בשלהי חודש מרחשוון השמש לא מחכה לאף אחד. בשש בערב כבר חושך, וכשמדובר בירושלים, גם לא יזיק להתעטף במעיל קל. אבל בליל רביעי לפני שבועיים, המדרחוב של ירושלים הקרין חמימות. ממרחק של כמה עשרות מטרים ניתן היה לשמוע את המוסיקה האתיופית המקפיצה ואת שירת החבר'ה המלווים אותה. אחרי מספר צעדים בכיוון, המראות הצטרפו לקולות: 60 תיכוניסטים בני העדה האתיופית, לבושים בחולצות תנועה של 'בני עקיבא', יוצרים מעגל. הבנים מרקדים באמצע, והבנות עומדות סביב, מתופפות על דרבוקות או מוחאות כף. המעגל מתעבה בכל פעם על ידי עוברים ושבים, שעוצרים למספר דקות לחזות בחגיגה ובמצגת המוקרנת תוך כדי, אודות חג ה'סיגד' שיחול למחרת. 
דוד אבטה, רכז בפרויקט 'השחר': "חשוב לי להדגיש שיהודי אתיופיה זה לא רק כלים ובגדים ו'איזה חמודים'. אתיופים זה גם ציונות, אהבת ארץ ישראל וירושלים ואמונה. 30 שנה אנחנו נקלטים והגיע הזמן, אחרי כזו תקופה, להוציא את הדברים המדהימים האלה החוצה. סבא שלי עשה את הדרך מאתיופיה לסודן עם עשרה ילדים ועם הרבה עוצמות, והגיע הזמן להראות אותן"
לא הרחק משם מוקמו דוכנים המציגים אלמנטים מחיי העדה: אוכל, לבוש, כלים ואפילו משחק איקס- עיגול, סוג של חידון למבוגרים על ה'סיגד'. עבור ישראלים מלידה, העמדת דוכן הוא לא עניין יוצא דופן. עבור חבר'ה מ'ביתא ישראל', ריקודים ברחובה של עיר, ועוד לצלילי המוסיקה המסורתית, היא צעד נוסף בדרך הארוכה לביטחון בעבר והשתלבות בהווה, בפרהסיה הישראלית.
הבנים רוקדים, מנענעים בכתפיהם. לפתע נכנסים למעגל שלושה חסידי ברסלב מן הדוכן הסמוך, מנסים לתת ידיים ולפצוח בריקוד ההורה המוכר. בתחילה הבחורים נענים, אבל אחר כך עוברים ללמד את האורחים מה הוא ריקוד אמיתי: נענועי כתפיים וראש. הנה, אנחנו מלמדים מישהו שנכנס למעגל שלנו. האין זה ניצחון?
לא להתבייש בהורים
תחילה מילה אישית, המכונה גם 'גילוי נאות': תקופת ההדרכה שלי ב'השחר' התקיימה לפני עידן ועידנים. ואולם החיבה לעוסקים במלאכה כמו גם לחניכים ולבוגרים, היא משקע חיובי שלא דוהה עם השנים. זהו, עם המשפט הזה יוצאים לדרך.
פרויקט 'השחר', פיתוח מנהיגות צעירה בקרב בני נוער עולים מאתיופיה, נולד לפני 15 שנה, כרעיון של עליזה בלוך, אז ראש מחלקת קליטה היוצאת בבני עקיבא. מלאכת ההקמה הוטלה על אלישבע פלאסר- ריצ'מן ושרי דותן, ומי שסייע להן היה ישראל קופלוביץ', ראש המחלקה הנכנס. דותן מסבירה את הרציונל התשתיתי: "הרעיון היה לפתח מנהיגות של בני נוער מתוך העדה שתחזק אותם, כך שיוכלו לפעול כלפי פנים וכלפי חוץ, מתוך מחשבה שאדם צריך לעזור לעצמו". אחרי יצירת קשר עם הסוכנות היהודית והסכם התקשרות, ישב הצוות לגבש מתכונת פעילות, הקיימת עד היום. "דבר אחד היה ברור: שאנחנו לא עושים התנדבות חד פעמית חווייתית, אלא פעילות קבועה, משהו של שייכות אמיתית לתנועה וקשר מתמשך".
