הג'יפ של דניאלה וייס מטפס במעלה המשעול העקלקל בואכה שבות עמי. במאחז בן החודשיים מתעוררים הנערים לבוקר חדש, שטוף עשייה ובניין. וייס יוצאת מהג'יפ ונושאת ארבעה כיסאות פלסטיק לבנים. "בואי, שבי", היא מציעה לי כיסא, "חשבתי שהכי טוב לקיים כאן את הראיון". וייס בכלל לא מתרגשת ממה שחושבים עליה בתקשורת. היא דווקא מחוזקת מהתגובות בציבור הכללי: "אני לא מתעמקת בדברים שכתבו עלי. אני שופטת את הדברים על-פי היחס שאני זוכה לו מאנשים בתל אביב, והם לא אומרים לי שאני הזויה או קיצונית. ההיפך, המשפט שאני שומעת מהם הכי הרבה זה 'צריך עוד הרבה כמוך'" מהמקום שבו התיישבנו, קשה להחליט ממה וייס מתמוגגת יותר: מקדומים, הפרושה לפנינו על גבעותיה ושכונותיה, שכמעט כולם מעשה ידיה של ראש המועצה היוצאת, או מקולות המעדרים של הצעירים מאחורינו, שמכשירים קרקע של מאחז חדש לקראת החורף. "אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור", היא מתנצלת באוזניהם כשמישהו מביא מערבל בטון, "פשוט באתי לכאן היום בבגדי שבת". דומה שהמוסיקה הזו, של קולות מעדרים, נקישות על האבן ושיטוח כורכר – מוסיקה שמלווה אותה במרבית שנות חייה בהרי השומרון, ערבה לאוזניה יותר מכל יצירה אחרת. בתיה של קדומים בוהקים מנגד באור השמש. "לפני 32 שנה נחתנו כאן, במחנה קדום", היא נזכרת. "נישאנו על גל של גאולת הארץ. גרנו בשכונת הקרוונים והתחלנו בעשייה פיזית, בהשתרשות במקום. לא חשבתי שיהיו פה 12 שכונות, עד מעבר לאופק. לא ידעתי אפילו מה יש באופק", היא אומרת במבט מלא סיפוק לנוכח מאות הגגות האדומים. באה עם הציונות מהבית את דניאלה וייס (63) אפשר להכתיר בלא מעט כותרות: האישה הבולטת ביותר בהנהגת המגזר הדתי-לאומי, ראש מועצת קדומים במשך 11 השנים האחרונות וסמן ימני מיליטנטי בתוך הנהגת המתנחלים. אבל מה שמזוהה איתה יותר מכל הוא האחיזה במרחבי ארץ ישראל – ביטוי שחוזר כמעט בכל משפט שני שלה, ונאמר בלהט שלא התפוגג בכהוא זה עם חלוף השנים. אז איך הפכה הילדה דניאלה מינץ מבני ברק למנהיגתם של נערי הגבעות? וייס זוקפת את הקרדיט בראש ובראשונה להוריה: "הם היו לוחמי לח"י, ולקחו חלק בפעילות המעשית של המחתרת. המילה שאני יכולה להשתמש בה בצורה הקולעת ביותר למה שהוחדר בי מינקות היא פטריוטיזם". דוגמה אחת לכך היא החלטתו של אביה, שהיה עולה מארה"ב, שלא להרשות להשתמש בבית באף מילה באנגלית. "אפילו 'היי' או 'ביי' הוא לא הסכים שנאמר", משחזרת וייס, "כי העברית היא שפת הקודש". כשפרצה מלחמת ששת הימים, היא התנדבה ללמד בתיכון. באחת הפעמים פנתה לאביה ושאלה בזהירות: "יכול להיות שמסוכן שאלך ללמד עכשיו, אולי עדיף שלא לצאת מהבית עם כל ההפצצות והאזעקות?" תשובתו של האב היתה משפט שמלווה אותה עד היום: "תגידי, את משתפת פעולה עם האויב?" השיב לה בנחרצות. "זה היה משפט מחץ, שהולך איתי מאז", היא אומרת. "אפילו עכשיו, כשאני אומרת את זה, אני חשה שלבי מתעבה בכבדות". גורם נוסף שהשפיע על עיצוב השקפתה המוצקה הוא הלימודים