מפקד גל"צ הפורש השכיל לנצל את קשריו וכישוריו כדי להציב אלטרנטיבה לקול ישראל המקרטעת, לרצות את הבוסים מהמטכ"ל ולשמור על רמה סבירה של חופש עיתונאי * אך למרות שדגל בגיוון וברב-תרבותיות והפתיע בפינות יהדות, גם בגל"צ של אבי בניהו הגשת תוכניות אקטואליה נותרה נחלת השמאל, ובפורום הפרשנים של הבוקר עדיין שוררת הרמוניה שמאלנית בלתי מגוונת בעליל * בתום שש שנים תחת פיקודו של איש השומר הצעיר, גל"צ נראית יותר טוב ממה שאפשר היה לחשוש, אך עדיין רחוקה מהאיזון והגיוון המצופים מקולו של צבא העם
***
אבי בניהו, מפקד גלי צה"ל שיסיים בקרוב את תפקידו ויחליף את מירי רגב כדובר צה"ל, ייזכר כנראה כמי שחיזק את הקשר שבין תחנת הרדיו הצבאית לבין אוכלוסיות שנדחקו בעבר לשוליים. לא כמי שעשה את הצעדים הראשונים, גם לא כמי שמיצה אותם.
בניהו משאיר אחריו תחנת רדיו ציבורית שעדיין נתפשת כמוטה פוליטית, עדיין יש מה לשפר בה גם מבחינת ייצוג החברה הישראלית, ועדיין פועלת בשבת; עם זאת, היא פופולרית, תוססת לעומת רשת ב' המנומנמת, יש לה רשימת הישגים מקצועיים לא מבוטלת, בשנים האחרונות נכנסו אליה עולים חדשים ודתיים, והיא מהווה, כך בכירים בתחנה בגאווה, "בית-הספר הלאומי היחיד לתקשורת".
המעבר מתפקיד מפקד גל"צ לתפקיד דובר צה"ל לא נחשב קידום, אבל בניהו ימלא תפקיד שמתאים לו. "בעיניי", אומר עיתונאי 
אורי אורבך: "אני חושב שאבי בניהו היה בהחלט קשוב לרוח הרב-תרבותית. בימיו בגלי צה"ל היה בהחלט מקום ליותר עיסוק במסורת. הן בפינות דתיות מובהקות לקראת שבתות וחגים, וגם בתוכניות אומר ומוסיקה. מעבר לענייני דת, גם חיילים מהפריפריה התקבלו לתחנה, ואפילו בגלגלצ נראה לי שאנחנו בתחילתו של שינוי" 
בכיר שבעבר עבד גם בגל"צ, זה מינוי מוצלח מאוד שמתאים לאישיותו". "מבחינת הייעוד המקצועי", מסביר תא"ל (מיל') אפרים לפיד, שעשה את המסלול ההפוך והיה מדובר צה"ל למפקד גלי צה"ל, "בגל"צ יש מרחב פעולה גמיש יותר ויצירתיות. דו"צ זה תפקיד ביורוקראטי. אבל מבחינת בניהו, זה שדרוג והבעת אמון מצד הרמטכ"ל".
בניהו (48), נולד בשכונת יד אליהו בתל-אביב. משפחתו, ג'ג'טי, עלתה מדמשק. הוא היה חניך בתנועת השומר הצעיר, ובשנות התיכון הצטרף כילד חוץ לקיבוץ להבות-חביבה, והוא גר שם גם כיום. בניהו נשוי ואב לשלושה. את השירות הצבאי שלו לא עשה בגל"צ, אלא בחיל האוויר, כמש"ק מודיעין. למפקד גל"צ מונה בדיוק לפני שש שנים, ביוני 2001.
קומבינטור במובן הטוב
מבחינה מקצועית, זוכה בניהו להערכה בעיקר בזכות יעדים חברתיים שהציב עם כניסתו לתפקיד, קירוב קהלים שנדחקו לשוליים – הפריפריה והדתיים, והעשרת התכנים. על התוצאות יש ויכוח: אוהדיו אומרים שהיה פלורליסט, מבקריו אומרים שלא עשה די. המאפיין הבולט שלו, על זה מסכימים גם אוהדיו, הוא היותו "יחצ"ן בנשמתו" – טאקטיקן, מקושר, מתוחכם; מה ששימש לו כלי עבודה, בין השאר נגד סגירת התחנה.
גם הרקע המקצועי שלו סייע בתפקידו כמפקד התחנה וכעורך הראשי: בניהו היה כתב צבאי ב'על המשמר' משך שבע שנים, ראש תא הכתבים הצבאיים, ראש ענף קישור לעיתונות בדובר צה"ל, יועץ לענייני ביטחון לרבין ולפרס (הוא נכנס לתפקידו ימים ספורים לפני רצח רבין, ונשאר עד להפסד של פרס בבחירות 1996) יועץ התקשורת של שר הביטחון יצחק מרדכי ופרשן צבאי בגל"צ.