שרי מספרת על תהליך של כתיבת תכניות הדרכה ובמקביל פגישות עם מנהלי ותלמידי הפנימיות החינוכיות, שם שהו אז רוב בני הנוער של העדה. "ההיענות היתה מדהימה גם מהמוסדות וגם מהמדריכים". שמו של הפרויקט, 'השחר', נגזר מן המעשה המוכר ממסכת ברכות בתלמוד הירושלמי, לפיו רבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת הארבל, וראו איילת השחר שבקע אורה. רבי חייא אמר שם לרבי שמעון, שמהאופן שבו מאיר השחר למדים על תהליך גאולתן של ישראל.
שרי, לא תמיד מזדמן לאדם להקים פרויקט שמתקיים וממשיך לחולל דברים טובים גם 15 שנה אחרי.
"זכינו! בזמנינו 'השחר' היתה משפחה אחת גדולה, גם המדריכים וגם הבוגרים. תמיד כשפגשנו אותם היתה שמחה גדולה. זה גם בגלל הראשוניות, אבל גם בגלל שכשאתה פוגש רעיון נכון, זה סוחף".
15 שנים אחרי, כל מי שמדבר על 'השחר', מספר קודם כל על המימד המשפחתי שלו. וזה לא דבר פשוט, כשמדובר ב-25 קבוצות שפועלות היום ברחבי הארץ, המקיפות 350 חניכים במוסדות לימוד ושכונות.
בשנה שעברה התקיימה שבת בוגרים של 'השחר', שכללה 200 משתתפים, על בני זוגם וטפם. מוסדות הלימוד ממשיכים להתדפק על דלתותיהם של רכזי הפרויקט כדי שאלה יפתחו אצלם קבוצה.
'השחר' איננו פותח קבוצה בכל מקום. גם החניכים יודעים שכדי להתקבל יש לעבור ראיון אישי המוכיח רצינות. המטרה היא שהצעירים היותר חיוביים ייתנו את הטון בקבוצה.
יותר עשייה, פחות דיבורים
הפעילות מתבצעת אחת לשבוע, ומשולבות בה, באופן אינטנסיבי למדי, פעולות של עשייה והתנדבות. "בשורה התחתונה, מנהיג נמדד בעשייה", מבהיר דוד אבטה, אחד משלושת רכזי הפרויקט היום, את הרציונל. "הדיבורים חשובים אבל העיקר הוא התכל'ס: אתה עושה או רק מדבר". העשייה, אגב, לא נשארת רק 'בתוך המשפחה'. הקבוצות יוצאות לכלל החברה הישראלית - בתי חולים, בתי ספר ומועדוניות. אבטה, שהיה בעצמו חניך של 'השחר', חנך בזמנו ילד פרנג'י (לא אתיופי) מאפרת במשך שנה שלימה. הערך המוסף של העשייה הוא כמובן בהפנמה של היכולת לתת ולעשות. אתה לא נזקק, אתה חזק, יש לך מה לתת.
רוב המדריכים, אגב, הם חניכי הפרויקט לשעבר, מה שמייקר כל משפט שלהם בעיני החניכים. הם הרי היו שם ותהליכי הקליטה, עיבוד ה'אני' וההתמודדות עם הבית, הן סוגיות שחוו על בשרם.
גילה, היום בכיתה י"ב, חיפשה תנועת נוער ללכת אליה. היא מתגוררת במרכז נתניה, איזור שאין בו הרבה יוצאי אתיופיה. "הלכתי פעמיים לסניף 'בני עקיבא' כי חברות שלי משכו אותי, אבל הרגשתי שנועצים בי מבטים. הרגשתי לא שייכת, אז הפסקתי". על 'השחר' היא שמעה כבר בכיתה ז' אבל נאלצה לחכות עוד מספר שנים עד שנפתחה הקבוצה בבית הספר שלה. גילה חשה שהפרויקט נפל לה משמים, בדיוק במקום הנכון. "הסמינריון? וואו, זה הדבר הכי כיף. הם מדברים שם גם על דת וגם עלינו בתור אתיופים, מבחינתי זו המושלמות. באחד הסמינריונים דיברו על 'לא להתבייש בהורים'. אז את מרגישה לא לבד.
