בעוד שבועיים ימלאו 80 שנה למאורעות תרפ"ט, שפרצו לאחר תכנון והסתה של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. המרצחים הערבים השתוללו בכל הארץ: מירושלים, דרך חברון וצפת, מוצא והר טוב, דרך חוות חולדה ועד עזה.

 בפרעות הדמים הללו השתתף המון פלאחים משולהב, אבל גם ערבים עירוניים. כאלה שעדיין לא סיימו לבלוע את סדרת התרופות שקיבלו מהרוקח היהודי בטרם הנחיתו עליו מכת גרזן, או כאלה שהיו בעיצומו של תהליך קבלת הלוואה מהשכן היהודי הבנקאי, וכעת פרצו אל ביתו וסכיני שחיטה בידיהם.

פרעות תרפ"ט הותירו את היישוב היהודי בארץ ישראל מדמם ומיוסר. 113 יהודים נרצחו, כ-340 נפצעו, היישוב הר טוב נשרף, כפר אוריה ננטש, וכך גם חוות חולדה, מוצא ומגדל עדר הסמוך לחברון. היישוב היהודי הגדול בחברון נכחד, וכך גם היישוב הקטן בעזה. רצונם של המרצחים קם ונהיה, ובכוח הזרוע הם הצליחו לא רק לרצוח ולבזוז, אלא גם לדחוק את רגלי היהודים. 'פרס לטרור', הוא כנראה מושג שהומצא בשפה האנגלית.

עם זאת, היהודים לא התייאשו, ואת מרבית היישובים הם שיקמו מחדש. כך היה בהר טוב, בבאר טוביה, במוצא וגם בחוות חולדה. לעומתם, הדרך חזרה לשיקום היישוב היהודי בחברון, בעזה ובבתי ניסן ב"ק - השכונה הירושלמית הסמוכה לשער שכם, חברון ועזה היתה חסומה. האם שלטונות המנדט הבריטי היו אלה שעצרו בידי היהודים? מסתבר שלא רק הם.

התגוננות במאה שערים

אדמות 'בתי ניסן ב"ק', או בשמן הרשמי 'קריה נאמנה', נרכשו שנים ספורות לאחר היציאה הראשונה מחומות ירושלים. ר' ניסן ב"ק, החסיד אוהב ארץ ישראל, ביקש להביא רווחה ליהודי ירושלים, ובפרט לעדת החסידים אליה השתייך, ולהביאם להתגורר מחוץ לחומות, ועם זאת בסמוך אליהן. החסידים רכשו מעט בתים, ויתרת האדמות נרכשה על ידי עדות שונות שהקימו שכונות- בת ושמרו על אופי העדה ומנהגיה. כך נולדו גם השכונות 'אשל אברהם' של עדת הג'ורג'ים, 'בית שמואל' ליוצאי קווקז ו'עיר צדק' ליהודים יוצאי סוריה ועיראק. בשנת תרפ"ט היתה השכונה גדולה ומבוססת, בת למעלה מ-50 שנה, ומאוכלסת בעשרות רבות של משפחות.

יום שישי, י"ז באב תרפ"ט, צהריים של קיץ. כמעט אפשר לשמוע את הגברים מפזמים לעצמם את זמירות השבת, איש איש לפי עדתו, להריח את תבליני התבשילים העולים מחצרות הבתים, לראות את הילדים מתרוצצים בחוץ, מתחמקים מדליי המקלחת, ואת השמש מכין את בית הכנסת לקראת בואה של שבת המלכה.

מנגד, שאונם של המרצחים הלך והתחזק. הצעדה המוסתת ירדה ממסגדי הר הבית והתפצלה לשניים. חלקה הלך הישר אל בתי ניסן ב"ק, והראש השני הלך לשכונת מאה שערים. בזו האחרונה נתקלו הפורעים בהתנגדות חזקה מצד המשטרה ויהודי המקום. התוצאות: שניים או שלושה ערבים הרוגים ומספר פצועים. ההמון נסוג, אך לא שינה את כוונותיו. רגשות הנקם התווספו כעת לתאוות הרצח, וגם פורעים אלו החלו לנוע לעבר 'קריה נאמנה'.