"בתקופת בניהו, גל"צ ביססה את מעמדה כתחנת הרדיו המובילה בישראל", אומר עמית סגל, שהיה כתב בגל"צ והיום משמש ככתב בערוץ 2. כשהגעתי, לפני כשבע שנים, אמרו לנו כל הזמן בקורס שאנחנו התחנה השנייה והאלטרנטיבה לקול ישראל. כיום, כמדומני, רזי ברקאי, רפי רשף ויעל דן מנצחים ברייטינג את רשת ב'. בניהו ביסס את זה. הרי דברים לא קורים מאליהם. כמובן, היו עוד רכיבים, כמו הפוליטיזציה שהשתלטה על קול ישראל ומאבקי הכוח ברשות השידור".
"מבחינת הציבור הדתי-לאומי", אומר עיתונאי מגל"צ, "הרבה מאזינים עברו אלינו בגלל גבי גזית. ברקאי נחשב מראיין אובייקטיבי, הוא לא דופק חשבון לימין וגם לא לשמאל".
לפיד: "בניהו היה אחד ממפקדי גל"צ הטובים ביותר. הוא הצליח להרגיע את המתחים שהיו בין התחנה לצה"ל. הרלוונטיות של גל"צ לצה"ל לא מחויבת המציאות". המתחים, מסביר לפיד, הם על רקע ההוצאה הכספית מתקציב הביטחון, העובדה שחיילים עוסקים בפעילות המתחככת עם פוליטיקה, וכיוון שלא ברורה התרומה הישירה של התחנה לביטחון המדינה.
"כולם ידעו שלתחנה יש גב", אומרים גל"צניקים, "נהגו לומר: 'לגל"צ יש אבא'".
הגל"צניקים מתארים את בניהו כ"קומבינטור במובן הטוב של המילה". מספרים שכדי להרחיק את איום הסגירה מעל גל"צ, היה עושה לח"כים סיורים בארכיונים, ומשמיע להם את הראיון הראשון שלהם ברדיו הצבאי. אחר כך הם לא הצביעו בכנסת נגד התחנה. כשנדרש להציב נציב פניות ציבור, מינה את מגיש התוכנית הכלכלית עודד לוינסון, חוזר בתשובה חרדי, "וזו קומבינציה שמתאימה לו", אומרים גל"צניקים בחיוך. כדי לאפשר ביקורת על הצבא בתוכניות האקטואליה, השביע את התיאבון של המו"ל הצה"לי בשפע תוכניות בענייני צבא כמו 'חייל לילה', 'שטח שש' ואחרות, סך הכל 22 שעות שבועיות.
עד כמה אפשר היה בתקופתו לבקר את הצבא בתחנה הצבאית? די הרבה: בתוכנית לסיכום שנה, למשל, הוכתר הרמטכ"ל דאז כ"מפסיד של השנה". נאמר עליו שהוא 'קצין גמלוני ומסורבל, שמוביל צבא עייף ומסורבל לקראת כישלון'. אם אישים אחרים הם מושא לביקורת, מסביר צביקה גולדברג, ראש מחלקת החדשות לשעבר, אז גם הרמטכ"ל, למרות שגל"צ כפופה לו. "ואפילו טלפון של מחאה מלשכת הרמטכ"ל לא הגיע. זה החופש בסיקור הצבא, ולבניהו יש בזה זכויות רבות".
"בניהו חכם ומתוחכם ברמות יוצאות דופן אפילו למנהלים בכירים", מתאר עורך בתחנה. "יש לו היכרות עם נפש האדם, מה מניע אנשים, איך עובדים איתם. יש לו יכולת לזהות אינטרסים פוליטיים ומסחריים".
"הוא עסקן, יודע להתנהל בתוך מסגרת ארגונית, יודע לדחוף דברים", מספר עיתונאי בכיר שבעבר עבד גם בגל"צ. "בניהו יודע מאוד גם לנתב את עצמו באופן אישי, לארוג קשרים ארגוניים נכונים. התחנה צמחה מאוד בתקופתו, והקשרים שלו הניבו תוצאות חיוביות. נכון, הוא הצליח לשמר את התחנה ולהרחיק את האיום על סגירתה, אבל לא עמד לפתחו איום ישיר כמו בתקופות אחרות. הוא ידע לתמרן את המתנגדים שיהיו בעדו".
"בניהו העשיר את התכנים החברתיים-ציוניים-יהודיים של גל"צ", אומר לפיד. "הוא לא נרתע מלטפל בנושאים שבעבר הצפונבונים בגל"צ לא נתנו להכניס. לדוגמה, בפינה 'יש לי מושג', שעלתה בתקופתו, אפשר לשמוע מושגים יהודיים בדרך קלילה ובפריים טיים".
ישי הולנדר, שהיה כתב 'שטחים' והתיישבות ועורך חדשות בגל"צ והיום משמש כדובר מועצת יש"ע: "יום אחד נסעתי עם חבר, תושב בית-אל שגורש מנצרים, במשך שעתיים, ותוך כדי השיחה שלנו פתחנו מדי פעם רדיו. על גלי-צה"ל, כמובן. אז בהתחלה היה דיווח שלי, אחר כך פתחנו ושמענו את השיר 'אנא בכוח' אצל שמעון פרנס, שגם סיים עם פינת פרשת השבוע, ולקראת סיום התוכנית השמיע את יוסי בנאי מקריא פסוקי תהילים. אז אתה שומע את עצמך חושב, רגע, זה גל"צ או ערוץ 7? הדגש שלו היה להביא גוונים שונים לטובת ציבורים שונים".