בבית הספר היסודי והתיכון בבני ברק של פעם, בשנותיה הראשונות של המדינה. "בתי הספר עיצבו אצלי את החוויה המרשימה של ימי ראשית תקומת המדינה. חלק מהמורים שלי היו פליטי שואה. היתה אווירה של תקומה. אני זוכרת את עצמי תמיד בוכה בהתרגשות כשדגל המדינה הונף בטקסים. לא היה עולה על הדעת שלא אשתתף בטקסי הזיכרון למיניהם, שלא אהיה שותפה לבכי על הנופלים". גם היום את מתרגשת למראה דגל ישראל מתנופף? וייס משיבה בהחלטיות על השאלה המתבקשת: "שום דבר לא השתנה אצלי ביחס לדגל. מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו ויסוד כיסא ה' בעולם". הפעילות בסניף בני עקיבא היתה המשפיעה ביותר על הכיוון שלה לעתיד. "היינו שרים בהתלהבות עצומה את שיריו של הרב נריה זצ"ל. שם החדירו בי שהדבר הנשגב ביותר הוא ללכת לגרעין הגשמה, להתיישבות". היא עצמה לא יצאה עם חבריה בגרעין 'עלומים' להגשמה, כיוון שידעה שהיא עתידה להינשא בגיל צעיר. את בעלה, אמנון וייס, הכירה עוד בתיכון, ולאחר מכן בפעילות המשותפת בבני עקיבא. את השנים שלאחר התיכון עשתה בשירות צבאי, במסגרת עתודה אקדמית, ולאחר מכן בלימודי ספרות אנגלית ומדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. לדרך עם הרב לוינגר עם תחילת התהוותו של גוש אמונים, פגשה וייס את מי שעתיד היה להתוות עבורה את הקו האידיאולוגי בהמשך שנות עשייתה הציבורית: "מתיישבי חברון יצאו אז לקריית ארבע, ואנחנו הוזמנו לשם לשבת. נפגשנו עם הרב לוינגר, ומיד נקשרתי מאוד אליו ולאשתו מרים. הם שידרו טוטליות של אהבת הארץ, והבנתי שזה הכיוון שאני מאמינה בו. מאז אנחנו צועדים יחד". יש לך הסבר, מדוע עם התפוררותו של גוש אמונים נעלם הרב לוינגר מהמפה הציבורית? "בשום מצב הוא לא נעלם", שוללת וייס את הקביעה. "השאלה היא מה מוביל מהלכים. הקו של הרב לוינגר מאז ששת הימים, שהעמיד את ארץ ישראל במרכז ההוויה הלאומית, עדיין מוביל. לא כל הובלה צריכה להיעשות באמצעות משרות". וייס ובעלה היו שותפים מלאים לעליות גרעין אלון מורה, והיו כאמור ממייסדיה של קדומים. "אני זוכרת את הפגנת השמאל שהוביל רן כהן על הגבעה מול קדומים. לא התרגשנו מהם. הבאנו להם קפה, ואמרנו: 'נראה מי יישאר פה יותר'. התשובה גלויה לעין". מרכזיותה בתנועה ואופיה הכריזמטי הביאו לבחירתה של וייס למזכ"לית גוש אמונים בשנים 88'-84'. איך השתלבה עובדת היותך אישה במסגרת חבורת הנהגה גברית? "הנושא שאני אישה אף פעם לא עלה. ההתייחסות שלי לכל דבר היתה לגופו של עניין, וכך גם התייחסו אלי. מעולם לא נתקלתי בבעיה בהקשר הזה". מהמחתרת היהודית עד גוש קטיף "לצערי, בכל תמונה של מנהיגים בארץ ובעולם אני רואה מיעוט מצער של נשים. זה מראה שהמהפכה לכאורה הכי גדולה במאה ה-20 של מעמד האישה, אין לה פירות שניכרים בשטח בנושא ההנהגה. הייתי רוצה לראות בראשות הערים לפחות מחצית של נשים. התחום המוניציפלי הוא תפקיד נשי מובהק, זה כמו לנהל משק בית גדול" במהלך הקדנציה חל בהנהגת גוש אמונים שבר סביב