"אני מתייחס לכתיבה שלי כמו עמידה לפני ה', כמו לתפילה. אם אני לא מרגיש שאני עומד לפני ה', אני לא כותב", אומר הרב חיים סבתו, שהוציא לאחרונה ספר רביעי בשם 'בואי הרוח'. תוך 24 שעות אזלו 5000 העותקים הראשונים של הספר, ומאז הוא הספיק להגיע לרשימת רבי המכר. בכך מצטרף הספר החדש לשלושת אחיו הבוגרים, פרי עטו של הרב, שמכרו יחד כמעט 90 אלף עותקים. "כשכתבתי את הפרק האחרון של 'גלגל חוזר בעולם', כשמקס עמד ליד הכותל, היתה לי התרגשות עזה וקפצתי בשמחה. כשכתבתי ב'תיאום כוונות' על הפגיעה בטנק הרגשתי את המכה בעין, למרות שכתבתי 25 שנה אחרי. הרגשתי איך אני לבד, איך אני צועק לה', רעדתי. קשה לתאר את זה" הרב סבתו מעיד כי בתהליך הכתיבה הוא כלל אינו חושב על הקוראים, אלא נמצא בהתכנסות פנימית-אישית. האמת? הוא בכלל לא בטוח שהוא רוצה שספריו יימכרו באלפי עותקים. למעלה אדומים, מקום מגוריו של הרב סבתו, עלינו שני כתבי 'בשבע' והעורך, כדי להביא לציבור רצפט בדוק לרב מכר. ניסינו לקלוט ממנו הכרזות של הוגה דעות, או לפחות לצפות במניירות של סופר עטור פרסים ומרצה מבוקש. אבל למרות הפורום הנרחב שיצא לדרך, עלינו להודות: נכשלנו. השיחה בסלון ביתו הצנוע של הרב דמתה יותר לשיח על כתיבה, השראה, אמיתיות ופנימיות. מדי פעם גלש הראיון אל מחוזות הפלפול ההלכתי, ואנחנו יצאנו בתחושה שאם פעם, לפני שנים, דיבר הראי"ה קוק על דמותם של הסופרים הישראליים האמיתיים, אז הנה – אנחנו מתחילים להתקרב לשם. איזה כיף. מהעלון הקיבוץ ל'ידיעות' "הזמין לו חדר לכתיבה והחל מסדר צרכיו לחיבור, כדי שיהיו מזומנים תכף לשיזדקק להם. נטל כמה עפרונות, שאם יישבר ראשו של אחד ישתמש מייד בחברו, שמא עד שיחדד ראשו של עיפרון תישכח סברא מחודדת שעלתה בראשו, שחידושיו דקים מן הדקים..." ('כעפעפי שחר', פרק 11). בניגוד לאברך משה דוד מ'כעפעפי שחר', הרב סבתו מעולם לא חשב להיות סופר. אמנם היו חוויות שידע שעתידות להירשם, אך הן לא היו אמורות לראות אור. "הסיפור פורץ מתוכי כשיש חוויה שרובצת עלי ותופסת אותי, את הגוף שלי. על הדברים האלה כתבתי, על חוויות שמאוד הרעישו אותי: מראות, קולות ועצב של אנשים. כשראיתי עלבון או צער – זה נחרט אצלי. חוויות ממלחמת יום הכיפורים, למשל, ואפילו משפט שמצאתי ברש"י: "לא היה מקום בלבי שידור אותו הצער". זה משפט שלא עזב אותי, ידעתי שיגיע זמנו ואכתוב אותו". במשך השנים החל הרב סבתו לכתוב למגרה, או לעיניהם של חברים וקרובים, ועד היום דעתו של חוג מכרים זה היא החשובה לו ביותר, משום שחברים אלה יודעים לחשוף את הרמיזות של הרב סבתו אל פיוט, מדרש או משנה: "הספר הוא כעין כתב חידה, והם יודעים לפתור כל קפל". בפרסום ראשון של סיפור מפרי עטו של הרב חיים סבתו יכול להתגאות ביטאון הקיבוץ הדתי, 'עמודים'. היה זה לפני מעט יותר מ-30 שנה, כאשר הרב כתב סיפור בשם 'לשמה' והראה אותו