ב'יום ירושלים' אחד, כשהרב דוד תורג'מן היה תלמיד צעיר בישיבת הכותל, הוא ניגש אל הרב יעקב אריאל בסוף תפילת שחרית המרוממת, החותמת לילה של שיחות, שירה וריקודים ואמר לו "את העוצמה הזו צריך לתרגם, צריך להקים ישיבה תיכונית בדימונה!". הרב אריאל לא השיב לו. הוא אחז בידו ולקח אותו אל הרב משה צבי נריה, אבי הישיבות התיכוניות. הרב נריה עמד וקיפל תפילין, והקשיב לדרישה שהשמיע הרב אריאל בשם הבחור הצעיר ושאל "אתה משוגע?".
"באות לאולפנה בנות מהיישובים כמו דרום הר חברון, יתד, יבול ועקורי הגוש, ואתה חושב שעוד יומיים הן יעזבו, כי הן שומעות ניבים אחרים, מוסיקה אחרת, ואתה רואה שקשה להן. כעבור תקופה הכל מתהפך. הן פתאום קולטות את הלב והחום, הן מתוודעות לפשטות ולחוסר הציניות, וזה שובה אותן"
"התביישתי לענות", משחזר הרב תורג'מן, "אבל הוא חזר כמה פעמים על השאלה. בסוף השבתי 'לא!' ואז הוא אמר 'טוב, אם אתה לא משוגע, אז אי אפשר להקים ישיבה בדימונה'. הרב המשיך והסביר שבשביל להקים דברים גדולים צריכים להיות משוגעים".
לימים, כשהוקמה הישיבה בדימונה, והרב תורג'מן הלך לגייס תלמידים מישיבת כפר הרא"ה, הוא נכנס לביתו של הרב נריה והודיע לו שהוא משוגע.
הרב תורג'מן, בן דימונה, חזר לעיר לפני 20 שנה והחל פועל בתוכה. למרות מספר תהפוכות, בהם עזיבת הישיבה הגבוהה את העיר לפני כ-8 שנים, על רבניה ותלמידיה, עומדים היום על תילם ישיבה תיכונית ואולפנא, המושכים תלמידים מכל הארץ. גם מרכז לתרבות יהודית פועל בדימונה ורבני קהילות, וכל המשפחות הפועלות מתלכדות לגרעין שעוסק בעיקר בחינוך ובלימודי קודש בכולל. בשנה הבאה מתכוון הרב תורג'מן לפתוח ישיבה גבוהה בעיר והוא מבקש ממשוגעים נוספים להגיע לעיר. יש לו הרבה תכניות עבורם. והאמת, הוא חושב שזה יכול להשתלם למי שייענה לקריאה, ולא רק מבחינה רוחנית.
לקחים מחולות דימונה
תמיד כשנוסעים דרומה ועוד דרומה ועוד קצת, והמדבר על חולותיו המצהיבים נפרש מאופק לאופק, אין מנוס מלחשוב על העולים החדשים ההם, שמדינת ישראל העלתה על אוטובוסים שנסעו שעות על גבי שעות, עד אשר הורידו אותם באמצע השממה והורו להם: כאן תבנו את בתיכם.
הוריו של הרב תורג'מן היו מראשוני דימונה. הם הגיעו אל החולות בשנת תשט"ו, והרב תורג'מן בהחלט רואה בעובדה הזאת "חשבון אלוקי ולא חשבון פרטי". הוריו אמנם יכלו לעקור צפונה, אל מרכז הארץ, אך בחרו להישאר מתוך תודעה של שליחות. אביו, יצחק, היה איש ציבור מוכר בעיר ואף יסד את שיעור הגמרא הראשון שם, יחד עם רב העיר.
הרב תורג'מן עצמו נולד שלוש שנים לאחר שהגיעו הוריו לדימונה. הוא למד בבית הספר היסודי 'עלומים', שבמבנים שלו שוכנת היום הישיבה התיכונית שבראשה הוא עומד.