פרשת המחתרת היהודית, שחצה אותה לשני מחנות. בעוד חברים רבים סברו שיש להתנער מכל קשר לחברי המחתרת, כיוון שנטלו את החוק לידיהם, טענו וייס, הרב לוינגר וחברים נוספים כי יש לפעול לשחרור חברי המחתרת מכלאם. וייס מנמקת את פעילותה למען חברי המחתרת בריבוי הפיגועים נגד יהודים שאירעו באותם ימים: "הפיגועים הרבים בשעה שהיינו רק עשרת אלפים יהודים ביש"ע עלולים היו להחליש מאוד. לכן הייתי נגד גינויים של אותם אנשים שנחלצו למעננו, תוך הקרבה אישית עצומה, גם אם זה לקחת את החוק לידיים". למרות המחלוקת האידיאולוגית שנפערה כבר אז בינה לחברים אחרים בהנהגת המתיישבים, נקודת השבר הרעיונית בינה לבין חבריה התגלתה שנים מאוחר יותר, בעת שישבה כחברה במועצת יש"ע, בתפקידה כראש מועצת קדומים. "אני מסמנת את תחילת הנפילה של מועצת יש"ע בהסכם המאחזים של ברק ב-99'. זו היתה הפעם הראשונה שבה אנשים שנשלחו לבנות לקחו חלק בפעולה שמשמעותה פשרה בארץ ישראל. מה שהיתה צריכה המועצה לעשות הוא להודיע לממשלה שתפקידה הוא לבנות, והיא איננה שותפה במו"מ על שום שטח, ולו הקטן ביותר. מאז זיהיתי את החולשה של מועצת יש"ע בהתחברות הקשה שלה לשלטון". וייס המשיכה לשבת במועצה כאופוזיציה תקיפה, אולם התנהלותם של חבריה למועצה במאבק נגד הגירוש גרם לה להתנתק מהם סופית, ולהפסיק להשתתף בישיבות. "מה שקרה בגוש הוא נפילה נוספת, מעבר ללקיחת חלק בהסכמים על ויתורים. הם לא הלכו להפגנות כדי לנצח אלא כדי למחות, כי חששו מקרע בעם. השבר הגדול כאן הוא רוחני, אי הכרה בכוחה של ארץ ישראל לאחד את העם, ולא ההיפך. הדבר הזה הביא גם לקלקול הנורא של חבירה לממשלה, עד כדי שיתוק עצמי של יכולת העשייה הפוליטית של מועצת יש"ע". השבר הסופי מבחינתה של וייס, כמו אצל רבים אחרים, היה באירועי כפר מימון: "מועצת יש"ע נפלה במלכודת שטמנה לה המשטרה בשליחות ממשלת ישראל, ובמקום לפרוץ קדימה עם הרבבות, הילכה אימים עם מופע דמים ובלמה את ההמונים". מה דעתך על מועצת יש"ע המתחדשת? מדוע את לא שותפה לגוף הזה? "כי זה אותו דבר. אותם אנשים נשארו ואותם אנשים קובעים. לדני דיין ושרה אליאש אין השפעה. מי שקובע שם הם האנשים שבעטיים לא נמנע הגירוש, והם צריכים להתפטר". "הרחיבי מקום אהלך" אנחנו עוזבות את שבות עמי, ווייס לוקחת אותי לסיור ממונע במפעל חייה. בימים אלו היא חותמת 11 שנים בראשות המועצה, ומעבירה את השרביט לראש המועצה הנבחר, חננאל דורני. את דרכה במועצה החלה שנים קודם לכן, כחברה בוועדת פיתוח וקליטה וכיו"ר מזכירות היישוב. פירות השקעתה המאומצת נמדדים בקילומטרים הארוכים של כביש, שנמשך ונמשך אל תוככי קדומים, ונראה כי אין לו סוף. "הנה גבעת רש"י", היא מצביעה, "וכאן ממול זה הר חמד. פה זה קדומים צפון, מהצד השני יש את מצפה ישי", היא ממשיכה ומונה שמות של עוד ועוד שכונות, שעליהן גאוותה. כשאנחנו נוסעות לאורך הכביש לכיוון צפון, היא אומרת: "כל מה שאת רואה פה: הבתים, הגינות, המדרכות – לא היה פה כלום. רק גבעות ריקות". חלמת