ליוס'קה אחיטוב, איש הקיבוץ הדתי. "הוא ראה את זה וביקש רשות לפרסם את זה בהמשכים". הרב סבתו היה אז בן 24, מדריך של בני קיבוצים בישיבת 'הכותל'. הסיפור הבא ששלח היה 'סימן טוב', סיפור שנשלח לעיתון 'הצופה', ולדברי הרב סבתו עורר התרגשות גדולה בקרב רבים. התגובות שעניינו את הרב סבתו היו אלה שבאו מקרב אנשי ספר, ותיקי 'הפועל המזרחי' ובעיקר מהמגיה הזקן של העיתון, "שהיה לו חוש ספרותי מאוד מפותח". כינוס כמה מסיפוריו והוצאתם לאור כספר היה רעיון של נחום לנגנטל, שהיה תלמידו של הרב סבתו. לנגנטל מסר את אחד מהסיפורים שקרא ל'ידיעות אחרונות', והם ביקשו שהרב סבתו ישלח להם סיפור נוסף. החומרים נשלחו ליהודה מלצר, המו"ל של 'ספרי עליית הגג', איש בעל חוש ריח מפותח במיוחד להצלחות ספרותיות. "זה שכב אצלו, עד שיום אחד הוא החליט לקרוא את זה, ואז הוא צלצל אלי בהתרגשות. כל כמה שורות הוא כתב 'יופי'. הוא מאוד אהב את זה". לא במקום תורה הרב סבתו, כך הוא מעיד על עצמו, אינו מייחד תקופות מיוחדות לכתיבה. כאשר הדברים מגיעים לידי סערת רגשות שהוא אינו מסוגל לעמוד בה, הוא יושב וכותב, כמעט בבת אחת, שניים או שלושה פרקים. את 'תיאום כוונות' הוא כתב בסערה מתמשכת אחת, ואחר-כך כמעט שלא נגע בחיבורו. הרב סבתו מתאר חוויית יצירה שזר לא יבין. "כשכתבתי את הפרק האחרון של 'גלגל חוזר בעולם' (ב'אמת מארץ תצמח'), כשמקס עמד ליד הכותל, היתה לי התרגשות עזה וקפצתי בשמחה. כשכתבתי ב'תיאום כוונות' על הפגיעה בטנק הרגשתי את המכה בעין, למרות שכתבתי 25 שנה אחרי. הרגשתי איך אני לבד, איך אני צועק לה', רעדתי. קשה לתאר את זה. והחוויה הזו לא מגיעה רק כשאני כותב סיפור שלם, אלא כשאני כותב מילה או משפט, או שמצאתי צירוף מילים מדויק". מה אומר הרב חיים סבתו, איש בית המדרש, על השאלה: בשביל מה בכלל צריך ספרות? "אני חושב שתלוי מה השאלה. אם ספרות על חשבון התורה – אז באמת לא צריך. התורה היא כל החיים. אבל לא כל ימיו ולילותיו של אדם הוא עוסק בתורה. יש לו גם צד של הבעה ויצירה. הכתיבה מטלטלת אותך ככותב, היא מביעה דברים מהעומק שלך". הרב סבתו משווה את הכתיבה שלו ליחס בין תורה ותפילה. "הגמרא כותבת שתורה זה חיי עולם ותפילה זה חיי שעה, ולכן מי שעזב את לימודו כדי להתפלל נקרא שעזב חיי עולם. אבל אי אפשר להשוות את התפילה לתורה. תפילה היא הבעת רגש של האדם מעומקי הנפש, והתורה היא תורת ה'. לכן עונה הגמרא: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד. יש זמן שהאדם צריך להתפלל ולהביע את הרגשות שלו. אני מתייחס לכתיבה שלי כמו לתפילה". ומבחינת הקוראים? "אני לא חושב על הקוראים בכלל, זאת האמת. זה נשמע מוזר, אבל הכתיבה נעשית מתוכי. אני מנסה להגיע לעומק הכי עמוק שלי, להסיר את המחיצות והחציצות ולכתוב. החוויה המרכזית שאני מחפש בחיים היא העמידה לפני ה'. היו לי כמה כאלה במלחמת