גולדברג אומר שבניהו הטביע חותם על התחנה. "הדגש הראשון שלו היה חברתי. בניהו דיבר שוב ושוב על כך שכדי להבטיח 
פרופ' אלי פולק: "מותר לשאול למה בין המגישים בשעות האזנת השיא לא נמצאים חגי סגל או אמנון לורד? שימי לב שגם כשכבר יש איש ימין כמו אורי אורבך – אז הוא לא לבד. כאילו איש ימין לא יכול להגיש תוכנית לבד"
את העצמאות העיתונאית של גל"צ, עליה לעמוד טוב יותר מבעבר בדרישות המצופות ממנה ככלי תקשורת ציבורי וצבאי. זה אומר: לפנות לפלחים מגוונים של החברה הישראלית, גיאוגרפית וחברתית, גם מבחינת מה משדרים, גם מי משדר, גם מאיפה משדרים. למשל, גל"צ היתה הראשונה שהתייחסה לכנס שדרות, הרבה לפני שהתפרסם. בכנס הראשון היינו היחידים, ואחרינו באו כולם. אני מדבר על היכולת שלו לקפוץ על האירוע הזה, לשמוע מאנשי ההפקה שזה כנס משעמם, ולהחליט שגל"צ תעשה מזה עניין 'כי אנחנו ערוץ ציבורי'. שידרנו משם שלוש שעות מלאות".
"בניהו מתוחכם ועממי כאחד", מספר עורך בתחנה. "הוא מתנהל עם הש"ג ועם ראש הממשלה באותו אופן. הוא לא איש של דיסטאנס. את זה יגידו גם מבקריו הגדולים ביותר".
"יש לו אופי של קיבוצניק: ישיר מאוד, ללא גינונים, הגון, שקוף ובעל אינטגריטי. וגם חביב מאוד", מעיד עיתונאי בכיר שבעבר עבד גם בגל"צ.
אנשי התחנה זוכרים לו שסילק שני כתבים שעבדו ללא רשות עבור 'וואלה', שהשעה חייל שסירב לסקר את פעולת צה"ל בעזה בקיץ האחרון, ושהדיח את המגישה רונית כפיר בשל התבטאות פוליטית שלה נגד הפצצת צה"ל את כפר-כנא הלבנונית בימי המלחמה, "אבל הוא ייזכר בגל"צ לטובה". כולם היו בניהו.
מנחים מהאליטות הישנות
פרופ' אלי פולק, יו"ר אגודת 'לדעת', מונה את רשימת מגישי משדרי האקטואליה בשעות בהן ההאזנה בשיאה: מיכה פרידמן ("איש שמאל מוצהר"), רפי רשף ("צוות הפרשנים שלו הומוגני מדי, שלא לומר שמאלני"), רזי ברקאי ("הוא אולי איש רדיו הגון, למרות שנטייתו הפוליטית ברורה"), יעל דן ("גם שמאל") וגולן יוכפז. אז "מותר לשאול", הוא אומר, "למה לא חגי סגל, למה לא אמנון לורד? אפשר להפוך את גל"צ לרדיו יותר מעניין. שימי לב שגם כשכבר יש איש ימין כמו אורי אורבך – אז הוא לא לבד. כאילו איש ימין לא יכול להגיש תוכנית לבד".
'המילה האחרונה' לא נוסדה בימי בניהו, ואופי התוכנית הוא דיאלוג.
"כן, זה נכון, אך מדוע, אם אתה דואג לפלורליזם, אינך משנה את הרכב השדרנים במשך כל היום? באנו אל בניהו בתחילת דרכו, ובקשנו זאת ממנו. על איזו רב-תרבותיות אנחנו מדברים?", תוהה פרופ' פולק, "ואני לא מתכוון רק לשיתוף דתיים, למה למשל אין אף מגיש רוסי? זה לא רב-תרבותיות, זו שינקינאיות".
פורום "פרשנינו" שפולק מזכיר, העיתונאים עקיבא אלדר, עמנואל רוזן ובן כספית, הוא דוגמה בולטת לחוסר איזון פוליטי. עמית סגל אומר שגם לו הפאנל הזה נראה "לא מאוזן, בלשון המעטה. אבל צריך לראות את התמונה הכוללת", הוא מוסיף, "כשיש מאתיים עיתונאים חילונים ועשרה דתיים, באופן סביר שלושת הפרשנים יהיו חילונים". לעומתו אומרים עיתונאים לשעבר בגל"צ ש"זה אכן פורום פרשנים שנעים בין מרצ למרצ".
"נכון שבשנים האחרונות התקבלו לא מעט דתיים לתחנה", אומרים גל"צניקים, "אבל דרג המנחים ממשיך להיות האליטות הישנות. הוא לא הצליח לגוון ולרענן את הרשימה, אלא אם סופרים את רינו צרור שמחליף בימי חמישי את רזי ברקאי. ולא שהוא לא שמאלני, הוא פשוט מתון יותר".
