בשעה 4:45, בבוקרו של יום שישי, חמישה שבועות לפני הקמת המדינה, נעו כ-120 לוחמים יהודים לעבר כפר ערבי קטן במערב ירושלים. איש מהם לא שיער כי בתוך כמה שעות יהפוך הקרב לאחד מהמפורסמים בתולדות מלחמת העצמאות וישנה כליל את פני המערכה. "קראתי את מאמרו של מאיר פעיל בנושא, שבו נטען שנהרגו שם 254 איש. ביררתי מי עסק בקבורה, והתברר שהיו אלה מדריכי גדנ"ע. פניתי לפרופ' יהושע אריאלי, איש שמאל קיצוני והיסטוריון, שפיקד על הגדנ"ע באזור ירושלים במלחמת העצמאות. שאלתי אותו כמה אנשים נקברו, והוא אישר שמדובר ב-110 איש" "אירוע דיר יאסין הוא בעל חשיבות אסטרטגית שחורגת ממלחמת העצמאות", קובע ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, שהוציא ספר חדש בנושא: 'עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור'. בספר, המסתמך על עדויות של כ-50 איש וחקירת החומר שפורסם בנושא עד כה, מוכיח מילשטיין שה'טבח' המפורסם בדיר יאסין, שבו 'נרצחו' כביכול 254 מתושבי הכפר בידי הלוחמים מהאצ"ל והלח"י, לא היה ולא נברא. מילשטיין, בן 67, נשוי ואב לשתי בנות, הוא בעל תואר שני בפילוסופיה ודוקטורט במדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. מזה שנים הוא נחשב לכבשה השחורה של ההיסטוריה הצבאית בישראל, כזו שמתעקשת שלא ללכת בתלם של שאר אחיותיה. 'מר ביטחון' – יצחק רבין, מלחמות ישראל ומערכת הביטחון כולה יצאו מתחקיריו הדקדקניים בשן ועין. כפועל יוצא, הוא מוחרם על-ידי מרבית הממסד האקדמי והצבאי, ונדמה שבמובנים מסוימים הוא די נהנה מכך. כבר בגיל 13 שחט את הפרה הקדושה הראשונה שלו כשחקר את פרשת הל"ה והראה כי הם צעדו במסלול ארוך מהדרוש, יצאו בשעת לילה מאוחרת מדי, והחשוב מכל: הפלזמה שהיו צריכים להביא לפצועים הנצורים בגוש עציון הייתה מיותרת, כיוון שהבריטים כבר פינו אותם לירושלים. במהלך שירותו הצבאי של מילשטיין כמפקד כיתה וחובש בצנחנים מינה אותו רפול להיסטוריון של החטיבה. בהמשך לימד היסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם). דו"ח ציוני על טבח העיסוק בדיר יאסין החל כמעט במקרה, בגלל עורך דין זהיר במיוחד. זה קרה כשמילשטיין החל לחקור את מלחמת העצמאות, כדי להוציאו לאור ספר לרגל ליובל השלושים של המדינה. "התחלתי לעבוד, ופתאום גיליתי שכמעט כל מה שפורסם עד אז בנושא היה לקוי. מצאתי כל-כך הרבה אי אמיתות שממש עיוותו את ההיסטוריה. בהתייעצות עם המו"לים (זמורה ביתן) החלטנו להוציא סדרת ספרים בנושא. הספר הרביעי שלי פורסם בשנת 91', ושם עסקתי בדיר יאסין. תחילה הסתמכתי על הגרסה הרשמית". כיוון שכבר אז נודע מילשטיין כ'עושה צרות', חששו המוציאים לאור מתביעות דיבה וביקשו להעביר את כתב היד לבדיקה משפטית לפני פרסומו. עורך הדין הזהיר את מילשטיין: "אתה כותב שהיה טבח בדיר יאסין. אנשי האצ"ל והלח"י עלולים לתבוע אותך. כדי שנהיה שקטים, בדוק את הנושא". ואכן, מילשטיין החל בתחקיר קטן. "קראתי את מאמרו של מאיר פעיל בנושא, שבו נטען שנהרגו שם 254 איש (פעיל פיקד על קבוצה בהגנה שתפקידה היה