יום כיפור, וכמה מהן בהזדמנויות אחרות. הרגע שבו אתה עומד לפני ה', מתחנן לו, מאמין בו, מודה לו – אלו רגעים נפלאים. כל השאר זו תפאורה. בכל ספר יש כמה פסקאות, או פרק כזה". כותב מבפנים אם הספרות באה על חשבון התורה – אז באמת לא צריך אותה. התורה היא כל החיים. אבל לא כל ימיו ולילותיו של אדם הוא עוסק בתורה. יש לו גם צד של הבעה ויצירה. הכתיבה מטלטלת אותך ככותב, היא מביעה דברים מהעומק שלך" "אמת, פעמים שעושה הקדוש ברוך הוא חנינה עם מי שאינו ראוי ופעמים... פעמים שהוא יורד לגנו לערוגות הבושם, רועה בגנים ולוקט שושנים. שריאל ושמואל ושעיה ויעקב ואביהו. וגם דב נפל. יחד יצאנו. יודע בעל תאנה אימתי הוא לוקט את תאנתו". ('תיאום כוונות', פרק אחרון) ספריו של הרב סבתו אינם חינוכיים או דידקטיים במובן המעיק של המושג, אבל הם מלאי אמונה והתגברות על קשיים, יש בהם התרפקות על התפילה ובית המדרש וגם על התמימות שבעבודת ה'. "מסר?" הוא שואל ומפתיע, "כשאני כותב אני לא חושב בכלל על מסר. הכתיבה היא כמו מעיין שנובע מתוכי. אני מחנך, ולכן בבמות אחרות אני כותב מאמרים חינוכיים עם מסרים". ואף-על-פי-כן, יש לו הסבר מדוע הספרים נוגעים באמונה: "אין לי שני עולמות. ברור שאם העולם שלי סובב סביב אמונה ותפילה – זה מה שיעלה בספרים שלי". אתה רואה שליחות בכך שהרבה אנשים יקראו את ספריך? "אני לא יודע, באמת שאני לא יודע. אני יכול להגיד על שני ספרים שכתבתי. על 'תיאום כוונות', לוחמים רבים חשו שהספר עשה איתם צדק. זה שחרר אותם, משום שעד אז אף אחד לא סיפר את הסיפור שלהם. תמיד הסיפורים באו ממפקדים, עם חצים ועם מפות, לא מהלב. הרגשתי שאני מצליח להביע שם משהו שהוא שילוב של הלחימה, אהבת ישראל והאמונה, וכן, היה חשוב לי שיקראו את זה, אף-על-פי שגם כאן, בתהליך הכתיבה לא חשבתי על הקוראים בכלל. "'כעפעפי שחר' זימן לי הפתעה גדולה, ומאוד שמחתי עליה. לפי המכתבים והתגובות ראיתי שנוער דתי מתבגר קיבל ממנו המון, ושהספר ענה לו על הרבה תהיות. הדבר הזה מאוד שימח אותי, כי הנוער מאוד חשוב לי. אבל באופן כללי, זה אמנם מחמיא לי כשאני מקבל טלפונים מקיבוצים חילוניים, מסופרים חילוניים או מפרופסורים באוניברסיטאות בארצות הברית שקראו את הספרים, אבל לא שאני רואה איזו שליחות להפיץ, אני לא איש כזה". אם זה מביא כזאת ברכה, אז למה לא להיות מעוניין בזה? "לא יודע זה לא מתאים לי. אם אני אצליח לתקן את עצמי ואיזה שני תלמידים שלי – אני אשמח. אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי, אבל מהפכה גדולה זה לא מתאים לי, לאופי שלי". איך אתה מסביר את העובדה שדברים שנכתבים ממקום כל-כך פנימי שלך מדברים אל לבם של כל-כך הרבה אנשים? "רק הדברים האלה מגיעים. אם אתה כותב מהלב ומלביש את זה במילים – מי שקורא את הדברים חוזר לרגשות שלך. זה התהליך שבין הכותב לקורא. אם הייתי כותב בספר