עם רעמת שיער בן-גוריונית, מרץ וחיוניות שלא נופלים מאלו של הזקן בימיו הטובים, קשה להאמין שפרופ' שלמה הרמתי חגג גבורות לפני כמה שבועות. יום הרצל שחל בשבוע שעבר וחגיגות העצמאות שהשתבחו (גם מעל עיתון זה) בתחיית השפה העברית הם הזדמנות מצוינת לשוחח עם איש האקדמיה בעל האופקים הרחבים.


בשנת 1882, שנה אחרי הפוגרומים, הפך הסופר הרוסי המפורסם והאנטישמי לב טולסטוי את עורו. הוא קרא את ספר בראשית, והגיע למסקנה שסיפורי יוסף הם הנובלה היפה ביותר בספרות העולמית. העיתון העברי 'המגיד' דיווח באותה שנה שהרב של מוסקבה הופתע כשהגיע אליו הסופר וביקש ללמוד עברית. פרופ' שלמה הרמתי נסע לכפר של טולסטוי, איתר את התנ"ך שלו בביתו, ומצא שבהערות ברוסית כתב הסופר במקומות אחדים: "איזה יופי". כמה שנים אחר כך כתב הסופר הנודע רשימה קטנה שהיא בעצם שיר הלל ליהדות ולמשה רבנו, שאותו הגדיר כאיש המוסרי ביותר בעולם
הרמתי מצליח להחיות בסיפוריו ובקולו הרדיופוני דמויות שרובנו מכירים בעיקר כשמות של רחובות, והוא אפילו לא היסטוריון, למרות שלכמה מהם לא היה מזיק ללמוד אצלו הבנת הנקרא.

הרמתי, בעל שלושה תארי דוקטור (לתנ"ך, פסיכולוגיה וחינוך) ועוד כמה עבודות מאסטר (תואר שני) הוא בראש ובראשונה איש חינוך בתחום לימודי השפות (ראו מסגרת). אך חקר הלשון הביא אותו למחוזות מפתיעים ולשחיטה, שלא לומר טבח, של כמה מהפרות הקדושות האחרונות שנותרו: בן-יהודה כמחייה השפה העברית והרצל, היהודי המתבולל שפנה לציונות בעקבות משפט דרייפוס.

גויים דיברו עברית

הרמתי טוען שאליעזר בן-יהודה לא החיה את העברית כי היא מעולם לא מתה, שכן התפילה והלימוד לא אפשרו לשפה להשתכח. ולא רק יהודים, גם גויים רבים השתמשו בשפת הקודש. מהמאה התשיעית פעלה אוניברסיטה באיטליה שרוב ההרצאות שניתנו בה ברפואה היו בעברית. זה נמשך כמעט 800 שנה. "זה כיוון שרוב החומר שהיה ביוונית ובלטינית אבד, ונותרו רק תרגומים לעברית. גם בגרמניה ובדרום צרפת למדו בעברית. בשנת 1518 אמר הרקטור של אוניברסיטת לייפציג שכל מי שרוצה ללמוד רפואה חייב ללמוד עברית כי 'רוב החומר הטוב ברפואה הוא בעברית', ואז הוסיף את שורת המחץ: 'ודעו לכם שעברית אינה שפה קשה'". ואכן, בספריה באוקספורד מצא הרמתי לא פחות מ-15 אלף כתבי יד ברפואה שנכתבו בעברית.

גם מייסדי ארה"ב, מספר הרמתי, אנשי 'המייפלאואר' רצו לקבוע את העברית כשפת המדינה, ונתנו שמות עבריים לילדיהם ולעיירות בארה"ב. על-פי אחת ההערכות, יש שם כ-800 כאלה.

הרמתי: "אחד מהם קרא לכלב שלו בשם העברי המוזר 'כאשר', ולא הבנתי מדוע. לקח לי כמה חודשים לגלות שהוא מתייחס לפסוק מסיפור גדעון 'כאשר ילוק הכלב' – הוא חשב ש'כאשר' זה שם של כלב".

