ראשית, גילוי נאות מאוד: כתבה זו אינה מתיימרת להיות אובייקטיבית. כבר שנים שאני מצפה ומייחל לאלבום הזה של יונתן רזאל, ומאז יציאת האלבום, הקול הנעים והקטיפתי בליווי המוסיקה המטלטלת לא מפסיקים להתנגן אצלי לרגע. עוד לפני כמה שנים, כשיצא הסינגל הראשון, 'אדון הסליחות', משהו באותנטיות שלו שבה אותי מיד. כעת מתברר שמדובר ביוצר אחר בנוף המוסיקה הישראלי. אחר ומדויק. "אביתר הכיר את החומרים שלי גם בעת יצירתם. הוא לא רק המפיק של האלבום, אלא גם הדוחף הרשמי שלו. היה בו משהו מאוד מרגיע. יש לו יכולת מאוד טובה להסתכל על התמונה הגדולה. הוא היה מאוד קשוב לחומרים באופן אישי, לפעמים יותר ממני, ומצד שני, הוא הסתכל על זה מבחוץ והצליח לגעת בנקודות חלשות. הקשר הזה הוא מתנה" יונתן רזאל (34) מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו לאחר מסע ארוך, כמעט מפרך. רק כיום, יותר מעשור מאז שסימן לעצמו כמטרה להוציא אלבום, הוא יוצא לאור. ברזומה המקצועי של המוסיקאי, הפסנתרן והמעבד המוסיקלי, שהספיק להפוך למנצח בעל שם, רשומות עבודות משותפות עם עברי לידר, שלמה ארצי, דוד ד'אור, יוני רכטר, ארקדי דוכין, אביתר בנאי ואחרים. עם השניים האחרונים יש לו גם קשר אישי ומיוחד. רזאל אף הספיק לחלוק במה אחת עם סטיבי וונדר. לפני 12 שנה הוא החל לעבוד על אלבום הבכורה שלו עם ארקדי דוכין, אך הזעקה לחיפוש הובילה לגניזת הפרויקט, והוא ויתר על הכול. באמצע החיים, רזאל החליט לפרוש ממוסיקה, לעשות הסבה מקצועית ולהפוך לרועה צאן. כיום, לאחר הקאמבק והעבודה הממושכת, שום דבר כבר לא יעצור אותו. רזאל עדיין מוצא את עצמו בצמתים חשובים של התרבות הישראלית, כשהוא מנסה לגשר בין החלקים השונים בתופעה שנקראת העם היהודי בארץ ישראל. 'סך הכול' הוא אלבום אינטימי מאוד. הטקסטים שלו חושפים מסע של הרבה מהגוונים שיש באדם המאמין והמחפש. רזאל, כאמור, אסף חומרים במשך 12 שנה, ועבר הרבה דברים על הדרך – מתקופת הלהקה הצבאית, אז היה פחות דתי, ועד היום. "אני רוצה להגיע למגוון אנשים, לרגש, לשמח..." הוא מעיד. "זה אלבום של שירי תפילה אישיים: מהילד ב'סך הכול', שרק מגשש ורוצה שידברו אליו ויגעו בו, דרך 'ואני תפילתי', שזה שיר תפילה חילוני על אדם שעומד בצרה וצועק למעלה, ועד 'היום תאמצנו'". קיימברידג' או סוסיא יונתן עדי רזאל נולד בניו יורק לאב הולנדי ולאם אמריקנית, שניהם פסיכולוגים חינוכיים שהשתתפו גם בפסטיבל וודסטוק המקורי. כשהיה בן שנה וחצי עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בשכונה הירושלמית נחלאות. לאט לאט החל תהליך משפחתי של חזרה בתשובה. "כבר בגיל 4", הוא נזכר, "אמרתי לילדה מהגן שהילדים שלי יהיו דתיים. תמיד היה לי קשר עם רוחניות". כשעלו לארץ, היו הוריו בעלי אוריינטציה יהודית, אם כי הפיוטים של יום שישי עדיין השתלבו עם שירים של שנות ה-60 ובוב דילן. "אבל למרות הפתיחות, ינקנו מההורים את השאיפה לשלמות". בגיל 15, כשיונתן הפיק אלבום ללהקה המשפחתית, הוא כבר הוגדר ככישרון מוזיקלי נדיר. לצבא הוא התגייס על תקן של מוסיקאי מצטיין, ושירת בלהקה צבאית. "בצבא גם נוצר לי