק שהם מרחיקי לכת ביותר מבחינה תיאולוגית, ושם אני עם החרדים"
"הרב לא סבר חס וחלילה שניתן לשכתב את גבולות הארץ שכתובים בפרשת לך לך, ומעולם לא גרס שאין למסירת שטחים משמעות הלכתית. כוונתו היתה שלאחר בחינת הסיכונים שאורבים לנו, מותר ורצוי להגיע לפשרה טריטוריאלית. לא מתוך זלזול בארץ אלא מתוך ראיית המכלול. האם היום זה לא יועיל? איני יכול לתת שבועה דאורייתא לכך. נכון שיש סיכון ביטחוני במסירת השטחים, אך חוסר מעש לא יפתור את הבעיה. שש שנים מדינת ישראל קפאה על השמרים, ופרצה מלחמת יום הכיפורים. יש סיכונים לכל מקום שלא נלך. אני מבין את מי שבא ואומר שהסיכונים הם 50-50, לכן הוא לא מוסר שטחים כדי שתהיה לפחות ארץ ישראל בידינו. אבל השאלה היא אם זה באמת 50-50".

"הקושי הגדול בכל הנושא הזה הוא שאין לנו מעבדה שבה אפשר לנסות זאת. אלו שדגלו בעבר בנוסחה של 'שטחים תמורת שלום' אמרו: 'בואו ננסה בהדרגה – נראה איך זה עובד בשטח'. אך בצורה רצינית זה קשה, והאחריות להכריע לכאן או לכאן היא כבדה מאוד.

"אנשים שמתנגדים בתוקף לפשרה טריטוריאלית רוכבים על שני סוסים – מצד אחד הם אומרים שזו מצווה דתית, שדינה 'ייהרג ובל יעבור', ומצד שני הם אומרים שמסוכן למסור שטחים. אני ואנשים כמוני עושים הפרדה ברורה בין שני הנושאים. אם מבחינה ביטחונית זה מסוכן – יש לשקול זאת לפי אמות מידה ביטחוניות, וזה לא פשוט. אך אם זה טוב מבחינה ביטחונית וזה יכול לייצב את נוכחותנו באזור, השיקול הערכי של מצוות יישוב הארץ הוא העקרוני; אם למרות שזה ייטיב את מצבנו זה אסור, או שמא אז זה יהיה מותר".

לגבי ההתנתקות הרב אמר שהוא אינו יודע אם היא טובה. מה לגבי תכנית ההתכנסות?

"אינני רואה את רעיון ההתכנסות בעין יפה, ולא רק מפני שאני גר בגוש עציון ומזדהה עם המתיישבים. אינני מבין את ההיגיון בלתת את כל הקלפים. זה בנוי על תקווה מסוימת שהכל יסתדר והפלשתינים יהיו מרוצים ויפסיקו להתמודד איתנו. יש כאן אמון יותר מאשר היגיון. זה לא כמו ההתנתקות דאשתקד, שאז הכל היה שונה. שאלת ההתכנסות אינה מעמידה אותי בפני עימות בין ערך שלמות הארץ מחד גיסא וביטחון מאידך גיסא, כי איני רואה שיש כאן ביטחון ושלום. אך בקשר לעיקרון, אם תיווצר מציאות שבה יהיה סיכוי לשלום – זה כבר משהו אחר".

ישנן טענות שמוסריות היתר שצה"ל כופה על עצמו מסכנת חיי חיילים ואזרחים יהודים ומנוגדת להלכה. מה הרב אומר על כך?
"קשה לי להתייחס לשאלה זו, מפני שהעובדות בשטח אינן נהירות לי, ומשום שפשר המושג 'מוסריות יתר' אינו ברור. עצם הביטוי טעון, בהיותו משדר נימה של זלזול, כאילו מדובר בחסידות של שטות. לאמיתו של דבר השאלות קשות ומורכבות למדי. כלום אין חילוק בין המסכן עצמו למסכן אחרים? ואשר להלכה, האם מדובר במה שהיא מחייבת או מאפשרת? ומה מוגדר כ'יתר'? האם קפיצה לתוך כבשן האש כדי להימנע מהלבנת פני הזולת, שעליה המליצו חז"ל, היא 'מוסריות יתר' או מידת חסידות, פשוטה כמשמעה?".