שורה אחת שהיא לא ממני – זה היה מתוק, דביק ומעושה. אם האדם קורא וזה מטלטל אותו, זה בגלל שהדברים נבעו מתוך הלב". הטעם המתוק של האמת "לא רדף עזרא אחר הכבוד ואף הכבוד לא נתייגע הרבה לרדוף אחריו... עצה טובה שמע פעם מחכם יוסף פינטו, אם רואה אדם שמכבדים אותו יותר מכפי ערכו לא ימחה בידם, אלא ישמור את העודף לעצמו ולעת אחרת, כשידמה בעיניו שאין מכבדים אותו לפי מעלתו ישתמש בעודף זה ותנוח דעתו". ('כעפעפי שחר', פרק ראשון). דב אייכנולד, מנכ"ל הוצאת 'ידיעות אחרונות' אמר עליך שאתה גדול היוצרים בתקופתנו. "אני מקווה שלא האמנתם לו". מה עושה לך משפט כזה? "זה לא משנה לי. מה שמשנה לי זה שכתבתי משפט יפה, צירוף מילים תיאור מדויק. כשאני כותב 'הלבנה עמדה בטהרתה' אני שמח על צירוף המילים הזה יותר מאשר מאלף מחמאות. "אני לא אשקר, כל אדם נהנה כשעושים לו כבוד, ואני עוד לא הגעתי למידה שאני לא נהנה מכבוד, הלוואי שאגיע. אני נהנה ממחמאות, לא ממחמאות מופרזות כמו שציינתם, אבל יש גם ביקורת, ואני יודע שעל כל מחמאה מופרזת תגיע גם ביקורת מופרזת. והגיעו גם ביקורות לא מעטות". הרב סבתו אינו תופס את עצמו כמומחה לכתיבה. מי שמגיע אליו ומראה לו מה שכתב – הוא קורא, ואם יש לו הערות הוא מעיר. "זה שאני כותב לא אומר שאני מומחה. זו טעות של הרבה אנשים צעירים. אני יודע מעט מאוד, וגם בזה אני יודע מעט מאוד. אני לא יודע איך אפשר ללמד כתיבה. אצלי זו חוויה שבאה מתוך השראה. קשה לי לדבר על זה, קל וחומר ללמד את זה". ובכל זאת, אנחנו מנסים לחלץ ממנו אמירה לגבי גל הכתיבה החדש הנובע מעטם של אנשי הציונות הדתית. הרב סבתו מבקש שלא להתייחס לכותב ספציפי, ומחלק את תשובתו לשניים: "החלק המקורי, האותנטי, המגיע מתוך מעמקי הנפש, מתוך העולם האמיתי, הדתי והאמוני – אני מברך עליו מאוד. אבל החלק שבא כדי לחקות: 'הנה הסופר כתב, פרסמו אותו בכל העולם, גם אני רוצה להיות כזה' – אני לא שמח על זה בכלל. אני חושב שצריך להיזהר מלהיגרר ל'היום כולם כותבים, גם אנחנו נכתוב, נהיה ברבי מכר'. צריך להיות אמיתי". ובכל מקרה, הרב סבתו היה רוצה שהכותבים ייתנו מקום של כבוד לעברית הנכונה ולתיאור המדויק. "כאשר תלמידנו מפתחים חוש לשוני ודימויים מדויקים, זה מבורך מאוד. אבל כאשר אדם כותב מין יומן אישי, רק כדי שאיזו הוצאת ספרים תפרסם – אני לא בעד זה". קיימת היום טענה שהתרבות היא החזית הבאה, אחרי ההתיישבות והתקשורת . הרב סבתו לא אוהב את המושג 'חזית' בכל הנוגע לזירה הציבורית. "אני חושב שאם הציבור שלנו היה שקוע בתורה ובמידות טובות, זה היה פורץ מאליו. אני לא חושב שהשפעה נקנית בזה שאתה כובש השפעה. היא נקנית בסגולות שלך. ככל שסגולות של אדם יותר פנימיות, כך הן יבקעו החוצה, וככל שהוא יסתיר אותן יותר זה יתפרסם יותר. ככל שציבור יחשוב שהוא רוצה לכבוש את העולם, יתרחקו ממנו. אם באמת הציבור