ביום ראשון בערב, כשהחלו המאות להתקבץ להפגנה בטיילת ארמון הנציב בירושלים, עמדה במקום תושבת השכונה, וקיבלה אותם בחיבוקים ממש: "סוף סוף באתם!", שמחה לקראתם. היא סיפרה על השבת האחרונה, בה ערכו תושבי שכונת ג'בל מוכאבר, הגובלת בשכונת ארמון הנציב, הילולה ענקית בחורשה הגובלת בין שתי השכונות. "הם ערכו שם פיקניק ענק על הגבעה, חוגגים את הטבח, ואנחנו, היהודים, עמדנו מולם חסרי אונים", סיפרה בתסכול.


נדיה מטר, 'נשים בירוק': "צעד נוסף במאבק בערביי ישראל הוא חזרה לעבודה עברית. לא להעסיק קבלנים ערבים, לא נהגי מוניות ולא נהגי הסעות. ככל שנחזור יותר לערך העבודה העברית, הערבים יבינו שמקומם אינו כאן ונבוא לשלום אמיתי. אם בארה"ב היה קורה טבח כמו שקרה כאן, אין לי ספק שהערבים שם היו מאבדים את תעודת האזרחות האמריקאית ומועלים על מטוס החוצה"
התושבים בארמון הנציב לא היו זקוקים לרצח בישיבת מרכז הרב על מנת להבין מי הם השכנים מעברו השני של הכביש. אבל עכשיו יש כאלה שלא מוכנים להמשיך בשגרת החיים המעורבת והמסוכנת: "מחר הילד שלי צריך לעלות על הסעה לגן שהנהג שלה הוא מג'בל מוכאבר", המשיכה אותה תושבת לספר למפגינים, "אני רוצה לארגן עכשיו חרם של כל ההורים, שלא ייתנו לילדים שלהם לעלות להסעות הללו".

החלטתה של אותה אזרחית ירושלמית היא תמצית הרעיון של העצרת שהתקיימה השבוע תחת הכותרת "קמים מהשבעה ועושים מעשה – הורסים את בית המחבל". האירוע, ביוזמתם של גופים כמו 'קוממיות', 'הלב היהודי', 'נשים בירוק' ובתמיכת משפחות נרצחי הטבח במרכז הרב, הביא מאות צעירים וצעירות לטיילת ארמון הנציב, מתוך כוונה לצעוד לתוך ג'בל מוכאבר ולהרוס את בית המחבל, שבאופן בלתי מפתיע, עדיין עומד על תלו.

המשטרה נערכה כמובן בכוחות מוגברים לקראת האירוע, בייחוד לאור ההתססה התקשורתית לקראת אירוע של "נקמה", לכאורה. שיירת הצועדים נעצרה בשלב מוקדם יחסית, ובמקום החלה עצרת בה החלו אישים שונים לשאת דברים באופן מאולתר. תוך דקות, במהלך שהצליח להפתיע את הכוחות שהיו במקום, פתחה קבוצה של כמה עשרות צעירים בריצה לכיוון הכפר במשעול צדדי. במשך כחצי שעה פרקו הצעירים את התסכול שמילא אותם בעקבות הטבח שעבר בשתיקה, יידו אבנים בלב הכפר הערבי, וגרמו נזק לשמשות וכלי רכב.

כשהשוטרים הבינו מה מתרחש מתחת לאפם, התעשתו והחלו בהדיפת הצעירים באלימות האופיינית. בתום האירוע נרשמו קרוב לעשרים עצורים שנשלחו בניידות לבית המעצר. מעצרם של חלק מהם הוארך למחרת היום, ואחרים שוחררו.

הנוער הוא התקווה שלנו

"גיבורי ישראל, גיבורי ישראל!", צועקת לעומת העצורים הנגררים לניידות לימור סון (הר-מלך), שהיתה שותפה לארגון האירוע. "אני מביטה בנוער הזה", היא אומרת בעיניים נוצצות, "ושואבת מהם כוח. אם יש לנו תקווה – זה רק מהנוער הזה. יש לו אמת, הוא אמיץ ולא מפחד מהמשטרה והצבא". תוקפנותם של השוטרים מעוררת אצלה פליאה: "רק לפני שבוע וחצי השוטרים לא העזו להיכנס ולעצור את המחבל שירה כי השוטר לא היה משוכפץ. פה הם פתאום כל כך גיבורים".