הרמתי מסביר כי לאורך מאות שנים, מהמאה התשיעית ועד המאה ה-19, בכל פעם היה מרכז אחר שבו התפתח ניב עברי. רב סעדיה גאון, שהיה הראשון שכתב מילון וקרא לו 'אגרון', כתב בהקדמה כי בטבריה, מי שמדבר עברית 'משבש את הדקדוק'. בגרמניה, במאות ה-10 עד ה-14, היו קבוצות שלמות של יהודים שדיברו עברית יום יום. ב'ספר חסידים', שהופיע לפני 800 שנה בדרום גרמניה, מספר הרמתי, מופיע ביטוי כמו "יעקב אהב את רחל ומת עליה", סגנון ממש פלמ"חי. הנה משפט מהספר, שנשמע כאילו נכתב לפני 50 שנה: "איש אחד היה שבוי בארץ מרחקים. אמר בלבו: איך אעסיק שאשמור שבת? ועשה עצמו שוטה, והיו  משחקים בו הקטנים והיו נותנים לו לחם ובשבת לא היה מצוי ברחוב. לאחר ימים באו יהודים לאותו מקום עם שר אחד, ושמע אותם שהיו מדברים בלשון הקודש".

באיטליה למדו גויים רבים עברית בתקופת הרנסנס, והיא הפכה לשפה של המשכילים, לצד הלטינית. במאה ה-16 היתה קהילת מקובלים שישבה בצפת והנחתה את חבריה "לדבר איש עם חברו כל יום", לא רק בשבת. כלומר תמיד היו קבוצות של יהודים שדיברו עברית והיא גם שימשה כשפת הקשר בין יהודים מקהילות שונות.

בשנת 1882, שנה אחרי הפוגרומים, הפך הסופר הרוסי המפורסם והאנטישמי לב טולסטוי את עורו. הוא קרא את ספר בראשית, והגיע למסקנה שסיפורי יוסף הם הנובלה היפה ביותר בספרות העולמית. העיתון העברי 'המגיד' דיווח באותה שנה שהרב של מוסקבה הופתע כשהגיע אליו הסופר וביקש ללמוד עברית. "התקשרתי לכמה היסטוריונים לברר את הסיפור, אבל אף אחד לא לקח את זה ברצינות". הרמתי לא התייאש, וכשהזדמן לו נסע, לפני כתריסר שנים, לכפר של טולסטוי. הוא איתר את התנ"ך של טולסטוי בביתו, שהפך למוזיאון. בהערות ברוסית שכתב טולסטוי רשם הסופר: "איזה יופי" במקומות אחדים. כמה שנים אחר כך כתב רשימה קטנה שהיא בעצם שיר הלל ליהדות ולמשה רבנו, שאותו הגדיר כאיש המוסרי ביותר בעולם, שהרי משה אומר: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". טולסטוי התפעם מגדלות הנפש.

את המאמר שכתב הרמתי בנושא הוא התבקש, על-ידי שרת החינוך דאז, לימוד לבנת, להעביר לבתי-הספר התיכוניים. המפקחת על הסִפרות כתבה לשרה: "כשאנחנו מלמדים טולסטוי, לא חשוב לנו מה יחסו ליהודים". כעבור שבוע וחצי הבניה את הטעות שלה, וחזרה בה.

הרמתי פרסם את הספר 'עברית בגויים', שסוקר את היחס לעברית ולתנ"ך בקרב הגויים. ביניהם אדיסון, מרטין לותר, פרדריך השני, טולסטוי ועוד רבים שהעריכו את השפה העברית.

מיתוס בן-יהודה

אז בעצם, לטענה שבן-יהודה החיה את העברית אין כיסוי.


