"מלחמתנו כאשר תבוא, ולא משנה עד כמה קצרה תהא, לא תישכח! אנו נחיה בדפי ההיסטוריה היהודית! ילדים בארץ ישראל ילמדו על אודותינו, ואנו נהיה להם המופת לאומץ לב... מובן שאנו נילחם עם נשק בידינו, ורובנו ניפול בקרב. אך אנחנו נחיה - בחייהם ובליבם של הדורות הבאים... נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות".

מילים אלה נחצבו מליבו של פאבל פרנקל, מפקד אצ"י בגטו ורשה, ונאמרו שלושה חודשים לפני פרוץ המרד המפורסם, שעורר הדים בתוך מערך הפיקוד הגרמני וברחבי העולם כולו. פרנקל צדק. את מרד גטו ורשה זוכרים כולם עד היום. יום הזיכרון לשואה נקבע בסמוך לתאריך פרוץ המרד וההיסטוריה גומרת את ההלל על מעשיהם של המורדים. מה שפרנקל לא ידע אז הוא שהיחס המתעלם שקיבל מהארגון המקביל אי"ל, בשל שיוכו המפלגתי, יהיה לו לרועץ גם ברישומי ההיסטוריה, ויותיר אותו ואת לוחמיו אלמוניים.

משה ארנס, איש בית"ר ואצ"ל ושר הביטחון והחוץ במדינת ישראל בעבר, מנסה לתקן את המעוות הזה. מחקר שערך בארבע השנים האחרונות מחזיר את אצ"י למרכז הזירה ואף טוען שהעדיפות של הארגון הזה בנשק ובאימונים, עשתה אותו למקצועי יותר מארגונו של מרדכי אנילביץ', אי"ל. פירות המחקר כונסו בספר 'דגלים מעל הגטו', בהוצאת ידיעות אחרונות, והוא מתאר את התהליכים שאירעו בווארשה ובארגונים היהודיים בה מפרוץ המלחמה ועד לאחר סיום המרד.

מי הניף את הדגל

"את מסוגלת לקרוא אותיות קטנות?" שואל ארנס בן ה-84, ושולף מכיסו שטר של 20 שקלים. אני מהנהנת וקוראת שורות שנמצאות ליד דיוקנו של משה שרת ואשר מעולם לא שמתי לב קודם לקיומן. השורות נלקחו מתוך אחד מנאומיו, כנראה: "דגל תכלת לבן זה... אשר הונף ברמה בידי לוחמינו לחירות בשדה-קרב במלחמת-העולם האחרונה; אשר נפרש מעל חומות גטו וארשה במרי הנואש...".

"את זה כתב או נאם שרת בשנת 1949 כשהוא היה שר החוץ", אומר ארנס, "אבל האם הוא שאל את עצמו מי הניף את דגל התכלת-לבן מעל גטו ורשה? האם מישהו שאל? אנחנו יודעים שאלה לא יכלו להיות הכוחות של אנילביץ'. מדוע? משום שבארגון שלו היה חבר גם ארגון ה'בונד', שחבריו לא היו מרשים שיונף בשמם הדגל הציוני. גם הקומוניסטים שהיו חברים בארגונו היו מניפים את הדגל האדום ואפילו השומר הצעיר היה עושה כך באותה תקופה. מי שהניף את הדג הכחול לבן ואת דגל פולין היו אנשי אצ"י", הוא פוסק.

שני הדגלים שהונפו מעל גטו ורשה בימי המרד היו סמל עבור הלוחמים, עבור הפולנים שמסביב וגם עבור הגרמנים. המפקד הישיר של פעולת השמדת הגטו, גנרל יורגן שטרופ, קיבל פקודה ישירה מהימלר להוריד אותם כמה שיותר מהר, ומאוחר יותר סיפר ששם, בכיכר מוראנובסקי, איזור הלחימה של אצ"י, ניטש הקרב הקשה ביותר בגטו.

ובכל זאת, בכל משחק אסוציאציות, המושג 'מרד גטו ורשה' יזרוק את המשתתפים למרדכי אנילביץ'. שמו של פרנקל וחבריו שהיו לצידו ומסרו את חייהם למען הגאווה היהודית נשכח או הושכח, תלוי את מי שואלים.