כמי שנפגעה בעצמה מהטרור, כשאיבדה את בעלה הראשון, שולי הי"ד, בפיגוע ירי, היא מזדהה עם כאב המשפחות וזועמת עוד יותר על התעלמותה של הממשלה: "הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד מהצד ולא לעשות כלום. כל יום שהבית של המחבל עומד זה חילול ה'. הרב יעקב שפירא אמר שיש נקמה על-ידי ריבונו של עולם, אבל יש גם נקמת אדם, וחובה עלינו לעשות את ההשתדלות, לעשות מעשה בעצמנו. זה לא יחזיר אף אחד מההרוגים, אבל זה ייצור סוג של הרתעה. אם האנשים בממשלה לא עושים את חובתם, אנחנו נעשה אותה", אומרת סון, ומפטירה: "כמו תמיד".  

מי שקם כעת מהשבעה בפועל ובא לעשות מעשה הוא צמח הירשפלד, אביו של יהונדב הי"ד, שנרצח במרכז הרב. הירשפלד נשא דברים בפני באי העצרת, ויחד איתו השתתפו באירוע גם בני משפחת אלדר משילֹה, שבנם יונתן הי"ד נרצח גם הוא באותו פיגוע.

מה התביעה שלכם מהממשלה, בעקבות טבח ילדיכם?


בצלאל סמוטריץ', 'קוממיות': "משפחת המחבל מחזיקה בבעלותה חברת הסעות, שזכתה במכרז של מחלקת הרווחה בעיריית ירושלים. אנחנו רוצים לשמוע את המשפחות הירושלמיות אומרות 'אנחנו לא מוכנות לשלוח את הילדים שלנו בהסעות של מרצחים פוטנציאלים'. המשפחה של המחבל הרי תומכת במעשיו, ואותם מחבלים לוקחים אחר כך את ילדינו לבית-הספר"
"אנחנו מצפים לדבר פשוט", אומר הירשפלד, "שלא יהיה הבדל בין תעודה כחולה לתעודה בצבע אחר. מי שנלחם בנו עושה את זה על רקע לאומני, ולא משנה איזו תעודה הוא מחזיק. כל מי שנלחם בנו, עם כל התומכים שסביבו, לא ייתכן שיגור בינינו. אנחנו דורשים להרוס את בית המחבל וכל מי שתומכים בו. יש לנו כוחות ביטחון שיודעים בדיוק מי אשם, רק הממשלה לא נותנת".

הירשפלד לא מסתפק בתביעה הבסיסית להרס ביתו של הרוצח ותומכיו, אלא רוצה לראות בתגובה לפיגוע גם בנייה יהודית מסיבית בירושלים וסביבותיה. "צריך גם להגדיל את התמיכה בלומדי התורה, הרי העניין הזה נפגע באופן נקודתי בפעם הזו", הוא מוסיף. הירשפלד, אגב, לא מתנגד לשימוש במושג נקמה, אלא שלדעתו יש לנהל את הפעילות בצורה מושכלת: "את הנקמה יש לעשות בצורה מושכלת, ולא מתוך התלהטות. נקמה היא דבר אמיתי שיש לעשותו, אבל צריך לפעול בהיגיון כדי שלא ינפנפו אותנו ויקטלגו אותנו אוטומטית כ'מתלהמים' ולא רלוונטים".

הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון-מורה וראש הישיבה, היה גם הוא מאלו שנרתמו במרץ לטובת האירוע. הרב לבנון דוחה את הסקפטיות שליוותה את ההכרזה להרוס את בית המחבל בפועל: "אין לנו בעיה לעשות את זה. אם המשטרה לא היתה עוצרת אותנו היום – היינו מגיעים והורסים את הבית. אם הדרך להגיע למקום היתה נסללת, תוך שעתיים הבית היה הרוס", הוא קובע. גם לדעת הרב, מדובר במפגן שמטרתו לשים את האצבע על פצע כואב שנפתח בעקבות הפיגוע, כהגדרתו: "ראיתי חשיבות לעודד את המחאה בנושא הזה, שמאגד סביבו את כל עם ישראל, ללא הבדל בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים. המצב בו מחבל מקבל תעודת זהות ישראלית מהמדינה ואחר כך הולך לפגוע באותה מדינה – זו חרפה לעם ישראל. כדי להשיב את כבוד ישראל, צריך להתחיל לפחות בהרס הבית".

הרב מצפה לנקיטת פעולות נרחבות יותר בעניין זה בעקבות הרצח?