"כמה מילים חידש בן-יהודה והכניס אותן למילון שלו? 220. רבע מהן לא התקבלו. ביאליק חידש 600, וכולן התקבלו. אז מאיפה המיתוס שבן-יהודה חידש אלפי מילים?". הרמתי כתב ספר ששמו 'שלושה שקדמו לבן-יהודה', כל השלושה היו יהודים ספרדים. אחד מהם היה יוסף הלוי, איש המאה ה-19 שניהל בית-ספר עברי בטורקיה. "עגנון שאל את חמדה בן-יהודה כיצד זכה בעלה לקרדיט כה גדול בשעה שהיו עוד יהודים שידעו עברית בירושלים. 'לא היתה להם אשת יחסי ציבור כמוני', השיבה. כשנשאל על כך מנחם אוסישקין, השיב: 'זה נכון שהעברית מעולם לא מתה, אבל העם צריך גיבור'"
"גם בן-יהודה מודה בעצם בטיעונים, במאמר שכתב בשם 'חיות הסגנון' בי"ב באב 1889. במאמר מתאר בן-יהודה כיצד הגיע לארץ ובעל המלון שלו סיפר לו שהוא קורא את מאמריו בעברית בעיתון 'החבצלת'. גם חלפן הכספים היהודי ביפו דיבר עמו עברית ואפילו בעל העגלה שלקח אותו לירושלים. גם שם מתפעל בן-יהודה מהעברית  'הטבעית' של חכמי ירושלים.

"הוא טען, עם זאת, שהשפה הטבעית הזו היא מעין ז'רגון מקולקל ושתפקידו הוא ליצור סגנון עברי חדש ונקי.

"כמה מילים חידש בן-יהודה והכניס אותן למילון שלו? 220. רבע מהן לא התקבלו. רק לשם השוואה: ביאליק חידש 600. כולן התקבלו. אז מאיפה המיתוס שבן-יהודה חידש אלפי מילים?".

ב-1902, אחרי עשרים שנה בארץ, כותב בן-יהודה מאמר בעיתונו בשם 'רכושנו' ובו הוא מסכם את הישגיו: "אני מתבייש להתחיל בעירנו, כי אומנם צריך להגיד האמת: גם בזה אין לה, לירושלים, לפחות לעת עתה, במה להתגדר... בעירנו יש עתה כעשרים נשים ועלמות מדברות עברית... גם יפו אינה מצטיינת..." – שם היו שלושים נשים ועלמות.  וכשמצרפים עוד 150 מבנות המושבות, מגיעים ל-200 דוברות עברית. "זה רכושנו העברי ברגע זה", מסכם בן-יהודה. הדגש על הנשים, מסביר הרמתי, הוא מכיוון שהן מנחילות את השפה לדור הבא.

אז נכון שבן-יהודה דרבן ועודד, אך מי שעשו את העבודה ולא קיבלו מספיק קרדיט הם המורים והגננות, קובע הרמתי. החידוש הגדול של בן-יהודה הוא הדחיפה לכך שהעברית תהפוך לשפת המדינה היהודית, שפת החיים בארץ. ואכן, זמן קצר לפני מותו הוכרזה העברית על-ידי המנדט הבריטי כשפה רשמית.

הרמתי מביא דוגמה נוספת לאדם שהקדים את בן-יהודה: "בשנת 1866 מחליט יהודי פולני בשם אהרון תאומים לדבר עם הבן שנולד לו בעברית בלבד. כשהילד בן שבע, הוא מציג אותו בפני הקהילה ו'הוא מדבר עברית כאחת השפות המהלכות בארץ'. אחד המשכילים כותב שהילד 'מדבר עברית במרוצה'".

הרמתי: "בן-יהודה שייך למבשרי הצינות, ורק אחר כך התמקד בלשון העברית, כך אמר לי תמיד פרופ' יוסף קלוזנר (היסטוריון וחוקר ספרות והעורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית, ע"ג). ויש עדויות שאפילו בביתו לא דיברו רק עברית".