לשאלה על גיוון רשימת שדרני האקטואליה עונה לפיד ש"בעניין זה הוא לא שינה כי יש להניח שלא רצה להיפרד משדרנים טובים מביאי רייטינג. הדתיים צריכים לשלוח לתקשורת אנשים מוכשרים, לא אנשים שרוצים לשכנע. ינון מגל, סיוון רהב-מאיר ועמית סגל נקלטו היטב בתקשורת לא בזכות דעותיהם, אלא בזכות כישוריהם ואולי אף למרות השקפתם. לא צריך לעשות העדפה מתקנת, כי זה לא 'יחזיק מים'".
"אותה טענה ניתן להפנות גם לרשת ב'", אומר רוני ארזי, שהיה כתב כללי ועורך 'המילה האחרונה' בגל"צ, וכיום הוא עורך חדשות ב'רדיו קול חי'. "הייתי שמח שיהיה איזון בגל"צ, אבל אני לא מאמין שזה יקרה. מבפנים אין מי שיצעק על זה, כי לרוב החיילים בגלי-צה"ל יהיה נוח יותר לעבוד עם רפי רשף מאשר עם גאולה כהן".
"אם כבר", אומרים אנשי גל"צ, "הציבור הדתי צריך אולי להתקומם נגד התכנים של ערוץ 2 וידיעות אחרונות, לא נגד גל"צ".
"ההתקדמות בעולם התקשורת היא משהו שגדול יותר מבניהו", אומר סגל. "כלומר זה לא תלוי בשאלה מי האדם שיפקד על התחנה ואם ידחוף אנשים משלו. צריך להיות כנים, בעולם התקשורת הישראלית הקיים כמעט ואין אף אדם בעל דעות ימניות שמסוגל להחזיק שעתיים שידור ביום חמש פעמים בשבוע".
למה שחגי סגל או אורי אליצור לא יחליפו מנחה כמו רפי רשף, לדוגמה?
"זה לא יכול להיות פובליציסט, אלא הבסיס שלו צריך להיות של עיתונאי אובייקטיבי. ממש כמו שעקיבא אלדר לא יגיש היום את
צביקה גולדברג: "בציבור הדתי-לאומי התייחסו במשך עשרות שנים לעיסוק בתקשורת כאל שילוב של התקלקלות, בוהמיות ובזבוז זמן. רק לפני שנים מעטות החלו להבין את הטעות. טוב שהתרחש שינוי ביחס לתקשורת, אבל טועה מי שמצפה ששעתיים אחרי שנפל האסימון והובנה החשיבות, כל כלי התקשורת יעברו לדום ויצדיעו, וגם יפטרו חצי מהמגישים בשביל האיזון"'מה בוער'. גל"צ היא פס ייצור לאנשים שהתקדמו מתחתית הפירמידה. להתמנות למנחה בפריים טיים זה לא מהיום להיום".
עמית סגל, יש לציין, מונה למגיש 'מה בוער' בימי חמישי, אלא שהוא עזב כשקיבל הצעה טובה יותר מערוץ 2.
"בציבור הדתי-לאומי התייחסו במשך עשרות שנים לעיסוק בתקשורת כאל שילוב של התקלקלות, בוהמיות ובזבוז זמן", אומר גולדברג, בוגר 'אור עציון' ו'מרכז הרב'. "אני יודע את זה מכלי ראשון כי הייתי שם, ואני זוכר טוב מאוד איך נתפש מי ששקל לעסוק בתקשורת (הוא עצמו לא שירת בסדיר בגל"צ).
"רק לפני שנים מעטות החלו להבין את הטעות, ואת החשיבות של ההשפעה בתקשורת. בנסיבות האלה, אל תתפלאו על זה שהעיתונאים הוותיקים באו מסביבה חברתית מסוימת ולא מקרבכם. טוב שהתרחש שינוי ביחס לתקשורת, אבל טועה מי שמצפה ששעתיים אחרי שנפל האסימון והובנה החשיבות, כל כלי התקשורת יעברו לדום ויצדיעו, וגם יפטרו חצי מהמגישים הבכירים והמנוסים 'בשביל האיזון'. זה לא עובד ככה".
"עכשיו הציבור הדתי משלם את המחיר על זה שלפני 15–20 שנה לא היו אנשים בגל"צ ובכלל בתקשורת", מוסיף אורי אורבך. "תוכניות האקטואליה לא השתנו בשנים האחרונות, ולא קשה להבין שם מי בשמאל ומי בימין. אבל כל מגישי תוכניות הבוקר בגל"צ ובקול ישראל הם מגישים ותיקים ומוכרים, והם עם קריירה של עשרים ושלושים שנה בתקשורת, כך שהם לא שם רק כי הם שמאלנים אלא קודם כל בגלל שהם אנשי תקשורת מוצלחים. אני מניח שבתוך שנים ספורות תבוא לביטוי מובהק יותר העובדה שבעשור האחרון נכנסו לתקשורת גם אנשים ממגזרים אחרים, ובעיקר דתיים".
בחינות כניסה ביהדות
לפני כמה שנים הגיע ח"כ אפי איתם לראיון אצל קווה שפרן, בנו של הרב יגאל שפרן, באולפן גל"צ הירושלמי. כשאיתם נכנס, הוא הבחין בנועה קולפ הלובשת חצאית משוחחת עם עמית סגל וסיוון רהב. בחדר ליד כתבו חיליק וייצמן וטל רוזנר, גם הם דתיים, ובחדר הבקרה ישב טכנאי החובש כיפה גדולה, מוטי זדה. "מה זה פה", שאל איתם, "גל"צ או סניף של בני-עקיבא?"