ארנס הוא אמנם פרופסור, אבל שדות המחקר בהם פסע עד כה היו שייכים לעולם המדעים המדויקים. ובכל זאת, לפני ארבע שנים, הוא החליט לרדת לעומקה של סוגיית מרד גטו ורשה. "כמו כל יהודי, הנושא של שואה לא יוצא לי מהראש. אין יום שבצורה זו או אחרת אני לא חושב על איך ומה קרה והאם יכול היה להיות אחרת. אני כל הזמן תוהה איך קרה ש-6 מיליון הלכו כצאן לטבח, ואיך נוצר מצב שבכל זאת, במקומות מסוימים הייתה התנגדות". ארנס נולד בריגה שבליטא. משפחתו עקרה לארצות הברית שבוע אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 13. הוא אמנם לא חווה את אימי השואה אבל כל חבריו לספסל הלימודים ורבים מבני המשפחה המורחבת נרצחו. הזיכרון הכואב הזה הוא דייר של קבע בליבו. "הסיבה השנייה בשלה החלטתי לעסוק במרד, היא ספר שקראתי לפני הרבה שנים. החלק של האצ"ל הועלם או הושתק. אני חניך בית"ר ואחר כך חבר אצ"ל, וכיוון שהדבר נגע לליבי רציתי לדעת אם הדבר נכון או לא נכון".

מחקרו של ארנס הוביל לארבעה מאמרים שפורסמו בכתבי עת מקצועיים. הקוראים לחצו שיוציא ספר שיגיע לכלל הציבור.

במבוא ל'דגלים מעל הגטו', כמו גם ב'אחרית דבר', דן ארנס בנארטיב של המרד. התהילה הגיעה מאז ומעולם ל'אי"ל', אירגון שהיה ככל הנראה גדול יותר (אם כי לא מצויד יותר בתחמושת) והיה פוליטי ביסודו. הוא כלל את 'השומר הצעיר', 'הבונד' 'פועלי ציון שמאל' ואירגונים נוספים. אנשי אי"ל החשיבו את אנשי בית"ר כפשיסטים ועל אף נסיונות לגרום לאיחוד ולבניית הידברות, האירגון המשיך להתעלם מקיומו של אצ"י, וקיבל לשורותיו רק אנשים שהיו בעלי רקע מפלגתי שתאם את השותפים הבסיסיים. סמוך מאוד לפרוץ המרד נעשו נסיונות אחרונים להידברות. ברגע האחרון ממש הוחלט על חלוקה לגזרות ואסטרטגיה משותפת כללית ביותר.

ארנס משתדל להיצמד לצד התיאורי של האירועים ופחות לעטות את גלימת השופט. ובכל זאת, כאשר הוא מתאר את החרם שהטילו אנשי אי"ל על אצ"י למרות האדמה הבוערת, הוא מביא מולם את הדוגמה של המחתרת בגטו וילנה, שם אוחדו כל הכוחות כולם.

קשה שלא להודות, שרוב הסיכויים שגם אנחנו היום היינו נופלים באותו הפח של חוסר אחדות.

"אין חברה בלי מחלוקות, אבל המחלוקות הקיימות היום, נוגעות לניהול המדינה, איך ומה לעשות, והן רלוונטיות. המחלוקות שמנעו מהם להתאחד בגטו ורשה, היו בלי כל שייכות לנושאים שעמדו בפניהם, שנגעו לחיים ומוות. בבסיס המחלוקת היו הסוגיות מי רצח את ארלוזורוב, האם ז'בוטינסקי הוא פשיסט וכל הנושא של מלחמת המעמדות והפרולטריון. אז זה עצוב כפליים, ממש מתקשים להבין את זה".

אתה כותב כמה פעמים שאי"ל לא רצו לשתף את הרביזיוניסטים באירגון שלהם. ולהיפך?

"אני מציין את המסר ששלחה הנהגת בית"ר מוילנה לורשה, לנסות ולהתאחד עם הכוחות הציוניים האחרים. אבל לאורך כל ההיסטוריה המודרנית לתנועה של ז'בוטניסקי, לאצ"ל ואפילו ל'ליכוד' של בגין, הייתה גישה ממלכתית. לא הייתה להם אותה שנאה או חוסר נכונות לשתף פעולה ולהתאחד".

