הכי טוב להשתגע משיר מונוטוני שמתנגן ברכב של אבא במשך שבועות. כי אז אתה, בן-נעורים קצר-פתיל, צורח שאתה לא יכול יותר, ובכלל מי זה הפסיכי הזה ששר שהכל הכי טוב. וכך אבא שלך סוחב אותך על חשבון יום למודים אל אווירה הצלול של גבעת נבי סמואל, ושם למרגלות קבר שמואל הנביא אתם מחכים, ממש כמו ב'פטר והזאב', שדוד דבש ייצא מהיער.
כמו היום כך גם אז, דוד דבש עבד את ה' ביער, והתפרנס מהאופטימיות. ישבנו אל מול איש ארוך זקן, פניו מאירות וגיטרה בידיו, אשר סיפר שהכי טוב כשהאישה צועקת כי הכסף אזל ואוכל אין. כי אז דבש הולך ליער וצועק לבוס, המשביע מזון לכל חי, והוא שולח את משכורתו של עובדו הנאמן בדרך כזו או אחרת.
את האישה, אגב, הוא הכיר עוד בטרם חזר בתשובה. דבש, שהחל לחזור אל עמו ואלוקיו, נטש לאנחות את חברתו הגויה. הוא הצטרף לישיבה, והיא ביקשה להכיר את האמונה שבגללה נותרה בודדה. אחרי חודשים ארוכים בישיבה נשלח דבש אל ביתה של רבנית, שם הבטיחו להכיר לו שידוך. כשנכנס לבית הכיר מייד את הגיורת הטריה. 
כמו היום כך גם אז, דוד דבש עבד את ה' ביער, והתפרנס מהאופטימיות. ישבנו אל מול איש ארוך זקן, פניו מאירות וגיטרה בידיו, אשר סיפר שהכי טוב כשהאישה צועקת כי הכסף אזל ואוכל אין. כי אז דבש הולך ליער וצועק לבוס, המשביע מזון לכל חי, והוא שולח את משכורתו של עובדו הנאמן בדרך כזו או אחרת
ישבנו עם דבש שעה, ישבנו שעתיים, ולא שבענו מסיפורי מופתים מלווים בפריטה, מצומצמת אקורדים, על הגיטרה. בדרך היורדת מהגבעה שוב מנגן הטייפ חזור ונגן "היה טוב, יהיה טוב, עכשיו רק הכי טוב", אבל אחרי מספר שעות עם דבש והגיטרה אתה מבין שפשוט לא יכול להיות אחרת.
הכי טוב לבקש לעצמך מספר טלפון קליט. כי אז חברת הפרסום יכולה להציע לך מספר טלפון שהוא גם סכום. תשעה מיליון למשל. וכך כל מי שירצה לקנות ממך יזכור את המספר בקלות, וגם למי שרוצה לתבוע אותך ולא יודע בדיוק על כמה, יהיה רעיון.
חברת הביטוח הישיר איי. די. איי. חשקה במסע שיווקי מנצח. היא פנתה אל משרד הפרסום אדלר חומסקי, ששקד על בניית דמות שתוביל את הקמפיין. התוצאה היתה דמות בגילומו של השחקן משה איבגי העונה לשם 'דוד הכי טוב' - מין אהבל טוב מזג שעל כל אחד מעסקי הביש הנקרים תדיר בדרכו יודע להסביר לעצמו, לצופי הטלוויזיה ולמאזיני הרדיו כי המצב הוא הכי טוב, בעיקר מפני שהוא מבוטח בחברת הביטוח המדוברת. לפני קצת יותר משלוש שנים עלה הקמפיין לאקרנים, שם צפתה בו האישה. היא מיהרה להתקשר לדבש (עם התקדמות הטכנולוגיה והעלייה ברמת החיים שלח הבוס לדבש נייד) וצעקה כי מישהו גנב את דמותו והוא חייב לעשות משהו בעניין. דבש מיהר כמובן אל היער, ויצא משם נחוש מתמיד. בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים טען דבש כי מזה כשני עשורים הוא מוכר בשם 'דוד הכי טוב', זהו שמו, זהו כינויו וזה קונספט חייו.