אבל כיום יש מעט מאוד דתיים בתפקידי מפתח בתחנה. "לא ברור עד כמה בניהו אחראי לזה", אומרים אנשי גל"צ, "אולי הכתבות על ה'השתלטות הדתית' בגל"צ הבהילה מישהו, אולי בגלל ועדת הקבלה החדשה, שאף דתי לא יושב בה, ואולי בגלל שהדתיים לא מספיק רוצים להגיע".
גאוותו של בניהו, אמרו לי בגל"צ, היא שברשימת הטלפונים של החיילים צומצמו המספרים באזור חיוג 03. בניהו קיבל את הדרוזי הראשון והרבה תושבי פריפריה. הוא הכניס למבחנים שאלות במסורת ישראל, וקבע שהקורס שיעברו פרחי העיתונות יכלול גם סיורים באור יהודה, בשומרון, בעיר דוד.
כדי לקרוא למועמדים מכל הארץ להתמודד על מקום בגל"צ, נסעו בניהו וגולדברג לבתי-ספר בעיירות פיתוח והזמינו אליהם מורים לתקשורת בחינוך הממלכתי-דתי, מפקחים ומנהלי בתי-ספר דתיים. הם לא הבטיחו הפליה מתקנת, אבל הדגישו שהם לא עושים זאת כמחווה, אלא מתוך אינטרס לגוון את הקולות, את הניסוחים ואת מקורות ההשפעה.
אבל ליום המבחנים הגיעו, כך לפי גורמים מגל"צ, פחות מעשרה דתיים מתוך 1,400 הנבחנים הנרגשים בגני התערוכה. 1,400 המועמדים, אגב, לא נבחרים על-ידי גל"צ אלא על-ידי מינהל הגיוס של צה"ל, לפי הקריטריונים הרגילים של קב"א, דפ"ר, עברית טובה, פרופיל נמוך אצל בנים, ובעיקר הבקשות של המועמדים עצמם, שכיום יש להן משקל גבוה.
רוני ארזי, בוגר הישיבה בהר-ברכה, נסע במשך שנה וחצי כל יום מהשומרון אל התחנה ביפו. הוא מספר שהדתיים שמגיעים לגל"צ הם שאפתנים יותר. "רובם אידיאליסטים. רואים את התשוקה שלהם וגם את ההצלחה שלהם לאחר שהם עוזבים את התחנה. מי שרצה מאוד להגיע גם משקיע יותר, בניגוד לגל"צניקים החילונים, שיש בהם כאלה שהגיעו סתם כי זה היה נראה להם נחמד".
בניהו לא יזם את המהלכים לשיתוף הדתיים והפריפריה, אלא העצים אותם. מתגייסי שנות השמונים זוכרים שכבר אז עשה מפקד גל"צ באותם ימים, תא"ל אפרים לפיד, מסע בישיבות ההסדר, בעידודו של שר החינוך זבולון המר ז"ל, בניסיון לשכנע אותם להצטרף לשורות גל"צ. אלא שראשי הישיבות התנגדו, והקרקע הרעיונית טרם הוכשרה: מודעוּת הציבור הדתי-לאומי לכוחה של התקשורת לעצב מציאות, לא רק לדווח עליה, לא היתה כנראה בשיאה, כמו שתכף יגידו כאן בני המגזר. אבל זה רק חלק: גם בגל"צ היתה פחות פתיחות לקבלת דתיים וימנים (ראו מסגרת). גורם בגל"צ מספר שאפילו את תוכניות היהדות שלפיד ניסה להכניס סיכלו "כי לפיד ידוע כאוהד גדול של המסורת היהודית, אבל לבניהו היה קשה לסרב – הוא איש השומר הצעיר".
גולדברג אומר שגל"צ עושה כמיטב יכולתה לגיוון השורות, ונותנת הזדמנות שווה. "מי שבולם את התהליך הם דווקא כמה מהרבנים ומהמחנכים בציבור הדתי-לאומי. אף פעם לא הצלחתי להבין איך בעת ובעונה אחת אפשר גם להתלונן על גל"צ שאין בה מספיק דתיים, וגם להעביר מסר לנוער שגל"צ היא מאורת פריצים עוינת שצריך להתרחק ממנה. איך אתם מצפים שהטובים והמתאימים מבין הדתיים יבואו לגל"צ, אם זה מה שמחנכים אותם לחשוב על גל"צ?
"עיתונאי ימני מוכר מאוד אמר פעם לבניהו ולי: 'תבינו, חברים, גם אם מזכ"ל בני-עקיבא יהיה מפקד גל"צ, ואת כל העורכים והמגישים הוא ימנה לאחר התייעצות עם עורך 'בשבע', אנחנו לא נרד מכם. אתם סמל. המאבק בכם הוא סמל. אז תירגעו, אל תכעסו כל כך, תבינו אותנו...'. אני חושב שהוא לא הגזים בהרבה.