אין אתיופי שלא אמר לעצמו לפחות פעם אחת 'וואו, אני מתפדח להביא את ההורים שלי'. אז הנה, יש מי שמדבר איתך על זה, מי שמבין את מה שאת עוברת". גילה מרגישה שהחברות ב'השחר' העצימה אותה אפילו בשדה הלימודי: "הייתי חסרת ביטחון בהרבה תחומים, וגם בלימודים הייתי ברמה מאוד מסוימת. אבל ב'שחר', כשמדברים על זה שצריך להתבונן פנימה, פתאום את מגלה כוחות שלא ידעת שיש בך. כך גם כשאני מגיעה לראיונות עבודה - את צריכה להציג את עצמך כשווה ולהרגיש כך. את לא צריכה להתחבא ולנסות שלא יראו אותך, ולא לחשוב שלא יקבלו אותך כי את אתיופית. אם לא תציגי את זה כך, אף אחד לא יחשוב כך".
גילה מתייחסת לפרויקטים אחרים שפועלים לקידומם של בני העדה: "אני לא רוצה ללכלך, אבל שם בעיקר מתרכזים בלימודים, הם לא מדברים על הדברים שחשובים לך באמת. זה לא אותו דבר". גילה מתכוונת להשתלב בשנה הבאה במסגרת השירות הלאומי "לעבוד ולעזור לאנשים".
התכנית של 'השחר' די מובנית. במהלך השנה הראשונה לומדים החניכים את עצמם: איך הגיעו היהודים לאתיופיה, מקורם של המנהגים, איך שמרו על היהדות. יש קבוצות שמקבלות שיעורי בית לשבת עם ההורים והסבים ולספר לקבוצה את ששמעו. בדרך זו הנערים לומדים שההורים האלה ש"לא יודעים כלום", עשו היסטוריה בשמירה על המסורת ובעלייתם ארצה. "השלב הראשון הזה הוא חשוב. דע מי אתה לפני שאתה יוצא החוצה ומתפלא למה לא מקבלים אותך. קודם כל קבל אתה את עצמך", מסביר דוד אבטה. תלמידי כיתה י' עוסקים בחברה הישראלית: ממה היא מורכבת ומה בעצם נמצא מסביב. בכיתה י"א הקבוצות עוסקות בחיבור של א' ו-ב': "איך אני משתלב בלי להתבטל". הפעילות במדרחוב היא דוגמה חיה למסר ההשתלבות. החניכים לקחו משהו מאוד ישראלי: יוזמה, והערו לתוכו את התרבות שהוריהם הביאו לכאן.
כיתה י"ב עוסקת בעיקר בהכוונה לשירות, והשנה החל גם פרויקט בן של 'השחר', בו מלווים הבוגרים את הצעירים במסגרות ההמשך שלהם. אפרת לוי, אחת מרכזות הפרויקט: "שומרים איתם על קשר אישי. פעם בחודשיים מפגישים את כולם, ומחזקים אותם במקומות שהם נמצאים".
פעמיים בשנה מתקיימים סמינריונים ארציים, בכל פעם סביב נושא אחר. מדריכי הסמינריונים, כולם בני העדה, מעלים נושאים הנוגעים הן להוויה הישראלית והן לבני העדה. כשבסמינריון כזה מועלה נושא התקשורת, למשל, לא ידברו שם על הציר של שמאל-ימין אלא על מרכז-פריפריה, וההשתקפות של העדה דרך מצלמות הטלוויזיה. "מכזה סמינריון החבר'ה יוצאים ואומרים 'אז בואו נשנה, בואו נקבע את הכותרת של מחר'", אומר אבטה.
להכיר את הסיגד כמו את המימונה
המוסיקה ממשיכה. המון שמחה מסביב. כמעט כל עוברי האורח, ולו הממהרים ביותר, מציצים בנעשה. יש כאלה הנשארים לעמוד, מוחאים כפיים, מתבוננים. מישהי מארצות הברית שמחה ש"הם שומרים על התרבות שלהם", ועוברת אורח בת העדה מצלמת את ההתרחשות בסלולרי שלה. "מה את מרגישה כשאת רואה אותם ככה?" אני שואלת. "גאווה", היא עונה בפשטות. דליה, חברתה העומדת בסמוך, מוסיפה: "אני שמחה שלא שכחו את החג הזה וחוגגים אותו כל שנה. זה מראה שהמסורת עוברת מדור לדור".