אבל הם היו אלה שתמיד פרשו.

"נכון הם חשבו שזה חיוני לעשות מעשה ולהילחם. אבל הם קיבלו לשורותיהם כל מי שרצה ולא רק אנשי בית"ר. גם באצ"י. המפקדים אמנם היו אנשי בית"ר, אבל הם קיבלו את כולם. בו בזמן שאי"ל הייתה מסגרת סגורה רק לאלה שהיו מאורגנים במסגרות מפלגתיות".

ממרד גטו ורשה לא שרדו לוחמים רבים. משדרת הפיקוד הבכיר של אצ"י לא שרד איש. מאי"ל דווקא כן: צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואחרים. הניצולים סיפרו את התנהלות המרד מזווית ראייתם, וההנהגה הפוליטית של הארגונים אליהם הם השתייכו, ביקשה להאדיר את פעולותיהם ולהתעלם מהעשייה של הארגון האחר. ובכל זאת, העובדות היו שם, טוען ארנס, וחיכו שמישהו יחקור. מלבד חיטוט בספריות וארכיונים וראיונות שערך עם מספר אישים, נסמך ארנס רבות על הדו"חות של הגנרל שטרופ, ומכיוון שידע את חלוקת הגזרות בין הארגונים, הגיע למסקנה שהארגון שנלחם טוב יותר (וגם היה בנוי ומאומן כארגון צבאי) היה אצ"י. גם רמת המידור הגבוהה של אצ"י הקשתה על אלה שניצלו לתאר את התמונה הכללית.    

יש היום מגמה של אנשים מהצד הימני של המפה הפוליטית לתקן את הדרך בה מסופרת ההיסטוריה הציונית של 150 השנים האחרונות. מצד אחד אולי הסיפור ההיסטורי עוות. מצד שני, האם אנחנו לא נופלים באותם המקומות בהם נפל השמאל?

"אומרים שהיסטוריה לא עושים, היסטוריה כותבים. ומי שכותב, בעצם קובע מה היה. ובעולם שבו יש מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות, זה כמעט בלתי נמנע שההשקפה הפוליטית של הכותב תשפיע על האופן שבו הוא מציג את הדברים. במקרה של מרד גטו ורשה אפשר לראות חד משמעית מי הם האנשים ומה הייתה ההשקפה האידיאולוגית שלהם. הידיעות על מרד גטו ורשה הגיעו לישראל בתקופת 'הסזון'. באותה עת ודאי שאנשים לא רצו להלל את הגבורה של אנשי בית"ר ואצ"ל במרד גטו ורשה. זו דוגמה אחת לכך שאנחנו יודעים איך זה קרה.

"יחד עם זאת אני חושב שכל היסטוריון שמכבד את עצמו מנסה להקפיד על כך שההיסטוריה תיכתב בצורה אובייקטיבית ומדויקת ככל האפשר. בספרי, אני לא מזלזל במרדכי אנילביץ' או במי שלחמו תחת פיקודו. בכלל לא. הייתי מאוד זהיר בניסיון לכתוב בצורה מדויקת מתוך העדויות שהיו לפניי".

איך אתה רואה בכלל את תיאור העשייה הציונית מזווית מאוד מסוימת?

"זאת מגמה שאין לה הצדקה. בספר של אודי לבל מתואר איך בן גוריון ניסה למחוק את הזיכרון של האצ"ל, כולל המשפחות השכולות שלא זכו לתמלוגים. זה היה מאמץ מכוון ומושכל לשכתב את ההיסטוריה באופן שגם הוא ידע שהיא איננה נכונה. אבל זה שירת את האידיאולוגיה שלו".

אז מה, הגיע הזמן לספר את הסיפור האמיתי?

"אני הייתי חבר אצ"ל, אז אני לא יכול להיות לגמרי אובייקטיבי. אבל ברור שבמשך הרבה מאוד שנים ניסו להמעיט בחלקו של האצ"ל או אפילו לתאר את הלוחמה שלו כדבר שלילי שלא תרם להקמת המדינה. אני חושב שהיום מקובל לחשוב, שיש לתקן את הנרטיב. היום כבר ידוע שהאצ"ל לא הקים את המדינה, אבל שהוא היה גורם מכריע בצאת הבריטים מן הארץ ובהקמת המדינה".