לדבריו, הוא אמן אשר לו יצירות רבות, הן שירים והן סיפורים, איתם מופיע הוא כבר שנים רבות בשם זה. עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבעים ידעו על קיומו, ועל כן השימוש אשר נעשה בשמו, בכינויו, בסיפוריו ובדמותו, הינו שימוש המפר את זכות היוצרים שלו. דבש טען גם כי הקמפיין מגחיך את דמותו ועושה פלסתר את הערכים להם הוא מטיף. הוא טען גם כי בחוגו החברתי לעגו לו, לאחר שחשדו שמכר את דמותו לחברת הביטוח תמורת בצע כסף. הוא דרש פיצויים של תשעה מליון, כמספר הטלפון של חברת הביטוח המככב בכל תשדיר פרסומת. ואם מישהו חושב שמדובר בקפריזה הומוריסטית של התובע, הרי שהדברים עמוקים הרבה יותר. פעמים רבות במהלך המשפט הפציר השופט בצדדים להגיע לפשרה. לדבש היה דווקא רעיון.
מכיוון שכל עניינו בעולם, כך אמר, הוא לפרסם את שמו של הבוס, הרי הוא מציע שחברת הביטוח וחברת הפרסום ייצאו למסע פרסום שיבהיר לעם היושב בציון מיהו באמת הכי טוב. מבחינת החברות התל-אביביות היה זה פתרון זול בהתחשב במשפט המתמשך ובתוצאותיו האפשריות, אך נפשית וציבורית היה זה מעבר לסף הסיבולת שלהן. וכך שוב ושוב חזרה לשולחן ההצעה לפשרה כספית. עורך דינו של דבש ניסה לשכנע את לקוחו כי ההיגיון זועק להסתפק בהסכם פשרה של כמה מאות אלפי שקלים. אך דבש אמר שהוא מצטער, הוא דיבר עם הבוס והוא אומר תשעה מיליון, לא שקל פחות.
הכי טוב שיש לך קצת צרות, כי אז אתה צריך עורך דין. וכך, כשעולה רעיון לתביעה שעל פניה נראית חסרת כל סיכוי, אתה כבר מכיר את עו"ד גלעד קורינאלדי שעם לא מעט דמיון, מיומנות ותעוזה מוביל את התיק האבוד הזה אל סופו המפתיע.
בתחילה ניסה עורך הדין להתנגד. דבש הגיע למשרדו, התיישב, ובלי גינונים מיותרים שפך שקית גדולה מלאה קלטות ישנות על השולחן והכריז שגנבו את דמותו. קורינאלדי הקשיב בנימוס והסביר שזה לא יילך. והוא מבין בתחום דבר או שניים. כבר שנים הוא עוסק בתיקים של זכויות יוצרים, ושל גניבת נכסי רוח בתחום האומנות, הפרסום והמדע. הוא הביא אספנים מניו יורק שיעידו כנגד גלריה ירושלמית שהעתיקה עבודות של צלם בינלאומי. הוא הוביל הליך נגד גניבת עבודות על חקר השואה. הוא נשכר כדי להגן על שמות מסחריים ועל מאגרי ידע אינטרנטיים.