כשסיים את כיתה ו' ("הכיתה התורנית", כבר אז היו כאלה), הגיע לדימונה הרב יעקב שטיגליץ מכפר מימון, לימים הרב אריאל של רמת גן. הרב הגיע לאסוף ילדים לקייטנת קיץ, שהתבררה כהכנה לישיבה התיכונית בכפר מימון. עוד בטרם חגג בר מצווה יצא הרב תורג'מן לפנימייה, ולמד שש שנים משמעותיות וטובות בישיבה של הרב אריאל. "שם נפגשתי לראשונה עם גדלות, עם תורת הרב קוק, עם משהו שהוא לא פרטי", אומר הרב תורג'מן.
הימים היו ימי בניין יהודה ושומרון והרב תורג'מן ובני גילו ברחו מהישיבה לקדום וסבסטיה, לצעדות ולהפגנות. חוסר הסובלנות שהפגינה הישיבה בנוגע למעורבות שגילו הנערים תמוה עד היום בעיניו של הרב תורג'מן, שמנהיג דרך שונה בישיבה שלו.
באותם ימים המורה לאמונה בישיבת כפר מימון היה הרב יצחק לוי, ששימש גם כמזכיר גוש אמונים. "אנחנו בתור נערים צעירים שהגיעו מעיירות פיתוח אמרנו לו שיש"ע תיבנה כשיהיו צעדות מדימונה לירוחם. טענו שכשיבואו אלפים מדימונה לירוחם, נתחבר לעם, ואז היישובים ייבנו. לקח לנו 30 שנה להבין את זה, ולצערי זה היה בניתוח מאוד כואב וקשה".
עקירת הגוש בעיניך היא תוצאה של ניתוק מהעם?
"זה אחד הפירושים שאני נותן לדברים, מלבד נסיבות פוליטיות ואחרות. כל אחד צריך לקחת את הגזירות האלוקיות למקום שבונה אותו. להיות בצער - אין עניין".
מלבד בניין האישיות והידע, העניקה השהות בישיבת כפר מימון גאוות יחידה, שכן "אז להיות עם כיפה היתה כמעט בושה, הנוער של היום לא יודע את זה", הוא אומר. השלב הבא היה הלימודים בישיבת 'הכותל'. היתה זו תקופתם של הרבנים נבנצאל הדרי וכץ, שזה לדבריו "כל הקדושות במקום אחד". הלימודים בישיבה התמשכו לכדי 10 שנים ובמהלכם קיבל הרב סמיכה לרבנות ואף נשא אישה. בירושלים נולדו שלושת ילדיו הראשונים מבין ה-11 שיש לו היום.
בתום התקופה הגיעה ההזמנה לחזור לדימונה ולכהן כרב שכונה. לאחר התלבטויות קשות ובעידודה של רעייתו, חזרו הרב תורג'מן ומשפחתו לעיר הולדתו.
'תוכנית האלף'
"המעבר היה קשה מבחינה נפשית בצורה שאי אפשר לתאר", הוא משחזר. "נסענו כל שבת שנייה לישיבה. הרי עזבנו את מקום הקודש והמקדש, אבל גם ראינו איזו עוצמה זו שהאנשים כאן ביישוב רואים מישהו שצמח כאן וחוזר לכאן לכהן ברבנות. זה לא פשוט, הרבה ילדים שהיו איתי בכיתה הלכו למחוזות אחרים".
הימים היו ימים קשים מאוד לעיר. השטף הגדול של ההגירה השלילית הביא לכך שבניינים רבים עמדו ריקים. חלקם נהרסו כדי שלא ייהפכו למרבצים של סמים ופשע, ובאחרים התאמן צה"ל בלב"ב: 'לוחמה בשטח בנוי'. "אנשים התעוררו לפנות בוקר וראו דמויות נלחמות, הם היו בטוחים שמדובר במחבלים".