ההמון נכנס קודם כל לשכונת הג'ורג'ים, שהיתה מובלעת בתוך בתי הערבים. הם רצחו, שדדו ובזזו, נכנסו לבית הכנסת וקרעו את ספרי התורה, וכשאחד השכנים ראה את ביזוי הספרים וביקש להצילם, גם הוא נרצח. השוטרים האנגלים והערבים עמדו מנגד.

בליל שבת היה שקט יחסי, אך למחרת התחדשו הפרעות ואבנים יודו אל תוך השכונה. את המתקפה הזאת בלמו היהודים בכוחם הדל. במוצאי שבת עדיין לא באה המנוחה המיוחלת. הפורעים שרפו בית כנסת נוסף על ספרי התורה שבו ושני בתים. במהלך כל השבוע עוד היו יריות אי פה אי שם.

התינוק ששרד בחדר הקירור

לאחר שקול פרעות ההמון נדם ומימדי הזוועה נגלו לעין כל, נלקחו נרצחי תרפ"ט שבבתי השכונה לבית החולים 'הדסה' בירושלים. היה זה יום שישי, ולא היתה שהות לארגן הלוויה מיידית.

בין הנרצחים היתה גם חנה צויניה-שבילי, אם לשלושה ותינוקה בן השנה וחצי בזרועותיה. כך דקרו אותם המרצחים, וכך נאספו השניים, חבוקים, אל חדר הקירור הדומם.

במוצאי שבת, כשהגיעו המטהרים לעשות את מלאכתם גומלת החסד, שמעו לפתע יבבות חלושות של תינוק. שמואל התינוק חי! הוא שרד את מכת הגרזן בעינו, את הקור של החדר ואת הרעב, והנה קם לחיים.

מידי שנה עולה שמואל, שעברת את שם משפחתו לצפניה, וכיום הוא סב לנכדים ולנינים, אל קבר האחים שבהר הזיתים, ואומר קדיש ותהילים לעילוי נשמת אימו. למרות השנים הרבות שחלפו, הלב עדיין דומע כשהוא מדבר עליה, ובעיקר על חסרונה. 'אמא' בשבילו היה בעיקר חור שחור של אין.

"אבי היה נהג מונית. כשהרצח של אמא התרחש, הוא היה בדרכו מירושלים לשכם. כשהיה בבית חנינא דקרו אותו בעורף. חבר ערבי שהיה איתו שם לו קפה על מקום הפציעה, וכך ניצלו חייו. אחי ואחותי היו בבית בזמן הרצח, הם התחבאו מתחת למיטה וכך ניצלו".

שמואל צפניה מספר על ילדות לא פשוטה. בהתחלה גדלו הילדים אצל הדודות והסבתא. כשהאב ראה שהנטל על בני המשפחה כבד מידי הוא נישא בשנית - "אבל זו לא היתה אמא", אומר צפניה.

אנשי בתי 'ניסן ב"ק' עברו לגור בשכונת 'יגיע כפיים' שליד 'זכרון משה', ושמואל הצעיר סבל מכינויים שונים בשל מצבו המשפחתי. עם זאת, מעולם לא סופר לו עד הסוף מה היה שם, ואביו לא לקח אותו לקבר אימו "כדי לא לצער אותנו".

בהיותו נער החליט צפניה שהוא רוצה לנקום. הוא שירת בהגנה ולאחר מכן בלח"י. "במלחמת השחרור הייתי מקלען בכנסיית נוטרדם. צלפתי על לגיונרים שהיו בשער שכם, ליד הבתים שלנו, בתי ניסן ב"ק. ברוך ה', אני את שלי עשיתי".

אחרי מלחמת ששת הימים, והוא כבר בן 66, הגיע שמואל צפניה לראשונה להר הזיתים, חיפש ומצא את קבר האחים שבו טמונה אימו, ויכול היה לראשונה בחייו להתייחד עימה.