בדוכן ה'איקס-עיגול' עומדת רונית מכיתה י' ומנחה חידון בין אישה ובחור צעיר על חג ה'סיגד'. המתח באוויר ניכר. בינתיים שורר שם שוויון: 4 איקסים ו-4 עיגולים. בשאלה המכריעה מנצח הבחור הצעיר, לא בלי עזרה של נער אחד, שלחש על אוזנו. המנחה לא שמה לב. כולם מוחאים לבחור כפיים. המפסידה מציעה לו בנימה צינית משהו: "תבוא מחר לחגיגות ה'סיגד' בארמון הנציב, תקבל שם פרס". אני פונה לדבר עם סיף, המנצח.
הכרת את חג הסיגד קודם?
"לא".
מה נותן לך זה שהם באים לרחובה של העיר וחוגגים?
"אני נהנה איתם, זה חג סבבה", הוא אומר במבטא כבד של בני-דודים. אפילו התודעה הערבית לחג המסורתי הולכת ועולה.
רונית, הלומדת בכיתה י' בתיכון 'גרוס' שבקרית גת, ניהלה את המשחק בכישרון בולט של מנחת שעשועונים. גם היא חברה בקבוצת 'השחר'. "זה נותן לי סיפוק להיות פה. אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה, מה שנותן לי עוצמה וכוח".
את חושבת שהחברה הישראלית יודעת עליכם מספיק?
"ת'אמת? לא. הרבה אנשים לא יודעים מה זה ה'סיגד'. באנו לפה להעביר את המידע הזה שיבינו למה זה חשוב לנו ושישמחו איתנו".
רונית חושבת שיש להמשיך את המסורת ואת חג הסיגד, "כי אם אנחנו לא נשמור על זה, חג הסיגד ייעלם".
למה שהוא לא ייעלם בעצם?
"מסורת זה חשוב. כמו שאנחנו מודעים ל'מימונה' למשל, חשוב שהחברה הישראלית תכיר את החג שלנו".
איך את חושבת שאפשר שעם ישראל יידע יותר על הצדדים החיוביים של העדה?
"קודם כל שלא תהיה להם דעה קדומה, שלא ישפטו סתם, כי אני מאמינה שלכל אדם מגיעה הזדמנות וכל אדם יכול להצליח, רק צריך לתת לו את הכלים ואת הפוש push))".
המדריכה האתיופית של רונית מגיעה ואומרת לה להתחיל להתקפל. העובדה שזו מדריכה בת העדה פותחת לרונית אופק של הזדמנויות: "זה נותן לי דוגמה. אם היא מעבירה לנו פעולות, אז למה שאני לא אוכל לעשות את זה?" רונית בהחלט מתכוונת לעסוק בקידום העדה כשתגדל, "כדי שיהיה חיבור עם החברה הישראלית ולא יהיו קונפליקטים, שיקבלו אותנו כמו שאנחנו".
המוסיקה מופסקת. ישראל אדיס, בוגר של 'בני עקיבא' ו'השחר', נוטל את המיקרופון לידיו ומסביר לעוברים ושבים על מה החגיגה, איך נחגג הסיגד באתיופיה, ועל שורשיו הנטועים אי שם בספר נחמיה. בתום ארבעה משפטים ודממה קשובה, המוסיקה חוזרת לנגן, ואיתה החגיגה.
כשעורכים היכרות עם ישראל אדיס, קשה שלא להבחין שעל כיפתו האדומה, הסרוגה, כתוב שמו ה'מקורי', כלשונו. אני נתקלת בקשיי קריאה והוא מסייע: "סטותאו", הוא אומר בסבלנות, אחר כך מחלק להברות ולבסוף מאיית. סטותאו הוא מתנה באמהרית, וישראל הוא מתנה למשפחתו. טיפ לחיים: תמיד כשאתם נפגשים עם עולה מאתיופיה שאלו אותו למהות שמו. הפירושים תמיד ציוריים ומלאי משמעות.
ישראל עלה לארץ עם אביו ואחיו ב'מבצע שלמה'. בגלל מצב החירום שהיה אז, אימו נשארה מאחור עם שני אחיו האחרים. המשפחה התאחדה שוב רק כעבור 3 שנים.