כצאן לטבח?

בספרו וגם בדבריו משתמש ארנס בביטוי שנתפש במשך השנים האחרונות כזלזול לא מוצדק בנרצחי השואה ולבסוף הושתק. הכוונה היא ל"כצאן לטבח", שמקורו בספר ישעיהו וצוטט על ידי אבא קובנר בגטו וילנה.

"אריק שרון אמר, שבתקופת השואה היו 3 מיליון גברים ואף לא רובה אחד. זה נכון מבחינה סימבולית, למרות שבפועל אנחנו יודעים שבגטו ורשה וגם במקומות אחרים היו רובים ולאצ"י הייתה אפילו מכונת ירייה. אבל בתנועה הכוללת, היו נשים, ילדים וגברים ללא כל נשק, מבלי שהיה מי שיגן עליהם מול הצבא שהיה באותה עת החזק בעולם. ברוב המקרים לא הייתה אפשרות להתנגד. פרט לכך, הגרמנים גרמו להם לחיות באשליה שלא הולכים לחסל את כולם, ויהיו כאלה שייוותרו. ולכן לאלה שנותרו הייתה תקווה שהם יינצלו והם סירבו למרוד, כמו שקרה בגטו וילנה למשל. בביטוי 'כצאן לטבח' אין האשמה אלא תיאור של מציאות. זה גם ציטוט של אבא קובנר, שהיה בתוך הגטו וראה איך רצחו את היהודים".

מייסדי אצ"י החליטו להתכונן למרד בגרמנים כבר בשנת 40', אבל הדעה הרווחת בגטו הענק, בן ה-380 אלף איש הייתה, כי לא יאונה לתושביו כל רע, בגלל מרכזיותו והיקפו. שוב ושוב סיכנו צעירים את חייהם והסתננו אל תוך גטו ורשה כדי לתאר את שאירע בפונאר ובמקומות אחרים, ולהזהיר מפני הבאות. האזהרות נפלו, על פי רוב, על אוזניים סרבניות. רק פעילות אכזרית של הגרמנים בשנת 42', ולאחריה הידיעות על רצח יהודי לובלין הביאה את רוב הכוחות הפוליטיים בגטו להקים גוש אנטי פשיסטי שמלבד המטרה להילחם בגרמנים, הייתה לו מטרה להיאבק בפשיזם בתוך הגטו, קרי הבית"רים ואנשי האצ"ל.

"היו שתי אפשרויות להילחם בגרמנים", מסביר ארנס, "אחת, היא להילחם כפרטיזנים, וזה לכאורה היה המוצא היותר קל. לא שזה היה כל כך פשוט. ה-AK המחתרת הפולנית, רצחה יהודים, ולפעמים גם כך היו נהרגים. ובכל אופן רק מי שהיה קרוב ליערות יכול היה לצאת ולהסתתר שם.

"אבל החלק היותר קשה, אם בכלל אפשר לערוך כאן השוואה, היה להילחם בגטו, כי כאן היה מדובר על מוות בטוח בלי יכולת לשרוד. הם ידעו שאין להם כל סיכוי לנצח".

המחתרת של גטו וילנה לא הצליחה להשיג את תמיכת הציבור, והדבר אף גרם להסגרתו של ראש המחתרת, יצחק ויטנברג, לגרמנים בשל איום כי אם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. הלבבות בגטו ורשה הוכשרו למרד לאחר ש-270 אלף איש גורשו ונרצחו בטרבלינקה. אז הבינו כולם שהגרמנים סללו ליהודים דרך חד סטרית בלבד.

אתה חיפשת התנגדות אקטיבית. אבל גם אם היו עוד התנגדויות כדוגמת גטו ורשה, התמונה לא היתה משתנה.

"המתנגדים בוורשה רצו שיהיה רשום בהיסטוריה שהם לחמו נגד הגרמנים. ואני חושב שזו מטרה מוצדקת".

בספרך היטבת לתאר איך ארגונים ואנשים פרטיים בנו בונקרים מצוידים היטב לשנה ושנה וחצי.  אולי אם לא היה מרד, הגרמנים לא היו מעלים הכל בלהבות ונכנסים בחמת זעם לחשוף את כל הבונקרים. אולי היו ניצלים כמה אנשים ומצליחים להתגלגל איכשהו עד סוף המלחמה...

