השבילים ב'מצפה צחי' שבראש צורים נקיים ומסודרים, בין לבין זרועים גת וגורן וגם בית בד קטן - מעשה ידיהם של תלמידי בית ספר 'ראשית' בהדרכת ילדי 'סדנת שילוב'. בתחתית המצפה עובדת עכשיו כיתה ג' בנים. שלושה בנים נמצאים על בית העץ, השאר מנכשים עשבים. עיניי משוטטות על התלמידים, מנסות לאתר את ילדי החינוך המיוחד המשולבים בכיתה - אך לשווא. אמורים להיות כאן שלושה ואולי ארבעה כאלה, אבל אני לא מצליחה לראות הבדלים חברתיים או תפקודיים. כך יהיה גם בשאר הביקורים בכיתות. ציבי (צביה) קורן, מנהלת החינוך המיוחד בבית הספר, תצטרך לסמן לי בדממה מי הם הילדים האלה, נטיעה מבורכת בתוך כיתה רגילה. מרגע שהיא תרמוז לי עליהם, אצליח לקלוט שאכן הילד הזה עם תסמונת דאון, וההוא באמת נראה קצת שונה. בשונותם של האחרים עדיין לא אבחין. זה הראש כאן: בית הספר הוא של כולם, והילדים שבו שווים. ילדי החינוך המיוחד אמנם מקבלים מענה לצרכיהם המיוחדים, אבל קודם כל הם כאן, בכיתת האם, והם שייכים. בית ספר שגורם לך לבכות מהתרגשות.

מפתיע, אבל בית הספר 'ראשית' בגוש עציון לא נולד ביוזמתם של הורים לילדי חינוך מיוחד. הורתו בקבוצת הורים, אנשי חינוך, שילדיהם עמדו לסיים את שנות הגן ולעלות לכיתה א', וביקשו ליצוק תכנים אחרים במערכת החינוך הרגילה. תמר הקשר, ממקימות בית הספר, מספרת: "נפגשנו במשך שנה שלימה ובדקנו מה אנחנו מחפשים. הגענו למסקנה שאנחנו רוצים להכניס ללימודים תכנית חברתית-סביבתית. אף אחד לא חשב להקים בית ספר מחדש. חשבנו לשפר את המערכת הקיימת". הקבוצה נפגשה במשך שנה שלימה עד אשר הוציאה תחת ידה תכנית הנקראת 'מרכזי יצירה', הלוקחת בכל פעם נושא אחר, בעיקר סביב לימודי התורה, ומטפלת בו בהיבטים רחבים. כשנושא כמו יעקב אבינו, למשל, מגיע לשולחנם של ילדי הכיתה, הם ילמדו על הצאן ומה הוא נותן לאדם, אדמות מרעה, עבודתו של הרועה ועונות השנה. כלומר מולדת, גיאוגרפיה, היסטוריה, והמון אמנות. "הצענו את זה למערכת החינוך הקיימת, אבל היא לא רצתה בזה כי נדרש ממנה שינוי גדול מדי", אומרת תמר, ומספרת שבמקביל קבוצת ההורים פגשה בנועה מנדלבאום, שהיה לה גן משולב של ילדי חינוך מיוחד וילדים רגילים. נועה הציעה לשלב את ילדי החינוך המיוחד בבית הספר.

לכאורה מדובר בשני עולמות שונים: מה ללימוד אינטגרטיבי-סביבתי ולשילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים? אבל תמר מסבירה שהצעתה של נועה היתה כמו החלק החסר בפאזל: "בגלל שיטת הלימוד הזאת של מרכזי היצירה, ילדי החינוך המיוחד יכולים להשתלב טוב יותר מבחינה חברתית. הלימוד הלא-פרונטלי ובקבוצות, מאפשר לילדי החינוך המיוחד למצוא ולבטא את עצמם טוב יותר".   

בראייה לאחור ולאחר שבעצם היא עוסקת בילדי חינוך מיוחד כבר 10 שנים, וגם הקימה יחד עם נועה מסגרות המשך (ר' מסגרת), תמר אומרת שנושא החינוך המיוחד היה כמו מתנה. "לאנשים עם צרכים מיוחדים יש מה לתת. בית הספר ומסגרות ההמשך משפיעות על ראש צורים. מישהי אמרה לי שכמה שהילדים האלה פגועים, הם מלמדים לאהוב כל אחד והם עושים זאת בדרכם המיוחדת".