כשהגיעו, התנו הרב תורג'מן ואשתו תנאי בינם לבין עצמם ולפיו, אם תוך חצי שנה יוקם במקום כולל - דימונה תהיה ביתם. הרב יצחק אליפנט, רבה האשכנזי של העיר, כיתת רגליים יחד עם הרב תורג'מן ולבסוף התגבשה קבוצה של אברכים בראשות הרב צבי קוסטינר והגיעה לעיר באלול תשמ"ט.
"חברו לזה כמה גורמים חשובים כמו ראש העיר דאז אלי אללי, ישראל נבון מהמועצה הדתית וזבולון אורלב שהיה אמיץ מאוד וחתם על חוזה שהיה קשה לקיים אותו, אבל בעידודו של זבולון המר שהיתה לו תכנית האלף: להקים 100 כוללים ברחבי הארץ, עם 10 אברכים ומלגות מוגדלות, הוא עשה זאת".
הדימונאים קיבלו את התושבים החדשים, האשכנזים בדרך כלל, בחמימות. בבת אחת החלו להיות שיעורים ב-10 בתי כנסת. כעבור שנתיים הכולל כבר היה לישיבת הסדר, החלוצה מבין ישיבות ההסדר בנגב. לפני כשמונה שנים עזב הרב קוסטינר על תלמידיו ואברכי הישיבה את דימונה, והקים את הישיבה מחדש במצפה רמון. מעט לפני כן פקד משבר כלכלי חריף את הישיבה. הקושי הכלכלי ונטישת ישיבת ההסדר החזקה, על בחוריה ומשפחות הר"מים והאברכים, היוו מכה קשה והסבו כאב רב לרב תורג'מן ולמפעל שבו השקיע את כל מאודו.
הרב תורג'מן אינו מרחיב את הדיבור על שקרה, אבל אומר כמה מילים, והכאב ניכר על פניו. "ריבונו של עולם יודע מה הוא עושה בעולמו. אנחנו משתדלים להיות שחקנים טובים, למרות שאנחנו לא תמיד מצליחים. הקדוש ברוך הוא ידע שכנראה כדי שהגרעין פה יצמח ויתפתח, היה צריך לאוורר את השורות ואני בטוח שבמצפה רמון נהנים מהשהייה של הישיבה שם וגם בדימונה נהנים מהשהות של הגרעין כאן. הישיבה עם הכולל שלנו בעזרת ה' מתחזקת, והמשבר הכלכלי שהיה כאן לפני שהישיבה עזבה כבר מאחורינו בעזרת אנשים טובים שעשו כאן סדר. ואני חושב, בראייה לאחור שהיה בזה ברכה. יש משפט של חובות הלבבות: 'אדם צריך שיהיה אבלו בליבו וצהלתו על פניו'. אני מקווה שאני מיישם את זה". הרב קוסטינר אגב, הוא אורח קרוא בישיבה התיכונית של דימונה גם היום.
בית המדרש כמרכז הכובד
בשנת הלימודים הקרובה מתכוון הרב תורג'מן לפתוח ישיבה גבוהה בדימונה, בראשותה יעמדו הוא והרב רון נעים, ראש הכולל. "האוריינטציה של הישיבה חייבת להיות לגדול בתוך תורה מתוך ראיית עתיד של להתחבר. החיבור הזה הוא מאוד משמעותי. נכון שכשאדם גדל בבית המדרש הוא ספון שם ובונה את הקומות הפרטיות שלו, אבל מתוך מגמה כללית". מסר מרכזי נוסף שמזכיר הרב הוא שמרכז הכובד של האדם והנקודה שסביבה חייו צריכים להתנהל הוא בית המדרש. המסר הזה יחזור ובהדגשה יתירה כשנדבר בעוד דקות על הישיבה התיכונית.
פותחים עוד ישיבה גבוהה? יש המון! "אין מספיק", הרב תורגמן נחרץ.