השלטונות הרחיקו את הקרבן

מה שיכול להישמע היום כמו חלום רחוק, היה בשנת תרפ"ט מציאות חיים. בשנים ההן, טרם תכנית החלוקה, היה ריכוז יהודי בעיר עזה. ליישוב היהודי בעיר הנמל הדרומית היתה היסטוריה ארוכה ומפוארת שבמהלכה עברו על היישוב תקופות גאות ושפל, אך מאורעות תרפ"ט הביאו אותה לקיצה. לפי העיתונאי חגי הוברמן, שחקר את עברה של הקהילה היהודית בעזה, העדויות הראשונות על יישוב מגיעות מתקופת החשמונאים, ובהמשך קיימות עדויות על מגורי יהודים שם מתקופת המשנה והתלמוד. מן המאה ה-14 ועד לשליש הראשון של המאה ה-19 מתגוררים שם יהודים, עד לגירושם מהמקום בידי השליט של אותה העת. שלושים ומשהו שנים אחר כך יצא לעזה 'גרעין תורני' קטן, שהיה אמור לחזק את האחיזה היהודית בערים המעורבות. ה'גרעינים', שיצאו גם ללוד ולעכו, היו פרי יוזמתו של לא אחר מאשר זאב ויסוצקי - ותחשבו על זה בפעם הבאה שאתם לוגמים תה. הגרעין שפנה דרומה היה מורכב ממשפחות חזקות, ובראשו הושמו אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים. תוך מספר חודשים מיום שהוקם מנה היישוב היהודי בעזה 30 משפחות, ובשנת 1910 הוקם שם בית ספר עברי קטן. במקום התנהלו חיי מסחר ענפים ואף הוקם סניף בנק אנגלו-פלשתינה. מלחמת העולם הראשונה קטעה את זרימת החיים השוטפת באיבה. התורכים אסרו וגירשו את היהודים מן המקום.

בתום מלחמת העולם הראשונה החלו יהודי עזה לחזור למקום טיפין טיפין. 'מחדש היישוב' הראשון, שעשה זאת מסיבות של הבאת טרף לביתו, היה אליעזר מרגולין, שרכש את טחנת הקמח המושבתת של העיר. אחריו חזר למקום חכם ניסים אלקיים. הפעם היה לקהילה קשה להתפתח, וזאת בגלל מצוקת דירות להשכרה ואי תמיכת המוסדות הלאומיים בהרחבת היישוב במקום. לא עוד אידיאולוגיית ויסוצקי. המנהיגים העדיפו לשתות קפה ולהתנגד להקמת קהילות ביישובים ערביים. כך גם לא חודשה בעיר פעילות הבנק.

את חודש אב תרפ"ט קידמה בעזה קהילה יהודית בת 50 נפש. יום שישי י"ז באב עבר עליהם במתח, ובשבת הגיע אל חכם אלקיים אחד מידידיו הערבים וסיפר לו שהמצב בעיר מחמיר, ולכן כדאי לכל אנשי הקהילה להתכנס בבית אחד. אנשי הקהילה הסתגרו תחילה איש איש בביתו, אך לאחר שבנו של חכם אלקיים דרבן אותם, הגיעו לתחנת המשטרה בעיר. משם הועברו הנמלטים לבית המלון היהודי. השבת עברה בשלום, ומוצאי שבת עבר תחת שמירה של חמישה שוטרים אנגלים. בבוקר יום ראשון התאסף המון נזעם כשהוא קורא בגרון ניחר "אללה אכבר" ו"אטבח אל יהוד". ארבעה שוטרים נסו מן המקום, ורק אחד נשאר נאמן לתפקידו וניסה להגן על בני חסותו, אך ללא הצלחה.

כך הצליחו הפורעים לחדור אל המלון פנימה. ברשותו של אחד היהודים היה אקדח שנשא ברישיון. ירייה אחת הרתיעה את הפורעים, אך אשתו של היורה מנעה ממנו להמשיך ולירות, כדי שלא להסתבך עם השלטון. כעת חדרו הערבים לאחד מחדרי המלון ופגשו לדאבונם את הרוקח המקומי, שהתיז על פני הפורעים חומצה גופרתית. בינתיים הגיע למקום אחד מנכבדי הקהילה הערבית, אשר היה מיודד עם חכם אלקיים. חג' סעיד אל-שעווה ניסה להרגיע את ההמון, אך ללא הצלחה.

כעת היה ברור לכל שיש להעביר את היהודים למקום מוגן יותר. הם דרשו מן המשטרה לחזור ולשכון במבנה המשטרה בעיר. אך הבריטים העדיפו למנוע הרג על ידי הרחקת הקורבן ולא על ידי התמודדות עם התוקף. הם העלו את היהודים על משאיות כדי להובילם לתחנת הרכבת באלכסנדריה, במטרה להסיעם  ללוד. הערבים התנפלו על המשאיות הללו, כדי להספיק ולחבל בהם לפני שיעזבו היהודים את העיר. שוב התגייס אל-שעווה לטובת היהודים ובעזרת בניו עלה על המשאיות וסילק כל ערבי שניסה לפגע.