שלנו רוצה להשפיע, הוא צריך להשתפר במידות טובות, וכמה שיותר להרביץ תורה ולעמול ולהעמיד תלמידי חכמים ולכתוב חידושי תורה. אני מאמין שהסגולה הזאת תאיר לסביבה, גם לציבור החילוני". לא ברשות הרבים "מי קרא רחובות ירושלים הישנים בשמותם איני יודע, אבל מלאכה נאה עשה. רחוב יש בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה ורחוק ממנו. סמוך הוא לו כמה פסיעות, ורחוק ממנו באווירו. רחוב רש"י שמו. וראוי הוא לשמו... מזקני ירושלים ומיקריה דרים בו. טוב לו בהם וטוב להם בו" ('אמת מארץ תצמח'). מי שהשורות האלה מזכירות לו את עגנון, איננו מקיש מזה על זה בעלמא. "בהחלט", אומר הרב סבתו. "קראתי והושפעתי הרבה מעגנון. הוא כבש אותי". ובכל זאת מחדד הרב סבתו את ההבדל בינו ובין עגנון. הטיפה המרירה והפטליזם שהוסיף חתן פרס הנובל לספריו נעדרת מספריו של הרב סבתו, שכותב ממקום יותר אופטימי, של אמונה ובחירה. לדבריו, מדובר בתפיסת חיים, וכאמור, זו הסיבה שכך מובאים הדברים בספריו. משפיעים נוספים על סגנון הכתיבה שלו הם המשנה, הרמח"ל ("היה לו סגנון מאוד מיוחד") והרמב"ם, כי אותם הוא מרבה ללמוד וללמד. ספריו של הרב סבתו תורגמו לאנגלית ולצרפתית, ו'תיאום כוונות' ראה אור גם ברוסית. יש להניח שבספרים אלה העושר הלשוני מאבד מגובהו. יום אחד, מספר הרב סבתו, התקשר אליו אחד המתרגמים ושאל אותו על המשפט "מלאכי מעלה מר יבכיון" – מי זה מיסטר יבכיון, ומדוע אינו מוזכר בספר. ובכל זאת, גם לספרים המתורגמים יש דורשים רבים. מוטיב מאוד מרכזי ביצירה הספרותית לדורותיה הוא התחום של בינו לבינה. אצלך זה לא מופיע. "זה מטעמי צניעות. הספרות איננה מנותקת מעולם ההלכה, וכמו שאין משוחחים על הנושא הזה ברבים, אין כותבים עליו ברבים. אני לא מאלה שסוברים שהספרות היא כל-כך קודש שאפשר לכתוב בה הכול". הרב קוק בהקדמתו לשיר השירים כותב ש"זעזועי הנפש שבאים מצד האהבה הטבעית" דווקא ראויים להתפרש על-ידי הספרות. "כן, אבל הוא גם כותב מי יכול לפרש את זעזועי הנפש האלה? מי שיגיע לדרגה שהרב קוק מדבר עליה יכול לכתוב. אני לא מגיע לשם, בהחלט לא". לא מצאת ספר שכתב על זה בצורה ראויה? "לא יודע. זה שכתבתי ארבעה ספרים, זה לא עושה אותי מומחה גדול לספרות. אני רק יודע להשיב שאני לא עוסק בנושאים שגורמים לקורא להיכנס לעולם לא צנוע. ככה קיבלתי מרבותי". עורך העיתון מצטט את 'סדר אליהו', האוטוביוגרפיה של האדר"ת, שם נכתבו סיפורי שידוכים שלו. הרב סבתו מתחיל לדון אם הדבר נכתב לפרסום פומבי, ואז מסכם: "אני לא האדר"ת, לא הרב קוק וכמובן לא שיר השירים, מי שיכול שיכתוב". אתה כותב על התנאים הקשים במעברה, על מלחמת יום כיפור שרבים התרעמו על מה שהיה בה ועל סבך, תלמיד חכם גדול שלא הכירו בו כשעלה ארצה. ובכל זאת, אין בספריך אף נימה של כעס. "אין לי בכלל, אין בי כעס. יש לי עין אחרת, יש המון כאב ויש