יומן הפגישות של השמיניסטים עמוס לעייפה מנציגי הישיבות שבאים לדבר על ליבם.
"זו גם בעיה של הישיבות הגבוהות. תתעסקו בללמד ואל תבלבלו לשמיניסטים את המוח", הוא בוטה שלא כדרכו. ומוסיף "התלמידים יודעים לאן הם רוצים ללכת. שמיניסט זה מישהו שאוטוטו מטיס מטוס, אז למה אנחנו לא סומכים עליו שהוא יקבע לאיזו ישיבה ללכת? הם צריכים גם את ראש הישיבה?"
בכנות, אתה לא חושב שיש אינפלציה במספר הישיבות?
"מה פתאום? 'ומלאה הארץ דעה את ה''. אם תהיה טוב ותמסור את נפשך על התורה יבואו אליך. יש גם מחסור בישיבות לבעלי תשובה. יש פה בדימונה בעלי תשובה שרוצים לבוא ואין להם כאן 'מכון מאיר' ללמוד בו".
לא לדימונאים בלבד
"כל עיר צריכה ישיבה. כשבבית המדרש דלוק האור עד 2 בלילה אז אנשים באים, ואם אתה יזם, בוא, ותיזום הקמת שכונה חדשה בירוחם, תבנה בתים לזוגות צעירים. ציונות מודל 2008 זה לפחות כמו ציונות מודל 1948". אגב, אומר הרב תורג'מן, זוג צעיר יכול לחסוך הרבה בדימונה, משום שהמדינה מעניקה הטבות מפליגות. "וגם המשכורת לא רעה", הוא מוסיף בחיוךשיחתנו מתנהלת במשרדו של הרב תורג'מן בישיבה התיכונית. הרב משמש כראש הישיבה, ומנהל את העניינים יחד עם הרב יעקב דודי (ד' מנוקדת בחולם). מי שמצפה לקמפוס מפואר, או אפילו מסודר, נוחל אכזבה. ישיבת דימונה שנחשבת מבוקשת גם על ידי בחורים ממרכז הארץ, לא שוכנת במבנים מי יודע מה. בנייתו של חדר האוכל אמנם הולכת ומסתיימת, אבל ניכר שמי שבחר להדרים עד לכאן עשה זאת לא כדי ליהנות מתנאי לוקסוס פיזיים - אלא נמשך אחרי דברים אחרים, פנימיים יותר.
הישיבה הוקמה במחשבה תחילה עבור בני דימונה. "עד שהיא הוקמה", מספר הרב תורג'מן, "היה אפשר למנות את מספר הנערים הנערות שיצאו לאולפנות וישיבות על יד אחת. היום, גם 10 ידיים לא יספיקו". אבל למרות התוכנית להקים מוסד חינוכי מן המעלה הראשונה, מי שהגיע ללמוד בישיבה היו דווקא אלה שלא התקבלו למסגרות האחרות בעיר. "ואז הבאתי את הרב יעקב דודי מאבני חפץ ואמרתי, שנלמד אותם איך לומדים תורה. נביא חבר'ה מבחוץ, וכשהתלמידים יראו שהישיבה רצינית ומתנהגים יפה, ממילא הילדים הטובים יבואו". וכך היה. הרב דודי עבר ממקום למקום וגייס תלמידים ו"המחזור הראשון שלנו, היום בן 27, רובו יושב ולומד תורה, וגם החבר'ה שהיו בצבא ביחידות מובחרות או אלה שנמצאים בתעשייה, תענוג לראות אותם, הם בני תורה".
למרות שהישיבה מושכת אליה בחורים מבחוץ, הרבנים תורג'מן ודודי קבעו לעצמם כלל בל יעבור - "את החבר'ה של דימונה אנחנו תמיד מקבלים. לפעמים אנחנו חורקים שיניים, כי הם לא ממש מתאימים, אבל זה הכלל".