עולם של תורה

מה יחסו של הרב אל משנת הרב קוק?

"לרב קוק כשלעצמו ישנן זכויות היסטוריות רבות, מבחינת עיצוב דרכו של הציבור הדתי-לאומי. בחייו ישיבת מרכז הרב היתה כמו שטיבל קטן, ואילו היום הציבור ההולך בדרכו מונה עשרות ומאות אלפים. לגבי תורתו, יש דברים בשיטתו שאני מעריך מאוד. בכלל, הוא פתח אופקים רחבים לעולם התורה והמחשבה, שעם חלקם אני מזדהה, כמו הכיוון הכללי של ההתייחסות לעולם שבתוכו אנו חיים. ישנם דברים שעמם אינני מזדהה כל-כך, כמו האופטימיות המופרזת – קשה לקרוא את 'אורות' אחרי השואה. יש דברים בתורת הרב קוק שהם מרחיקי לכת ביותר מבחינה תיאולוגית, ושם אני עם החרדים. אך באופן כללי ברור שהוא היה אדם גדול, והוא אינו זקוק לגושפנקא ממני בנדון".

האם הרב חש שישנה פגיעה במעמדן של ישיבות ההסדר בעיני הצבא?

"לצערי, מצד חלק מהאנשים בצבא יש פגיעה. זה חלק מהירידה בהכרה בפן הרוחני בכלל ובפן התורני בפרט ביחס לעבר. גם ההילה שזכו לה ישיבות ההסדר במלחמת יום הכיפורים כבר אינה משפיעה על המפקדים בימינו, שהיו אז צעירים. גם הקיטוב בין דתיים לחילוניים משפיע. יש החושבים שפתיחת הנתיב של המכינות נותן לאנשים בצבא לחשוב שאפשר לקבל גם רוחניות וגם תקופת שירות מלאה. אני מקווה שההכרה תחודש ונוכל להמשיך במשנה מרץ לתרום לצבא ולעם כולו".

כיצד, לדעת הרב, אפשר לתקן את הירידה המוראלית בעם?

"עד כמה שידינו מגעת, להחדיר יותר ערכים ואידיאליזם. בעולם החינוך משתדלים באמת לעשות זאת. יש צורך גם לטפל בציבור הגדול של העולים. איני יודע אם יש לפעול להחזרה בתשובה במובן הצר של המילה, אבל ודאי שיש לקרב אנשים לעולמה של היהדות, מתוך שנהיה רגישים יותר לציבור ולא נחדד את הפער בין הציבור הכללי והדתי".

לאחרונה מונו שני ראשי ישיבה חדשים לישיבת הר עציון. האם הרב מלמד בישיבה פחות בגלל זה?

"איני מלמד פחות. אולי היום הזה יגיע, אבל כרגע כוחי במותני. חשבנו שמן הראוי לשתף את הדור הבא של תלמידנו באחריות לישיבה עצמה ולערכים שלמענה היא קיימת. אנו פועלים יחד מתוך שיתוף פעולה, ואני מקווה שתהיה סיעתא דשמיא שזה יצליח".