צער, אבל אין כעס ולא ייאוש. אלה שני דברים שאין לי אותם, ברוך ה'. הם לא באישיות שלי, לכן אני לא יכול לכתוב עליהם". אבל מחאה על עוולות? "המחאה שלי נעשית בצורה אחרת. קודם כל אני חושב שלא על כל דבר צריך לצעוק. כשאני מתאר עלבון של רב זקן שמגיע לארץ, ושם הוא היה מנהיג קהילה וכאן הוא לא יודע איפה הוא נמצא, כשאני מתאר את הזקנה שקוראים לה מכשפה וזורקים עליה אבנים, אז אפשר לקרוא לזה עלבון, אבל זו לא צעקה. אני חושב שבארץ יותר מדי צועקים. הכול נעשה בקולי קולות. זה לא האופי שלי, לכן אני לא אוהב את רשות הרבים בארץ". קודם רב ואחר-כך סופר "אני לא חושב על הקוראים בכלל. זה נשמע מוזר, אבל הכתיבה נעשית מתוכי. אני מנסה להגיע לעומק הכי עמוק שלי, להסיר את המחיצות והחציצות ולכתוב. החוויה המרכזית שאני מחפש בחיים היא העמידה לפני ה'. הרגע שבו אתה עומד לפני ה', מתחנן לו, מאמין בו, מודה לו – אלו רגעים נפלאים. כל השאר זו תפאורה" "אני לא יודע מה התכניות שלכם. אני לא נופל בשבי. אם הם באים יש לי רימון... אלי היקשה עלינו ממלחמת שאול והפלשתים. הרי מפורש שם ששאול ביקש להמית את עצמו כדי שלא ייפול ביד אויביו. ועוד אמר אלי, שנדמה לו שקרא פעם שאחד מן הראשונים התיר... רוני ואני נזעקנו: דברים דחויים הם. לא כך נפסקה ההלכה..." ('תיאום כוונות', פרק ח). ספריו של הרב סבתו משובצים באבני חן מן התורה והתפילה, הפיוט, המדרש וההלכה, אולם מסתבר שגם קוראים שזה אינו העולם הטבעי שלהם לוקחים את ספריו לידיהם וקוראים. המו"לים של הרב סבתו, מלצר ואייכנוולד, טוענים שהספרים של הרב עדיין לא פרצו לתודעתו של הציבור החילוני. "ברור שאנשים שאין להם שום ידע ושום רקע, קשה להם לקרוא את הספרים, וגם העולמות שלנו מאוד התרחקו בשנים האחרונות, ואף-על-פי-כן, למרות דברי מלצר, קודם כל הוא (שהוא חילוני, ע"ל) ראיה לסתור את דבריו. העובדה שהוא והבנים שלו והאחים שלו חסידים מאוד גדולים של הספרים. ויש בידי מכתב מאייל מגד, ועוד המון תגובות מהעולם החילוני. זה שעיתון 'הארץ' מתייחס לספרים שלי, והם כבר פרסמו שני סיפורים שלי – זה מראה משהו. אמנם החוויות והלשון רחוקים מהם, אבל אל תשכחו שיש המון ציבור באמצע, כזה שיש לו או להורים שלו קצת רקע. את הספרים קראו הרבה מאוד אנשים, מכל הסוגים, גם כאלה שנמצאים בקצה, וחוץ מזה היצירות לא כל-כך חשובות". יש לך קשר עם אנשים מקהיליית הסופרים? "אני ממעט מאוד בזה. הקהילה שלי זו קהילת תלמידי חכמים. אני שמח כשאני נפגש עם הרב שלמה פישר, עם ר' שלמה זלמן אויערבך והרב אביגדור נבנצאל", הוא אומר ומחווה בידו כלפי התמונות הקטנות שמונחות על הספרייה שבסלון. "זה העולם שלי, אלו האנשים שעמם אני נפגש ומהם אני שואב. ייתכן שכתב לי סופר פלוני מכתב או שהשתתפתי בסימפוזיון, אבל אני נמצא בבית המדרש מ-6 בבוקר עד מאוחר בלילה. זה העולם שלי". את הבקשה להעיף