אבל מבחינת הרב תורג'מן החידוש הוא שמתוך חטיבת הביניים של הישיבה המונה 60-70 תלמידים והמורכבת מבני דימונה וירוחם, הולכים מדי שנה כמה עשרות לישיבות בחוץ, "כי דימונה קטנה עליהם. הם הולכים גם לישל"צ ול'מקור חיים' וכמובן לבאר שבע ולמצפה רמון. מי שהתמלא בכוחות, גולה למקום תורה. וזו מהפכה!".
בליל המשמר לא מתחתנים
הישיבה בדימונה משתייכת לתת קבוצה של הישיבות התורניות לאומיות, שהפרה את המאזן בגרות-תורה שהיה נהוג בישיבות תיכוניות אחרות. ה'תורניות-לאומיות' קיצצו בחשיבות שמעניקים לצד אחד של המאזן והגדילו את הצד השני. "אצלנו יש בגרות, אבל כל תלמיד וכל הורה ששולח לישיבה יודע שבית המדרש הוא מרכז החיים וחלון הראווה של הישיבה, והבגרות בהחלט נטפלת למרכז החיים. יש צורך לבנות את היחס הנכון בין העזרים לחיים לבין החיים עצמם".
הרב תורג'מן מבהיר שלא מדובר רק בשעות המוקדשות לתורה, אלא ביחס אליה, כמו למשל העיקרון שהמשמר של יום חמישי לא מתבטל, ולא משנה מה יקרה. "ילדים והורים יודעים שלא קובעים תור לרופא שיניים ביום חמישי והבוגרים לא מתחתנים ביום חמישי, אם הם רוצים שראשי הישיבה יבואו.
"ילד שומע במשך 4 שנים שהתורה היא מרכז החיים וזו גם החוויה האישית שלו. יש היום חמשושים שיודעים את פרק שלישי במסכת סוכה בעל פה עם התוספותים. והחברה' שלנו", הוא מוסיף בחיוך, "יודעים לטייל וגם להתבטל, אבל יודעים את היחס הנכון לתורה ולחיים".
פרט לדגש בלימוד התורה, הישיבה מעניקה חשיבות רבה לפן החברתי, ועושה זאת בכמה מעגלים. "אנחנו נותנים זמן ומקום לפיתוח הקשרים בין אדם לחברו, זה כולל פעילויות חברתיות, הכוונה חברתית ואפילו מקום למשחקים רגילים", אומר הרב יעקב דודי. "אצלנו למשל, אין פערים בין הגדולים לקטנים, והחברות היא לחיים, גם בזמנים קשים". הוא אומר ומתכוון לתלמידי הישיבה דובי ריין, שאחיו בניה נהרג במלחמה האחרונה ונתנאל רובין שאחיו דוד נהרג בנחל תלם. השניים זוכים לחיבוק חם ותמיכה.
חברתיות במעגל רחב יותר זו מעורבות של התלמידים בחיי העיר. הרב דודי מספר כי הם מתנדבים בבתי זקנים, משתתפים בחגיגות החומש של בתי הספר היסודיים ובהכנסות ספר תורה ומקיימים פרויקטים נוספים. ביום הפיגוע שהיה לפני שבועיים בעיר, למשל, סיימו תלמידי השישית סידרת פגישות עם למעלה מ-30 נערים ממשפחות חד הוריות, או כאלה שלא יכלו לחגוג בר מצווה מסיבות כלכליות. הנערים הניחו תפילין ועלו לתורה, והשישיסטים חגגו בשירה וריקודים.
התורה והפן החברתי דוחקים את הרמה הלימודית ומורדים אותה ממצוינת לטובה, מסביר הרב דודי. "בשביל להתפתח בשני התחומים האלה נדרשים פניות נפשית וטכנית. אנחנו מורידים את הלחץ מלימודי התיכון כדי לתת לשניים האלה מקום".
אתם מכוונים את הבוגרים ללכת לעיירות פיתוח?