מאורעות תרפ"ט בעזה הסתיימו בנזק כבד לרכוש (נשרפו מכולת גדולה ובית המלון) אך ללא פגיעה בנפש. היהודים לא הותירו במקום רכוש נדל"ני מכיוון שהם היו שוכרי דירות ולא בעליהן. אך היישוב היהודי במקום נגדע.

הילד מחברון מבקש הכרה

בעברו של יוסף לזרובסקי משתרעים גיליונות ארוכים של תרומה למדינה, כנער מסתערב בסוריה ובלבנון, כמסייע להעפלה דרך היבשה והים, כאיש מודיעין, מוסד ושב"כ, ומה לא. שום דבר ברשימת מעלליו המרתקים, המפורטים באתר הפלי"ם, אינו מסגיר את שעבר איש הברזל הזה, בשנת תרפ"ט, והוא ילד בן 7.

אביו של יוסף, בצלאל לזרובסקי, היה איש הפועל המזרחי, שלאחר עלייתו ארצה התיישב בהרצליה, בנה שם בית כנסת ונטע פרדס. לא הרבה אחר כך הוא ויתר על שאיפתו לעסוק בחקלאות, כדי לגור עם הוריו ושני אחיו בחברון. בבעלות המשפחה היה פנסיון לבחורי ישיבת חברון-סלובודקה שממנו התפרנסו.

כבר ביום שישי, י"ז באב, חש יוסף הצעיר שמשהו אינו כשורה. ילדי הערבים, עימם ירד לשחק, לעגו ליהודים, שלא כדרכם. בליל שבת, הוא מספר, היה אפשר להרגיש על ההורים את המתיחות. לזרובסקי הילד לא ידע כי בעיר כבר החלו מהומות, וכי ראשי הקהילה היהודית ביקשו עזרה מן המשטרה הבריטית אך נענו בשלילה. סיפור חברון שלו מסופר מנקודת מבטו:

"בליל שבת אחרי חצות, או אולי לפנות בוקר, אבא אמר לנו להתלבש בבגדי השבת ושאמא תיקח את התבשילים, כי הולכים לבית של סלונים". אליעזר דן סלונים היה מנכבדי היהודים. הוא היה החבר היהודי היחיד בעיריית חברון, ועמד בראש סניף בנק אנגלו-פלשתינה בעיר. בביתו הסתתרו 70 נפש. "התמקמנו בתוך חדר גדול עם משקוף רחב, ודלת גדולה עם כנפיים. סבי מצד אימי, הרב אהרון גוטלבסקי, הגיע לעשות איתנו שבת, כך שהיינו בחדר סבי, הוריי, אחיותיי, ודוד בן ה-17 תלמיד ישיבת סלובודקה, יחד עם אנשים נוספים. מייד כשהגענו למקום המבוגרים החלו לדחוף את הארונית הכבדה אל הדלת, כדי שזו תיחסם". אחותו הגדולה של לזרובסקי נכנסה מתחת למיטה, והוא לא לגמרי הבין על מה ולמה. "סבא שלי לקח אותי בידו ושאל אותי אם אני יודע לומר שמע ישראל. אמרתי בוודאי, והוא בחן אותי. אימי ישבה על כסא קטן, כשאחותי בת ה-4 על ברכיה. אותי החזיקו הסב ובחור נוסף". ואז החלה המהומה הגדולה. "הם ניסו לפרוץ את הדלת עם גרזנים כבדים, וזה ארך זמן רב כי זו היתה דלת כבדה. אחרי פרק זמן הם פרצו את הדלת הראשית. שמעתי ירייה או שתיים, ואני יודע שלסלונים היה אקדח ברישיון". מאוחר יותר שמע לזרובסקי שתי גרסאות למה שאירע. האחת טענה שסלונים הניח את נשקו כדי להוכיח שהוא בא בדרכי שלום. האחרת טענה שהוא ניסה להניס את הפורעים.