הוא גם לא נרתע מקרבות גדולים ונואשים. קורינאלדי היה זה שהכניע את המדינה בבג"ץ, בסיועם של רבנים ואנשי רוח, ואילץ את הממשלה שלא להחריב את בתי הכנסת בגוש קטיף. אבל לתבוע את חברת הפרסום החזקה בישראל על קמפיין מהגדולים שידעה המדינה, ולטעון שחמסו את זכויותיו של מתבודד מזמר - זה היה נראה, לפחות בהתחלה, כעסק אבוד. דבש לא התבלבל. הוא הישיר מבט מרחם אל עורך הדין והסביר לו שכל פקפוקיו הם לא יותר מהפרעה רוחנית. הוא הרי מדבר עם הבוס יום יום כבר שנים רבות, והבוס אמר לתבוע. על קורינאלדי ויכוח שכזה היה גדול, ולא נותרה לו ברירה אלא לצאת לדרך. הוא שכר את שירותיו של משרד חקירות, וזה שלח את אחת מחוקרותיו ליוצר הקמפיין במשרד אדלר-חומסקי, איש הפרסום יניב קציר. החוקרת הציגה עצמה כסטודנטית לפרסום, החמיאה לקציר על הקמפיין המוצלח, ושאלה על מקורות ההשראה. כשקיבל קורינאלדי את תמליל השיחה בין הפרסומאי לחוקרת הוא לא ידע את נפשו. אם עד עתה הוא צעד בכוח אמונתו של דבש, עכשיו היה מונח לפניו תיק בעל סיכויים גם במושגי העולם הזה. קציר סיפר לחוקרת כי מקור ההשראה לבניית דמותו של 'דוד הכי טוב' היה שירות מילואים של דודו צפניה.
"זה שירות מילואים לפני משהו כמו 15-17 שנה באזור חברון", סיפר הדוד צפניה מעל שולחן העדים. "הגעתי עם המ"פ שלי לצומת סמוע, כמדומני לבקר קבוצת חיילים שעמדו שם במחסום. לפתע עצרה מכונית חבוטה מאוד, יצא משם בחור גבוה מאוד עם גיטרה, והתחיל לשיר משהו לחיילים.
"המ"פ איתגר אותי ואמר לי, נראה אותך מביא אותו למחר שיעשה לנו שמח במסיבת הסיום. בדיעבד אחר כך התברר לי שהוא חוזר בתשובה שנוהג לפקוד קברי צדיקים. נראה לי קצת מטורלל הבחור, זאת אומרת נראה לי קצת משהו לא מהעולם הזה, עוף מאוד מוזר. האיתגור של המ"פ היה כדי לצחוק על הבנאדם. המ"פ שלי הוא בעל נטיות פוליטיות שמאלניות מאוד קיצוניות, וכל מה שדומה מבחינתו לדתי או לכיפה או למסורת זה הזדמנות להסתלבט עליו.
"הבחור הופיע למחרת פחות או יותר בשעה היעודה, פחות או יותר בנקודה שסיכמנו, והובלתי אותו אחר כבוד. הופיע הבחור, יש לומר בחור נחמד מאוד, מלא מרץ, מלא אנרגיה טובה, מלא חן מיוחד. הבחור לא יודע לנגן ולא יודע לשיר, אבל זה נחמד, ערב של סטלבט. מילואימניקים בסוף המילואים, מה מעניין אותם? קצת צחוק, וכמה סיפורים.
"הרעיון הזה של להגיד שהכל לטובה, זה דבר ידוע", הסביר השחקן משה איבגי לשופט, "אני את הרעיון הזה גם דרך אגב מיישם בחיי האישיים הרבה קודם. אבל זה ידוע גם מספרים, גם מדברי חכמים, וגם כשאני למדתי בישיבה הדברים האלה תמיד נאמרו. זה לא דבר שהאיש הזה המציא, זה דבר שהוא ידוע לנו מקדמא דנא כמו שאומרים" 
"הוא סיפר על מקרה שעצרו אותו. הוא בא, עמד לפני שופט. השופט אמר לו, אתה יודע שאני יכול להכניס אותך לכלא לתקופה ארוכה? אז הוא צחק על השופט ואמר לו: יותר טוב. בכלא אני אוכל ללמוד תורה, גמרא, משהו כזה. הוא צחק, מכל דבר הוא עושה צחוק. כשעצר אותו שוטר ולא היו לו רישיונות, אז הוא אמר לשוטר הכי טוב שעצרת אותי. יכול להיות שמתערבב לי חלק מהזיכרון של הקמפיין וחלק מהזיכרון של המילואים, אז כך שאני לא סגור מה שייך למה".