שאת תהיי זו שתבנה את כל מה שיש פה היום? "חלמתי מאוד שאני אבנה את זה, אבל לא חלמתי לאיזה היקפים זה יגיע". היא מצביעה על אחת השכונות הניצבת בראש גבעה, ומשחזרת: "עמדתי וראיתי מולי הר טרשים. אמרתי לעצמי: אין בעיה להגיע לשם, ההר הזה מוצא חן בעיני. לקחתי טרקטוריסט ואמרתי לו: 'יאללה, תתקדם, בוא נגיע לגבעה הזו'". את הדרך הארוכה והרעועה אל שכונת קדומים צפון נהגה וייס לצעוד מדי שבת עם שתי בנותיה הקטנות, מיכלי ונעמה. 17 קרוונים הוצבו על הגבעה, כמטחווי קשת ממרכז קדומים, במטרה למלא את כל הדרך בין שתי הנקודות בשכונות חדשות. "לקחתי בכביש הזה אנשים שרצו לעבור לקדומים. נסענו ונסענו עד שהגענו לקדומים צפון. הם אמרו: 'אבל רצינו לגור בקדומים'. אמרתי: 'זו קדומים'. 'אבל איך נגיע לכאן?' הם שאלו, ואני הבטחתי שהכול יסתדר. בהתחלה כלום לא הסתדר, חוץ מהאנשים שדבקו באידיאל". גם וייס עצמה דבקה באידיאל: עם הודעתו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, על הקמת גדרות סביב אריאל, עמנואל וקדומים, יצאה וייס בתשובה נחרצת לניסיון החנק של קדומים והעבירה את משרדי המועצה המקומית אל פארק בראון, צפונית לקדומים. "כששמעתי על הקשתות שהוא מתכנן סביבנו, דמיינתי איך שרון לוקח שלושה בולדוזרים ותוחם את קדומים. מיד לקחתי את כל הציוד מהמשרד, ובאותו שבוע עברנו לבראון, שנמצא מחוץ לתוואי הקשתות". מחוץ לגדר מאבקה המתמיד של וייס נגד הכנסת יישובים לגדרות בכלל וגידור קדומים בפרט נשא פרי: "באריאל ובעמנואל הקימו גדר. לכאן לא הגיעו. המחשבה שלי נגד הגדר היתה שלא נפקיר את יישובי צפון השומרון וגב ההר. אם צריך לבחור מאיזה צד של הגדר להיות – נעדיף להיות ממזרח לה. לאושרי, קהילת קדומים התחברה לרעיון הזה". חזונה של וייס ביחס לקדומים גדול הרבה יותר ממה שהגשימה עד כה: "אני רואה את הגבעות סביב קדומים מתכסות בשכונות, ובין הגבעות ישתרעו מטעי גפנים וזיתים של יהודים. אני רואה רצף של התיישבות יהודית מקרני שומרון לקדומים, ומקדומים עד שבי שומרון". אנחנו חולפות על פני השכונות המטופחות, ואני שואלת את וייס מה יקרה אם חלילה יעלו הבולדוזרים על מפעל חייה. "אני חושבת שזה לא ריאלי", היא שוללת על הסף. אבל ראינו כבר את המרחק הקצר בין הצהרות למעשים, למרות שגם אז אמרו שזה לא ריאלי. "אבל אז היתה מחאה ולא מאבק. עכשיו קם דור חדש, שייאבק על כל מאחז וכל מכולה". מה יהיו גבולות המאבק שלך למען הצלת ההתיישבות בסיבוב הנוכחי? "אני מתכוונת להגן על כל מקום בארץ ישראל כמו שהגנו בני אדם על ביתם, בכל הדרכים האפשריות, כפי שראינו בהיסטוריה של העמים". את יכולה לפרט? "אני ממש לא מוכנה לפרט", היא עונה בתקיפות, כמעט בזעם עצור. דומה כי מאחורי המילים הקצרות עומדות עוצמות מלחמה של אדם שעומד להיאבק על חייו. "אני אעשה כל מה שאדם עשה אי פעם כדי להגן על ביתו, וכאן אני עוצרת", היא מדגישה. מורשת אברהם "יש הטוענים כי בעקבות הגירוש עלינו להפנות מאמץ לתחומים כמו קירוב לבבות או