משפחת אדיס שהתה תקופה קצרה ביותר בכפר תבור ואחר כך עברה ל'בת חצור', אתר קראוונים ליד בני עי"ש. התקופה הראשונה בארץ, ועוד בלי החום של אמא, לא היתה פשוטה. אבל לישראל היה לאן ללכת: "בני עקיבא היתה סוג של חממה. אנשים שהדריכו אותנו היו מגיעים בכל הזדמנות לסניף. אחרי שהם התגייסו, אם היתה להם 'רגילה', הם היו מגיעים לאתר. באותה תקופה התחלתי להיכנס לקטע של יהדות וכל ההחלטות שהיו לי לגבי פנימיות: איפה ללמוד או לאן להתגייס, הכל היה של בני עקיבא". בהמשך ישראל ומשפחתו עברו לשכונת קריית משה ברחובות, אז הוקם סניף גם שם. "המדריכה שלי מבת חצור הרימה אליי טלפון ואמרה לי 'לך'. ישר הלכתי לשם. הייתי חניך עד כיתה ט', ובסופה התחלתי להדריך".
חברותו של ישראל ב'השחר' היתה לו כמשהו נלווה לפעילות בסניף, ולכן בדבריו 'בני עקיבא' ו'השחר' חד הם, ויש לו רק מלים טובות לומר. "הם בנו לי את החיים, המטרות בחיים. המקום שבו אני נמצא היום - זה מהם, וכך זה אצל כולם. חבר'ה שהמשיכו ב'בני עקיבא' הלכו לקצינים ולמ"כים וליחידות, ואלה שלא המשיכו את המסלול והעדיפו ללכת למקומות אחרים, או שלא ללכת בכלל, הגיעו לסיגריות ולמועדונים ולכל הדברים האלה שלא מוסיפים הרבה".
טיול שורשים לכפר באתיופיה
אתה חושב שמדינת ישראל קלטה היטב את העדה האתיופית?
"יש הרבה דברים שאנחנו כן צריכים להודות למדינה. למדתי בישיבה תיכונית ולהורים שלי לא היה כסף לשלם עשרת אלפים שקלים בשנה. אז יש למדינה, ששילמה את זה, חלק מאוד גדול בחינוך שלי וגם בקליטה. אולי היתה חסרה הכנה למנהלי מרכזי הקליטה. אם היו מבינים מה האופי של הקהילה ומה המנהגים, אז זה היה יותר קל. קיבלנו דברים מהמדינה אבל הם לא ידעו איך לתת אותם".
ישראל מדבר על כך שגם היום עדיין יש לבני הקהילה אופי ומנהגים מיוחדים משלהם. בעבודתו, ב'ג'וינט ישראל', הוא מנסה לגשר על פערי המנטליות שבין המפקדים והחיילים בצה"ל לחיילים האתיופים. אחוז הגיוס של בני העדה גבוה מאוד אבל כך גם אחוז הנשירה, פעמים רבות בגלל אי הבנת קודים של שפה, תנועות גוף ובעיקר הקשיים בבית.
אתה מדבר על קוד התנהגות שונה. היית רוצה שדברים ישתנו?
"יש דברים במסורת ובהתנהגות של העדה שצריך לשמר אותם. ביישנות, למשל, היא דבר טוב ולא הייתי רוצה שהיא תשתנה, למרות שלפעמים צריך לדבר ולהוציא. הנושא של כבוד למורים ולהורים שחסר היום במדינה. באתיופיה מי הסתכל על ההורה שלו? היינו מתיישבים לאכול אחרי שההורים סיימו, את זה צריך לשמר, וכמובן את החלום של ההורים על ארץ ישראל. אין מה לומר סתם 'אני אתיופי, אני אתיופי'. הכוונה היא להתחבר לדברים האמיתיים, ליהדות. לצערי, היום הרבה מחברי הקהילה לא דתיים - את זה צריך להחזיר".
ישראל נשוי לפרנג'ית (זוכרים?) והשניים מתגוררים בגרעין המורים בשכונת 'אושיות' ברחובות. ישראל חושב ש'השחר' ופרויקטים דומים יכולים לחולל שינוי בעדה כולה. "הם לא רק יכולים, הם עושים. בכך שהחבר'ה האלה הגיעו לפה", הוא מצביע על בני הנוער "הם מראים לכל הירושלמים במדרחוב מי היא הקהילה האתיופית. אלו חבר'ה שמחוברים לסניפים, וחלקם מדריכים, כך שההצלחה די מוכחת. אפילו כאלה שלא חובשי כיפות שנמצאים איתי בעבודה אומרים לי "'השחר'? אני הקמתי את זה לפני 15 שנה'. למרות שהם לא נשארו דתיים, זה עזר להם לבנייה של החיים. הלוואי והיו עוד פרויקטים כאלה. לצערי, רוב הפרויקטים קיימים על רקע סוציו-אקונומי ואז אין חיבור לקטע המנהיגותי והיהודי".