הרב תורג'מן: "המציאות אומרת את זה. התלמידים רואים שהר"מים בונים וקונים פה בתים, שכאן הם מגדלים את הילדים שלהם ופה הם שמחים. הם רואים שאנשים עזבו הזדמנויות אחרות והגיעו לחיות כאן מתוך מסירות נפש. והדוגמה האישית של הר"מים וכל הגרעין כאן, זה החינוך היותר אמיתי".
אתה בוודאי מברך על תופעת הישיבות ה'תורניות לאומיות'.
"בוודאי שזה מבורך, אבל קשה לומר על דבר מסוים שהוא טוב כי אז זה מתפרש כאילו משהו יותר טוב מהשני, וההתמודדויות של ישיבות אחרות עם ילדים אחרים שבאים מבתים שמחפשים פחות תורה, או התמודדויות של ישיבות במרכז הארץ - הן קשות. אבל הציבור שלנו חייב לעלות כיתה בכל הנוגע לתורה. אם אין גדיים אין תיישים. כדי להוציא גדולי דור אי אפשר להתחיל מגיל 18, זה לא הולך ככה, צריך להתחיל מהגן".
ילדי כיתה ח' נודדים מישיבה לישיבה ומעטים מתקבלים כי יש מעט ישיבות כאלה, ואז האכזבות שהם נוחלים הן קשות מאוד.
"אני בהחלט מסכים. אבל אם זאת הנקודה, כל הישיבות יהפכו לתורניות. מה רוצים, שנהיה בית חרושת לתלמידים? יש לנו כיתה אחת במחזור, כי 'ושיננתם לבניך' זה ממש. התלמידים הם הבנים שלנו. לפעמים אומרים שהפתיחות שלנו עם התלמידים קצת מוגזמת, אבל יש דברים שאתה צריך להעביר מתוכך אל תוכם ממש, עם חיבוק, אחרת זה לא עובד".
חינוך הבנים מסובך יותר ממה שהיה פעם?
"כיפי יותר! זו העבודה הכי מהנה ומענגת. הנערים שלנו כל כך גדולים, את יודעת עם איזה גודל אנחנו נפגשים? עם אלו חלומות?"
אינטגרציה אמיתית
אנחנו יוצאים משערי הישיבה. אל הרב תורג'מן ניגש אדם המבקש ממנו להעביר שיעור באזכרה של אחיו. הרב תורג'מן הוא דמות משפיעה ומוכרת בעיר הזאת, המונה 40 אלף תושבים.
פנינו כעת אל האולפנא וכדי להגיע אליה עלינו להיכנס לרכב ולנסוע. המרחק הרב בין שני המוסדות איננו מקרי. דע-אל, הצלם שלנו, הוא שמיניסט שמעיד שזו לו הפעם הרביעית בארבע השנים שהוא מבקר כאן, ובאף אחד מביקוריו לא היו במקום בנות.
האולפנא, בה אגב, לומדת נכדתו של הרב יעקב אריאל, שוכנת בקצה העיר, במקום שממנו נפרשים מרחבי המדבר. פעם היה כאן בית ספר, אבל הוא נסגר בגלל מחסור בתלמידים. במבנה אחד בקמפוס הגדול שוכן המרכז לתרבות יהודית, מבנים אחרים הוסבו במאמץ רב לפנימיות איכותיות. "בנות - אסור שיישנו בקרוונים", אומר הרב תורג'מן. את האולפנא מנהל רפי ועקנין, גם הוא בן דימונה שיצא וחזר לחזק. בשנה הבאה יעמוד אילן דניאלי, מי שהוא עתה המנהל החינוכי, בראש המוסד.