לנהל לוחמה פסיכולוגית כנגד האצ"ל והלח"י, ובהמשך הפך להיסטוריון המזוהה עם הפלמ"ח. ע"ג). ביררתי מי עסק בקבורה, והתברר שהיו אלה מדריכי גדנ"ע. פניתי לפרופ' יהושע אריאלי, איש שמאל קיצוני והיסטוריון, שפיקד על הגדנ"ע באזור ירושלים במלחמת העצמאות. שאלתי אותו כמה אנשים נקברו, והוא אישר שמדובר ב-110 איש. "אם כך, במקום 254 מדובר על 110, שזה גם מספר גבוה, אבל הוא שבר את האמינות של פעיל בעיני. עד אז היינו די בידידות, והוא אפילו כתב לי הקדשה על אחד מספריו (כיום שוררים יחסי אי הערכה הדדיים בין השניים, ראו מסגרת. ע"ג). מה שעוד היה מוזר לי הוא למה אריאלי שתק במשך כל השנים, כשבכל העולם מצטטים את המספר המופרך 254". בערך באותו זמן ערכה אוניברסיטת ביר-זית של החמאס מחקר על דיר יאסין, והגיעה למסקנה שמדובר בכ-100 הרוגים. "איזו סיבה שבעולם יש לחמאס להמעיט מ'רצחנותם' של היהודים?" מתפלא מילשטיין. הוא לא הרפה ופנה לקצין המודיעין של ההגנה, פרופ' מרדכי גיחון, שנכנס לכפר אחרי הקרב, בצהריים. "שאלתי אותו אם ראה טבח. הוא השיב בשלילה. אם כך, כיצד נולד הסיפור הזה? התפלאתי. הוא השיב לי: 'למחרת הקרב בא אלי מאיר פעיל, ואמר לי את המשפט הבא: תכתוב 'דו"ח ציוני' שיתאר מעשי טבח והתעללות". ערביי חיפה וטבריה נבהלו בעקבות העדויות שכתב מילשטיין מעט את גרסתו באותו ספר, אך לפני כמה שנים החליט לצלול לנושא והשקיע שנתיים בחקר האירוע. 'עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור' הוא פרי העמל הזה. למה לבזבז כל-כך הרבה אנרגיה על סיפור ישן? "זהו אחד המאורעות החשובים בכל מלחמות ישראל. הסיפור על הטבח בדיר יאסין שבר את רוחם של ערביי ארץ ישראל. למעשה, עד דיר יאסין הערבים היו במתקפה ואנחנו במגננה. מבצע נחשון, שנועד לפתוח את הדרך לירושלים ובן גוריון התגאה בו כל-כך, נכשל. ההצלחה היחידה שלו היתה כיבוש דיר יאסין. שבוע אחר-כך שוחררה טבריה, וערביי העיר יצאו באוטובוסים מפחד היהודים. גם בחיפה, שהיתה אז עיר אסטרטגית, ברחו 40 אלף איש בצעקות 'דיר יאסין'. כך קרה גם ביפו: מתוך 70 אלף ערבייה נותרו חמשת אלפים". מעבר לכך טוען מילשטיין כי חשיבות האירוע חורגת ממסגרת מלחמת העצמאות ונוגעת ללב הסכסוך. "עד אז לא היתה אומה פלשתינית. הם נקראו פשוט ערבים. התודעה הפלשתינית התעצבה בעקבות דיר יאסין. זהו מיתוס היסוד המכונן שלהם. הרי אפילו היהודים הודו בטבח, הם אומרים. וכיוון שהם נולדו בטבח, הם חייבים להחזיר – מידה כנגד מידה. זו אחת הסיבות שערפאת סירב להצעות הנדיבות של ברק, כי הוא לא היה מוכן שאנחנו 'גם נרצח וגם נירש'. "גם במערב טיעון הטבח תופס, כי הרי היהודים מודים בזה. בעולם לא חדלים מלעסוק בנושא. יש אנדרטאות בניו יורק ובבריטניה. יצא אפילו סרט. אם מחפשים בגוגל את 'דיר יאסין' בעברית ובאנגלית מקבלים 300 אלף תוצאות". מילשטיין לא הרפה ופנה לקצין המודיעין של ההגנה, פרופ' מרדכי גיחון, שנכנס לכפר אחרי הקרב, בצהריים. "שאלתי אותו אם ראה טבח. הוא השיב בשלילה. אם כך, כיצד נולד הסיפור הזה? התפלאתי. הוא