יוסף לזרובסקי עמד שם והתבונן איך הפורעים שוברים את משקוף הדלת. לאחר שהתמוטט המשקוף נגלה לעיני הילד שלו ערבי ענק, בידו גרזן ובין שפתיו סכין גדולה. דודו ואביו נרצחו לנגד עיניו. הוא מתאר את שראה במדויק, פורש הצידה ובוכה. "ואז סבי קרא לי ואמר לי לומר אחריו שמע ישראל". כשהסב רק החל לקרוא קריאת שמע נרצח גם הוא ובחור ישיבה נוסף, ושניהם נפלו על יוסף הקטן. יוסף איבד את הכרתו. דם סבו ודמו של הבחור זרמו עליו וכך הפורעים, שערכו 'וידוא ההריגה' אכזרי, חשבו שגם הוא כבר אינו בין החיים. אחותו הצעירה של לזרובסקי נרצחה במכות גרזן, ואילו אימו נפגעה קשה, "17 חתכים היו בראשה", עד שנחשבה כמתה. היא פונתה לבי"ח הדסה שברחוב הנביאים. "אחותה, שהיתה אחות בבית החולים שם, גילתה לפתע את אימי בשורת המתים. היא התקרבה אליה וראתה שהיא חיה. האחות צרחה 'יש לה דופק' , אך גורשה בידי השוטרים הערביים. אחות אימי לא ויתרה, היא הלכה לשוק מחנה יהודה, הביאה משם סבלים והבריחה את אימי ל'הר הצופים'".

בתקופה שלאחר הטבח שהו יוסף לזרובסקי ואחותו הגדולה יותר בבית יתומים. אחר כך היו אצל קרובי משפחה. האם נזקקה לאשפוז של שנה וחצי ולעוד שנים של התאוששות. "בשנה הראשונה לקח אותי סבי הנותר לומר קדיש בכל יום, ועד שנת תרצ"ו היינו עולים שנה שנה אל בית העלמין בחברון". אבל לזרובסקי חושב שהיחס של היישוב לפרעות תרפ"ט היה צריך להיות אחר. "זה חורה לי, אנחנו בנים חורגים לאלוקים. היתה צריכה להיות תגובה אחרת. איך נתנו לנציב העליון לא להטיל אשמה על הערבים?! היתה ביישוב הדחקה והכחשה. בבית ספר 'תחכמוני' בו למדתי לא דיברו על זה. אמרו 'ה' יקום דמם' ועברו הלאה. אני חושב שזה בגלל שרוב היישוב בעיר היה ספרדי. אנחנו האשכנזים מקרוב באנו".

לזרובסקי פועל היום כדי שהמדינה תכיר בו כיתום פיגוע טרור, בשביל ההכרה הרשמית והרצון להנציח. הוא מסמיך את דרישתו על חוברת של הביטוח הלאומי שבה נכתבו שמות כל ההרוגים בארץ ישראל ולמענה משנת 1860 ועד 1947, ושם נכתב כי מדינת ישראל משווה ביניהם לבין ההרוגים מתקופת קום המדינה ואילך, לענייני פעולות הנצחה וזכויות חומריות. "נגרם לנו עוול ואני מחפש תיקון מוסרי. לא דיברתי על תגמולים". החוק היום אינו מאפשר את מה שלזרובסקי מבקש, והוא מקיים קשר עם ח"כ דודו רותם, כדי שיסייע לו בכך.

הם היו דתיים וספרדים

נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, מסכים עם דבריו של לזרובסקי: "אני חושב שחללי תרפ"ט לא נכנסו לנרטיב הציוני מכל מיני סיבות. קודם כל, זה היה הרבה לפני קום המדינה. שנית, אנשי חברון השתייכו ליישוב הישן, והממסד הציוני לא קיבל אותם לתוכו בצורה מלאה. זו היתה אוכלוסיה דתית מאוד וספרדית, הצירוף הכי זר ומוזר למוסדות הציוניים. היחס הזה נמשך עד היום בהתנכרות לאוכלוסיה ולרכושה". ארנון מוכיח, מתוך חילופי מכתבים, כי הממסד הציוני לא רק שלא סייע להקמת היישוב היהודי בחברון לתחייה, אלא ממש התנגד לכך.