החיבור המרכזי בחיים, בין מוסיקה קלאסית למוסיקה פופולרית". לאחר שהשתחרר וסיים בהצטיינות את האקדמיה למוסיקה, הוא עשה את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה הפופולרית והתחבר עם תזמורת סימפונט רעננה, המתמחה בשילוב המוסיקלי הזה. רגע אחרי שהיה שותף פעיל ביצירת אלבום הסולו הראשון של ארקדי דוכין, בזמן שהפך למעבד הבית שלהם והחל לכתוב סימפוניות, הוא החליט שהגיע הרגע להוציא אלבום עם כמה משיריו ולהתחבט בפומבי בשאלות קיומיות. אז קיבל יונתן הצעה קוסמת מאוניברסיטת קיימברידג' להשלים תואר שני נחשב – אך רגע לפני הפסגה, הכול נעצר. "פתאום הרגשתי צורך לומר 'עד כאן'", הוא מסביר. "אני אדם עוצמתי מאוד מבחינה רגשית, והייתי במסלול כמעט ברור של קריירה בינלאומית ודוקטורט בחו"ל. אבל היתה לי הרגשה שזה לא נכון לבנות קריירה של חו"ל בכזה לחץ. גם לא הייתי סגור איפה אני עומד מבחינה דתית, ולכן החלטתי לצאת להודו שלי". רזאל פרש ליישוב סוסיא שבדרום הר חברון, שם הוא חי בחווה של יאיר הר סיני הי"ד במשך כחצי שנה. "אני אוהב אותם מאוד עד היום. הם היו מפיקים שמן זית, אכלו לחם מלא מחיטה שגידלו לבד, חבצו גבינות ושתו מים מבור פרטי. חיינו בטבע, וצורת החיים הזו השפיעה עלי מאוד. שם התחברתי לטבעיות שלי". בשנים שחלפו התנדנד יונתן בין העולם הדתי לחילוני, מנסה להרגיש שייך כאן וגם שם. למרות הפריחה של המוזיקה היהודית המקורית, כמו גם ההתעוררות והחיפוש הרוחני בציבוריות הישראלית, הוא עדיין מרגיש חריג בנוף. הגישור על הפערים נעשה משני צדי המתרס המוסיקלי. מצד אחד עובדיה חממה, אהוד ואביתר בנאי – אמנים שקנו פופולריות בהוויה הקודמת שלהם, וסחבו את מעריציהם אל עולמם החדש והאמוני, ומצד שני אמנים ולהקות מהז'אנר היהודי-מקורי, כמו 'המדרגות', שהתחילו את העשייה האמנותית שלהם אחרי ההתקרבות ופרצו דווקא מהציבוריות הדתית. "אני סוג שלישי", הוא צוחק. "השפה המוסיקלית של האלבום הזה היא 'חילונית'. מצד שני, חלק מהשירים יותר עובדיה חממה וקצת מהמדרגות". הטקסטים הם לאו דווקא דתיים אלא יותר אמוניים, ממקום של חיפוש. אלו נכתבו עוד לפני שהיו עובדיה חממה ואהרן רזאל. יונתן מוסיף בהערצה על אחיו: "אנשים לא יודעים שהוא פשוט גאון, ששר שירי-עם מורכבים". אז מי שגדל על מוסיקה חסידית יצטרך לעשות דרך יותר ארוכה מאלה שגדלו על הבנאים? "זה נכון מה שאתה אומר, וזו גם הסכנה שבאלבום. שהוא ייפול בין הכיסאות. כי לחלקם המוסיקה תהיה זרה, וחלק לא יסתדרו עם הטקסטים. המזל שלי הוא שהאמנים האלה פרצו את הדרך בשבילי". הכי אישי שיש ב "פעם כשאנשים היו חוזרים בתשובה, הם היו מוותרים על המשפחה, על ספריית הדיסקים, על כל העבר התרבותי, המקצועי והאישי. היום זה אחרת. לא חייבים למחוק את כל המושגים מן העבר. אפשר לראות את זה אצל יוצרים מכל מיני תחומים. זה תהליך דו כיווני, זה לא רק שהחילונים פתוחים לעובדיה חממה, גם החרדים והדתיים נפתחים" מקביל לתקופת הניתוק בחווה, החל רזאל ללמוד פסיכולוגיה ומחשבת ישראל, ולטפל בילדים באמצעות מוזיקה. רק כעבור שנתיים הגיע הקאמבק, באירוע שאמור היה לסמן עבור רזאל