"אנחנו לא יודעים מה היה קורה אילו. מה שאנחנו כן יודעים זה שהגרמנים קבעו לעצמם כיעד לחסל את כל הגטו ולהרוג את כולם. זו הייתה הוראה של הימלר שלכאורה באה מהיטלר".

ובכל זאת, כשאתה מחשב מה מול מה, דפי ההיסטוריה מול אפילו 50 איש שהיו שורדים מתוך האלפים שהסתתרו...

"זו בעיה שעומדת בפני כל מי שנלחם. האם להתמסר, האם להרים ידיים, אולי אפשר להינצל...

"הם חשבו שעצם הלחימה חשובה מכל דבר אחר. אנחנו גם יודעים איך המהלך הזה נתפש מבחינה היסטורית. זו הייתה ההתקוממות הראשונה בשלטון הגרמני במלחמת העולם השנייה. מצד שני, תראי איך מסתכלים על הצרפתים שהתמסרו לגרמנים ושיתפו פעולה איתם. גם הם טענו שזה כדי להציל מה שניתן. גם בקבינט של צ'רצ'יל לאחר שהוא עלה לשלטון, היו אלה שאמרו שאין ברירה וצריך לעשות עסקה עם היטלר.

"הסיבה שאנחנו כאן היום, זה מכיוון שהם החליטו להילחם. כשיש נחישות ואי הרמת ידיים, והבנה שזו מלחמה של הטוב נגד הרע, אז כל השיקולים האריתמטיים שאף אחד לא באמת יודע לעשות אותם, מאבדים כל ערך, לדעתי".

בתפישה המקובלת היום, בארץ שלנו מדובר על 'בואו נעשה מה שפרקטי, בלי הרבה אבדות'. להילחם על ערכים זה כבר לא מודרני.

"יש גישה של רביזיה של ההיסטוריה. אנשים מותחים ביקורת על מצדה ועל בר כוכבא ושואלים מי בכלל התנגד לאימפריה הרומאית, האם היה סיכוי לנצח אותה? אבל על פי הערכים שלנו, אם אתה מוכן גם להילחם וגם להתנגד וגם למות על ערכים מסוימים - זו הדרך".

ההנהגה שתקה

הסיפור של מרד גטו ורשה הוא סיפורן של תנועות הנוער. פאבל פרנקל ומרדכי אנילביץ' היו בני 23 בלבד, כשנטלו על עצמם את עול ההנהגה, תכננו וביצעו פעולות להשגת נשק, הברחות, ביצורים ודרכי מילוט, הם הפיחו רוח של אומץ ונחישות בחבריהם ולבסוף חוללו את המרד ההיסטורי.

עם פלישת הגרמנים לווארשה הגדולה, נסו ממנה כל המנהיגים הפוליטיים וכל הנהגת תנועות הנוער. איש ממנהיגי כל המפלגות, מאצ"ל, כולל מנחם בגין, ועד אנשי הבונד, לא נשאר עם צאן מרעיתו. "זה טבעי", אומר ארנס, אבל נתקל בתגובה מתקוממת. הוא מלמד סנגוריה: "הם לא ידעו אז מה שאנחנו יודעים היום, שהגרמנים יכבשו את כל המדינה תוך שלושה שבועות, ומה יהיה אורך המלחמה. הם חשבו שתהיה נסיגה והם ייכנסו מחדש, עם הכוחות הפולנים".

בתוך ורשה היהודית, שאחר כך התכנסה לתוך הגטו, נותר דרג ב' של מנהיגי המפלגות. אנשים חסרי כריזמה וגם היודנראט, שלא הייתה לאנשיו אחיזה בציבור. מי שכן חזר לתוככי הגטו, היו מנהיגי הנוער של השומר הצעיר. אנשי בית"ר שמרו על קשר עם אנשיהם, אחד מהם, פרץ לאסקר, לא עזב, אך היתר, שנטשו, לא שבו.