לראשי היישוב מוכה הטרגדיה לקח עשרה ימים עד ששלחו מכתב לממשלה הבריטית ובו תבעו להעניש את הפורעים, לשלם להם פיצויים ולסייע להם לשוב לחברון. ממשלת המנדט לא רק שלא סייעה לחזרתם, אלא גם הפסיקה לספק מזון לפליטים שלושה חודשים אחר הפרעות, והודיעה להם כי אין באזור חברון אדמות ליישבם. אנשי חברון פנו לסוכנות היהודית, אך קיבלו תשובה מחוצפת ולפיה "אי אפשר שהרבנים סלונים ופרנקו יגישו דרישות מוגזמות בה בשעה שלנו ברור היטב שבין כל תושבי חברון הקודמים אין אף אחד שאפשר להביאו בחשבון בקשר את הקמת היישוב מחדש". גם התגייסותם של הרב קוק, מנחם אוסישקין, יצחק בן צבי ואישים נוספים לא הועילה. אנשי הממסד הציוני טענו כי הם רוצים ביישוב חברון, אך לא עשו דבר כדי לקדם זאת. ישיבת 'חברון-סלובודקה' התיישבה בירושלים לאחר שקיבלה סיוע כספי רב, והממסד הציוני פשוט לא האמין שאנשי חברון יכולים לקיים את עצמם בעיר בלי מוסד אחר שיעבה את היישוב. לדעת ארנון, חוסר האמון נבע מכך שאנשי חברון לא היו 'מודרניים' ולא אחזו בדעות של אנשי הממסד הציוני. כספים רבים נאספו ברחבי העולם כדי לשקם את נפגעי תרפ"ט. הסיפור ה'מוכר' ביותר היה סיפור חברון. ארנון מספר כי בכספים האלה בנו מחדש את מוצא, הר טוב ובאר טוביה, נבנו גדרות מגן ביישובים רבים, שוקם הרובע היהודי בצפת ועוד. לירה אחת לא הגיעה לחברון או למחדשי היישוב בה. בסופו של דבר חזרו לעיר 200 משפחות, שנאחזו בה למרות מצבם הכלכלי הקשה, והמשיכו לגור שם למרות בעיות בריאות וחוסר גיבוי ועזרה מצד המוסדות הלאומיים.

על אף שסיפור עזה שונה מסיפור חברון, יחס השלטונות הבריטיים לשובם של היהודים לאזור לא היה שונה, וכך גם יחס המוסדות הלאומיים. לדברי הוברמן, המוסדות הלאומיים חדלו מלתמוך ביישוב בערים ערביות, ובכלל, נראה שהם החליטו להתכנס יותר במרכז הארץ. מנחם גילוץ, יהודי שהתעניין ברכישת אדמות באזור עזה עוד לפני תרפ"ט אבל גם אחריה, לא קיבל גיבוי מן היישוב. הוא פנה לממשלת פלשתינה אך נדחה, וכשפנה לסוכנות לא קיבל תשובה גם שם. לדברי הוברמן, סיפורה של קהילת עזה בתרפ"ט התאדה. גם כשוועדת שואו חקרה את האירועים, היא לא הזמינה ולו אחד מיהודי עזה להעיד בפניה.  

הקו המשותף הזה מגיע גם לשכונת 'קריה נאמנה'. הבתים הרבים שננטשו בתרפ"ט מעולם לא יושבו מחדש בידי היהודים. הממשלה הבריטית לא היתה מעוניינת בכך, אבל גם לא הממסד הציוני. בספר שהוציאה מדרשת 'ראשית ירושלים' מצוטט החוקר יאיר פז, שקובע כי יחסם של המנהיגים הציוניים לדורותיהם היה מתנכר ביחס לשכונות שממזרח לעיר העתיקה. כל המנהיגים שהכינו תוכניות הגנה ואיחוד לשכונות החדשות של ירושלים התייחסו רק לאלה שממערב, וכך ננטשו שכונות שמעון הצדיק, כפר השילוח וקריה נאמנה. פז לא חושב שהיתה זו יד המקרה או שיקול גיאוגרפי- בטחוני גרידא. הוא טוען כי "תושבי מערב העיר שידרו תחושה של 'זרות' ביחס למזרח העיר, והממסד הציוני לא יצא מגדרו לשנות תחושה זו". הניתוק, מסביר פז, היה לא רק גיאוגרפי אלא הגיע על רקע עדתי וציוני.