עוד פסגה – השתתפות במופע המחווה של התזמורת הפילהרמונית ליוני רכטר. אלא שגם הפעם משהו קצת השתבש. "יוני רכטר התקשר אלי, כי הוא שמע דברים שעשיתי לפני כן, והוא רצה שאעשה את 'עטור מצחך' עם אביתר בנאי. שלחו לי בדיסק את אביתר שר את 'עטור מצחך', וחשבתי שאני מת. לא האמנתי שיש דבר כזה, וישר החלטתי שאת זה אני חייב לעשות. "מהנקודה הזאת היה לנו חיבור מאוד עמוק. נהיינו חברי נפש. אביתר הכיר את החומרים שלי גם בעת יצירתם. הוא לא רק המפיק של האלבום, אלא גם הדוחף הרשמי שלו. היה בו משהו מאוד מרגיע. יש לו יכולת מאוד טובה להסתכל על התמונה הגדולה. הוא היה מאוד קשוב לחומרים באופן אישי, לפעמים יותר ממני, ומצד שני, הוא הסתכל על זה מבחוץ והצליח לגעת בנקודות חלשות. הקשר הזה הוא מתנה". כמו אלבומו הראשון של אביתר בנאי, גם יונתן רזאל בחר לכונן את היחסים עם מאזיניו בגישה חושפנית. רזאל מתוודה שכששמע את האלבום של בנאי, הרבה לפני שהכיר אותו, אמר שיצירה כזו היא החלום שלו. על הבמה מול 11 יהודים הפרויקט הבא של רזאל היה טיול כמעט פרטי מסביב לעולם, שבמסגרתו הוא נשלח עם הגיטרה והקלידים לקהילות יהודיות נידחות ברחבי העולם, כדי "למצוא נשמות יהודיות". ארגון פרטי שלח אותו לכל מיני קהילות נידחות שאיש אינו מטפל בהן. "היו שולחים אותי בכל פעם למקום אחר, וזה התאים לי, כי בדיוק חזרתי אז לעולם המוזיקה ורציתי לעשות משהו לטובת האומה", מסביר יונתן. "עשיתי בעצם טיולים מטורפים בחו"ל, כמו סוכן מוסד כזה. נוחת בקרואטיה, לוקח רכב ונוסע שמונה שעות לעיר בשם רייקה, שם הופעתי בפני 20 יהודים. למחרת המשכתי הלאה". יונתן יצא לעשרה מסעות, ובכל אחד מהם היו שש או שבע הופעות. מדרום אפריקה, דרך איטליה, "בכל מיני חורים בארצות הברית. מקומות שאף אחד לא שמע עליהם". בפילזן שבצ'כיה הוא הופיע בפני 11 אנשים – גם כן קהילה... את רזאל ראיתי בהופעה שנערכה לפני כשנה ב'שורשים'. בין השירים שילב יונתן חוויות מהמסעות. באחד הטיולים מצא בלב הקהילה בקבוקי יין שהיו עליהם תמונות של היטלר. "בפעם אחרת נסעתי ברכבת למערב וירג'יניה, עשר שעות נסיעה, כשסביבי רק איימישים. לדעתי הייתי היהודי הראשון בקו הזה של הרכבת מאז שחצבו את המסילה. באחד הקרונות היה אזור שתייה כזה, והיו שם כמה סטודנטים שחזרו מחופשה, כשביניהם בלט בחור אחד, מגודל כזה, שנראה כמו שחקן פוטבול. בשלב מסוים, אחרי שהם שתו הרבה מאוד, חלקם נרדמו ופתאום הוא הגיע לשבת לידי. הוא הסתכל עלי ושאל מה אני קורא. הייתי בטוח שהוא רוצה לוודא שאני יהודי ו'לטפל בי'. כשעניתי לו שאני יהודי, הוא השתתק לרגע, ואז פתאום שאל: 'מאן, וואט דה הל גאד וואנטס פרום מי?' (מה אלוקים רוצה ממני?) זה היה מרגש". למרות שרזאל לומד חצי יום בכולל חרדי, ואפילו מדבר אידיש, הוא אינו מגדיר את עצמו כחרדי. "הרבה שנים אני קשור לעולם הזה, נושק אליו ויונק ממנו, אבל אני משתדל לשמור על באלאנס בין חלקים גדולים בעולם שלי. אנחנו אנשים שדבקים בתורה, ללא ההגדרות". יחד עם הפתיחות והנעימות שלו, רזאל מעיד על עצמו שהוא אחד שהולך עד הסוף ושואף לפרפקציוניזם. "טוב לי להיות קשור לכל העולמות. פעם כשאנשים היו חוזרים בתשובה, הם היו מוותרים על המשפחה, על ספריית הדיסקים, על כל העבר התרבותי, המקצועי והאישי. פשוט 'נולדו מחדש'. היום זה אחרת. לא חייבים למחוק את כל המושגים מן העבר. אפשר לראות את זה אצל יוצרים מכל מיני תחומים. זה תהליך דו כיווני, זה לא רק שהחילונים פתוחים לעובדיה חממה, גם החרדים והדתיים נפתחים". מעבר לעבודה על חומרים משלו, יונתן מרכז את מגמת המוסיקה בבית ספר 'יפתח' שבצפון ים המלח, בית ספר שמקבל אליו ילדים שעזבו את הבית מסיבות שונות. גם שם, אגב, הוא מוצא את עצמו כשליח. "אני רואה בזה נתינה", הוא אומר. "אני פשוט נמצא איתם, מקליט איתם. זאת תרפיה גם בשבילי וגם בשבילם". לא מזמן הוא נסע עם דוד ד'אור למוסקבה, שם ניצח על התזמורת שליוותה את ד'אור, ובמקביל הוא ממשיך לכתוב, להפיק ולעבד. כמו כן הוא ממשיך לעבוד עם קהילות בחו"ל דרך ארגון ה'ג'וינט', ובשנים האחרונות הוא נוסע לפחות פעם בחודשיים לאוקראינה, ללמד מוסיקה ויהדות. עכשיו, אחרי יציאת האלבום ואחרי שבתחנות הרדיו הכלליות מפרגנים לו מאוד, יש גם תכנונים להופעות בארץ. תהליך של אלבום אז מה קרה בדרך? "היו הרבה מניעות עד שהדיסק בא לעולם. אפילו כשכבר הייתי שלם ורציתי להפיק את הדיסק – העולם התחיל לעצור. סכסוך עם חברת תקליטים, ופעם אביתר לא יכול, ואחר-כך לא היו מרוצים מהגרפיקה, והחברה רצתה קודם קליפ, ופעם זה לא טוב... היו הרבה קשיים. לפעמים הייתי עומד נדהם. ושתבין שהדיסק מוכן כבר שנתיים. כך ה' פועל בעולם... בדיעבד זה היה שווה, וזה הזמן המדויק. אחרי כל התהפוכות, התחלתי לעבוד עם האלבום כשאני רווק, והיום אני אבא לשתיים. תמיד היתה לי תחושה שזה לא נכון שיצא לי אלבום לפני ההורות. היום הכיוון יותר ברור". "היו הרבה מניעות עד שהדיסק בא לעולם. אפילו כשכבר רציתי להפיק את הדיסק – העולם התחיל לעצור. סכסוך עם חברת תקליטים, ופעם אביתר לא יכול, ואחר-כך היתה בעיה בגרפיקה, והחברה רצתה קודם קליפ... לפעמים הייתי עומד נדהם. ושתבין, הדיסק מוכן כבר שנתיים. כך ה' פועל בעולם... בדיעבד זה היה שווה, וזה הזמן המדויק" איך בוחרים שירים במשך 12 שנה? "מלאכת בחירת השירים היתה פשוטה. הם קיימים הרבה זמן, ואני שר אותם בהופעות כבר 5 6 שנים. אני מכיר אותם היטב, והרבה יותר קל לי להתחבר אליהם ולהיות שלם איתם. אלה שלא – פשוט לא נכנסו. אביתר בנאי, שהוציא כבר 3 אלבומים, עבר איתי תהליך ארוך, והיה לו כבר מבט של איך בוחרים שירים". מאיפה ההשראה לכתיבה? "אני פשוט מחכה לנקודת האושר והאור. כל כולי נכנס לזה, עד הסוף, וזה החלום שלי – שזה ייגע באנשים. שיגרום לאנשים להפסיק עם כל ה'וכיתתו חרבותם לאתים', כתות כתות. אפשר להגיד שזה מרגש אותי ויפה בעיניי, בלי ההגדרה של דתי-לא דתי. זה פשוט אלבום של יהודי מאמין, בלי קונוטציות". רזאל שומע הרבה מוסיקה. קלאסית, ר' שלמה, וגם את גיל צ'ארט – פסנתרן קלאסי שלמד ג'אז ומנגן מוסיקה אתנית. "הוא יושב על במה ומאלתר. זו המוסיקה שאני הכי אוהב לשמוע, כי זה קצת אני גם, אתה מבין. איזה גאון אחד שיונק מכל מיני עולמות. הוא אחד שמנגן מה שיוצא לו מהלב".