הכי טוב להיות עורך דין תל אביבי. כי אז שוכרים אותך כדי להוכיח שלדבש אין זכויות יוצרים על האופטימיות ביהודית, וכך אתה מוצא את עצמך שוקד על גמרות, ברייתות ואפילו על כתבי רבי נחמן מברסלב. אפילו השחקן איבגי גייס עבר תורני כלשהו כדי להתגונן בבית המשפט: "הרעיון הזה של להגיד שהכול לטובה, זה דבר ידוע", הסביר איבגי לשופט, "אני את הרעיון הזה גם דרך אגב מיישם בחיי האישיים הרבה קודם. אבל זה ידוע גם מספרים, גם מדברי חכמים, וגם כשאני למדתי בישיבה הדברים האלה תמיד נאמרו. זה לא דבר שהאיש הזה המציא, זה דבר שהוא ידוע לנו מקדמא דנא כמו שאומרים".
במשרדי עורכי הדין שנשכרו ע"י הנתבעים לא יכלו להסתפק בגרסא דינקותא. שם נאלצו לפתוח את הגמרא ולקרוא על נחום איש גמזו, גם הוא דמות רבת הרפתקאות ומאורעות ביש היודעת לומר "גם זו לטובה" על כל צרה וצרה. גם רבי עקיבא גויס למערכה, שהרי גם על לשונו התגלגלה תדיר האמרה "כל מה שעושה הקב"ה, עושה לטובה". "מה הקשר בין רבי נחום איש גמזו ורבי עקיבא לדוד הכי טוב, מה הקשר?" זעק חסיד ברסלב יגאל מינה בבית המשפט. "יש יסוד שכל מה שהקב"ה עושה הוא עושה לטובה, שאפילו שאני רואה כרגע שהדברים לא מסתדרים, אני אומר גם זו לטובה. אבל כשאנחנו מגיעים ליסוד של דוד הכי טוב, דוד הכי טוב אומר שכל רגע ורגע, כל המציאות כולה היא באמת רק הכי טוב. כל רגע ורגע, כל מה שקורה בכלל הפרטים בעולם, בכל הפרטים במציאות, בכל הקוסמוסים, זה באמת הכול הכי טוב. זה יסוד יותר מעמיק של אותו עקרון".
אך גם אם נפילת טענתו של דבש בדבר מקוריות המסר שלו לא הגיעה מידי התנאים, הרי שהוא הובס בידי רבו. "רבי נחמן אומר שאם האדם מודע לכך שבסופו של דבר כל מה שקורה לו מכוון על ידי הבורא - אז זה לטובה", העיד איש האוניברסיטה העברית וחוקר החסידות ד"ר צבי מרק, שהובא כעד מומחה מטעם ההגנה. "הכל מושגח, והבורא יתברך רוצה בטובתו, אז יוצא שכל מה שקורה יוצא לטובתו. ואם אדם מודע לזה - אז החיים שלו נראים לגמרי אחרת, הם מעין עולם הבא, הם חיים לגמרי אחרים. העולם הבא זה העולם שבו האדם והאנושות כולה תכיר שהכול מאלוקים, וזה יהפוך להיות חלק מהשקפת העולם ותחושת המציאות הכללית".