סיפור הקליטה של דוד אבטה הוא יוצא דופן בכל קנה מידה. הבחור בן ה-26 עלה לארץ לפני 18 שנה, והתגורר עם משפחתו בירושלים. בכיתה ד' הפך לחבר בסניף 'רגיל' של בני עקיבא, ובגיל 16 נכנס להדרכה בסניף נוה יעקב, סניף 'ישראלי' של התנועה. את לימודיו התיכוניים עשה בישיבה באפרת ובכיתה י' החל להיות חניך ב'השחר'. בשלב מסוים החליטו בני קבוצתו להקים סניף באתר הקראוונים 'גבעת המטוס' ביחד עם סניף אפרת. "זה היה הבייבי שלנו", הוא משחזר. דוד המשיך לישיבת הסדר ובתום שנתיים התגייס ליחידת 'דובדבן' שם שירת גם כקצין. צה"ל היה מקום בו גילה יתרונות פיזיים על פני חבריו ה'פרנג'ים'. הוא הרי נולד והספיק גם לגדול לתוך החיים בשטח. היה לו יותר כושר, יותר כוח וכמובן יותר קל להתמצא בשטח מן האחרים.
נראה שנקלטת מצוין לבד. מה נתן לך 'השחר'?
"לא הייתי בנוי לגמרי, והדיונים בתוך הקבוצה על לאהוב את העבר שלך במקום לשכוח אותו, להיות שלם עם זה במקום להרגיש 'זה כפרי, זה מיושן', היו לי חשובים. לקח לנו זמן להיפתח ולדבר על סוגיות כמו כשרות ובושה בהורים. לי זה נתן המון ביטחון בהתמודדות הפנימית ואחר כך בעמידה מול החבר'ה והכיתה בתחושה שיש לי מה לתת. 'השחר' בהחלט הצמיח אותי".
לטיול השחרור של דוד שנמשך כחודש היה יעד מקורי: אתיופיה. הוא יצא לדרך עם עוד שישה חברים, איש מהם לא יליד אתיופיה ולא בן העדה. "האמת היא שהייתי מופתע כמו כולם לראות את אתיופיה, כי התחלתי בעצמי לחיות את הסטיגמה שמדובר במדבר". דוד וחבריו ביקרו גם בכפר הולדתו של דוד. "לא התפדחתי, ההיפך!" הוא אומר "תיאמתי את הביקור מראש, הבאתי להם אוכל מסורתי, הראיתי להם איך הם חיים שם, עם בעלי החיים. ייתכן שהייתי שלם עם זה בגלל שבאתי ממקום של ביטחון. מצד אחד יש בחיים באתיופיה סוג של חוסר התקדמות. מצד שני קצב החיים הוא אחר. יש שם דברים שאנשי המערב היו מאמצים בשמחה".
עוד לפני שהשתחרר דוד מצה"ל פנה אליו סמזכ"ל 'בני עקיבא', רני רוזנהיים, וביקש שישתלב בריכוז 'השחר'. דוד נענה ועשה זאת במשך שנתיים במשרה מלאה. היום הוא עושה זאת באופן חלקי ביותר ובמקביל לומד משפטים. ברור לו שהוא בכיוון של "לחיות חיים מחוללים שיוצרים שינוי לא רק בחיים שלי".
"חשוב לי להדגיש שיהודי אתיופיה זה לא רק כלים ובגדים ו'איזה חמודים'", הוא מחדד מסר לציבור הרחב, "אתיופים זה גם ציונות, אהבת ארץ ישראל וירושלים ואמונה. 30 שנה אנחנו נקלטים והגיע הזמן, אחרי כזו תקופה, להוציא את הדברים המדהימים האלה החוצה. סבא שלי עשה את הדרך מאתיופיה לסודן עם עשרה ילדים ועם הרבה עוצמות, והגיע הזמן להראות אותן".