"בגל"צ מתקיים תהליך רב-שנים של גיוון השורות מכל הבחינות. זה התחיל לפני אבי בניהו ויימשך אחריו, אבל הפרסומים, בעיקר בעיתונות הימין, שלפיהם בניהו קטע את התהליך, הם שקר גס ואפילו שפל. בניהו לא התחיל בתהליך, אבל לא רק שלא קטע אותו, הוא עודד אותו מאוד. אני חושב שבעניין הזה רבים בימין הדתי חוטאים כלפי בניהו וכלפי גל"צ בכלל, בדיוק בחטא שנהוג לחטוא כלפיהם – תיוג אוטומטי.
"בניהו הוא גם עיתונאי, גם גל"צניק, ומה לעשות, גם קיבוצניק מלהבות-חביבה של השומר הצעיר. אם ככה, ברור לכל מתייג אוטומטי בימין הדתי שבניהו הוא איש שמאל קיצוני וחילוני זולל שרצים ושונא דתיים. אבל מה לעשות שהבחור אפילו לא מתחיל להתקרב לתיאור הזה. הוא איש מורכב הרבה יותר ממה שמייחסים לו".
בפסח האחרון, למשל, שיתפה גל"צ פעולה עם מוסד הגמ"ח של הרב גרוסמן ממגדל-העמק. גולדברג: "הייתי איתו במגדל-העמק, אצל הרב גרוסמן, והופיעה לפנינו להקת ילדים ששרו שירים חסידיים. אחרי שהם יצאו, הרב גרוסמן סיפר מאיזה בית כל אחד מהם הגיע, וראיתי את בניהו בוכה, ממש מתרגש עד דמעות". בניהו גם מתחרה עם רינו צרור מי זוכר טוב יותר, על-פה, את התפילות של ימים נוראים.
לפני כמה שנים ביקש רס"ן גבי מור, הרב של אכ"א, מבניהו, שתהיה איזושהי התייחסות ביום העצמאות לחידון התנ"ך. אולי כתבה. בניהו אמר לו, 'השתגעת? רק כתבה? לא צריך להיות דוס כדי לאהוב תנ"ך, זה חלק חשוב בתרבות שלנו'. כדי לזכות גם בהתעניינות של לא-דתיים, ביקש מאברי גלעד שהוא יקריין את הפרומו לחידון, והורה להפיק סדרת תוכניות על אהבת תנ"ך.
כשנה לפני הריסת גוש קטיף, יזמו יישובי יש"ע ערב הצדעה לצה"ל בבנייני האומה. לטענת גורמים בגל"צ, "הם באו עם ציפייה ליחס עוין", וביקשו שיהיה סיקור חדשותי הוגן. בניהו אמר להם: 'כתבה? סיקור הוגן? אני חושב שצריך לשדר בגל"צ את כל הערב בשידור חי ומלא'. "הם, לדבריהם, היו המומים".
לפני הריסת גוש קטיף, קרא בניהו למגישים בגל"צ ואמר להם: "יש פה עניין הומניטרי. גלי צה"ל תלווה את זה בעין דומעת". כשאחד המגישים אמר "למה צריך לראיין את המיעוט הצעקני הזה?", בניהו השיב: "הדרמה היא שלהם". לפי מה שסיפרו לי, הוא גם קיבל איומים מהממשלה על כך שנתן "יותר מדי פתחון פה לליברמן ולהנדל בימי ההתנתקות".
אבל לא צריך להתבלבל: לבניהו יש השפעה גדלה על האישים שיעץ להם, ומייחסים לו את חיבור המשפט "לא נדליק את המזרח התיכון בגלל חירבה אחת בחברון", בהיותו יד ימינו של איציק מרדכי. את הצירוף "ברגישות ובנחישות" טוענים ששמעו אותו אומר כמה ימים לפני שהביטוי הנורא הזה הפך לסלוגן של קברניטי הגירוש.
כשגל"צ עשתה מעין שירותרום למען פליטי הצונאמי, היו מאזינים שתהו מדוע התאילנדים חשובים יותר מ-8,000 תושבים ישראלים שאיבדו את בתיהם וכבר שנתיים חיים במצוקה נוראה ושבניהם שירתו ומשרתים ביחידות מובחרות.
הולנדר: "נושא המגורשים קרוב ללבו. בהנחיה ישירה שלו, הוקדשה להם שעה של מעקב ב'מה בוער'. הוא וגולדברג ביקשו ממני להביא כמה שיותר כתבות העוסקות במצבם".
ממש לאחרונה שודר פרויקט "שישה ימים, ארבעים שנה" לציון מלחמת ששת הימים. שמונה עיתונאים שידרו מדי בוקר, איש איש בתורו, כתבה. משמאל היו: עקיבא אלדר, אילנה דיין, איתן הבר, מיכה פרידמן, עמנואל רוזן וגולן יוכפז (שגם ריכז את הפרויקט). מימין, קחו נשימה לקראת הרשימה הארוכה, ישראל הראל וחגי סגל. האווירה, לא קשה לנחש, לא היתה אוהדת מדי, ואפשר היה לשמוע בסדרה "כיבוש" ו"גדה". באחד הימים אפילו נקשר קשר ישיר בין ההתיישבות לפיגועים. כאילו לא היו פיגועים קודם, כאילו פת"ח לא קם כבר ב-64', שלוש שנים לפני ההתיישבות ביש"ע.