ארנס גם עוסק בשאלת אי התערבותה של ההנהגה הציונית בנעשה בפולין ובכלל. "המחתרת הפולנית קיבלה הוראות מהממשלה הגולה, הקומוניסטים קיבלו הוראות ממוסקבה. אבל ההנהגה הציונית שתקה. לישראל הגיעו ידיעות על מה שקורה באירופה. בהתחלה לא האמינו, אבל אחר כך הבינו שרוצחים יהודים בצורה המונית ובכל זאת התעלמו.

"בספר אני מסביר שבהתחלה היה חשש שהגרמנים יכבשו את מצרים ויגיעו לארץ ישראל, אבל כשהסכנה הזאת חלפה, התחילו לומר שכבר אין מה לעשות, והיה ויכוח האם מותר לקחת משאבים שהיו אמורים להגיע למפעל הציוני ולהפנות אותם לאירופה. רק בסוף המלחמה נעשה ניסיון שלא הצליח, לסייע ליהדות הונגריה. זו הייתה טרגדיה נוראה. חצי מיליון איש שנרצחו בסוף המלחמה".

אבל לא רק תושבי המדינה שבדרך התעלמו מהנעשה באירופה. גם האחים היושבים בארצות הברית השבעה והנינוחה, התעלמו מהרצח ההמוני של אחיהם מספר קילומטרים מזרחה. ארנס מזכיר את פועלו של הלל קוק (המוכר גם כפיטר ברגסון) איש אצ"ל וקבוצתו, שעברו ממקום למקום בארצות הברית בניסיון לפעול למען הצלת יהודי אירופה. יהדות ארצות הברית לא רק התעלמה ממנו, אלא ממש פגעה בפעילותו. הרב סטיפן וייז, שהיה נשיא הקונגרס הציוני העולמי ומנהיג המוביל של הציונים בארצות הברית, הסתיר במשך שלושה חודשים מידע מן הציבור המוכיח שהגרמנים החליטו להשמיד את כל היהודים. בתקופת זו לבדה, נרצחו עוד מיליון יהודים.  

"יש היום התנגדות גם לתת לפעילות של קוק וחבריו מקום", אומר ארנס, "מוזיאון 'יד ושם' לא היה מוכן להציג את מעשיו ונטענו כל מיני טענות. הוגשה להם עצומה של די הרבה אנשים אבל הם סירבו. מוזיאון השואה בוושינגטון דווקא כן החליט להציג את מפעלו".

הדברים האלה קשים לעיכול. בהתחלה חושבים שרק הגרמנים רצחו את היהודים, אחר כך אתה מבין שמקומיים שיתפו פעולה באופן נלהב. אחר כך יש את סגירת השערים לפליטים בארץ ובחו"ל והתעלמות של מדינות ידידותיות, ולבסוף - ההבנה שגם היהודים לא עשו דבר.

"זה נכון, אבל באיפ"ק למדו את הלקח. היום הם פועלים למען ישראל בכל העוצמה. במידה לא מעטה זה בגלל התחושה שבמלחמת העולם השנייה הם לא עשו כלום. וגם נלחמו נגד מי שניסה לעשות".

אתה כתבת את המחקרים מתוך מגמה לשנות גישה. איפה נמצאת היום המודעות לפעילות האצ"י?

"במגזרים מסוימים יש הסתייגות מהמחקרים שלי וזה דבר כמעט בלתי נמנע. מי שכתב את ההיסטוריה ויצר את הנרטיב, קצת מתקשה לומר 'כנראה שהייתה כאן טעות'".

יש היום הכרה של יד ושם?

"הוזמנתי ליד ושם לפני כשבועיים והם הזמינו גם את ישראל גוטמן שהיה בגטו, והוא זה שכתב את ההיסטוריה של יהדות פולין בתוך המלחמה. אני מניח שהוא לא לגמרי מסכים עם מה שאני אומר ואני מבין אותו, זה מפעל חייו".

השבוע נפגש ארנס עם שר החינוך החדש, גדעון סער, והעניק לו את הספר. עוד בטרם הפגישה אמר ארנס כי הוא מתעתד להקריא לסער את הקטע בו אומר פרנקל לאנשיו כי ילדים יהודיים בארץ ילמדו אודותיהם. "אני מקווה שיתקנו את ספרי ההיסטוריה בהם לומדים הילדים", הוא אומר.

ofralax@gmail.com