השיב לי: 'למחרת הקרב בא אלי מאיר פעיל, ואמר לי את המשפט הבא: תכתוב 'דו"ח ציוני' שיתאר מעשי טבח והתעללות" ה'היסטוריה' ככלי ניגוח פוליטי גם במישור הפנימי נועד לסיפור הטבח תפקיד חשוב, מסביר מילשטיין: להכשיל את האיחוד בין ההגנה לאצ"ל ולמנוע את כניסת בגין לממשלה בהמשך. "דיר יאסין הפך לכלי ניגוח מרכזי של השמאל כנגד הימין ה'רצחני'. כך הם שתלו בתודעה שהימין הלאומי הם רוצחי נשים וילדים – מדיר יאסין ועד יגאל עמיר". להוכחת דבריו מביא מילשטיין את עדותו של שמעון מוניטה, סוכן סמוי של ההגנה שפעל בשורות הלח"י. מוניטה העריך את מספר הרוגי דיר יאסין ב-60 לכל היותר. אחרי מלחמת השחרור עבר מוניטה לעבוד במשרד ראש הממשלה. הוא נפגש עם בן גוריון, סיפר לו על הטבח שלא היה והסביר שהוא מהווה כעת גורם להשמצות על המדינה. על כך השיב לו בן גוריון לדבריו: "ראשית, אני יודע שלא היה שם טבח. שנית, לא כדאי לפרסם זאת, כדי שערביי וואדי עארה לא יעשו מאורעות". נניח שבאמת נהרגו רק כמאה איש. זה עדיין לא סותר את טענת הטבח. כיצד הם מצאו את מותם? "תוך כדי קרב. כמו במבצע 'חומת מגן' בג'נין. גם אז ניסו להעליל עלינו שהיה טבח. כשמדובר בקרב בשטח בנוי, זה כולל זריקת רימונים ופיצוץ בתים, וכך נהרגו אנשים, כולל נשים וילדים שהתבצרו בבתים. גם כל עדויות הערבים מתייחסות לירי בתוך המבנים. מלחמה היא לא דבר יפה. אנשים הרוגים זה נורא, ורבים נכנסים להלם מכך. אך אין זה אומר שהיה טבח". משכתוב ההיסטוריה בדיר יאסין מסיק מילשטיין כי גם בפרשות אחרות כתבו אנשי השמאל את ההיסטוריה לפי צרכיהם. "בספר הראיתי שאת הטבח שעשה הפלמ"ח בעין זיתון השתיקו. עשרות מערביי הכפר הזה, הסמוך לצפת, נרצחו כשידיהם קשורות, כך העידה הפלמ"חניקית נתיבה בן יהודה. מי שבא ומאשים את האצ"ל והלח"י ברצח נשים וילדים צריך לבדוק קודם כל שידיו נקיות. "על המבצע שבמסגרתו נערך הקרב פיקד יגאל אלון. אבל ההיסטוריונית המפורסמת פרופ' אניטה שפירא הוציאה לפני שנתיים ביוגרפיה של אלון, ושם אין זכר לטבח שם. זה מראה את רמת האמינות של ההיסטוריונים המובילים באקדמיה. היא הרי ה'ראש הישיבה' שלהם". ניצחון בלבנון לוויכוחים ההיסטוריים, טוען מילשטיין, יש גם היבטים מעשיים. "מי שמתפלא מכך שצה"ל פעל בצורה מאכזבת כל-כך במלחמת לבנון השנייה, צריך לדעת שכך הוא תפקד בכל המלחמות מאז מלחמת העצמאות; אך העובדות לא נחשפו, ולכן לא הופקו לקחים ולא תוקנו ליקויים. למזלנו, במלחמות הקודמות הלוחמים הערבים היו ברמה נמוכה מאוד, ובסופו של דבר ניצחנו". אז לפחות במבחן התוצאה עמדנו. "גם שיטת הבנייה ב'פלקל' החזיקה מעמד במבחן התוצאה הרבה שנים, עד שיום אחד רצפה כזו התמוטטה וגרמה לעשרות הרוגים". מילשטיין אינו מצמצם את ביקורתו לאנשי תנועת העבודה, אלא מפנה אצבע מאשימה גם לעבר הימין. "למחנה הלאומי יש נטייה לאמץ מיתוסים חיוביים. אם באים ומספרים שרבין היה מפקד יוצא מהכלל, הימין לא יתווכח. כשפרסמתי את הספר 'תיק רבין, איך תפח המיתוס' ובו הראיתי שרבין אושפז לפני ששת הימים ושברח משדה הקרב כשהיה