העתיד צופן הבטחות
אורבך: "אני חושב שאבי בניהו היה בהחלט קשוב לרוח הרב-תרבותית. בימיו בגלי צה"ל היה בהחלט מקום ליותר עיסוק במסורת. הן בפינות דתיות מובהקות לקראת שבתות וחגים, וגם בתוכניות אומר ומוסיקה. מעבר לענייני דת, גם חיילים מהפריפריה התקבלו לתחנה, ואפילו בגלגלצ נראה לי שאנחנו בתחילתו של שינוי ליותר פתיחות לקולות נוספים. ולמרות שעוד יש הרבה מה לשפר, היתה פתיחות לנושאים הללו כהמשך ישיר לתהליך שהתחיל כמה שנים קודם לכן. אי אפשר להסתכל רק על פאנל הפרשנים החד-צדדי של רפי רשף ולהגיד שזה כל גלי צה"ל. בסך הכל, התקופה של בניהו בגלי צה"ל היתה טובה לגיוון הקולות, ואני חושב שהעתיד צופן הבטחות גדולות יותר, בעיקר בזכות השינויים שחלים אצלנו".
המיקרופון לאבי בניהו, שלא רצה להתראיין אבל הסכים לסכם את התקופה: "היה לי מסע מופלא בן שש שנים בתווך שבין החברה הישראלית, צה"ל והתקשורת הישראלית. חשתי בתפקידי בגל"צ שאני בשליחות חברתית ועיתונאית. הצבתי לעצמי יעדים שלא לי לשפוט אם עמדתי בהם.
"הצלחנו לעשות גם תחנה איכותית שמשלבת שידורי חדשות עם דוקומנטריה ואומר, חיילים וצבא, שיש לה האזנה גבוהה, וזאת בתוך שוק תחרותי. אהבת המאזינים והעובדה שמאות אלפי אנשים בוחרים כל בוקר בגל"צ ובגלגלצ נותנת לנו כוח מול כל אלה הקמים עלינו לכלותנו, שהם בעיקר מתחרינו.
"גל"צ היא אחד הדברים היפים של צה"ל כצבא העם. הסוד שלה הוא התמהיל המופלא בין ותיקים ומנוסים לבין צעירים מוכשרים בתחילת דרכם. גל"צ בשבילי, כמו בשביל אחרים, היא סוג של מחלה סופנית. עוד לא עזבתי וכבר אני מתגעגע".
------------------------------------------------
רגע, איפה אמרת שאת גרה?
ב-1989 שלחה מועמדת לשירות בגלי צה"ל שני טפסי שאלון, שניהם באותם נתונים. באחד כתבה שהיא תושבת אלון-מורה, בשני נתנה את כתובת הוריה בירושלים. לכתובת באלון-מורה הגיעה תשובה שלילית: מצטערים, את לא עומדת בקריטריונים. לכתובת בירושלים הגיעה הזמנה למבחנים. את הדברים חשף ב'מעריב' לפני 18 שנים ישראל הראל, והם עוררו רעידת אדמה קטנה, שהגיעה לצמרת צה"ל וגם לכנסת.
הראל: "ראש אכ"א, האלוף רן גורן, ביקש ממפקד גל"צ, אפרים לפיד, להיפגש איתי ולהסביר לי פשר הדברים. ההסברים לא היו משכנעים בעיניי. ההדים לפרשייה, וכמובן השתדלות רבת שנים של אנשי ציבור וח"כים לתת הזדמנות שווה למועמדים לאומיים או דתיים, הובילו לכך שעם השנים נפתחו נתיבים לקבל אנשים לא רק מהחוג המצומצם של הפריפריה הרוחנית של שינקין. עד אז, מי שלא ידע במבחנים שם של מתופף בלהקה כלשהי, לא יכול היה להתקבל. לכן, גם אם לא פסלו אנשים בגלל הכיפה או החצאית, הם נכשלו כי לא ידעו דברים כאלה, כיוון שלא גדלו בתרבות הזאת. מאז השאלות נעשו מגוונות יותר, והוכנסו גם שאלות ביהדות. אבל נוטרי השמאל בתחנה מצאו דרכי הדרה אחרות: חלק מהדתיים הופּלו במבחני קריינות וחלק אצל הפסיכולוג. הם תמיד מצאו דרכים".
לפיד: "מובן שזו לא היתה הנחיה של מפקד גל"צ, אבל אני לא יכול לשלול את האפשרות שהיתה דעה מסוימת בקרב הממיינים. בתקופתי (89' – 92') החבר'ה בגל"צ היו עם המון אנטי לימין. כיום האווירה שונה".
מוסיקה חסידית? יש 'אנא בכוח'
גם בגלגלצ, תחנת הבת של גל"צ המשדרת מוזיקה ודיווחי תנועה, מדברים על 'רוח המפקד' בניהו. "השאיפה שלו היתה לקדם מוזיקה ישראלית לפני מוזיקת העולם", מספר עורך בתחנה. "כקיבוצניק, הוא מרגיש מחובר יותר לארץ ישראל מתל-אביבים.
"מה שהניע אותו היה תחושת האחריות כמפקד תחנה ציבורית. הוא ניסה לחנך לפתיחות ולפלורליזם במוזיקה, ונתן הסברים ערכיים לאנשי שתי התחנות, גל"צ וגלגל"צ, למה חשוב שניידות שידור שלנו ישדרו מערי פריפריה מרוחקות אירועי מוזיקה".