מבט במכתבים ששלחו לרב סבתו סופרים מפורסמים הוא מבטל בהינף איסור הלכות לשון הרע. פלפול בית מדרשי ("הכותבים חיים בעולם שבו כל דבר שנכתב מיועד להתפרסם") אינו מועיל לנו, אבל לאחר הפצרות אנחנו מרוויחים סיפורים אישיים של שני קוראים. "בחור אחד סיפר שהוא טס למזרח הרחוק, ולפני שהוא יצא מהארץ אמר לאבא שלו: 'אני לא לוקח את התפילין'. באחד הימים הוא שאל מבחורה אחת את 'תיאום כוונות'. הוא קרא, וכשהוא הגיע לפרק שבו חזרתי לטנק שנפגע וחיפשתי את התפילין כדי להספיק להניח לפני השקיעה, הוא התחיל לבכות ולבכות ורץ לדואר, ושלח לאבא שלו מברק שישלח לו את התפילין. במכתב הוא סיפר איך לאט לאט הוא חזר למצוות. "אישה אחרת כתבה לי שהיא עברה סבל גדול בחייה האישיים. היא קראה את 'כעפעפי שחר', וזה שינה לה את כל ההסתכלות על החיים. היא שלחה לי הזמנה לחתונה שלה ולתערוכת ציורים שהיא עשתה, וזה בעקבות קריאת הספר. אלו סיפורים קטנים, ויש עוד הרבה כאלה". העונג שבלהאיר לאחרים הרב סבתו גם מוזמן להרצות על סוגיות שמועלות בספריו בפורומים צבאיים, בפני שופטים ובבמות ציבוריות שונות. פעמים רבות הוא לא נענה, כי הוא "משועבד לישיבה" כהגדרתו. בציבוריות הישראלית, אם יש סופר שרבים הושפעו מספריו – זה מעניק לו מעמד של מי שיש לו מה להגיד בענייני הכלל והשעה. למה שלא תשתמש במעמד כדי להשפיע, כמו אחרים? "אם הייתי כמו אחרים גם הספרים שלי היו כמו של אחרים", אומר הרב סבתו בחיוך, וממשיך עניינית: "אני יודע מעט מאוד, ובתחומים שאני יודע מעט אני לא אוהב את רשות הרבים המיוחצנת והגועשת. בבית המדרש למדתי שאדם צריך לברוח מהפרסום. המעלה היא צדיקים נסתרים ולא מפורסמים. לזה אמנם לא זכיתי, אבל בטח שלא אצא החוצה ואחפש את זה, ובוודאי לא בדברים שאני לא מתמצא בהם. יש עניינים ציבוריים שמצריכים מנהיגי דור, תלמידי חכמים גדולים. השאלות הן מאוד מורכבות וסבוכות. זה שכתבתי כמה מעשים זה לא עושה אותי כל-כך חכם ומומחה". ומתי יזכו הקוראים לשזוף את עיניהם בספר הבא של הרב סבתו? "אני לא חושב שאכתוב עוד. כל מה שהיה בי, אני חושב שאמרתי". את זה בטח אמרת גם לפני שני ספרים. "זה נכון, אבל אני חושב שהפעם זה אמיתי. אני כן רוצה לכתוב ספרי הלכה, את השיעורים שלי, את חידושי התורה, אבל זה פחות מעניין". מטריד אותך שספרות תורנית היא פחות פופולרית מספרי פרוזה? "זה טבעי והגיוני. כמה אנשים יכולים להבין חידושי תורה? ודאי שמעטים יותר". ניכר שהרב עצמו מעניק חשיבות גדולה יותר לספרים שהם נטו תורה, אמונה או הלכה, בלי קישוטים ובלי סיפורים נלווים. ומצד שני, הוא מהרהר בקול: "אם הספרים שלי תורמים לאנשים לאמונה ויראת שמים וטוהר, אם תגידו לי שאפילו איש אחד שקרא אותם נהיה יותר טוב, או יותר מאמין או יותר אוהב ישראל – אז זה היה שווה לי את כל הספרים וההוצאה. אני יודע שיש אנשים שספרי תרמו להם בכיוון