'בואי הרוח' - ספרו של הרב חיים סבתו על עצמו ועל מה שראו עיניו מספר הרב חיים סבתו בספרו החדש 'בואי הרוח', והכול מתוך כבוד גדול. כבוד לעולים החדשים, לעולים מהונגריה ולעולים מארצות ערב, וכבוד גדול למדינת ישראל שבזכותה מתרחש התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות. בחוגי ה'פוסט', יחס של כבוד הוא נדיר. לתפישתם, ככל שיצליחו להראות יותר את חולשותיו ועליבותו של האדם, כך הסיפור ייחשב יותר עמוק. לכל היותר מוכנים לקבל חמלה, אבל כבוד ממש לא. אנו נצרכים עכשיו מאוד לתיקונים של כבוד. כבוד לכל הדברים הטובים שבחיים. זוהי העמדה המוסרית, יסוד היהדות כבוד לזקנה שרק חתול אחד נותר לה בעולמה, והילדים קוראים לה 'מכשפה'. כבוד למלמד התינוקות האשכנזי מהונגריה, שבעקבות המלחמה משהו נתקע לו בראש, ורק סיפור אחד קטוע נותר לו לספר. וגם כבוד לילדי העולים, שאמנם צוחקים על הזקנה ועל המלמד ההונגרי, אבל גדלים לתפארת, וביום הקדוש יוצאים להגנת ישראל, ולא כולם חוזרים. וכבוד גדול ללימוד התורה ולמקצוע ההוראה. מתנה נאה הגיש הרב חיים סבתו למדינת ישראל לקראת יום הולדתה השישים. מדינה שעם כל הקשיים שבה, טובה לאין ערוך מנפתולי הגלות, כפי שאומר פרקש לחיילים כשיצאו למלחמה. על הכבוד בחוגי ה'פוסט', יחס של כבוד הוא נדיר. לתפישתם, ככל שיצליחו להראות יותר את חולשותיו ועליבותו של האדם, כך הסיפור ייחשב יותר עמוק. לכל היותר מוכנים לקבל חמלה, אבל כבוד ממש לא. אגב, גם הסופר עגנון נכשל בזה. אמנם נכון שגם מהעלאת פגמיו של האדם אפשר להפיק לקחים, אבל כשזו המטרה המרכזית, הכול נהרס, הרע נחשב לטוב, והטוב עצמו מאבד את ערכו ואמינותו. אנו נצרכים עכשיו מאוד לתיקונים של כבוד. כבוד לכל הדברים הטובים שבחיים. זוהי העמדה המוסרית, יסוד היהדות. ועל כן ספרו זה של הרב סבתו, כמו שאר ספריו, יש לו ערך מוסרי. מעין מדרש לימינו. מעשה התחפושת לפורים כדי לתת מעט מטעמו הטוב של הספר, אביא בקיצור מעשה הקשור לפורים המתקרב ובא. לקראת חג הפורים הודיע הרב לויכטר לתלמידי כיתתו, כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן, שלרגל מסיבת פורים על כל הילדים להתחפש. ילדי הוותיקים, שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לקנות תחפושות נאות, השקיעו שעות בדיבורים על כך. גם חיים סבתו הקטן, העולה החדש ממצרים, רצה להתחפש כמותם לקאבוי. בביתו לא הכירו את מנהג התחפושות, אבל דבריו של המורה היו מקודשים, והאבא הסכים ואמר לחיים: "תהיה קאבוי". הילד נמלא שמחה. כבר ראה עצמו חבוש כובע שחור רחב שוליים, לבוש מכנסי עור מעוטרים בציציות בד צבעוניות, וכמובן חגור באקדח. הימים חלפו, אך האבא עדיין לא קנה את תחפושת הקאבוי. את כל רכושה איבדה המשפחה כשיצאה ממצרים, ובינתיים פרנס האב את משפחתו בעבודת דחק. לכל הילדים כבר היו תחפושות, אבל האב, שכנראה התקשה לממן את קניית התחפושת, התמהמה. ערב המסיבה הילד כבר היה חסר סבלנות, ובדאגה שאל את אביו מתי יקנה לו