מח"ט, גאולה כהן וחנן פורת באו אלי בטענות. כל זה היה עוד לפני הרצח. אחריו זרקו אותי מ'בר-אילן' וממכללת אריאל". "אני כנראה האדם היחיד בישראל שהרוויח ממלחמת לבנון השנייה", הוא אומר בחיוך מר, "כי כל התזות שלי הוכחו. כל מי שהשמיץ אותי במשך שנים מדבר בסגנון שלי, אך בדרך-כלל שוכחים לתת לי קרדיט. גם אפי איתם ועופר שלח אומרים היום את מה שאמרתי לפני עשרים שנה. אז חשבו שאני עוף מוזר, הזוי". אולי זה בגלל שאתה כל הזמן 'אנטי'? "ירמיהו הנביא ואברהם אבינו לא עמדו בודדים מול כל השאר? לא שאני טוען שהגעתי לרמתם. ביהדות יש מסורת של מוכיח בשער. כך גם במדע. אם איינשטיין צודק, אז ניוטון טעה. ברור שלא כל מי שעומד נגד כולם צודק, אבל אדרבה, שינסו להתמודד עם הטענות שלי. למה בתקשורת לא התייחסו לספר החדש שלי על דיר יאסין, פרט לכתבה קצרה בערוץ 2? הרי מדובר בנושא שעומד בלב הסכסוך עם הערבים. אם אני טועה, תפריכו את דברי. אבל הם מעדיפים להתעלם. וכשכבר מזמינים אותי להרצאות או לתקשורת, דואגים 'לאזן' אותי עם איזה איש שמאל". צבא בלי חשיבה מהם עיקרי הביקורת שלך על החשיבה הצבאית בארץ? "הנושא הצבאי הוא התחום היחיד שאינו פתוח לביקורת מדעית. יש לכך שתי סיבות: הראשונה היא שהחומר מטבעו חסוי, והשנייה היא שהמדענים אינם בלתי תלויים – מי שמחוץ לצבא לא נגיש לחומר, ומי שבתוכו צריך לרצות את מפקדיו. "הצבא, כמו כל ארגון, אינו רוצה לחשוף את מגרעותיו. זה נובע מעיקרון השרידות: בני אדם ומוסדות אינם מוכנים לשנות את מצבם הקיים, וקשה להם להודות בטעויות שלהם. לכן שקר שמשתרש בזמן ארוך קשה לוותר עליו. "החשיבה הביטחונית בישראל היא פרימיטיבית, ומבוססת על השכל הישר והניסיון האישי בלבד. בתחומים אחרים יש תיאוריות, כלומר איסוף שיטתי של חוכמת הדורות. ראיה לכך היא העובדה שהוגה הדעות הכי חשוב של הצבא זה פון קלאוזביץ, שכתב את ספרו על תורת המלחמה לפני 180 שנה" "התוצאה היא שהחשיבה הביטחונית היא פרימיטיבית, ומבוססת על השכל הישר והניסיון האישי בלבד. בתחומים אחרים יש תיאוריות, כלומר איסוף שיטתי של חוכמת הדורות. ראיה לכך היא העובדה שהוגה הדעות הכי חשוב של הצבא זה פון קלאוזביץ, שכתב את ספרו על תורת המלחמה לפני 180 שנה. אמנם היו בהיסטוריה הצבאית כמה גאונים כמו נפוליאון, אלכסנדר מוקדון ויהודה המכבי, אך הם היו מעטים ונדירים מאוד. "בגלל ההתפתחות הטכנולוגית, המערכה הופכת מורכבת יותר ויותר. בעבר אפשר היה, נניח בימי יהודה המכבי, לשלוט די טוב בשדה הקרב. כיום זה בלתי אפשרי להבין את פני הקרב ללא הכשרה מתאימה. לכן צה"ל כושל בכל המלחמות מאז ששת הימים". מילשטיין ממשיך לתקוף: "המקצוע הצבאי לא התפתח. בארץ אפילו לא לומדים היסטוריה צבאית, דבר שהיה יכול לתת אנלוגיות לאירועים קודמים. ההכשרה בצה"ל היא בין הגרועות בכל הצבאות. רמטכ"ל בצה"ל הוא בעצם סמל מחלקה שצבר ותק ודרגות. אין הבדל מבחינת הבנת אומנות המלחמה בין רב אלוף לסמל. למה הדבר דומה? לסניטר בבית חולים. סניטר ותיק ראה כבר הרבה ניתוחים ומכיר הרבה מחלות ורופאים, אבל