העמקה באמונה והתחזקות. הגישה שאני מאמינה בה, על-פי הרב קוק, היא שמארץ ישראל צומח הכול, ובמיוחד בדורנו. ההתחזקות בנחלת האבות מאחדת סביבה את העם. גם אם בהתחלה זה נראה כחריקה, אחר-כך תבוא ההתחממות" במקביל לעשייה הציבורית, גידלה וייס ארבע בנות, שהיום כולן נשואות ומתגוררות ברחבי השומרון: קדומים, תפוח וגבעת הראל. "יש לי סיפוק גדול מכך שכל ילדי ונכדי הם מתנחלים", היא אומרת. התפקיד האינטנסיבי לא גרם לך לשלם מחיר במישור המשפחתי? "אצטט את בתי, נעמה, שדיברה בטקס שנערך לרגל פרישתי מהמועצה. דבריה משקפים לדעתי את התשובה לשאלה. היא סיפרה: 'אנשים פוגשים אותי ברחוב ואומרים לי – עכשיו כשאמא שלך עוזבת את התפקיד, סוף סוף תהיה לך אימא. אני עונה להם: תמיד היתה לי אימא. היא תמיד היתה לצדי והביאה לי ברכה'". אבל את באופן אישי לא הרגשת קושי בתמרון בין שני התחומים התובעניים? "ראיתי שה' שלח לי ברכה בעניין הזה, בגלל שעשיתי את הדברים למען ארץ ישראל ולא מאינטרסים אישיים". אבל היה בכל זאת משהו שחולל שינוי בבית משפחת וייס. בפסח תשס"ב נרצח אברהם גביש בחדירת מחבלים לבית הוריו באלון מורה. בפיגוע נרצחו גם הוריו וסבו. גביש היה בעלה של נעמה, בתה של וייס. "זה היה עבורנו אסון כבד", משחזרת וייס. "הוא שינה את חיינו במובן שהוסיף לנו ממד של כובד ואחריות. אם לסכם את ההתמודדות שלנו עם האסון, זה בכך שהוא הגביר מאוד את המחויבות הלאומית שלנו בהמשך בניין הארץ. לא נסוגונו חלילה, ההיפך. המשכנו קדימה ביתר שאת". ואכן, ההמשכיות התבטאה גם במובן האישי: נעמה נישאה בשנית לאליאב מילר מקדומים, ונשארה להתגורר במקום. לא יום ולא לילה על אף שעבדה שנים רבות במועצת קדומים, מעולם לא רצתה את תפקיד ראש המועצה, היא מגלה. מי שדחף אותה כמעט בעל כורחה לתפקיד היה לא אחר מאשר בעלה, אמנון. "לא רציתי את התפקיד, כי ידעתי שמשמעותו היא לא יום ולא לילה, לא חג ולא מועד. טוטליות מוחלטת. זה לא תפקיד שאדם מקבל עליו מרצון". אבל אז אמר לה בעלה את "משפט המחץ", כהגדרתה, שגרם לה לקבל את ההחלטה: "הוא אמר לי: 'ממה שאני רואה סביבי בקדומים, אני חושב שאת יותר מכולם מסוגלת לקדם את היישוב'. לכן הייתי חייבת לקבל על עצמי את התפקיד. הוא ניהל את המטה שהריץ אותי לבחירות. אם לא הוא – לא הייתי בתפקיד הזה. הוא ממש הכריח אותי לזה, ואני מעריכה מאוד את הנחישות שלו", היא אומרת, ומבקשת לתת לבעלה את הקרדיט הראוי: "מגיע לו כל הכבוד. הוא עשה מעשה גדול למען עם ישראל. במבחן בין האינטרס האישי לאינטרס הלאומי – הוא בחר באינטרס הכלל-ישראלי על פני הצורך האישי. אני מאוד מעריכה אותו על זה". מדוע החלטת לפרוש ולא להתמודד לקדנציה נוספת? "רציתי להעביר את השרביט לדור ההמשך, ולהתמסר לפעילות בתנועת 'נוער נאמני ארץ ישראל', להקים יחד איתם יישובים חדשים". מה תעשי עכשיו, אחרי הפרישה? "אני עובדת כל הזמן על הקמת היישובים החדשים של 'נאמני ארץ ישראל'. זה הדבר הכי חשוב היום, ובזה אשקיע את כל כולי ואת הניסיון