מחכים למשרד החינוך

 השיטוט ברחבי בית הספר מעלה כי המקום לא נהנה מתנאים אופטימליים, בלשון המעטה. הוא שוכר דירות מהקיבוץ, וחלק מהילדים לומדים בקראוונים. הרעיון שלכל כיתת אם תהיה כיתת ספח צמודה, אליה יוכלו ילדי החינוך המיוחד לצאת מדי פעם על פי צרכיהם, דווקא מתאים לכיתות הבנויות על בסיס דירות, ויש גם מרחב גדול. אבל הכיתות קטנטנות ואין מסדרון אחיד, מקום של התרחשות בכל בית ספר מן המניין. ועוד לא דיברנו על משפחות שמתגוררות ממש בתוך המתחם.

בתשע שנותיו עבר בית הספר גלגולים לא מעטים. הוא התחיל בתוך תלמוד תורה בבת עין, אך בתום השנה הראשונה היה צריך לחפש לעצמו מקום חדש ולהתחיל מהתחלה. "יצאנו לדרך חדשה בלי תמיכה של אף אחד. זה היה בית ספר פרטי לכל דבר. בשלב מסוים היה לנו אפילו צו סגירה", מספרת תמר. עמותת ההורים שבהתחלה היתה מאוד מעורבת בתכנים, מספקת עד היום מענה של גיוס כספים, יחד עם המועצה המקומית. גלגולים נוספים היו קשורים לניהול בית הספר, שנראה שבתקופה האחרונה שוב עולה על דרך המלך. לפני שנה קיבל בית הספר הכרה של משרד החינוך, וכעת לפיתחה של ההנהלה עומד אתגר לא קטן, שהוא בבחינת המצאת הגלגל. "משרד החינוך לא מכיר את החיה הזאת שכיתת האם היא העיקרית ומדי פעם נכנסים ללמוד בצורה יחידנית, אלא הפוך", אומרת יפעת יגל, המנהלת, "וכעת אנחנו יושבים יחד ומנסים לגבש משהו שיהיה מתאים לכל הצדדים".

בבית ספר ראשית לומדים 26-27 ילדים בכיתה, שתי כיתות במחזור, ובכל אחת מהן כארבעה ילדי חינוך מיוחד: תסמונת דאון, הפרעות קשב, אוטיזם, קשיים רגשיים ועוד. "רוב התלמידים פה לא היו משתלבים בכיתה מקדמת בבית ספר, אלא היו הולכים לבי"ס לחינוך מיוחד", אומרת ציבי.

ברוב השעות נוכחים 3 אנשי צוות בכיתה, כשמה שמוביל את הצוות הוא העיקרון שכיתת האם, הגדולה, היא גם כיתתם של ילדי החינוך המיוחד. "המטרה העיקרית שלנו כאן היא שילוב חברתי", אומרת יפעת וציבי מוסיפה: "הילד מגיע בבוקר, מתיישב על הכיסא שלו ומניח את התיק בכיתה הנורמטיבית. כשהוא צריך הוא יוצא עם הדברים שלו לכיתת הספח שנמצאת על יד, שאגב גם הילדים הרגילים מוזמנים אליה. במשרד החינוך הם רגילים שמקסימום הילד נמצא שעתיים בכיתת האם, אנחנו אומרים מקסימום שעתיים בכיתה הקטנה".

"באופן הזה של השילוב, התיפקוד של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים הרבה יותר גבוה", מסבירה יפעת "הם חייבים להסתדר עם הילדים ה'רגילים', שלא מוותרים להם בתור למגלשה ובכל מיני דברים אחרים. הילדים שאינם חינוך מיוחד לומדים את השונות ולומדים לקבל ולהרוויח מכל אחד. הרי לכל אחד יש קושי, ולכל אחד יש יתרונות וזה המסר הגדול".

השילוב הנכון

אסתר עמיחי, אמא של מורשה מכיתה ב', בכלל לא רצתה לשלוח אותה ל'ראשית'. "ידעתי שהוא נחשב בית ספר מצוין ושאנשים עוברים דירה כדי ללמוד בו, אבל חשבתי ששילוב אמיתי בשבילה זה ללמוד עם חברות כאן, בקרית ארבע". מורשה, ילדה עם תסמונת דאון, למדה בגן רגיל. אבל לפני העלייה לכיתה א' החליטו אנשי המקצוע להשאיר אותה לשנה נוספת בגן ולצורך כך להעביר אותה לגן אחר. המכשול הזה שצץ לפתע, יחד עם שיקולים אחרים, הביא את אסתר לשלוח את מורשה בכל זאת לראשית, על דעת כך שבתום שנתיים היא תחזור ללמוד בקריה. היום אסתר אומרת: "אני לא מחזירה אותה משם". אסתר מלאת שבחים על המקום, בעיניה מדובר בבית ספר אידיאלי. "הם בנויים על הקטע של השילוב, והם לא רק יודעים איך עושים את זה, אלא משתדלים ורוצים בזה. חוץ מהמקצועיות יש גם את היחס של המורים שהוא מאוד חם, ואם צריך להתייעץ - יש עם מי". לדברי אסתר, הצוות יודע איך לדרוש מילדי החינוך המיוחד את הגבולות והציות, ומצד שני לתת את התמיכה המקסימלית במקום שבו צריכים אותה. "גם שיטת העבודה של מרכזי היצירה זו העשרה מדהימה. הם כל כך פעילים ומקיפים את הנושא מכל הכיוונים, והנושאים מקבלים היקף ועומק".

אנחנו מגיעים ל'חדר עצמאות'. דירה של הקיבוץ שבית הספר לא 'גילח' ממנה את המטבחון והמקלחות. כאן ילדי החינוך המיוחד לומדים את תפקודי היומיום. את פנינו מקדמים תלמיד ומנחה. התלמיד מכין עוגת שוקולד, מנסה לייצב את ידו כדי לאחוז בכף ולהוציא קקאו מן השקית. ציבי סוחטת ממנו הבטחה שייתן לה פרוסה מהתוצר המושלם. בחצר של 'חדר עצמאות' יש גינת ירק ושבילים מסודרים, תחומים באבנים צבעוניות. "הכל מעשי ידי הילדים", אומרת ציבי בגאווה "העובדה שהם עובדים פעם בשבוע בעבודת כפיים, מאפשרת לתלמידים חיבור לסביבה. אבל גם כאן יש רובד נוסף של טשטוש הפערים ביכולות הקוגניטיביות של הילדים".  

  ב'ראשית' לומדים 70 ילדי חינוך מיוחד, "שזה בית ספר בפני עצמו", אומרת ציבי. כדי לתפעל מערכת של מורים רגילים, מורים לחינוך מיוחד, בנות שירות לאומי, מרפאים וגם הוראה בשיטות מיוחדות, קיים צוות של 60 (!) מורים. ייתכן שילדי החינוך המיוחד יכלו לקבל טיפול צמוד יותר בלקויות שלהם במקום אחר, אבל התיקון הרגשי והחווייתי וגם הטמעת הכללים, השפה התקינה והיותם חלק מחברה נורמטיבית, מפצה על אפשרות של חוסר מסוים באלה.

לכל ילד של החינוך המיוחד יש תכנית אישית ומדויקת, הכוללת לוחות זמנים בהם הוא שוהה עם הכיתה או מחוצה לה, ואת הדגשים שהוא צריך לקבל עכשיו. בית הספר מציע ריפוי במוסיקה ורכיבה טיפולית, טיפולים פרא-רפואיים ועוד.

בחינוך הרגיל מאוד קשה לשלב את ילדי החינוך המיוחד, וכאן אתם משלבים ילדים שלא היו נכנסים אפילו לכיתה מקדמת.

ציבי: "כל מחנך שנכנס לעבוד כאן יודע שיש כאן ילדים של החינוך המיוחד. הוא יודע שזה מה שהוא הולך לעשות וזה לא כובד נוסף שמוטל עליו אחרי שהוא נכנס למערכת. גם לגבי הילדים, אנחנו יכולים לתת מדי פעם לילדי החינוך המיוחד להיות שווים בקבוצה שלהם ולא כל הזמן הדרישה הזאת שאתה צריך להיות בסדר עם כולם. למרות שגם לקבוצות הבישול והתנועה וכו' הוא הולך גם עם ילדים רגילים, הוא עדיין מרגיש שם חזק".

יפעת: "אני חושבת שמה שקורה פה בצוות הוא מאוד חזק וגם הנוכחות של ההורים וההליכה יחד. יש כאן 60 אנשים ששופעים חום ואהבה לכל מה שיש פה. יש כאן אנשי חינוך אידיאולוגים, זה הרבה יותר מהוראה. יש המון מרחב לאנשי החינוך לעשות".

גם מחוננים

ההרשמה לשנה הבאה ל'ראשית' כבר סגורה ונכון לשבוע שעבר רשימת ההמתנה עמדה על 25 ילדים 'רגילים'. ההורים, כך נראה, מרוצים ומסגרות ההמשך מחכות לילדים. הבנים הולכים לישיבות תיכוניות כמו מצפה רמון, מקור חיים, סוסיא, נתיב מאיר, מכון לב ועוד, והבנות לאולפנות 'שבי רחל', פלך, נוה חנה ועוד. באשר לילדי החינוך המיוחד - הבנים הולכים לסדנת השילוב או למסגרות אחרות, יחידניות, שנבנות במיוחד עבורם. לבנות יש מעט בעיה.

יפעת: "השילוב שמתרחש פה מפיץ קצת החוצה. מעט מאוד, אולי מעט מדי, אבל הוא פותח את האופציה לשלב ילדי חינוך מיוחד במסגרות הרגילות ולבוא לקראתם". אפרת גרטלר, הסגנית ורכזת של שלוש שכבות בבית הספר, משיבה ליפעת: "חכי עוד כמה שנים. הילדים של ו' אמרו לי 'יש לך שנתיים לעבוד לנו על תיכון מתאים, שיהיה המשך לבית הספר'".    

מגיעים לכאן גם ילדים מצטיינים?

יפעת: "יש פה גם ילדים מחוננים שלומדים בתכנית מיוחדת בחוץ. ההורים ששולחים לפה אומרים שהם רוצים אווירה אחרת, שיח אחר ואת האהבה שנשפכת פה בשבילים בין הצוות והילדים. אנחנו רוצים שהם יחיו עם כל סוגי האוכלוסייה".

ציבי מתייחסת לאינטליגנציות הנוספות: "יש גם העשרה לילדים שמחוננים ביצירה, ויש שעות העשרה בגמרא".

קיימת תחושה שבית הספר הוא מקום נינוח יותר גם עבור ילדים 'רגילים'.

ציבי: "נכון. ילד שלא טוב לו לשבת - יכול לעמוד. היה לנו ילד מחונן שלא היה מסוגל לשבת. סיכמנו איתו שהוא יכול לעמוד במשבצת מסוימת, בלי להפריע. המורים לא מצפים שכולם יישבו בשילוב ידיים".

ציבי ואני עוברות ליד כיתה ובה נמצא תלמיד עם תסמונת דאון שכיתתו הלכה לעבוד בחימר. ציבי מדרבנת אותו ללכת לכיתת החימר, ושולחת אחריו ילדה מכיתה אחרת, שנמצאת בחצר, שתוודא שהוא אכן הגיע. הילדה חוזרת ומספרת בגאווה של אחות לפחות, שהוא יודע את הדרך.

בדרך אנחנו פוגשות בת שירות לאומי שאמורה ללוות את אחד הילדים האוטיסטים. היא מחפשת אותו  אבל מתקשה לעקוב אחריו. רגע אחד היא מסיטה את מבטה והוא נעלם. "אני צריכה GPS", היא אומרת לציבי "תשלמו לי על קילומטראז'", היא מוסיפה במין עייפות מחויכת.

לא נמאס לילדים 'הרגילים' לפעמים? השילוב דורש הרבה כוחות.

יפעת: "הם מתחנכים לזה".

ציבי: "אבל יש כאן גם עבודה. השנה נכנסתי לכיתה שבה היו כמה ילדים שכאילו נגמרה להם הסבלנות.

היתה שם ילדה של חינוך מיוחד שאכלה בצורה מבולגנת ועבדו איתה על זה, אבל עדיין. היו ילדים שאמרו 'זה מגעיל אותי'. אני אמרתי לילדים שבית הספר הזה מקבל את כולם, מי שלא מתאים לו - שלא יהיה פה, יש בתי ספר אחרים. לא בגלל שנגמרה להם הסבלנות הילד של החינוך המיוחד לא יהיה פה, זה חד משמעית. ילדי החינוך הרגיל צריכים להבין את זה. ואם יש בעיה, המחנך מתקשר להורים ואומר 'דברו על זה עם הילד'. אפשר לומר 'ישבתי חודש שלם על ידו ואין לי כבר כוח'. זה בסדר. אבל אני לא מוכנה לאמירות 'אני לא מוכן להיות בכיתה שלו'".

אסתר עמיחי מספרת שבכיתה של הבת שלה הצוות הרגיש שקשה לילדים עם הקצב האיטי של ביתה ושל בת נוספת מהחינוך המיוחד. הם שוחחו על הנושא בתוך הכיתה וגם באופן פרטני וסימנו עם כל ילד יעד שהוא חלש בו ואותו הוא צריך לכבוש. כעבור תקופה הם בדקו עם כל ילד האם הוא השיג את היעד שלו. כך הם הראו לכל הילדים שגם להם יש במה להתקדם. בצד כל זה, הם בדקו עם כל ילד מה נקודת החוזק שלו ומה הוא יכול לתת לחברה. "כך הם מדברים עם הקטנים האלה", אומרת עמיחי בהתפעלות.    

זהבה נביס, חברת עמותת ועד ההורים, שביתה הגדולה סיימה את בית הספר לפני שנה ויש לה עוד שניים שלומדים שם, מספרת: "לא אשכח את הפעם הראשונה שבה נכנסתי לכיתה של הבת שלי, כשהיא היתה בב'. תלמידה אחת הזילה ריר ולי היה קשה לראות את זה. הילדים בכיתה פשוט לקחו טישו וניגבו לה את הפנים, בצורה טבעית. זה עשה לי סוויץ'". נביס מספרת עוד, שבנה שבכיתה א' מסביר לה שלחבר שלו יש גנים שונים וכרומוזום מיותר. "אני יכולה רק לקנא בילדים שלי שהם נמצאים במקום הזה, אני לא יודעת אם אני יכולה להגיע לשם".

זהבה מחלקת בין דברים שאפשר להשלים מאוחר יותר בחיים לבין אלה שלא. מבחינתה, מה שהילדים שלה קונים בבית הספר, לא ניתן לרכוש אחר כך בכזו עוצמה. "היכולת והלימוד לתת לאחרים, וגם היכולת לקבל כל אחד כמו שהוא - הם דבר נדיר. אני רואה את זה על הבת הגדולה שלי, שמזמינה אלינו הביתה לשבת כל מיני ילדות עם לקויות. אחת מהן ברמת תיפקוד מאוד לא גבוהה והבת שלי מטפלת בה, מקלחת ומנקה אותה מאל"ף ועד ת"ו והיא לא מרגישה עליונות, זה בא טבעי. גם על הילדים האחרים שלי, שהאופי שלהם שונה, אני רואה את זה - החינוך הזה הופך אותם למענטשים".

רוקדת בשבילים

ציבי קורן חיה כל השנים באלון שבות. היא תמיד נמשכה לשילוב ועבודה עם ילדי החינוך המיוחד. היא עבדה באלי"ן ובהמשך כגננת ב'מיח"א' ירושלים (אגודה לשיקום ילדים חירשים וכבדי שמיעה) לילדים לקויי שמיעה, שם התחילה בפרויקט שילוב של ילדים שומעים ולא שומעים. לפני שש שנים הגיעה ל'ראשית' כמורה משלבת, מאוחר יותר התחילה לנהל את החינוך המיוחד בבית הספר. כשציבי נשאלת על תחושותיה לגבי בית הספר היא ממש מתרגשת. "אני מתעוררת שמחה כל בוקר לבוא לעבודה, מאוד כיף לי. אני מאוד אוהבת את האנשים ואת הילדים פה. את יכולה למצוא אותי פה הולכת ורוקדת בשביל. בית הספר פשוט ארגן לי את החלום. יש עוד הרבה מה להוסיף, אבל פתאום קם ונהיה מה שתמיד האמנתי בו".

יפעת יגל אמנם נולדה וגדלה באלון שבות, אבל התגוררה שנים רבות בפריפריה: מצפה רמון וקצרין. יפעת חינכה במקיף חילוני ובבית ספר יסודי, והיא שימשה גם כיועצת. לאחר שובה לאלון שבות, פנו אליה שתקבל את ניהול בית הספר. היא קושרת בין המגורים בעיירות הפיתוח ובין בית הספר שמקבל את כולם: "אמנם חינוך מיוחד זה מקצוע בפני עצמו, אבל מבחינת התפישה הזאת שבפנים, בלב, שגם לו וגם לי יש מקום וזה בסדר - שניהם סוגים שונים של אינטגרציה".

הציבור הציוני דתי ידוע ברוח הנתינה שלו, אבל ציבי אומרת 'די להתנדבות': "במיוחד בחברה שלנו קיים העניין הזה שאני עושה מצווה, משמח אותם בפורים ובפסח נותן להם מנות. החיים מתוך מצווה זה לא מה שהייתי רוצה, הייתי רוצה לראות את החיים כחיים. לא שהילדים שלי ירגישו שזה שהם יושבים ליד אדם נכה וזה שהם מסיעים אותו בכסא הגלגלים בקניון, זה כי הם טובים ועושים מצווה. אני רוצה שהם יידעו שזו חלק מהמחויבות של החיים שלהם. וזה הבדל משמעותי".

יפעת: "זה מזכיר לי קצת את התקופה שהיו עושים 'פנים אל פנים', ואני שחייתי במקומות שבהם חיים יחד, מאוד לא אהבתי את זה, מהסיבה שציבי ציינה. קחו שכונה באיזה יישוב, תפרקו אותה, ובואו תחיו עם העם וזהו. חיים יחד עם כל הסוגים. גם נותנים להם וגם מרוויחים מהם, לעשות פנים אל פנים ולסמן 'וי' על איחוד העם? היה לי מאוד קשה עם זה. בית הספר מגיע מאותה נקודה של חיים משותפים ולא אירועים כאלה חד פעמיים".  

שילוב חקלאי

מתוך דאגה למסגרות המשך לילדי החינוך המיוחד שלומדים ב'ראשית' ובכלל, הקימו תמר הקשר ונועה מנדלבאום, שהקימו וגם ניהלו את 'ראשית' בשנים מסוימות, את 'סדנת שילוב', המיועדת לבנים בגילאי חטיבת ביניים ותיכון עם חריגויות שונות. תמר: "בראש מעיינינו עומדים השילוב של הילדים בחברה נורמטיבית והיכולת למצוא בכל ילד את הנקודות החזקות שלו, את הייחוד שלו, ולקדם אותו מהמקום הזה". בסדנה עובדים הרבה במרחב, משלבים עבודה חקלאית, מתחזקים דיר גדול וחווה טיפולית. הבוגרים ממש עובדים בו.

בוגרי הסדנה הקימו והדריכו את ילדי 'ראשית' בבניית 'מצפה צחי' על שם צחי ששון הי"ד, שנהרג בכביש המנהרות לפני שמונה שנים. פרט לעובדה שילדי בית הספר, וכיום גם הגנים של ראש צורים, מודרכים על ידי חינוך מיוחד, גם ילדי החינוך המיוחד מרגישים שהם נחוצים לחברה.

כעין המשך לסדנת השילוב, הקימו תמר ונועה דיור קהילתי ובו מתגוררות משפחות של מורים בסדנה וגם שישה בוגרים, החולקים דירה אחת ובעצם מהווים חלק מהקהילה. "הם מאומצים על ידי המשפחות, מבקרים בבית הכנסת ומתפקדים כחלק מהקהילה".