לא היית רוצה שהוא ינתח אותך". המפלגה מעל לכול למה דווקא צה"ל הוא צבא כל-כך אנטי אינטלקטואלי, לדבריך? "כי מי שבנה את הצבא, אנשי תנועת העבודה של ימי קום המדינה, היו בעלי השקפת עולם בולשביקית, שלפיה המפלגה היא מעל לכול. הם דאגו לטפח את המיתוס של הגאונות הצבאית של בן גוריון ומפקדי הפלמ"ח, אך בפועל היה להם אינטרס שאנשי הצבא לא יהיו מקצועיים, אלא שליחי המפלגה". אז מה עושים? איך מתקנים? "צריך להפקיע את הידע הצבאי מהמונופול של הצבא. הצבא צריך להיות קבלן ביצוע, טכנאי. המסגרת שמפיקה לקחים ומכשירה את הקצינים הבכירים צריכה להיות אזרחית ובלתי תלויה במערכת הביטחון. הגוף הזה יהיה מורכב ממומחים, לאו דווקא אנשי אקדמיה, ויהווה מרכז מידע על אמצעי לחימה ושיטות לחימה. במרכז יגבשו את תורת הלחימה הצה"לית ויתנו גם ייעוץ מקצועי לפוליטיקאים. אם שואלים את מילשטיין, יש להקים גם גוף במתכונת דומה שיכשיר פוליטיקאים, כי ניהול המדינה מורכב מדי מכדי שינהלו אותה עסקנים נטולי הכשרה. מודל דומה במידה מסוימת קיים בצרפת – הENA-, בית הספר הגבוה למנהל ציבורי, שבו למדו רוב ראשי הממשל. "זה לא צריך להפתיע אנשים דתיים: גם מי שרוצה להיות רב-מנהיג ומי שמורה הלכה לרבים חייב לעבור הכשרה מתאימה". מגנים על ההיסטוריה שלהם ד"ר מאיר פעיל לא הסכים להתעמת ישירות עם טענותיו של מילשטיין, שאותו הוא מגדיר כ"אדם שהוא בכלל לא היסטוריון, במקרה הטוב עיתונאי זול". עם זאת הוא הסכים להתייחס לנושא דיר יאסין באופן כללי. "היה שם טבח", הוא חוזר ומדגיש. "האצ"ל והלח"י הודיעו להגנה שהם רוצים לתקוף את דיר יאסין, למרות שמדובר בכפר שקט שתושביו חתמו על הסכם אי לוחמה עם אנשי גבעת שאול הסמוכה. לא תמכנו בכך, אך לא יכולנו לעצור אותם אלא על-ידי אש, ובזה לא רצינו". איך הגעת לקביעה שהיו 254 הרוגים בכפר? "לא אני ספרתי את הגוויות. לקחתי את הנתונים של אנשי ההגנה שהגיעו למקום. יש דו"ח שלהם על מה שקרה, ועליו הסתמכתי". מפקד הגדנ"עים, שעסקו בקבורה, אמר שנהרגו רק 110 איש. "יכול להיות. אני הגעתי לכפר רק אחרי שהקרב נגמר. האצ"ל והלח"י חיפשו לעצמם מטרה קלה. עובדה שהיו להם מעט נפגעים. הטבח שהם עשו בכפר הזה הוא מעשה נבלה – אחד הגרועים ביותר שעשה העם היהודי מעודו. זה הטיל כתם נורא על היישוב בכלל ועל האצ"ל והלח"י בפרט". גם בעין זיתון היה טבח, שבוצע על-ידי הפלמ"ח. "אולי, אבל שם היו מספרים קטנים בהרבה, וזה לא היה כפר שקט". פעיל מודה שפעל נגד האצ"ל והלח"י בדרכים שונות באותן שנים. "קראנו להם אז 'נבלות'. אבל אחרי שהם פורקו והצטרפו לצה"ל, הלוחמים שלהם היו דווקא בסדר גמור. זה רק מוכיח שהבעיה היתה בארגונים שלהם, שיצרו אווירה לאומנית-פשיסטית". ואילו פרופ' אניטה שפירא מסרה: "אני מתייחסת בספרי לכיבוש עין זיתון ולהרס בתי הכפר במסגרת כיבוש צפת. במקורות שראיתי לא סופר על טבח, אם אכן היה. בהתחשב בכך שבספרי אני מזכירה מאורעות אחרים מסוג זה, אינני חושבת שהייתה איזושהי סיבה עניינית שלא אפרסם דווקא טבח זה, אילו נתקלתי בידיעות עליו".