הזה, אז בסך הכול הפרסום הוא לא נעים, אבל איזה אושר גדול יותר יכול להיות לאדם אם בעקבות דבריו אדם אחר נהיה יותר טוב?" הנסתר והנגלה "המחאה שלי נעשית בצורה אחרת. אני חושב שלא על כל דבר צריך לצעוק. כשאני מתאר עלבון של רב זקן שמגיע לארץ, ושם הוא היה מנהיג קהילה וכאן הוא לא יודע איפה הוא נמצא, כשאני מתאר את הזקנה שקוראים לה מכשפה וזורקים עליה אבנים, אז אפשר לקרוא לזה עלבון, אבל זו לא צעקה. אני חושב שבארץ יותר מדי צועקים" "לא מגלה!" זו התשובה של הרב סבתו לשאלה מדוע הוא קרא לספרו החדש 'בואי הרוח'. הספר, שמגולל סיפור שהיה ונברא, מלווה את הרב מילדותו בבית מזמיל ועד לבגרותו, כשהוא כבר ר"מ בישיבת הסדר. מדובר במעשה נוגע ללב על המציאות הארץ ישראלית של לפני 50 שנה בעיניו של ילד סקרן ותמים, כזה שמשלים עם העוני והדלות בלי להתרעם, ורק תולה זוג עיניים גדולות בחוקי הרחוב של הילדים ובעיניים הכואבות של העולים מאירופה, הדרים יחד עם יוצאי מצרים ומרוקו באותה שכונה. "הכול יתברר מעצמו", אומר לעצמו הילד חיים, ואכן, טיפין טיפין מתגלה לו מה שעבר על פליטי השואה המתגוררים בשכנות, ובייחוד הוא נקשר לאיש צעיר בעל לב זהב, משה פרקש שמו, עולה מהונגריה שמסייע לכולם, גם לזקנה שהילדים קוראים לה מכשפה, ומסתבר שפעם, לפני שהעולם התהפך, היא היתה גבירה. פרקש מוצא בילד חיים הצעיר לב קשוב ואהבת הזולת והתורה. הוא נקשר אליו, ובהמשך פורש בפניו את סיפור חייו, באופן שלא סיפר אפילו לילדיו. באחרית ימיו מפקיד פרקש בידי חיים, שבגר בינתיים, שלושה פיקדונות, וסומך עליו שיעבירם הלאה. אחד הפיקדונות הוא אירוע קשה שעבר על אביו של פרקש במלחמת העולם הראשונה – אירוע מצמרר שלוקח עד הקצה את 'קללת הגלות', כפי שקורא לה פרקש. 'בואי הרוח' של הרב סבתו איננו ספר שואה. הוא כמעט אינו נוגע במה שהיה שם. הוא כן נוגע בעולם שהיה לפני ונחרב, ואת העולם שפגשו אחר-כך פליטי החרב בארץ ישראל. 'בואי הרוח' הוא פחות עגנוני ומפויט מחבריו, אבל אותו קו דק של אמונה וביטחון נסוך עליו, באופן שמאפשר לעכל גם את המציאות המרה שהוא מתאר. בצד התרבות של יהודי צפון אפריקה וחאלב שמלווה את ספריו, נכנסת לכאן גם תרבותם של יהודי אירופה, על האדמו"רים והדג מלוח של שלישידעס. 'בואי הרוח' הוא ספר 'אמיתי', ובדומה ל'תיאום כוונות' מספר אירוע שהיה, בתוספת קישוטים ספרותיים. הספר החדש נוגע לאנשים שחיים היום בקרבנו, ובהם בנו של משה פרקש, יוסי, שאף מוזכר בספר, וגם חינוכו היה פיקדון שהפקיד משה בידי הרב סבתו. הרב סבתו יצר קשר עם יוסי ועם שתי אחיותיו תוך כדי כתיבת הסיפור. "הוא קרא הכול לפני הפרסום, והתרגש מאוד", אומר הרב סבתו, ומוסיף: "הוא רצה שאגיד לו מה מתוך מה שכתבתי היה באמת, וכך גם אמי רצתה שאומר לה מה היה אמת עם אבא שלה ב'אמת מארץ תצמח'. לא אמרתי לה וגם לו לא אומר". ofralax@gmail.com