בפסק הדין קיבל השופט את עדותו של מארק וקבע כי השקפתו של דבש אינה שונה מהשקפת חסידי ברסלב מימים ימימה. הוא גם לא קיבל את טענתו של החסיד יגאל מינה כי החידוש של דבש הוא שכל דבר ודבר הוא טוב ממש. "בקלטת אשר סומנה ישנם עוד שירים, אשר מהם עולה כי לא כל אירוע הינו טוב, אלא הוא לטובה", דקדק השופט בפסק הדין. "באחד משיריו, הפזמון הינו 'יהיה עוד יותר טוב', משמע עכשיו לא הכי טוב. בשיר אחר שר התובע ש'יש עניין יתהפך הכול לטובה'. רק על אירוע אשר אינו טוב צרוף ניתן לומר שיתהפך הכול לטובה". מכל מקום פסק השופט כי על אף שקבע שהרעיון שנושא עמו דבש אינו מקורי, הרי יצירותיו הינן בעלות ביטוי אישי, ולכן ראויות להגנה. זאת למד השופט מעדותו של הדוד צפניה, ומהעובדה שאבא שלי טרח לסחוב אותי כל הדרך העולה לירושלים רק כדי לפגוש את החסיד המזמר.
הכי טוב שהמערכת שבו עבדת נתקעת בלי מאתיים חמישים מילה להשלמת העמוד. כי אז העורך מתקשר אליך בבהילות ומבקש שתשלח משהו. וכך אתה, שתקוע לך באיזו מזכירות בית משפט אפורה ללא שום חידוש הראוי לפרסום, נזכר כי לפני מספר ימים התפרסמה התביעה הגדולה של דבש, ובעצם יש לך זיכרון נעורים מהאיש. גם משעשע, גם קשור למשפט וגם ממלא מאתיים חמישים מילה בלי שום בעיה. ומשמתגלגל גזיר העיתון לידיו של התובע ובא כוחו, הרי הם קופצים עליו כמוצאי שלל רב (פשוטו כמשמעו). וכך מוצא אתה את עצמך חולק ספסל צר במסדרון בית המשפט המחוזי בירושלים עם כמה מחבריו הטובים ביותר של דבש, שבאו להעיד על המוניטין שיצאו לאיש מפאתי בת עין, בואך מערת המכפלה ועד כדי סיבוב הופעות שנתי באומן.
כך גם ביליתי שעות עם הזמר סיני תור, שבא להעיד כי על הדיסק האחרון שהוציא נכתב 'תודה לדוד הכי'. בינתיים שעשע תור את הממתינים בסיפור על משטרת חברון שהרחיקה עד צפת כדי לעצור אותו בסיומה של הופעה. ממשטרת חברון נשלח אלינו השוטר זעפרני, הפעם לא כדי לעצור את תור, אלא כדי להעיד כי פריים ששודר בתוכנית בערוץ 2, בה הוא נראה עוצר מכונית שבה נסע דבש ופונה אליו בשם דוד הכי טוב, לא בוימה בידי אנשי התוכנית. היו גם חסידי ברסלב שמכירים את דבש מילדות וחסידי ברסלב שמכירים את דבש מבגרות.
עו"ד קורינאלדי לא נרתע מקרבות גדולים ונואשים. הוא היה זה שהכניע את המדינה בבג"ץ, בסיועם של רבנים ואנשי רוח, ואילץ את הממשלה שלא להחריב את בתי הכנסת בגוש קטיף. אבל לתבוע את חברת הפרסום החזקה בישראל על קמפיין מהגדולים שידעה המדינה, ולטעון שחמסו את זכויותיו של מתבודד מזמר - זה היה נראה, לפחות בהתחלה, כעסק אבודלו הייתי מוזמן לעדות ביום אחר, הייתי זוכה לחברה פחות משעשעת אך מרתקת לא פחות. על דוכן העדות עלו זה אחר זה, איש הטלוויזיה אודי לאון, שהעיד על אתיקה בבניית דמויות בקולנוע ובטלוויזיה; איש הפרסום החרדי דודי זילברשלג, שהרצה על מעמדם של חוזרים בתשובה דוגמת דבש בציבור החרדי; איש הפרסום נתן לב-רן, שהביא דוגמאות של העמקה בתרבות היהודית בעת בניית קמפיינים; החוקר הפרטי יעקב רוזנברג, שנשלח ע"י הנתבעים לברר האם לדבש מוניטין כל שהוא בקרב חסידי ברסלב; ולבסוף - הסוקר יעקב לוי ממכון 'מחקרי הגל החדש', שערך לבקשת הנתבעים סקר וגילה כי לא זו בלבד שדבש אינו מוכר כדוד הכי טוב בקרב הציבור הכללי בישראל, אלא שהוא אינו מוכר כלל.