עוד גילוי שעומד הרמתי לפרסם על בן-יהודה קשור במשה בר-ניסים. "יום אחד מתקשרים אליי מעיריית ירושלים, ומבקשים שאבוא לנאום בטקס קריאת שמו של רחוב על שם משה בר-ניסים: 'יצחק נבון, הנשיא לשעבר, אמר שאתה המומחה הכי גדול בנושא'. עניתי שזה כנראה לא נכון, כי לא שמעתי מעולם על האיש. טלפנתי לנבון, והוא סיפר לי שבר-ניסים ישב בביתו של בן-יהודה במשך 22 שנה וכתב את המילון. הוא תרגם כל מילה לשלוש שפות: אנגלית, גרמנית וצרפתית. למרות שביצע חלק גדול מעבודת המילון, הוא הושכח. כך יוצרים מיתוס".

הרמתי כתב כבר לפני שלושים שנה ספר ששמו 'שלושה שקדמו לבן-יהודה'. כל השלושה היו יהודים ספרדים. אחד מהם היה יוסף הלוי, איש המאה ה-19 שניהל בית-ספר עברי בטורקיה. במאמר שפרסם, סיפר שהוא מלמד בעברית ואף כותב שירים, והתלונן שחסרות לו מילים והוא צריך לחדש אותן... ומכיוון שאי אפשר שכל אחד יחדש לעצמו, הציע הלוי להקים ועד לשון שיהיה מוסמך לאשר חידושי לשון. זה היה שלושים שנה לפני הקמת ועד הלשון שהפך לאקדמיה ללשון.

לטיעוניו של הרמתי כלפי בן-יהודה הוא מצרף תנא דמסייע: הסופר ש"י עגנון, שכתב: "מה אתם סבורים, אנשים טובים, בא לו אדם אחד וגזר על הציבור שידברו עברית ומיד מקבלים את גזירתו וכל הפיות נדברים עברית? ומה עשו אנשי ישראל קודם לכן, עד שלא בא בן-יהודה: היו כאילמין, לא פתחו פה?... שמא רמזו זה לזה בלשון אילמים – נשב ונמתין עד שיעמוד לנו בן-יהודה וייתן לנו עצה לדבר עברית?... ההכרח הוא שהביא לידי הדיבור העברי, שבאמת לא פסק כאן מעולם. ואלמלא הכרח המציאות, לא היו אפילו אלפי בני-יהודה עוזרים". בהמשך מוסיף עגנון שגם בתפוצות דיברו רבים בעברית, וגם מי שלא דיבר, לפחות הבין עברית.

גם לביאליק היתה ביקורת על בן-יהודה, מספר הרמתי, אך היא נמחקה מכתבי ביאליק ונותרה רק בעיתון. וכך כתב המשורר: "אבהותו של הגדול והגיבור בן-יהודה בדיבור העברי אף היא מוטלת בספק גדול, וכבר הוכחשה כמה פעמים ברבים".

אז איך אתה מסביר את המיתוס שהתפתח סביב בן-יהודה?

 "עגנון סיפר שפעם שאל את חמדה בן-יהודה כיצד זכה בעלה לקרדיט כל כך גדול בשעה שהיו עוד יהודים שידעו עברית בירושלים. 'לא היתה להם אשת יחסי ציבור כמוני', השיבה לו. כשנשאל על כך מנחם אוסישקין (שעמד בראש קרן קיימת לישראל), השיב: 'זה נכון שהעברית מעולם לא מתה, אבל העם צריך גיבור'".