תחפושת. והאב השיב: "אל תדאג, הבטחתי לך שתהיה קאבוי". הילד האמין ושמח. למחרת הלך האב עם בנו לקיוסק וביקש עבור בנו כובע של קאבוי. הילד רעד מהתרגשות. המוכר הראה לאבא שני כובעים, האחד יקר מפלסטיק, השני מנייר. האב בחר בכובע הנייר. ממשיך הילד ומספר: "לא היה אכפת לי. העיקר שאני קאבוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קאבוי. ממש קאבוי אמיתי. וצחק מלא פיו. טפח על שכמי, לחץ את ידי ואמר: שלוף (כדרך שאומרים לקאבוי אמיתי). מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה. כל כך שמחתי, לא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים, וגם אין לי אקדח. לא היה אכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאבוי. מי ישווה לי". לאחר שירד הילד מן האוטובוס, גשם זלעפות החל לרדת. ביד אחת אחז בשקית הבד עם המחברות ובשנייה הידק בכל כוחו את הכובע שלא יעוף. הרוח אמנם לא הצליחה להעיף את כובעו, אולם הגשם מסמס את צורתו עד שהפך לכעין עיסה של נייר. כשנכנס לחצר התלמוד תורה ראה את כל הילדים מחופשים, אחד לאדמו"ר, השני לכהן גדול, השלישי לחכם באשי. לכולם תלבושות מלאות, מושקעות. המראה היה מדהים, התחפושות היו יפות. אולם גם חיים נותר שמח, הלא כובע על ראשו והוא קאבוי. המחנך הרב לויכטר "המנהל, הרב לויכטר, הניף את ידו וצלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד ילד, לפי התור, יצא וייכנס, ואנחנו ננחש מי הוא. יעלה ויבוא, אומר הרב לויכטר, ונכנס אדמו"ר חסידי ומסכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי אפשר להכיר אותו. מי יודע? כולם מנסים לנחש, ואז האדמו"ר מוריד את המסכה. הו, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה! איזה תחפושת נפלאה! ממש אדמו"ר אמיתי! וכך יצאו ילד אחרי ילד ונכנסו חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואיזה זה הוא? כולם מנסים לנחש. אני יושב במקומי, משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? בשום אופן אינני מצליח לזהות! מי אתה? הוא פונה אלי בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, עניתי, אבל היום אני קאבוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאבוי. יופי של תחפושת, לא זיהיתי אותך. חזרתי למקומי וישבתי שמח. ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה? הרי אין לו בכלל תחפושת!" כבוד למורים אמנם הפרק מסתיים בקטרוגו של הילד שהתחפש לשופט, ואיננו יודעים האם בסופו של דבר יצא חיים שמח מהעניין. כמה עמודים אח"כ, כשמתברר לחיים שפרקש מכיר את הרב לויכטר, סיפר לו בגאווה ובשמחה איך התחפש לקאבוי, וכמעט אף אחד לא הצליח להכיר אותו, ואפילו הרב לויכטר, המנהל, לא הצליח להכיר אותו. הרבה מורים נוהגים כך ברגישות, וכמעט אף אחד לא שם לב עד כמה מעשיהם גדולים. עד כמה מעשיהם ודיבוריהם חודרים לנפשותיהם של התלמידים. והנה ניתן כאן ביטוי להשפעתו העצומה של מורה רגיש וטוב על ילד