להשפיע בחברה הישראלית
תהילה בירנבוים מרכזת את 'השחר' זו השנה החמישית, ואולם הרקע וההיכרות שלה עם העדה האתיופית היו עשירים עוד קודם. קדמו לכך הדרכה בסניף עולים בפרדס חנה במשך שנתיים וחצי ("הנס האישי שלי"), ובשירות הלאומי היא עבדה עם נוער של הקהילה והדריכה בכפר הנוער 'נוה עמיאל'. בתום שנה בפנימייה התחוור לה שההתרחשות בפנימיות מנותקת מהזירה של המשפחה והשכונה, וכי יש לעשות את העבודה שם, במקום המגורים. את שנת השירות השנייה עשתה כמרכזת בסניף בו הדריכה. תוך כדי התוודעה ל'השחר' ומאז היא שם, עובדת קשה על פעילות הקבוצות, התאמת המדריכים ושידוכם לקבוצות, התוויית הדרך ועוד.
תהילה נזהרת כשמבקשים ממנה מבט של סיכומים: "'השחר' חולל משהו, אבל עדיין לא מספיק. אין לנו נתונים מספריים, אבל רוב הבוגרים הדתיים של הקהילה עברו ב'השחר'. מצד שני אנחנו מרגישים כטיפה בים".
תהילה מדברת על שני כיוונים שאליהם הולך כרגע הפרויקט: הראשון הוא השקעה בבוגרים, כי הם מבקשים להיות חלק מהמשפחה הזו גם בבגרותם, וגם כדי לאגד אותם, למשל בגרעיני שירות לאומי, סטודנטים או משפחות בשכונות, כי ליחיד קשה לחולל שינוי. השנה, אגב, כבר קיים גרעין בנות שירות לאומי של הקהילה בנתניה. הכיוון השני אליו מתפתח כרגע 'השחר' הוא יציאה לחברה הישראלית, כמו האירוע במדרחוב, שהתקיים לפני ה'סיגד'. "הם עברו תהליך בתוך הקהילה, אבל הישראלים לא יודעים עליהם מספיק ויש בורות". המסלול השלישי הוא יציאה מהכותרת 'פרויקט' לכיוון של השפעה, חיזוק סניפי העולים בכוחות מתוך הסניפים ומתוך 'השחר' ועוד.
תהילה חושבת שהתהליך ש'השחר' מעביר את בני הנוער היה רצוי לא רק לעולים חדשים, אלא לכלל בני הנוער, כי המתבגרים תמיד תרים אחר זהותם העצמית. "הלוואי שהייתי זוכה באולפנה שלי לבירור עצמי עם מדריכה בוגרת על סוגיות כמו זהותי הנשית והדתית, ואני מול ההורים שלי. זה לא קיים היום לבני הנוער האחרים וחבל".
לפני מספר חודשים התפוצצה פרשיית בית ספר 'למרחב' בפתח תקווה בנושא התלמידות האתיופיות. את חושבת שהציונות הדתית עושה מספיק למען הקהילה הזאת?
תהילה משיבה בזהירות, תשובה מורכבת: "זה אחד הציבורים שעשה הכי הרבה למען העדה וגם אין ספק ש'בני עקיבא' היא תנועת הנוער שעשתה הכי הרבה עבורה. אבל צריך לעשות חשבון נפש נוקב: זו היתה החלטה ממשלתית שהעולים לומדים בבתי הספר הממ"דים. האם הציבור האתיופי שלמד בבתי הספר שלנו הרגיש בנוח אצלנו? האם הוא הרגיש חלק מאיתנו או שהוא חש שעושים לו טובה? למה כל מאבטח מהקהילה שבודק את התיק שלי ורואה חולצת תנועה אומר לי 'גם אני הייתי בבני עקיבא' והיום הוא לא דתי? זו בכלל שאלה על היכולת של הציבור שלנו להכיל ציבורים שונים מאיתנו. לאתיופים יש המון עוצמות רוחניות וערכים שאפשר לקבל מהם. כבוד האדם באשר הוא, גבורה ומסירות נפש.
"אז כן, אנחנו נתנדב אצלם, נארח אותם לשבת, אבל לא נחשוב מה אפשר לקבל מהם.
אם נשאל את עצמנו לכמה מאיתנו יש חניכים אתיופים, הרבה ישיבו 'לי', אבל כמה יכולים לומר שיש להם חבר אתיופי?"