אם תרצו, זו אגדה

הרצל, חוזה המדינה, היה יהודי מתבולל שהחל את פעילותו הציונית בעקבות משפט דרייפוס. כך לפחות לומדים במערכת החינוך במדינה שחזה. טעות, אומר פרופ' הרמתי ומסתמך בעיקר על כתבי החוזה עצמו: הוא היה הרבה יותר קרוב ליהדות משנדמה. "בשורה החמישית של נאומו בקונגרס הציוני הראשון, הוא אומר: 'הציונות היא שיבה ליהדות לפני השיבה לארץ היהודים'. אחרי שאמרתי את זה בתוכנית רדיו, התקשר אליי הרב לאו, ושאל: איך זה יכול להיות? זה לא כתוב באף ספר'. הסברתי לו שמישהו דאג להשמיט את השורה הזו"
הרצל, חוזה המדינה, היה יהודי מתבולל שהחל את פעילותו הציונית בעקבות משפט דרייפוס. כך לפחות לומדים במערכת החינוך במדינה שחזה. טעות, אומר פרופ' הרמתי ומסתמך בעיקר על כתבי החוזה עצמו: הוא היה הרבה יותר קרוב ליהדות משנדמה, כבר מנעוריו התעסק בבעיה היהודית, ואפילו המשפט המפורסם המיוחס לו – לא נאמר על-ידיו.

הרמתי: "בשורה החמישית של נאום הרצל בקונגרס הציוני הראשון, הוא אומר: 'הציונות היא שיבה ליהדות לפני השיבה לארץ היהודים'. בדקתי את הנאום בגרמנית, וכך כתוב. אחרי שאמרתי את זה בתוכנית רדיו, התקשר אליי הרב לאו, ושאל: 'איך זה יכול להיות? זה לא כתוב באף ספר'. הסברתי לו שמישהו דאג להשמיט את השורה הזו.

"גם בספרו 'אלטנוילנד' הרצל כותב שהפרהסיה במדינה צריכה להיות יהודית, ומספר איך הגיע ביום שישי בצהריים לירושלים ואמר למלוויו ללכת ברגל כדי לא לחלל את השבת.

"אמרו לי שאת כל הנאומים בקונגרסים הציוניים היו מצנזרים. ככל הנראה מחשש  שמישהו ינסה להפוך אותם למזימה בסגנון 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. כנראה באותה הזדמנות גם דאגו להשמיט את המשפט על השיבה ליהדות".

יום אחד, בזמן שהמתין לאשתו באוניברסיטה, נכנס פרופ' הרמתי לספרייה, וכדי לנצל את הזמן שאל את הספרן הראשי אם יש עוד תרגומים לספר של הרצל. הסתבר שיש שמונה. הוא ביקש לראות את כולם. "את התרגום הראשון של מיכאל ברקוביץ', מזכירו של הרצל, לא קרא איש לפניי. הרצל כותב שם כך: 'במדינת היהודים לא ידברו עברית, כי מי מאיתנו יודע לקנות כרטיס רכבת בעברית?'. בהערת שוליים נכתב שבהקדמה יש הסבר. והנה בהקדמה כותב ברקוביץ' כי הסביר להרצל שדבריו אינם מבוססים, כי בן-יהודה כבר יושב בירושלים 15 שנה, ובכל מזרח אירופה יש חוגים ללימוד עברית.

השיב לו הרצל: 'מחק את דבריי'. ענה המזכיר: 'אבל אז יגידו שזייפתי, כי המקור כבר יצא בגרמנית'. השיב הרצל: 'אז כתוב בהקדמה שהרצל חוזר בו, ורק עברית תהיה שפת המדינה היהודית'. אך הרצל לא הסתפק בזה, וביקש לפרסם בעיתון העברי הפופולרי ביותר באותם ימים, 'המגיד', מכתב שבו הוא מדגיש שהעברית תהיה שפת המדינה".

הרמתי לא התעצל, ואיתר את המכתב בעיתון. זה לא עזר, הוא מעיד, אנשים מתעלמים מזה. כמו שכתוב בתלמוד: "שבשתא, כיוון שעל – על": השיבוש, כיוון שנכנס, נכנס. "לפני חודש יצא ספר של פרופ' שלמה אבינרי על הרצל, והוא חוזר שם על הסיפור שהרצל לא רצה שהעברית תהיה שפת המדינה היהודית".