עד כמה התערב בניהו בגלגלצ?
"לעומת אקטואליה, תחום שהוא שולט בו באופן מרשים והיתה לו יכולת להתערב אפילו בניואנסים, בעניין המוזיקה הוא לא התערב בפרטים, אלא יצר אווירה. ההשפעה שלו על ראשי המחלקות היתה גדולה. הוא נתן עצמאות לגלגלצ, לא כפה, אבל הבינו שמוזיקה מקורית שנוצרת פה זה מה שישמח את בניהו.
"קטן עליו להתערב, העניין הוא האנשים שאתה ממנה. דלית עופר, למשל, שמונתה למנהלת גלגלצ, היא אחת העורכות המוזיקליות הוותיקות והמוערכות בארץ בקידום מוזיקה ישראלית. את המנחים שמעון פרנס, שקידם את 'אנא בכוח' של עובדיה חממה, וניסים גרמה, בניהו הביא לגל"צ; זה לבדו אמירה. את 'אנא בכוח' אימצו גם בגלגלצ, וזה הפך להיט".
כיוון שהתחנה ממומנת מכספי ציבור וגם בזכות הפופולאריות שלה, נמתחת ביקורת על הפלייליסט (רשימת ההשמעה של השירים) של גלגלצ. "תלונות וטענות תמיד היו ותמיד יהיו", אומר עורך בתחנה. "ברגע שאתה עושה סלקציה, וזה נכון גם בחדשות, אז אלה שנשארים בחוץ מקטרים, ובצדק מבחינתם. תראי, כל דבר הוא פלייליסט: כשאתם מקבלים ל'בשבע' מאה ידיעות ומכניסים עשר, אנשים לא מתלוננים? אין ברירה, צריך לבחור.
"השיפוט הוא לפי ז'אנרים: רוק, פופ, דברים אלטרנטיביים, ולא לפי מזרחי-מערבי, כי זה מעורב מדי. כיום קשה להגדיר מה מוזיקה ים-תיכונית ומה מערבי. טיפקס לא נחשב מזרחי, אבל זה מזרחי. איל גולן ושרית חדד נחשבים מזרחי, אבל הם שרים גם פופ מערבי, זה מעורב. אהוד בנאי הוא דוגמה מצוינת למיקס הזה".
וזה גם חלק מהפוסטמודרניזם.
"בהחלט כן. הגבולות היטשטשו. בניהו עצמו הרי מיקס של קיבוצניק ומזרחי. הוא פתח את גל"צ ליחס שוויוני לגמרי למוזיקה שנחשבה למזרחית. הוא בא לתחנה במעבר ממוזיקה מזרחית בגטאות לכניסתה למיינסטרים, ובהקשר זה הוא דמות דומיננטית. לגל"צ יש חלק במיקס. היום די טבעי לשמוע חווה אלברשטיין ואחריה זוהר ארגוב".
אם כבר עושר תרבותי, למה אין 'מוזיקה יהודית' בגלגלצ? איך זה שאהרן רזאל, לדוגמה, לא נמצא בפלייליסט?
"מלבד 'אנא בכוח', משמיעים בגלגלצ גם את שיר למעלות, בביצוע להקת שבע ומוש בן-ארי. מה שקרה במוזיקה המזרחית והמערבית יקרה גם בתחום זה, במוזיקה היהודית. זה כבר מתקדם לכיוון הזה, קורה איזשהו תהליך".
למה לדעתך אין דתיים בגלגלצ?
"כי דתיים שמגיעים לגל"צ הם אידיאליסטים, והאידיאליסטים הולכים לחדשות. הם לא מבקשים להגיע לגלגלצ".
אילו דתי היה משרת בגלגלצ, היתה לו השפעה על הפלייליסט?
"כן, בטח. יש ישיבת פלייליסט, ושם לכל אחד יש קול".
תגובות: "פורום מגוון"
על השאלה מדוע כל מגישי תוכניות האקטואליה בגל"צ מזוהים, מבחינה פוליטית, עם המרכז ושמאלה השיבה דוברת התחנה: "עיתונאי גל"צ נבחרים לתפקידם על-פי התאמה מקצועית בלבד, ללא שום קשר להשקפה פוליטית, שלרוב גם אינה ידועה ומוכרת. הניסיונות להטיל על כלי התקשורת, ובכלל זה גלי צה"ל, תוויות פוליטיות, אינם חדשים ומונעים על-ידי גורמים אינטרסנטים. אין להם אחיזה במציאות והם מתחילים להישמע כבדיחה בלתי מוצלחת".
ובאשר לגיוון פורום הפרשנים אצל רפי רשף: "'פורום פרשנינו' בתוכניתו של רפי רשף, נועד לפרש ולבער את ענייני היום הפוליטיים והמדיניים, להרחיב את אופקי המאזינים ולהכניסם להצצה קצרה אל מאחורי הקלעים של העשייה הפוליטית. פורום פרשנינו מגוון, תוך שהוא משתנה מפעם לפעם וכולל עיתונאים בכירים מאמצעי תקשורת נוספים".