הרב תורג'מן מסביר שאולפנא האינטגרציה ממש מושלמת, כי שיעור הבנות שבאות מדימונה משתווה לזה של הבנות המגיעות מבחוץ. "מדימונה יוצאת תורה מאוד מיוחדת. באות בנות מהיישובים כמו דרום הר חברון, יתד, יבול ועקורי הגוש, ואתה חושב שעוד יומיים הן יעזבו, כי הן שומעות ניבים אחרים, מוסיקה אחרת, ואתה רואה שקשה להן, זה שונה ממה שהן הורגלו. כעבור תקופה הכל מתהפך. הן פתאום קולטות את הלב והחום, את הרצון הגדול של הבנות והמשפחות לדעת, הן מתוודעות לפשטות ולחוסר הציניות, וזה שובה אותן. באות בנות עם שריון ותוך זמן קצר הן מקלפות אותו. שפת הלב היא שפה בינלאומית".
פרויקט הגרעין
"ההתמודדויות של ישיבות אחרות עם ילדים אחרים שבאים מבתים שמחפשים פחות תורה, או התמודדויות של ישיבות במרכז הארץ - הן קשות. אבל הציבור שלנו חייב לעלות כיתה בכל הנוגע לתורה. אם אין גדיים אין תיישים. כדי להוציא גדולי דור אי אפשר להתחיל מגיל 18, זה לא הולך ככה, צריך להתחיל מהגן"בדף הקשר של הגרעין בדימונה רשומות היום כ-100 משפחות. מחצית מהן משפחות גרעין קלאסיות, ואחרות הן משפחות של בני המקום שהתערו או כאלה שהגיעו לעיר שלא במסגרת הגרעין. בשנה וחצי האחרונות הגיעו למקום 10 משפחות חדשות, והרב תורג'מן קורא לכולם לבוא. לדעתו הציבור הציוני דתי מגיע לגרעינים התורניים, אבל לא מספיק. "לא יכול להיות שמתוך מאות בוגרים של ישיבות פונים לגרעינים התורניים כמה עשרות".
אז רבנים צריכים לכוון יותר את תלמידיהם לכיוון הזה?
"בהחלט כן. אומרים לי ראשי ישיבות 'מה, אני אגיד לאברך לקום וללכת'? כן! תגיד לו ולחבריו ללכת ותגדל אברכים חדשים. ומדובר בכל הישיבות, גם התל אביבים. תיסעו שעה וחצי אם אתם אידיאליסטים, גם בניו יורק נוסעים שעה וחצי.
"כל עיר צריכה ישיבה. כשבבית המדרש דלוק האור עד 2 בלילה אז אנשים באים, ואם אתה יזם, בוא, ותיזום הקמת שכונה חדשה בירוחם, תבנה בתים לזוגות צעירים. ציונות מודל 2008 זה לפחות כמו ציונות מודל 1948".
אגב, אומר הרב תורג'מן, זוג צעיר יכול לחסוך הרבה בדימונה, משום שהמדינה מעניקה הטבות מפליגות. "וגם המשכורת לא רעה", הוא מוסיף בחיוך.
מרחבי הנגב השוממים נכבשים אט אט על ידי היאחזויות של בדווים. מי בפחונים ומי בבניית קבע. השטחים אותם הם כובשים הולכים ומתרבים, והפשיעה שלהם גורמת ליהודים לא לטייל בנגב מחשש לגורל מכוניותיהם, ולתושבי הנגב לשלם דמי פרוטקשן כדי שלא יפרצו לחנויותיהם. אבל הרב תורג'מן מוטרד מאוד מהיבט נוסף של מציאות הבדווים בסביבה.
"לאלה שבשלטון אין אומץ. כולם יודעים, גם חילונים, שיהודי צריך לחיות עם יהודיה ולא להתבולל. לכולם זה חורה שהבדווים לוקחים את בנותינו החלשות. למה הם לא סוגרים את העניינים האלה עם השייחים?".