בחסות החוק נגד הנאצים

בעזה, כאמור לא הושאר רכוש יהודי כמעט, אך בחברון וב'קריה נאמנה' כן. חלק מן הרכוש היהודי בחברון הוא פרטי, היתר שייך למוסדות או הקדשים. אנשי היישוב היהודי בחברון של היום יודעים להצביע על רכוש יהודי רב שנמצא בידי הערבים, ואשר מוחל עליו חוק בריטי, שאומץ בידי הירדנים. "החוק הבריטי הומצא כדי להחרים את נכסי הנאצים", אומר ארנון. "הירדנים אימצו אותו, קראו לקורבנות הטבח 'אויב ציוני' למרות שהיהודים שם לא היו 'ציונים' - כך לפחות בעיני הציונים - והחרימו אותם. הגרוע ביותר הוא שמדינת ישראל, ששיחררה את המקומות האלה, ממשיכה את אותו היחס". ארנון מחדד כי המופתי אל חוסייני היה נאצי, ולמעשה טבח שנעשה בעידודו גרם להחרמת רכוש יהודים שנפגעו ממנו. הכי רחוק שאפשר מכוונת המחוקק הבריטי. תושבי חברון היהודים בוחנים מפעם לפעם אפשרות להשיב לידי יורשים חוקיים את בתיהם. ביתר שאת דורשים אנשי היישוב להשיב לנאמני ההקדש הגדול 'כוללות הספרדים' את האחזקה ברכושם. כל בקשות היהודים נענים בסירוב, אומר ארנון. התרחיש, הוא מספר, חוזר על עצמו לא רק בבתים מיושבים ומושכרים על ידי ערבים, אלא גם באדמות ריקות מיושבים, כמו למשל 'אדמות שלמה' שליד תל רומידה, המקום בו רחש היישוב היהודי החברוני של פעם. "ביקשנו לעשות במקום גינה לימודית עבור ילדי בית הספר, משהו שיראה חיים במקום, אך נתקלנו בסירוב. מידי פעם עולים למקום יהודים, אך הם מוצאים משם". המינהל האזרחי לא השיב לטענתו של ארנון, למרות פניית 'בשבע'.

גואלים את השכונה

בחלוף השנים הפכו בתי ניס"ן ב"ק לשכונה ערבית לכל דבר. הגבול של ירושלים החצויה מתש"ח ועד תשכ"ז עבר בדיוק שם, וחילק את האזור למוסררה הערבית ומוסררה היהודית. בבתי ניסן ב"ק יושבו משפחות ערביות, תוך הסתמכות על אותו חוק בריטי-ירדני של 'נכסי האויב הציוני'.

את שכונת 'בתי ניסן ב"ק' גואלת אט אט עמותת 'חומת שלם', וכיום מתגוררות במקום 6 משפחות יהודיות. לעומת המתרחש בחברון, העמותה דווקא זוכה לסיוע ועידוד מצד האפוטרופוס הכללי, שמכיר בנכסים אלה בתור נכסי יהודים. העמותה מנסה לאתר את בעלי הבתים, לרכוש מהם את הנכס וליישב אותו. לעיתים גם אנשים שלא היו חלק מסיפורה ההיסטורי של השכונה מבקשים ליטול חלק בגאולת הבתים, ורוכשים בית בשכונה.  

להיכנס אל האתוס הציוני

אנשי חברון משתדלים לזכור ולהזכיר את הטבח הנורא. באתר היישוב היהודי באינטרנט וביישוב עצמו, בבית הדסה, קיים מוזיאון המנציח את מה שהיה. למרות האמור, האזכרה המתקיימת כל שנה היא דלת משתתפים, בשל מיקומה בלוח השנה: 'בין הזמנים', קיץ, חופשות משפחתיות. החיים חזקים מן המוות.

השבוע, נפגשו אנשי היישוב עם השר יולי אדלשטיין, ראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, כדי שהלה יקדם טקס אזכרה גדול, כחודש אחרי התאריך, בי"ח באב. ארנון מקווה שאזכרה גדולה ומכובדת תסייע להכניס את פרעות הדמים ההן לתוך האתוס הציוני, גם אם באיחור רב.

מי שמקיים אזכרה מידי שנה, ולאחריה סיור בבתי שכונת ניסן ב"ק, היא מדרשת 'ראשית ירושלים'. השנה יתקיים הטקס ביום חמישי ט"ז באב בשעה 16. תחילה יעלו לקבר האחים שבהר הזיתים, לאחר מכן יתקיים סיור בשכונה ושיחה מפי שמואל צפניה ועזרא יכין.