אלה היו חייו

הרב אהרן ליכטנשטיין נולד בפריז בשנת תרצ"ג (1933), להורים שמוצאם ממזרח אירופה. כשהיה בן 7 ומלחמת העולם השנייה הגיעה לצרפת, נמלטה המשפחה לארצות הברית. לאחר שהתגוררו בבולטימור ובשיקגו השתקעה משפחת ליכטנשטיין בניו יורק. בין הגילאים 12 16 למד הרב ליכטנשטיין בישיבת 'רבנו חיים ברלין', בראשותו של הרב יצחק הוטנר, בעל ה'פחד יצחק'. בשנה האחרונה ללימודיו שם הוא נכנס לשיעוריו של הרב אהרן סולובייצ'יק, אחיו של מי שעתיד להיות רבו המובהק וחותנו, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. את לימודיו המשיך הרב ליכטנשטיין בישיבת 'רבנו יצחק אלחנן' של הישיבה-יוניברסיטי בניו יורק, שאחד מראשיה היה הרי"ד סולובייצ'יק, וגם בה למד ארבע שנים. בתשי"ג (1953) למד ארבע שנים באוניברסיטת הרווארד שבבוסטון לתארים שני ושלישי בספרות אנגלית. בבוסטון התגורר גם הרי"ד סולובייצ'יק, שלמד בעיר מגוריו עם קבוצה קטנה מבני משפחתו. למרות שהרב ליכטנשטיין טרם הפך להיות בן משפחה, הוא הצטרף ללימוד, וכך הועמק הקשר שלו עם הרי"ד.

בסיום לימודיו בהרווארד הוא חזר לישיבת 'רבנו יצחק אלחנן' ושימש כריש דוכנא (מעין אסיסטנט) של הרי"ד, ובמקביל לימד ספרות אנגלית ב-Stern College (מכללה לנשים של הישיבה-יוניברסיטי).

בשנת תש"כ (1960) נשא הרב סולובייצ'יק לאישה את טובה, בתו של הרי"ד. ד"ר טובה ליכטנשטיין היא עובדת סוציאלית שלימדה שנים רבות באוניברסיטת בר-אילן.

כשנפתח מחדש הכולל של 'ישיבת רבנו יצחק אלחנן' בתשכ"א (1961) מונה הרב ליכטנשטיין לעמוד בראשו, כשהוא ממשיך ללמד במקביל ספרות אנגלית. בתשכ"ג (1963) עזב הרב ליכטנשטיין את Stern College ועבר להיות ר"מ מן המניין בישיבה, כשהוא ממשיך לעמוד בראש הכולל.

בתשל"א (1971) עלתה משפחת ליכטנשטיין לארץ, והרב נענה להזמנתו של הרב יהודה עמיטל להצטרף אליו בראשות ישיבת ההסדר הצעירה 'הר עציון' ('הגוש') שבאלון שבות, תפקיד שהוא ממלא עד היום. בישיבה מעביר הרב מספר רב של שיעורים, בעיקר בגמרא, אך גם ב'מסילת ישרים'. נוסף לכך מכהן הרב ליכטנשטיין כרקטור מכללת יעקב הרצוג שעל יד ישיבת 'הר עציון'.
גם לאחר שעלה לארץ המשיך הרב ליכטנשטיין את הקשר עם ישיבת 'רבנו יצחק אלחנן', על-ידי העברת שיעורים בסניף הירושלמי של הישיבה.

לרב ולרבנית ליכטנשטיין שישה ילדים, והרב אומר כי המשפחה כולה עוסקת בללמוד וללמד במסגרות ובתחומים שונים. בתו הגדולה, הרבנית אסתי רוזנברג, עומדת בראש המדרשה לבנות במגדל עוז – מדרשה הנחשבת לנועזת בגישתה ללימוד התורה לנשים.

כשהרב ליכטנשטיין אומר 'הרב', הוא אינו מתכוון לראי"ה קוק אלא לחותנו, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, שבו הוא רואה את רבו המובהק. "עיקר יניקתי התורנית ממנו", הוא אומר.

בין רבותיו האחרים הוא מונה גם את הרב יצחק הוטנר ואת הרב אהרן סולובייצ'יק, שהקשר האישי עמם נשמר גם לאחר שסיים את לימודיו בישיבתם. "כל זאת בצד יניקתי הרוחנית השורשית מהורי", הוא מדגיש.

ישיבת 'הר עציון' הוציאה כמה כרכים של שיעורי הרב ליכטנשטיין למסכתות הש"ס.