הרב מספר על אחד מבני המקום, "בחור חילוני, מחלל שבת", שראה את אחד הבדווים מתחיל עם נערה יהודיה. "הוא אמר לו לעזוב אותה. הבדווי סירב, ואז היהודי היכה אותו. כשהבדווי שלף סכין, הבחור היהודי לקח את הסכין ודקר את הבדווי עד שכמעט הרג אותו. בא אלי אביו של הבחור ואמר 'תתפללו בשבת על הבדווי שלא ימות, שלא תהיה נקמה'. בסופו של דבר הוא חי ואבי הנער היהודי שילם רק 70 אלף שקל שלא תהיה נקמה". היום, אומר הרב, יהודים מפחדים לגור בערד מפני שהיא מעורבת. הבדווים לוקחים את הנערות היהודיות החלשות וחיים איתן.
אחד החלומות של הרב הוא להביא כמה 'גבעונים', כך הוא מכנה את נערי הגבעות וליישב את הגבעות הסמוכות לדימונה. "ראש העיר אומר לי: תביא לכאן קראוונים, תמלא את הגבעות מסביב, אני אסתדר עם הממשלה. דימונה ואילת זה לא יישוב הארץ?"
כשאנחנו מבקשים לסכם את השיחה ולדבר על חזון, עיניו של הרב תורג'מן מתלחלחות מעט. "נשאר לנו שכל הדימונאים יעלו לרגל לירושלים. אנחנו לא רחוקים משם. נכון, אני טיפוס אופטימי אבל לא תמים, אנחנו נמצאים רגע אחד לפני. היום להיות בן תורה זו גאווה שאין עליה, מדינת ישראל מממנת את התורה: מי בונה פה את חדר האוכל? מי מתחזק פה את הר"מים? תרומות? לא, רק מדינת ישראל הקדושה. יש כאן תנועת תשובה אדירה, מסוג הדברים שעדיף לא לדבר עליהם. יש כאן 100 לומדי תורה כל לילה שבאים עם העגילים והקוקו, ועוד ועוד. אנחנו נמצאים בסוף השיעור ועוד מעט יוצאים להפסקה הגדולה ובה תהיה צעדה להר הבית. רק לנו הדוסים נשארו כמה עניינים לסדר בינינו".
הפיגוע
לפני שבוע וחצי נחרדה העיר דימונה מפיצוץ עז במרכז המסחרי בעיר. בפיגוע התאבדות נהרגה אישה תושבת המקום וכמה עשרות נפצעו. קצין משטרה הרג מחבל נוסף שנשא על גופו מטען גדול יותר, אך לא הספיק להתפוצץ. "דימונה היא עיר שלווה", אומר הרב תורג'מן, "אפילו המלחמות הפוליטיות הן מאוד מינוריות. בתוך השלווה הזאת היה הפיצוץ הזה".
הרב תורג'מן אומר שהפיגוע תפס את העיר כמעט מוכנה. "האחווה שבין התושבים, והתחושה של ההודיה על הנס הגדול שאירע, היו משותפים לכולם. כל אדם ברחוב פנה אלי ושאל 'הרב, אתה תעלה לברך הגומל'? הם חשו שהם צריכים לברך על הנס".
הרב נותן מקום גדול לעובדה שנמנע אסון כבד יותר. "בעיני, תמימות הדעים שיש כאן בין תופשי התורה בעיר, והעובדה שאף אחד לא תופס בעלות על ריבונו של עולם, היא תריס בפני הפורענות, וכך גם הפעילות שעשו השישיסטים שלנו באותו יום" (ראו למעלה).
את הצער הגדול על אובדן חיי אדם תירגמו בחורי הישיבה להקמת אוהל זיכרון והרב רואה את הדברים כטבעת נוספת בשרשרת האירועים המרכיבים "מהלך אמוני שהאומה שלנו עוברת. לפני שנה וחצי מלחמת לבנון השנייה, ומאז הגירוש החזית היא שדרות, והרבה כאלה שכיפת השמים לראשם מתפכחים, כולל ראש העיר שלנו אומרים 'טעינו, נתנו להם הכל ותראו מה קיבלנו'".