"בהחלט. יש להגביל סמכויות, לשלול אזרחויות, לפחות מאלו שיש עליהם מידע מודיעיני או ממשפחה תומכת טרור".
בצלאל סמוטריץ', איש 'קוממיות' וממארגני העצרת, מדגיש כי המאבק בערביי ישראל הוא נקודה שיש להעביר אליה כעת את מרכז הכובד של העשייה, וההפגנה הערב היא רק יריית הפתיחה שלו. "מדינת ישראל עומדת בפני סכנה קיומית עליונה – ערביי ישראל, אזרחים שווי זכויות, שקוראים בגלוי להשמדתה של ישראל. המדינה מתחמקת מהבעיה במשך שנים, ממשיכה במדיניות בת היענה, וסבורה שהפתרון יבוא באמצעות מתן שוויון זכויות לאותם ערבים. הדרישה להרוס את בית המחבל מקפלת בתוכה תביעה מהמדינה להתמודד בגלוי עם בעיית ערביי ישראל, להצהיר גלויות שמדינת ישראל לא תיתן להם להיות גַיִס חמישי. מי שמנצל את הזכויות כדי לפגוע בנו – לא יהיה כאן".

יש לתביעה הזו ביטויים מעשיים?

"אנחנו צריכים לשבת ולחשוב כיצד לבטא את הדרישה הזו בצורה מעשית, אבל אני יכול לתת כדוגמה את היחס למשפחת המחבל: המשפחה הזו מחזיקה בבעלותה חברת הסעות, שזכתה במכרז של מחלקת הרווחה בעיריית ירושלים. אנחנו רוצים לשמוע את המשפחות הירושלמיות אומרות 'אנחנו לא מוכנות לשלוח את הילדים שלנו בהסעות של מרצחים פוטנציאלים'. המשפחה של המחבל הרי תומכת במעשיו, ואותם מחבלים לוקחים אחר כך את ילדינו לבית-הספר".

מה דעתך על האווירה התקשורתית שביקשה לצייר את האירוע כמתלהם ושואף נקם?

"לתקשורת היה עניין לשלול מאיתנו הלגיטימציה, והיה להם נוח לצבוע אותו בצבעים אלימים. אבל האירוע היה מתבקש ומכובד. בא לכאן ציבור שמייצג שמונים אחוז מהעם, ותובע את הדבר הטבעי ביותר. לצערי, ישראל איבדה את כל האינסטינקטים הבריאים והמירה אותם בפלפולי סרק משפטיים. אילו היה לישראל שמץ נורמליות – היא היתה הורסת את בית המחבל באותו לילה, ומשאירה את הפלפולים לאחר כך".

"כמו סרטן שגדל בגופנו"


שי דדיה, תושב ירושלים: "רק השמאלנים יפי הנפש בבית-המשפט העליון חושבים שהערבים פה הם בסדר. אנחנו יודעים איך הם שמחו פה בכפר אחרי הפיגוע, חגגו עם זיקוקים וסוכריות. הילדים שלהם זורקים עלינו אבנים בטיילת, מקללים אותנו. אני בא בטענות לראש הממשלה, שנותן להם יד רכה מדי, ואז הם מרשים לעצמם לעשות לנו מה שהם רוצים"
צעד נוסף במאבק בערביי ישראל, לדעתה של נדיה מטר, גם היא מיוזמי העצרת, הוא חיזוק ערך העבודה העברית. "צריך לחזור לעבודה עברית. לא להעסיק קבלנים ערבים, לא נהגי מוניות ולא נהגי הסעות. ככל שנחזור יותר לערך העבודה העברית, הערבים יבינו שמקומם אינו כאן ונבוא לשלום אמיתי".

מטר רואה בדגלי החמאס המונפים באוניברסיטה העברית, בתוקפי היהודים בעכו וביפו ובפורעים שהתנכלו לחוגגי יום העצמאות ביער מגידו לפני כשנה, סימפטומים למה שהיא מכנה "סרטן שגדל בתוך גופנו". "אם בארה"ב היה קורה טבח כמו שקרה כאן, אין לי ספק שהערבים שם היו מאבדים את תעודת האזרחות האמריקאית ומועלים על מטוס החוצה".

כשהשוטרים מבקשים לפזר את ההפגנה והקהל מתחיל לעזוב את המקום, עומד שי דדיה, תושב ארמון הנציב, ואומר לי: "חבל שזה נגמר". דדיה הגיע להזדהות עם המפגינים "אפילו אם קוראים להם ימין קיצוני", הוא אומר. הוא זועם על השוטרים, שנותנים לגיטימציה למחבלים, כדבריו, ולצעירים היהודים מתייחסים כאל 'האנשים הרעים'. "רק השמאלנים יפי הנפש בבית-המשפט העליון חושבים שהערבים פה הם בסדר. אנחנו יודעים איך הם שמחו פה בכפר אחרי הפיגוע, חגגו עם זיקוקים וסוכריות. הילדים שלהם זורקים עלינו אבנים בטיילת, מקללים אותנו. אני בא בטענות לראש הממשלה, שנותן להם יד רכה מדי, ואז הם מרשים לעצמם לעשות לנו מה שהם רוצים".