קטן, עולה חדש, שאין לאביו כסף לקנות לו תחפושת. משפחה של תורה התיישבות ומסירות אספר מעט על משפחתו של סרן דוד שפירא, שלמד בישיבתנו בהר ברכה, וזכה יחד עם הרב יצחק דדון להרוג את המחבל בישיבת 'מרכז הרב'. כשנה אחר נישואיו עוד התגורר דוד בהר ברכה, וכשעזב הצטערנו, אולם מתברר כי הכל לטובה. הוא בוודאי אינו רוצה שנדבר בשבחו, שהרי כל קצין סביר היה צריך לעשות את מה שעשה. אולם זו הזדמנות נאה לתת כבוד למשפחה שורשית, שתולדותיה הם תולדותיו המפוארים של תהליך שיבת ישראל לארצו. מקורה של משפחת שפירא, הן מצד האב והן מצד האם, ביישוב היהודי בחברון. האם רוחמה הינה בעלת יחוס חשוב. היא דור שישי לאדמו"ר הזקן בעל התניא, דרך נכדתו, הרבנית מנוחה רחל, שעלתה לחברון עם בעלה הרב סלונים. בנוסף לכך היא מצאצאי הרב מנחם מנדל משקלוב, שעמד בראש עליית תלמידי הגר"א. הנה כי כן, אווירה של ארץ ישראל מאחד את הלבבות, וצאצאי תלמידי הגר"א התחתנו עם צאצאי האדמו"ר הזקן, ומהם צמחו פאר גידוליה של ארץ ישראל. אחד הסבים, שמואל לוי, ייסד לפני קרוב למאה שנה את בית הכנסת ובית הארחה 'זהרי חמה' במרכז ירושלים, ובנו אבא לוי שימש בו כגבאי יותר מיובל שנים. המשפחה היתה קשורה בכל נפשה לבניין הארץ, והם מפאר גידוליה של תנועת הפועל המזרחי. הם נאמני תורה ועבודה באמת. למשפחת שפירא עשרה ילדים. האב, אברהם שפירא, עוסק בראיית חשבון, רגיל לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף של הימים הנוראים בבית הכנסת שבבית הספר מימון, ויחד עם אשתו מסייע לגופים שונים בהתנדבות. את ילדיה הראשונים שלחה משפחת שפירא לבתי ספר ממלכתיים דתיים, אולם כשנפתחה בפניהם האפשרות להעניק לילדיהם חינוך יותר תורני, מבלי לפגוע בערכים הציוניים, כך עשו. וזאת תוך התייעצות צמודה עם הרב אריה לוין זצ"ל. כך בפועל רוב ילדיהם התחנכו בבית הספר 'נועם' ובישיבה לצעירים שליד 'מרכז הרב'. תלמוד תורה אשתו של דוד, הודיה, היא בתו של הרב הלל פלסר, ראש תלמוד תורה 'מורשה' שהוקם על ידי בוגרי ישיבת 'מרכז הרב' בקרית משה. למשפחת פלסר שנים עשר ילדים. היו שחששו וטענו כנגד הקמת התלמוד תורה, שהנה מתחילה כאן תופעה של הקצנה שתיגמר בזניחת כל האידיאלים הלאומיים. אך לא כן, אדרבה מתוך הגברת לימוד התורה גם האחריות הלאומית מתגברת. ורבים מבוגרי התלמוד תורה משרתים כחיילים וקצינים ביחידות הטובות בצבא, וזאת בנוסף לכל הבוגרים הגדלים בתורה כתלמידי חכמים מן השורה הראשונה. זה הדור החדש ישן, ממשיכם של האבות שמסרו את נפשם על יישוב הארץ בתנאים קשים. לצערנו גם הקדושים שנרצחו בעומדם על משמרת לימודם בישיבה הינם ממשיכים של שלשלת ארוכה, מפוארת ונוראה, של קדושים שנהרגו על קידוש ה'. יהי רצון שזכות כל האבות והאמהות הצדיקים שעלו לארץ ויישבוה, וזכות כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת ה', תעמוד לנו להמשיך בעבודת הקודש, בבניין התורה, העם והארץ. וכל המשפחות השכולות יתנחמו בבניין ציון וירושלים.