בעקבות התגלית הזו, המשיך הרמתי לחקור אודות הרצל, וגילה פרטים מפתיעים שנעלמו, או אולי הועלמו. הרמתי: "הרצל גדל בבית מסורתי ואפילו דתי. סבו היה יהודי חרדי שתקע בשופר בקהילתו, ועבר לפני התורה בתפילת כל נדרי. אביו של הרצל, יעקוב, הניח תפילין והתפלל, והרצל הלך עד גיל 18 לפחות לבית-כנסת בשבתות. כשעברו לווינה, הוא כנראה התרחק קצת מהמסורת. הכל מופיע ביומניו.

"הרצל אפילו קרא לפעילותו 'יציאת מצרים השנייה'. גם כשהיה סטודנט, כתב שהוא הולך לליל הסדר עם חבריו היהודים, וכמעט רבע מהספר 'אלטנוילנד' מוקדש לתיאור ליל הסדר בהתאם למסורת, כולל קריאת ההגדה בעברית. כשנשאל קורא ההגדה מאין הוא יודע את השפה, הוא משיב: 'גרסא דינקותא'. גם שני דודים של הרצל עלו ארצה בשנות ה-70 של המאה ה-19. כשהרב הראשי של וינה, הרב גידמן, שאל את הרצל ממתי התחיל להתעניין בבעיית היהודים, השיב לו האחרון: 'מאז שהייתי ילד'.

"כלומר הסיפור על פרשת דרייפוס שהניעה את הציונות של הרצל אינו נכון. וזה גם הגיוני: קשה להניח שמקרה בודד, קשה ככל שיהיה, ישפיע על אדם בצורה כל כך דרמטית, אם לא היה לו רקע קודם. הרצל כותב ביומנו: 'כשהייתי ילד, קיבלתי עונש כי לא עניתי על השאלות בנושא יציאת מצרים. היום כועסים עליי שאני יודע יותר מדי טוב את הסיפור...".

הרצל רצה תחילה לקרוא לספרו 'ציון החדשה', מספר הרמתי, אך אז הוא נזכר בבית-הכנסת העתיק אלטנוישול בפראג, וחשב שהשם אלטנוילנד יתאים יותר. "אחד ההסברים היפים לשם בית-הכנסת (שבגרמנית משמעו ישן-חדש) הוא שהשם הוא דווקא עברי: על-תנאי. שהרי כשיבוא המשיח, בתי-הכנסת שבחו"ל יעלו לארץ, ולכן בונים את בית-הכנסת על תנאי".

ואם לא די בכל אלה, הרמתי לא מהסס להניף את המאכלת ההיסטורית סביב אחת האמירות המפורסמות ביותר: "אם תרצו, אין זו אגדה". לא הרצל אמר אותה, הוא פוסק. הרמתי: "הסיפור היה כזה: הרצל כתב ביומנו על חברו הטוב ביותר, לאון. שאלתי פרופסורים להיסטוריה מיהו הלאון הזה. איש לא ידע. אחרי חיטוט בלקסיקונים ישנים, מצאתי: פרופ' לאון קלנר, ראש המחלקה לאנגלית באוניברסיטת וינה, שידע היטב יהדות ועברית, וסייע בתרגום לאנגלית של מדינת היהודים.

השניים התיידדו, ובהמשך החליפו שבעים מכתבים ונפגשו תכופות. הרצל העביר לעיונו של קלנר את כל מה שכתב לפני הפרסום. "אחרי שקרא את כתב היד של מדינת היהודים, אמר קלנר להרצל: יש לי מוטו בשבילך: 'אם תרצו, אין זו אגדה'".

קצין הוראת העברית

פרופ' שלמה הרמתי הוא מומחה בעל שם עולמי בהוראת עברית. שיטת ה'שכתוב הדידקטי' שפיתח נועדה ללמד כתיבה בצורה קלה, באמצעות דירוג ועימוד הטקסטים. לטענתו, עימוד הטקסט הוא כבר חצי מהפירוש, ואפילו באוניברסיטאות לומדים בשיטה זו.

אחד מיסודות השיטה מתבסס על הכלל שהוכח במחקרים פיזיולוגיים, שאורך כל שורה לא יעלה על שלושה אינטש (7.5 ס"מ) כדי שהעין לא 'תתבלבל'.