שרכשתי במשך השנים". יש סיכוי שבעתיד נראה אותך מצטרפת לפוליטיקה? "אני לא מעוניינת בהשתלבות בכנסת". יש טענה שתושבי קדומים כעסו על כך שההשקעה שלך בארץ ישראל באה על חשבון ההשקעה באיכות החיים של התושבים ביישוב. "אם יש ביקורת – אני בהחלט מבינה אותה. אם לא החליפו שלושה פנסי תאורה ביישוב במשך כמה חודשים, כי עובדי התחזוקה שלנו עבדו בשא-נור – אני מבינה שזה מעצבן, אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה מרומם את הקהילה ולא להיפך". כשהיא מתבקשת לאפיין את קהילת קדומים, מעדיפה וייס לצטט חוות דעת של אדם חיצוני. "חננאל דורני, שעבר עכשיו מערכת בחירות בקדומים, סיפר לי על חוויותיו מהמפגש עם התושבים. הוא סיפר על הסיפוק שחש לנוכח גאוות היחידה שיש לתושבים כאן, ועל ההערכה שהם רוחשים למי שמשקיע בהם. מה שמאוד חדר למודעות של האנשים הוא העניין שעבורי הוא גולת הכותרת, 'הרחיבי מקום אהלך'. אנשים מבינים לעומק את העניין שאסור שתהיה כאן גדר, שהייעוד שלנו הוא 'ופרצת'. זה מראה על יישוב בריא שמבין את השליחות שלו". חדירת התובנות האלו לעומק בקרב אנשי קדומים היא הסיפוק המשמעותי ביותר של וייס מ-11 שנותיה בתפקיד: "הם חדורים בהבנה שהגענו לכאן כדי לפרוץ דרך לרבבות ישראל להגיע אל לב השומרון, ולא כדי להקים עוד קהילה ולשדרג את איכות החיים". נשים בארץ ישראל מה שעוד אפיין את תקופת כהונתה של וייס בראשות המועצה הוא הנוכחות הנשית המודגשת. היא הקיפה את עצמה בשתי סגניות נמרצות, ובנשים נוספות שמילאו תפקידי מפתח במועצה. וייס מכחישה שיצרה במתכוון הנהגה נשית בקדומים, ומשליכה את הסיבה לכך על צרכי התקופה: "זה אופייני לדור הגאולה, שארץ ישראל תובעת כל-כך הרבה, ולכן נשים מתייצבות לתפקיד עם כל הלב והנשמה. התקופה גרמה לכך, לא אני". כלומר, יש קשר דווקא לנשים עם מסירות נפש על ארץ ישראל? "בוודאי. הנה, עכשיו אנחנו עולים לחומש, שקרוי על שם חמש בנות צלפחד, שבשל חיבתן לארץ לא הסכימו לוותר על נחלה. נשים תמיד גילו נאמנות עצומה לארץ ישראל". היית רוצה לראות יותר נשים בהנהגה הציבורית? "לצערי, בכל תמונה של מנהיגים בארץ ובעולם אני רואה מיעוט מצער של נשים. זה מראה שהמהפכה לכאורה הכי גדולה במאה ה-20 של מעמד האישה, אין לה פירות שניכרים בשטח בנושא ההנהגה. הייתי רוצה לראות בראשות הערים לפחות מחצית של נשים. התחום המוניציפלי הוא תפקיד נשי מובהק, זה כמו לנהל משק בית גדול". אגב העצמה נשית, וייס לא רואה את עצמה משתפת פעולה עם ארגון כמו 'קולך'. "אני עוסקת רק בתחומים שקשורים לארץ ישראל", היא מנמקת. כמנהיגת ציבור, זוכה וייס להופעות מרובות יחסית בתקשורת הכללית. עם זאת, רובן כצפוי אינן אוהדות, ולעתים אף הושמה דמותה כמטרה לחצי זלזול והומור ציני, כתוצאה מאמירותיה הנחושות. אבל וייס בכלל לא מתרגשת ממה שחושבים עליה בתקשורת. היא דווקא מחוזקת מהתגובות בציבור הכללי: "אני לא מתעמקת בדברים שכתבו עלי. כשדברים יצאו אז הם יצאו. אני שופטת את הדברים על-פי היחס