למזלו של דבש הצליח זילברשלג לשכנע את השופט כי הניסיון למדוד מוניטין בציבור החרדי בכלי מדידה למוניטין בציבור הכללי, נידון לכישלון מראש. "בחברה החרדית יש הצטברות של מוניטין לאנשים", הסביר זילברשלג. "תום שגב כתב מאמר בעיתון 'הארץ' יום אחרי ההלוויה של הרב אויערבך. הוא אומר, איך יתכן ש-350 אלף איש באו להלוויה בהתראה קצרה של שעתיים, ובעיתונות הישראלית הוא לא מוזכר כמעט. שגב כותב כי בעיתון 'הארץ' במשך עשור יש רק 12 אזכורים על האיש הזה. זה לא שאתה תכניס בגוגל 'רב דוד לייב שוורץ' וייצאו לך 28,000 אזכורים. זו הצטברות עממית של ידע, למשל על הדמות הזו. זה יהודי שהיה קבצן. הוא כבר לא חי. אין אדם בציבור החרדי שלא הכיר אותו, אין בנאדם שלא העריך אותו, והיהודי בסך הכול היה קבצן. זו הצטברות של מוניטין שקשה לאמוד אותה".
הכי טוב ליפול על השופט יוסף שפירא. לא לכל שופט היה העוז והיתה סבלנות לנהל משפט שכזה. שפירא, עורך דין ותיק ממחוז ירושלים שנבחר לפני שנים אחדות לכהן כשופט מחוזי, מרבה לצטט את המשפט העברי, על אף שאין הוא חובש כיפה. הוא לקוח גאה של מרכז ישמ"ע - המרכז ליישומי משפט עברי במכללה האקדמית נתניה, אשר מספק לשופטים חומרי רקע במשפט העברי על פי בקשתם. רק לפני שבועות אחדים פרסמנו כאן על התכתשות משפטית מעניינת: גם היא נסובה על עניין זכויות יוצרים, גם היא דרשה התעמקות בספרות היהודית, גם היא התרחשה באולמו של השופט שפירא. שפירא נדרש להכריע בצו מניעה שהגיש אדם אשר רשם פטנט על דגם סוכה הבנוי עם רצועות לבוד, וביקש לאסור על חברו למכור סוכות שכאלו. שפירא לא חס על זמנו של בית המשפט ואיפשר לצדדים להביא חוות דעת מעדים מומחים. זה הגיע מצויד בחוות דעת של הרב ישראל רוזן, וזה הביא מנגד את חוות דעתו של פרופ' דניאל שפרבר.
דבש זכה אצל השופט שפירא רק רק לאוזן קשבת ולפסק דין עקרוני המקבל את חלק הארי של טענותיו, אלא גם להגשמת חלק ממטרתו בצאתו אלי קרב. דבש כזכור עובד אצל הבוס, וכל עניינו הוא לפרסם כי כל מה שהוא יתברך עושה בעולמו הרי הוא הכי טוב. אז אולי תשעה מיליון דבש לא יקבל, בעיקר לאחר שהשופט הטיל עליו לכמת את הנזק שנגרם לו. אבל הוא קיבל את פסק הדין הראשון בעולם אשר נפתח במילותיו של רבי נחמן מברסלב: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא".