כבר שנים שהמשפט "הבן של מוישה וחדווה הוריד את הכיפה", לא נאמר בטון של פליאה. השכן לספסל בית הכנסת וגם החבר'ה ב'חוג חזון' מכירים את התופעה הלא נדירה והכואבת הזאת. לפני 15 שנה פרסם פרופ' מוטי בר לב מחקר לפיו חמישית מתלמידי המוסדות הממ"דיים משילים את כיפתם במהלך התבגרותם או אחריה. יחד עם הכיפה נותרים מאחור גם התפילין והשבת, הכשרות וההשתייכות המגזרית. לפני חמש שנים וחצי פרסם הרב אהרון טרופ מאמר משלו, ובו הבחין בין דתיים מבית לכאלה שמגיעים למוסדות הלימוד הממ"דיים מבית מסורתי. לפי הרב טרופ, השיעור הריאלי של דתיים שהפכו לחילונים היה נמוך יותר. כך או כך, תופעת החילון קיימת. רבים ניסו לאפיינה ורבים עוד יותר מתמודדים איתה יום יום. קיים גם מסלול הפוך, שאליו אור הזרקורים מכוון פחות. כשהבן של מוישה וחדוה יחזיר את הכיפה אל ראשו וישוב לחבוש את ספסלי בית הכנסת, אולי השכנה תתפלא ואולי לא תדע. אבל זו דרך שרבים הולכים בה, כל אחד סולל את נתיבו הוא. מה גורם לחבר'ה האלה לסוב על עקביהם היא שאלה שאין עליה תשובה אחת. הקושייה הזאת היא בעצם תאומה של התהייה מדוע הם עזבו בכלל. נדמה כי מספר התשובות לשאלות הללו זהה למספר הנפשות הפועלות. ובכל זאת, כמה אמירות משותפות אפשר לשמוע מהחבר'ה האלה, ומאחרים העוסקים בתחום. קבלו את הדתלשל"שים: דתיים לשעבר - לשעבר. מהעולם אל הבית בעוד ארבעה ימים יעמוד דביר סמט תחת חופה יהודית עם בחירת ליבו, אחרי שעשה לפני כמה שנים פניה של 180 מעלות בחייו והשלים כמעט סיבוב שלם. שלם? אפשר אולי לשרטט ספירלה: "קודם לא הייתי ממש דתי", הוא אומר. דביר נולד לפני 34 שנים בקיבוץ שלוחות. בהיותו בן 8 עברה משפחתו לקרני שומרון, והוא התחנך בישיבה המקומית. שנה אחרי השמינית הוא התגייס ל'גולני'. בשנה השלישית של הצבא "לא היה משהו חזק שיחזיק אותי בדת. הכיפה ירדה, ואיתה המצוות שגם ככה היו רופפות". גרת ביישוב. הורדת הכיפה לא היתה מעשה קשה מבחינה חברתית ומשפחתית? "ממש לא. ההורים המשיכו לאהוב ולשמור על קשר, וכבר היו תקדימים ביישוב ובמשפחה. זה לא היה כל כך קשה, כי המעשה לא היה חריג בנוף". דביר יצא לחיות ולעבוד באילת. אחר כך הוא טייל במזרח ובדרום אמריקה במשך שלוש שנים וחצי. "במהלך הטיול לא שמרתי קלה ולא חמורה. לא היה קשר ביני ובין הדת. בשבילי לא היה הבדל ביני ובין אומות העולם". בשלב מסוים הכיר דביר בחורה מפרו. אחרי 3 שנות חברות נישאו השניים בנישואים אזרחיים. כעבור מספר שנים נוספות הם התחילו לחשוב על ילדים ואז, כמו משום מקום, דביר החליט שהוא רוצה שילדיו יהיו יהודיים על פי ההלכה. "הניצוץ היהודי וזכות אבות הם שגרמו לי להתעקש על זה", הוא אומר היום. תהליך הגיור, שארך שנה וחצי, היה מאוד קשה לבת-זוגו של דביר, אך היא חרקה שיניים למענו. באולפן הגיור דרשו שדביר עצמו יהיה שותף מלא בתהליך, וכך הוא מצא עצמו אחת לשבועיים בשיעור יהדות, כזה המציג את הדברים מאל"ף. "ואז זה התחיל להתעורר מזוויות שלא הכרתי. מה שידעתי עד אז לא היה בצורה מוסדרת וברורה. התחלתי לקרוא ספרי יהדות, והאמונה הלכה ונבנתה. בסוף תהליך הגיור שלה, נישאנו בנישואים יהודיים והתחלתי בתהליך החזרה בתשובה". החתונה, שעבור רבים מסמנת התחלה חדשה, היתה עבור הזוג תחילת הסוף הזוגי. החזרה בתשובה של דביר לא עלתה בקנה אחד עם התכנון המקורי של השניים, ובתום שנה וחצי של נישואים "הגענו למסקנה משותפת שאנחנו לא עושים טוב אחד לשני והחלטנו להיפרד". מעתה היה דביר חפשי לנסוק למעלה בתהליך התפתחותו הרוחנית, ובשנתיים הבאות הוא היה מחובר אל הקודש בכל עת פנויה. הוא היה קשור לתנועת 'ראש יהודי', והיום הוא מתגורר בקהילה שליד ישיבת רמת גן, וכאמור עומד להינשא בעוד מספר ימים. אתה חושב שהמסע הארוך הזה שלך יכול היה להיחסך? "ודאי" הוא משיב, למרות שהוא לא רוצה לטעון כלפי איש: "בתיכון למדנו מה שהיה צריך מבחינת יהדות, אבל טיפת אמונה לא חלחלה פנימה. המערכת מנסה לא להסתכן ולא לעורר את התלמידים לשאול את השאלות, אבל אז אנשים מוצאים לבד את המקום לשאילת שאלות ולבריחה מהדת. אולי היה קטע של התמודדות עם שאלות, אבל אני לא הרגשתי בזה. לא יצאתי עם שמץ של אמונה לדרך". הביקור של דביר ב'ראש יהודי' לא היה זה שגרם לו לחזור, אבל כשהוא כבר רצה לקיים שבת עם תפילה במניין הוא הציץ ונפגע. דביר מספר על מקום שיש בו חיבוק ואהבה ללא תנאים וללא ציפיות. "רוב התל-אביבים ראו הכל, היו בכל וניסו הכל. אל אדם תל אביבי צריך לבוא באהבה מוחלטת, וכך גם לדתל"ש. האהבה ללא תנאים וללא ציפיות היא זו שנותנת פעמים רבות את הדחיפה האחרונה להחליט 'אני חוזר בתשובה'". היה קשה לך לשוב לבית הכנסת, במובן הזה שיש בכך כמו הודאה בטעות? "לא. לא יצאתי מהדת מתוך מרד, אלא מתוך תחושת חוסר חיבור ומתוך עודף עניין בצד השני. פתאום דברים התחברו לי, הרצף התנ"כי, התחילה להיבנות אצלי אמונה. אף פעם לא האמנתי באמת. היתה כאן שמחה ואמונה בלי להתחרט על העבר". המסר של דביר מופנה בעיקר למשפחות של הדתל"שים: "נורא קשה וכואב כשבן עושה צעד כזה, כי השקעתם בו. אבל אל תעשו אף צעד בלי להתייעץ עם רב היישוב או הקהילה. לא לעשות דברים אימפולסיביים. הרבנים ראו דברים, הם יודעים איך לטפל בזה. אם יעשו את הדברים נכון, יש סיכוי שהילד יחזור. בתחום הזה ממש 'לא תסור ימין ושמאל'. ההורים שלי, ברוך ה' עשו את זה". חוזרים מגובשים יותר המושג דתל"ש הומצא בבית של ד"ר שרגא פישרמן, משנה אקדמי לנשיא מכללת 'אורות' ומחבר 'דור הכיפות הזרוקות' ו'עלמה אבדה' - ספרים שהיו תמצית של מחקר על מתחלנים ומתחלנות בני הציונות הדתית. פישרמן לא חקר את תופעת ההתקרבות של הדתל"שים אל חיק היהדות, אבל מבין הצעירים שראיין למחקר ההוא היו גם 'בנים חוזרים'. "אינני יודע מה היקף התופעה. אבל מה שניתן לומר הוא, שאלה שהיו דתל"שים וחזרו להיות דתיים מהמגזר הציוני דתי, הזהות האמונית שלהם מגובשת ויציבה, פעמים רבות יותר מאשר של אלה שלא היו דתל"שים". פישרמן מחדד נקודת הבדל בין הציבור החרדי לדתי לאומי. לדבריו, לפי מחקרים שבדקו את החוזרים אל חיק היהדות במגזר החרדי, נמצא שחלקם היום 'חלולים', כלומר לבושים כחרדים, אבל בתוכם טרם נבנתה קומה אמיתית של אמונה. מי שיצא ובוחר לחזור אל הציבור הציוני דתי, הוא אומר, לא עושה זאת בגלל צורך סוציאלי להשתייך, משום שעל המסגרת המגזרית הזאת יש לחבר'ה האלה ביקורת, ובכל מקרה הם כבר עזבו אותה. השבים אל הכיפה הסרוגה עושים זאת מתוך הפנמה שזו האמת. לדברי פישרמן, חבר'ה כאלה עשויים לחזור דווקא לבתי מדרש שמעודדים העלאת ספקות ומכבדים שאילת שאלות. "כך הם מוצאים מקום אמוני שמאפשר להם להתלבט ולהיות אותנטיים עם אמונתם". בכלל, לדברי פישרמן, רוב מקרי הד"תלשיות לא היו קורים אם לצעירים היה מקום להתלבט בו. "אם מערכת החינוך והמשפחה היו מאפשרים את זה, לא היה צורך בהודו", כלשונו. וכשהוא מדבר על מקום להתלבטות, פישרמן מתכוון ממש למרחב שכזה: "חינוך ביקורתי, חינוך לאותנטיות. לא לחשוב שהמחנך או ההורה הוא מקור לכל התשובות. לא לחשוב שיש רק תשובה אחת. לא להיבהל משאלות בוטות ולקיים מסגרות שמעודדות התלבטות". פישרמן היה מעדיף שבית הספר לא ייסע לסמינריונים, אלא יהפוך בעצמו לכזה. "שהמחנכים לא רק לדבר בגובה העיניים אלא גם להקשיב. להביא דתל"ש שכמובן נבחר בפינצטה, שיעלה את השאלות, את החששות ואת המצב 'שם בחוץ'. לאפשר את זה בבית על שולחן שבת. אין כאן חילול ה', אלא להיפך. ובעיקר הרבה אהבה, סובלנות ואמפתיה, ולהכשיר כאלה מורים, רבני יישובים ונשות רבנים". זה נשמע כמו הרבה עבודה. "אמת. אבל את זה כבר אמר הרב קוק במאמר הדור". גם פישרמן, נוגע בנקודה המשפחתית, אשר נשזרה בדבריהם של כל המרואיינים לכתבה. "האפשרות לחזור הביתה מועצמת אם בתקופת הדתל"שיות המשפחה מקבלת את הבנים והבנות. אם היא דוחה אותם, כשההתלבטות על הדרך חזרה תעלה, הפגיעה תגרום להם להמשיך בדרכם ואפילו להקצין". כשפישרמן מדבר על משפחה הוא מתכוון גם לסביבה, והוא קושר את יחס החברה למכלול רחב יותר, על הציר העדתי: "בחברה הלא אשכנזית, הקשר לבית הכנסת חזק יותר. רבים שומרים באופן כזה או אחר על טהרת המשפחה ועל כשרות, ואחרי אסון חוזרים לבית הכנסת. חלק מהשתלטות האשכנזיות (וא"ו בשורוק) היא להשתיק את אותן נורמות. אם יצאת מבית הכנסת - יצאת. המסר של המשפחה הוא 'אתה לא שייך, אני אמנם לא אשב עליך שבעה, אבל אם תגיע לבית הכנסת אשאל אותך למה אתה פה'. את זה מבינים בכל מיני מניינים בירושלים ובתל אביב, ומאפשרים לדתל"ש לטעום ולבדוק שוב אם הוא מתחבר אל התפילה". ההוכחה שמביא פישרמן לכך שלמקומות לא מלחיצים קל לבנים להגיע, הם בתי חב"ד בעולם. "בפוקט שבתאילנד הדתל"שית נכנסת לבית הכנסת, יודעת בדיוק איפה לפתוח את הסידור, מה עושים מתי וגם איך ועל מה להתווכח. הביקור בבית הכנסת שם איננו נותן מענה להתלבטות, אבל הוא מאפשר לבחור מחדש". מכינה אחרי הצבא עד גיל 27 הספיק משה רונצקי לצאת החוצה ממעגל שומרי המצוות, לשוב פנימה, להינשא ולהיות אב לבת. הוא גדל ביישוב איתמר, למד בישיבה התיכונית בקרית ארבע, למד במכינה בעצמונה ולאחר מכן התגייס לשירות בסדיר ובקבע ביחידת 'שלדג' המובחרת. "מהתיכון היה לי לא מעט חוסר חיבור כזה או אחר. התקופה בעצמונה היתה סוג של בירור", הוא משחזר. "בצבא 'הורדתי את הכיפה' מה שנקרא. לא רציתי לפגוע באף אחד אף פעם, אבל עם כל השאלות והספקות, לא רציתי לשייך את עצמי לציבור כזה או אחר בסממנים החיצוניים". משה מספר שלא היה לו צורך לבעוט. הדברים פשוט לא היו ברורים לו. אחד הדברים שהכי לא התקבלו על דעתו, למשל, היא העובדה שהוא גדל "בפינה של העולם" ובכל זאת, הבשורה שיוצאת מקרן הזווית הזאת, ששמה ישראל, נכונה ומאירה לכל העולם. "זה היה נראה לי לא הגיוני". התכנית המקורית שלו היתה להשתחרר מן הצבא, להגיע למקומות מרוחקים בעולם ולשאול אנשים באוסטרליה, למשל, מה דעתם על החיים ועל היהדות. בסופו של דבר הסתפק משה בטיול חוצה ישראל על האופנוע שלו. "זה הספיק לי, וגם ההתנתקות גרמה לי למחשבות שונות". עקירת גוש קטיף התבצעה באותה עת בה משה השתחרר מצה"ל. באותה תקופה הוא נהנה מ'חיים בכיף', אבל העקירה מהגוש, ובמקביל תחושות חוסר שליוו אותו, החזירו אותו לתהליך של בירור. הוא הגיע לעצמונה ענוד עגיל וחבוש כובע, ולא לגמרי שלם עם המקום שבו הוא הולך לבחון את הדברים מחדש. "מצד אחד הרגשתי שזה מכור - לבדוק דברים במקום שממנו יצאתי. מצד שני, לא ראיתי אלטרנטיבה בהודו או במקומות אחרים". מה שכן משך את משה לעצמונה היו האנשים. "בכל מקום בו הייתי, בתל-אביב או בקיבוצים או אצל חברים, הסתכלתי על האנשים. המכינה והבית זה מודל של חיים שאני יותר מזדהה איתם". אחרי חודשיים בעצמונה עבר משה ללמוד במכון מאיר בירושלים. "ראיתי שאנשים חיים בהווה, ולמרות שהם בדרך כלל ערכיים, הם לא חיים למען משהו שיש בו עתיד. אחרי הרבה הרגשות ובלבול נעשה לי סדר, וידעתי שעם ישראל הוא עם היסטורי ועתיק, שהולך בדרך ברורה שיש לה עתיד. שתי הנקודות שאליהן הגיע בסופו של דבר הן קשר חזק וחי לבורא עולם ולתורתו, ובמקביל קשר עם העם והעשייה. לא אחד בלי השני". משה רונצקי הוא בנו של הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי רונצקי, שעשה את הדרך אל היהדות לבדו. הרב רונצקי נולד וגדל בבית שאינו שומר תורה. בתקופה בה בגר משה, היה הרב רונצקי ראש ישיבת 'חיצים' באיתמר. למרות המעמד שהיה לאביו והתחושה הלא נעימה שכנראה נגרמה לו מכך ש'הבן של הרב' הוריד את הכיפה, משה מספר על יחס של פתיחות והכלה. "היינו מדברים על הדברים. לא הרבה, אבל זה היה קיים. אני אמרתי לו 'כרגע זו הדרך שלי'. מצד אחד לא יצאתי בהצהרות, מצד שני לא ראיתי בעיניים. היה לי אופנוע חריג כזה, והייתי בא איתו לבית של ההורים, גם דיברתי בצורה פתוחה. בסופו של דבר, הבית מאוד פתוח ויש הרבה דמויות צבעוניות. ההורים הכילו הרבה דברים. יכול להיות", הוא מוסיף במחשבה שנייה, "שהיתה להם ראייה תהליכית שהבן עובר בירור. הרי אבי עשה אותו דבר להורים שלו" להשאיר דלת פתוחה גם לרב מיכי יוספי היתה תקופה של 'כיפה בהקפאה'. כשהוא נסע בפעם הראשונה למסע חיפוש עצמי במזרח הרחוק, נתן לו אביו, הרב יהודה יוספי, תלמיד חכם מוכר בציבור החרדי, סכום סמלי של כסף כיס לנסיעה. "הוא לא תמך בנסיעה הזאת בכלל, אבל זו היתה הדרך שלו לומר שהדלת פתוחה לחזרה". הרב יוספי הבן, מייסדם ומנהלם של בתים יהודיים בהודו ומנהל חוות 'יישוב הדעת' סמוך ליישוב שבות רחל, מרבה ללמד ולשוחח עם אנשים המחפשים את מקומם בעולם. כשאני מנסה לומר שלאביו היה אומץ, הוא משיב שבמעשהו היה הרבה יותר מזה: "זהו פיכחון. לסגור כל דרך חזרה זה היפך החכמה. אפשר לבקש מן הבן לשמור על הפרהסיא של מצוות בבית או לא לפרוץ את כל הגבולות, אבל תמיד להשאיר דלת פתוחה". הרב מיכי עצמו עבר תהליך של כמה שנות חיפוש, "ובדרך של הרפיה בנפש והתרחקות, יכולתי למצוא שהאוצר נמצא בביתי". בשנים האחרונות, אומר הרב מיכי, מגיעים לבתים היהודיים שבהודו יותר דתיים, "כאלה ששומרים תורה ומצוות וכאלה שנמצאים בפסק זמן מכך". זה ניסוח אופטימי. "לאדם שנמצא בתהליך של בירור, קל להוריד את הכיפה בעקבות האווירה החברתית בצבא. פעמים רבות הוא מחפש את הדרך האישית, והוא חש שביהדות אין מקום לאינדיבידואליות שלו. אחרי שהוא פורץ ומורד, הוא מגיע לפעמים למקום בו הנפש יותר נינוחה ורגועה, ואז הוא מבין שהוא יכול גם להתפתח וגם למצוא את הנקודה הייחודית שלו בתורה". הרב מיכי אומר שיש בכך עידוד להורים, שצריכים סבלנות רבה. "לפעמים ההורים בתגובתם מחמירים את המצב. צריך להאמין שהשורש הוא טוב, ואז גם אם יש תקופה של שלכת, לאחר זמן יש פריחה מחודשת". איך מזהים דתל"ש בבית יהודי בהודו? הרב מיכי נותן בהם סימנים: "את 'שלום עליכם' כולם מכירים, אבל מי שממשיך ושר איתך 'אשת חיל', אתה יודע שהוא דתל"ש". בדיונים ובשיעורים, מי שהיה דתי בעברו שאול שאלות קשות יותר? "אצל הבחור הדתל"ש אפשר להבחין במבט ספקני וציני של 'לי אל תמכור את זה, אני מכיר את זה היטב'. רואים את זה בעיקר אצל בוגרי החינוך הדתי, שפיתחו מנה גדולה של ציניות כתוצאה מהפער בין האידיאלים לחוויה הדתית בפועל. מצד אחד דרשו מהם הרבה, מצד שני זה לא מילא את האנשים באמת". פרט לחיפוש אחר אינדיבידואליזם, מציין הרב מיכי גם ספקנות ואולי גם ביקורת על הציבור שממנו יוצאים המתחלנים. הביקורת הזאת מקבלת הרבה פעמים פרופורציה אחרי שהם רואים חברות אחרות, והם מבינים שהחברה שממנה הם יצאו היא מתוקנת יחסית, ויש בה רוך וחמלה ונתינה יותר מהמקובל בציבור הכללי. גורם נוסף, לדברי הרב מיכי, הם הספרים והתרבות שהחבר'ה הצעירים צורכים, שהיא תרבות חילונית המשפיעה על הנפש, וכמובן הצבא והתרבות השלטת בו. מדוע לדעתך קל יותר לחבר'ה האלה, שבישראל מדירים את כף רגלם מבית הכנסת, להגיע לקבלת שבת בהודו? כאן תשובתו של הרב מיכי איננה נוגעת דווקא לאלה המגיעים מבתים שומרי מצוות: "כשאדם בטיול הוא בהרפיה. מול המציאות הסובבת, יש יותר רצון להשתייך, להתקהל יחד, ויש געגוע לזכרונות החמים מהבית. כמה שלאדם יש אנטי, הוא מתרפק על המתיקות והנעימות של האור שבבית". הרב מיכי חותם את דבריו בכמעט הבטחה, לפיה אם ההורים ישאירו בית פתוח, הילדים לרוב ינקשו על הדלת בשלב מסוים. אבל, הוא אומר מנגד, "יש ירידת הדורות. יש אלפים השומרים על דתיות מאוד לייט. אם ההורה היה מחויב לשמירת המצוות במאה אחוזים, בנו ישמור פחות ונכדו עוד פחות. "כל נקודה בה ההורים מחפפים, הילדים לוקחים אותה עוד צעד קדימה". רבנים שמקבלים אותך רוני (שם בדוי) איננו בטוח שהוא "המקרה הקלאסי של דתלשל"ש בשביל הכתבה בבשבע". התהליך שהוא עבר, ומבחינתו עודנו מתרחש, אינו משורטט אצלו בקווים עגולים, כי אם במסע בירור ארוך ומתמשך. רוני בן ה-35 אינו מסמן נקודה בחייו בה הוא אותת והחל לבצע סיבוב פרסה. "אף פעם לא הגדרתי את עצמי כחילוני והיום אני לא מגדיר את עצמי כ'דתי', אף פעם לא כפרתי", הוא אומר. רוני גדל בירושלים והתחנך בישיבה תיכונית מן השורה הראשונה. "תמיד תהיתי איפה האמת נמצאת. זה לא היה ממקום של ספקות אלא ממקום של חיפוש. היה ניסיון להבין את כל הצדדים, והצד החילוני דרש את ההתנסות שלו. זה לא בא ממקום של התרסה, אלא יותר מתוך רצון ללמוד ולהבין". רוני מספר על נטישה מאוד הדרגתית של דרך המצוות וסממניה החיצוניים. כשהיה מגיע לבית ההורים, הכיפה היתה מונחת על ראשו. לשבתות הוא נהג להגיע רק לעיתים מאוד רחוקות מאוד. אתה חושב שההורים לא ידעו, או שהם בחרו להתעלם? "אבי מעולם לא דיבר איתי על זה. אמא שלי היתה זורקת מידי פעם 'אנחנו יודעים שאתה חילוני', או ביטויים דומים. אני מעולם לא העליתי את הנושא לשיחה". רוני מספר על הורים מקבלים ומדהימים, שאין לו איתם שום שפה משותפת בתחומים של פילוסופיה, מחשבה והתלבטויות אישיות. "הם ילידי שנות ה-40. כל השנים הם חיו בשביל אחרים, וכך גם היום. השיח איתם בנושא הזה הוא כמו שיחת חירשים". כאמור, במסלול חייו של רוני אין 'נקודת מהפך'. "אני ממשיך ללכת בשביל של חיי. היתה עליו תחנה חילונית", הוא מגדיר. היום רוני במקום של לא ציצית אבל כן תפילין ושמירת שבת. "פחות סממנים חיצוניים, יותר פנימיים. יותר ברור לי איפה אני נמצא. היום אני לא חייב דבר לאיש. שום מעשה שאני עושה לא נובע מ'מה יגידו עליי' בחברה או במשפחה או בשידוכים'". לרוני יש הרבה ביקורת על החברה הציונית-דתית והנהגותיה. היכן יחנך את ילדיו כשיגיע היום? זו שאלה שאין לו עליה תשובה. "הבחירה תהיה בוודאי כורח המציאות, והיא תיקבע לפי המקום בו אגדל אותם ומה יהיו האלטרנטיבות שם". אתה חושב שמענה נכון במסגרת החינוכית בה למדת היה חוסך לך את החיפוש? רוני מתקשה להשיב: "הרי לא באתי בטענה קריטית לאף גורם". מצד שני, הוא חושב "עצם זה שיש כל כך הרבה חוזרים בשאלה, מצביע על כך שיש בעיה". גם רוני נמצא בקשר עם 'ראש יהודי' ויש לו מילים חמות מאוד על המקום. "יש שם משהו מדהים שמקבלים אותך כמו שאתה, בעיקר הרבנים. הם לא חופרים לך, לא נכנסים לך לנשמה, נותנים לך לעשות דברים בקצב שלך. אני לא מסוגל להתמודד עם לחץ חברתי, ובראש יהודי זה כמעט ולא קיים בכלל. חברים חילוניים שמגיעים למקום אומרים: 'וואו, אני לא מאמין שיש מקום שבו אפשר להתפלל וללכת בלי שיציקו לך. הם באים, וחוזרים רק אחרי חצי שנה, ואחרי עוד שנה הם מחליטים להתפלל באופן קבוע. יש שם הרבה חום ואהבה, ואין מצב שאדם בא לשם ולא קולט את זה". לא ברור באיזו מידה הקמת בתים חמים ליהדות של ארגוני התשובה ו'בתים יהודיים' בתפוצות גורמים ליותר דתל"שים לחזור אל זרועותיה הפתוחות של היהדות, אבל הם בהחלט מהווים מקום לגישוש והתנסות. יאיר גולדמן, מנהל בית 'ראש יהודי' בתל אביב, אומר שלאנשים בתל אביב יש הכל, אבל מה שחסר להם הוא החיבוק, ממקום של אמת ולא ממקום שיפוטי. המסר שלו לציבור הוא ישן ועתיק, אבל החכמה היא לחיות אותו: "אסור להתייאש מאף אחד. אם אנחנו לא מתייאשים מאנשים שלא מכירים יהדות והוריהם לא יודעים, בוודאי אסור להרים ידיים ממי שהכירו וידעו ויצאו כמה שנים לרעות בשדות זרים. צריך לקבל את האדם לאורך כל התהליך כמו שהוא, ולדעת שדברים לא משפיעים תוך יומיים. לפעמים חיבוק נכון ומילה נכונה זה מה שעושה לאדם את הסוויץ' ומחזיר אותו ליהדות". ofralax@gmail.com