שאני זוכה לו מאנשים בתל אביב, ואני רואה שהם מאוד מאושרים ממה שאני אומרת. הם לא אומרים לי שאני הזויה או קיצונית. ההיפך, המשפט שאני שומעת מהם הכי הרבה זה 'צריך עוד הרבה כמוך'. בחור אחד עצר לידי ברמזור ואמר: 'צריך לשכפל אותך. עוד כמה כמוך, והמצב בארץ היה שונה'". יש מחיר אישי או ציבורי שנאלצת לשלם בשל עמדותייך התקיפות בנושא ארץ ישראל? "אני מרגישה שחסד עשה לי ה' שנתן לי בהירות מחשבה ואהבת הארץ. אושר עילאי של בניין הארץ מלווה אותי כל הזמן. אני מודה לה' שנתן לי את הכיוון הברור מבית הורי, ושזכיתי להכיר את הרב לוינגר. אז לא רק שאני לא משלמת מחיר, אלא שאני מתוגמלת כל הזמן, מעל ומעבר. כמה אנשים זכו לחלום ולראות את החלום מתגשם בקנה מידה כזה? זה דבר ענק!" זה מה שנותן לך את הכוח, גם בגיל 63, לרוץ על הגבעות ולצעוד בכל הצעדות? "כן. יש לי כוח כי ה' כל הזמן נותן גמול. רק ממראות הבנייה שראיתי היום בשבות עמי, יש לי כוח ללכת עכשיו 50 קילומטר בלי להתעייף". הנוער הוא העתיד "מאז ההוראות על הגבלת בנייה ביש"ע הפכו את הבנייה בארץ ישראל למשהו חשאי. כאילו אנחנו צריכים להחביא את הארץ ואת שייכותה לנו. אסור שניתפס כגנבים בארץ ישראל. אנחנו צריכים להתחיל גם במאחזים קטנים, ולומר שזו הארץ שלנו, על כל מרחביה. המאחזים הללו, ראשיתם מצער ואחריתם תשגה מאוד" את הקמת 'נוער נאמני ארץ ישראל', התנועה שבה היא משקיעה כעת את מרב מאמציה, יזם הרב לוינגר מחברון בעקבות הגירוש. וייס דואגת באופן אישי לשבות עמי – אחד המאחזים שהקימו חברי התנועה בסוכות האחרון. בביקוריה התכופים במקום היא מתפעלת ומתרגשת מחדש בכל פעם ממסירותם של הצעירים והצעירות, ומנכונותם להתחיל מבראשית אחרי כל פינוי והרס שעורך שם הצבא – מדי שבוע בממוצע. "בעניין הזה למדתי מהם המון", היא מודה. "כל שבת שאני באה לכאן, אני רוצה לומר כמה חבל שהרסו לנו את המבנה. אבל הנוער כל-כך לא מתעסק בזה שאני לא מעזה להתבכיין מולם. זו גדולה רוחנית של הדור, הם עושים כל פעולה כאן כמצווה, ועל מצווה לא שואלים שאלות". טיפוחו של דור ההמשך העסיק אותה מרגע שנכנסה לפעילות במועצת קדומים. "כבר בהתחלה העסיקו אותי מחשבות בנוגע להצמחתו של דור ההמשך למפעל ההתיישבות. כשעושים משהו למען רעיון, צריך לדאוג להמשכיות בהגשמת הרעיון. לכן, במקביל לעשייה הפיזית ביישוב שוחחנו עם הנוער. תמיד גם קינן בי חשש שמא תאחז בגוש אמונים אותה התפוררות שכרסמה בתנועה הקיבוצית. כשראיתי את הבעיטה של הדור השני שם, הבנתי שעל מנת למנוע תהליך כזה אצלנו צריך לעבוד קשה בתחום ההסברה, כבר מהגיל הרך. וראינו בזה ברכה גדולה", היא מסכמת בסיפוק. בני דור המייסדים שהקימו את המאחזים הוכיחו לה את ההצלחה, ובימים אלו היא עומדת נפעמת מול הדור השלישי, שפועל ביתר שאת מקודמיו: "הלהט, תחושת השליחות – הכול הולך וגובר אצלם. ברור להם שממשיכים להיאחז בכל מקום בארץ ישראל, גם על חשבון דברים אחרים". בחנוכה הקרוב מתכננת התנועה עלייה לשלוש נקודות חדשות: גבעת האור סמוך לבית אל, מעוז אסתר בכוכב השחר, והנקודה המשמעותית ביותר תעלה בין מעלה אדומים לירושלים, באזור 1E, האזור שנאסר לבנייה על-ידי ארה"ב. המטרה היא ליצור רצף התיישבות יהודי בין ירושלים למעלה אדומים, והמבצע נעשה בשיתוף עם תושבי מעלה אדומים. ארץ ישראל תביא את עם ישראל את התפיסה העומדת בבסיס התנועה מסבירה וייס כתשובת נגד לתפיסות הפוכות שהתפתחו בעקבות הגירוש. "יש הטוענים כי בעקבות הגירוש עלינו להפנות מאמץ לתחומים כמו קירוב לבבות או העמקה באמונה והתחזקות. הגישה שאני מאמינה בה, על-פי הרב קוק, היא שמארץ ישראל צומח הכול, ובמיוחד בדורנו. דווקא בימים אלו, שזאבי אומות העולם מתכנסים כדי לנעוץ את שיניהם בבשר הכבשה, על אחת כמה וכמה שיש להגביר מאמץ ביישוב הארץ ובהשפעתה על כל מערכות חיינו. אנחנו מאמינים שלארץ ישראל יש השפעה גם על אחדות עם ישראל ועל חיזוק הדור באמונה. ממנה נובע הכול. ההתחזקות בנחלת האבות מאחדת סביבה את העם. גם אם בהתחלה זה נראה כחריקה, אחר-כך תבוא ההתחממות". וייס מביאה כסעד לקביעותיה את נתוני הסקר שהתפרסם ערב ועידת אנאפוליס, שלפיו 70 אחוזים מתנגדים לפינוי מתנחלים. "רעיון ההתנחלות, שמשמעותו נכונות לתת למען הארץ ללא תמורה כספית, הוא ערך יהודי עמוק, והעם בסופו של דבר אוהב אידיאלים". רעיון התפשטות ההתיישבות, לדעתה של וייס, צריך להוות גם את התשובה למהלכי אנאפוליס ולהוביל את המאבק בתכניות עקירה נוספות: "הדבר הנכון ביותר לעשות עכשיו הוא לצאת מתחומי המושב של היישובים. בסיורי אני מזהה רתיחה פנימית ביישובים. במקום לחכות שיבואו להרוס לנו, צריך לצאת. במקום 200 יישובים צריכים להיות לנו 400. להתמיד ולעלות לנקודה, גם אם מפנים אותנו ממנה. זוהי התגלות כוחות החיים שעדיין מפכים בעם". וייס מסבירה כי על מנת לממש תכנית עקירה כה נרחבת, מטרתו של השמאל תהיה לדכא את הרוח ולהטמיע את התפיסה שלפיה הימין לא קיים, לא פועל, ואנשיו שבורים. "אם אין רוח, זו לא בעיה לבוא ולקטוף את מה שנשאר. איך הם מדכאים את הרוח? כמו שעשו הגויים. שם הקוד לכך הוא גטו: מכניסים אנשים למרחב קטן, הגוף נחלש כי לא זזים, מצב הרוח יורד, הדמיון נכנס לכלא וכוח היצירה נשבר. אז מעלים את האנשים בקלות על משאיות, לעבר הקץ". לדברי וייס, הנמשל הברור הוא הכנסת היישובים לתחומי גדרות, כך שהמתיישבים לא יכירו את המרחבים שמעבר להם, לא יבואו במגע עם האויב ויפחדו ממנו מתוך חוסר היכרות. "אבל אם תתמודד עם האויב פנים אל פנים, גם אם תצא צולע בסוף, תהיה משוחרר מהפחד מפניו. לכן התשובה היא – לצאת!" מוטיב חשוב נוסף לדבריה הוא היציאה בגאון, בגלוי ולאור יום. "זה חטא נוסף של מועצת יש"ע, שמאז ההוראות על הגבלת בנייה ביש"ע הפכו את הבנייה בארץ ישראל למשהו חשאי. כאילו אנחנו צריכים להחביא את הארץ ואת שייכותה לנו. אסור שניתפס כגנבים בארץ ישראל. אנחנו צריכים להתחיל גם במאחזים קטנים, ולומר שזו הארץ שלנו, על כל מרחביה. המאחזים הללו, ראשיתם מצער ואחריתם תשגה מאוד".