"כשהצגתי את השיטה לשר החינוך דאז, זבולון המר ז"ל, ביקשתי ממנו לפתוח מסכת מנחות (דף ל'), והראיתי לו שכשכותבים ספר תורה, יש כלל לגבי אורך השורה 'ולא ירבה בדפין מפני שנראה אגרת, ולא ימעט בדפין מפני שעיניו משוטטות – אלא כגון למשפחותיכם שלוש פעמים'. כשכותבים את המילה 'למשפחותיכם' שלוש פעמים, זה יוצא בדיוק 7.5 סנטימטרים".

הרמתי אומנם אינו חובש כיפה, אך בעל זיקה הדוקה למסורת. אביו, שמואל, איש העלייה השלישית ו'הפועל המזרחי' שעבד בסלילת כביש חיפה-ג'דה (היום רמת-ישי) נסער כל כך כשהתברר לו שהמלאכה לא פוסקת בשבת, שהלך בשבת ברגל לחיפה לרב קניאל. כשהרב השיב שאין ביכולתו לעזור, המשיך האב את מסעו ברגל לתל-אביב, ולבסוף התגלגל לירושלים והקים שם קבוצה של פועלים דתיים שעבדו בניקוי בריכות שלמה. שם פגש ברב מימון, והתקרב אליו. את התפילין הראשונים שלו קיבל שלמה מהרב מימון.

שלמה למד גם בסמינר המזרחי, היום ליפשיץ, על מלגה שמימן הרב ברלין. אחיו הוא רב בארה"ב שקיבל סמיכה מהרב גרשוני, תלמיד הרב קוק, שהיה גם סנדקו. סבו היה מקובל בצפת שהיה מתבקש על-ידי הרב קוק מדי פעם להתפלל עליו בחוליו.

הוא נשוי לרבקה, מחנכת ומרצה שנשלחה לרכז את לימודי העברית בבריה"מ מטעם משרד החוץ. למד באוניברסיטה העברית פסיכולוגיה. בהמשך (בראשית שנות החמישים, עם גלי העלייה הגדולים) הקים מחלקה לעברית בצבא, והפך 'קצין הוראת עברית'. אלתרמן אף כתב על הפרויקט את השיר 'הגדוד הלומד'. "הרווחתי מזה גם פגישות עם בן-גוריון. האיש הזה אומנם היה דיקטטור, זה נכון, אבל לא היה מנהיג גדול כמוהו במאות השנים האחרונות".

בהמשך רצה לכתוב דוקטורט על הוראת עברית, ונסע לניו-יורק. הוא למד שם בלשנות, פסיכולוגיה וקריאה במשך שש שנים. אחרי שדחה הצעת עבודה באוניברסיטת קולומביה, חזר ארצה, עבד במשרד החינוך, ובנה את שיטת האולפן, וכן עבד בשביל 'אונסקו' במדינות המתפתחות לביעור האנאלפביתיות. במשך למעלה משלושים שנה, כיהן כפרופ' בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, ואף זכה בפרס ירושלים לחינוך על פועלו.

למה היום התוצאות של ילדי ישראל בהבנת הנקרא כל כך גרועות?

"כי אין עם מי לדבר במשרד החינוך. אבל אל מי אפשר לבוא בטענות כשהשרה מקצצת את 'נחמו נחמו עמי' ואת 'על נהרות בבל' מפרקי החובה בתנ"ך, כי זה מפריע לה ש'זכרנו את ציון'?

"דווקא ברל כצנלסון כתב מאמר בשם 'מעיין לא אכזב', שבו הסביר את חשיבות השבת והחגים לאנשי תנועת הפועלים. לצערי, זה לא עזר. הם רצו ליצור יהודי חדש ולהתנתק מכל השורשים. כשאני יושב עם ילדיי ולומד איתם תנ"ך, הם אומרים לי: 'אם המורה היה מסביר לנו כמוך, גם אנחנו היינו אוהבים ללמוד'".