בחדר לא גדול בקומה הרביעית של בניין אפרורי באוניברסיטת בר-אילן יושב פרופ' אלישע האס. לידו מונח תיק הגב שלו שמעוטר בסרט כתום. רוב הסיכויים שלא שמעתם על כך, אבל האס, ביו-פיזיקאי בעל שם, התמנה לאחרונה ליו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, או בקיצור, 'חוג הפרופסורים'.

התפקיד החדש הזכיר להאס, קיבוצניק במקור, קריקטורה ישנה מימיו במשק: אדם מציץ מחלון מסורג עם הכיתוב "נידון לשנתיים מזכיר קיבוץ". "זו היתה האסוציאציה שלי כאשר נכנעתי ללחצו של פרופ' אלי פולק (היו"ר הקודם, ע"ג) וקיבלתי על עצמי את העבודה". אבל אחרי שקיבל את העול, כך נראה מהשיחה איתו, האס מתכונן להקדיש למשימה הרבה אנרגיות, והבעיה העיקרית שלו תהיה מהיכן לגייס עבורן את הזמן.

בשנים האחרונות יש הרגשה שהחוג קצת רדום, פחות שומעים עליכם.

"צריך לשאול את השאלה מה בעצם יכול חוג פרופסורים לתרום במערכה הפנים ישראלית. כולנו הרי אנשים עסוקים. אפשר לפרסם מודעות בעיתונים, מה שעולה כסף ואין לכך השפעה רבה. אפשר גם לכתוב מאמרים ולהופיע באמצעי התקשורת, שזו לדעתי הדרך הנכונה. צריך גם להשתתף בפעילויות הכלליות יחד עם שאר האקטיביסטים. למשל: בזמן ההתנתקות הגעתי למעצר בבית סוהר בבאר שבע למשך יום אחרי שהסתננו לניסנית. בעליות לחומש ראיתי שיש אנשים שמתעודדים מכך שהם רואים שלצידם יש פרופסורים. חוג הפרופסורים יכול לתרום גיבוי אינטלקטואלי לפעילות הציונית".

האס בוודאי לא מתכוון לחדש כשהוא מציין שהתקשורת הישראלית חסומה למדי בפני חברי החוג. "אנחנו שולחים מאמרים לעיתונות הכללית, אבל רובם לא מתפרסמים. כשעמדה על הפרק עסקת רגב-גולדווסר שלחתי מאמר על המשמעות של יחס החברה לחייל מנקודת מבט של קצין קרבי, אך העיתונים הגדולים השיבו בשלילה. בסוף המאמר התפרסם באתר 'מחלקה ראשונה'. גם בטלוויזיה כמעט אין לנו גישה לתוכניות כמו 'פופוליטיקה'. בקיצור: אנחנו לא בולטים מספיק בשטח כי אמצעי הביטוי שלנו די מוגבלים. אני מודה שאילו אנשים שלנו היו כותבים יותר מאמרים, יותר מהם היו רואים אור. אם רק רבע ממה שנשלח מתפרסם ואתה שולח מאה, ייכנסו 25, אם תכתוב רק עשרה – יתפרסמו רק שניים וחצי. הבעיה היא שלרוב מי שמיטיב לכתוב הוא זה שגם חוקר טוב ושיש לו משימות אוניברסיטאיות נוספות".

האוטופיה של מדעי הרוח

חוג הפרופסורים הוקם לפני כעשרים שנה, מסביר האס, שפעיל בו מהשנים הראשונות, כדי לתת גיבוי אינטלקטואלי למאבק הציוני הפנים ישראלי ומשקל נגד לדימוי של אקדמיה שהיא ברובה "ליברלית" או פוסט-ציונית.

למה בעצם?

"הסיבה לכך היא שרוב האנשים שגדלו בתוך האקדמיה מעולם לא נשאו באחריות לדבריהם או למעשיהם. הנזק הכי גדול שאיש אקדמיה יכול לעשות הוא שעל המדף בספרייה יופיע מאמר שגוי, אבל שום גשר לא יתמוטט ושום מפעל לא יפשוט רגל. גורם נוסף הוא המחלה הישראלית כולה: אנחנו בהגדרה חיים במציאות לא נורמלית. המפעל הציוני הוא בהגדרה מנוגד לתהליכים הטבעיים, ומי שרוצה להתחבר לעולם המערבי נמצא בקונפליקט. ולרוב האנשים נוח לזרום עם מה שמקובל כנורמלי".

החוג מונה כיום כ-400 חברים והאס מאמין שיש לו פוטנציאל לא קטן להתרחבות. "אם כי לא כולם רוצים להיות מזוהים, יש אנשי סגל שחוששים למעמדם במוסדות בארץ מכיוון שזיהוי פוליטי יכול להזיק להם. האוניברסיטה האידיאולוגית ביותר - שמאלה כמובן -  בארץ היא תל אביב. מניסיוני אני יודע שוועדת המינויים באוניברסיטת בר אילן שומרת על הגינות מירבית ונמנעת מערבוב עמדות פוליטיות בשיקולי מינויים אקדמיים. אך יש מוסדות שבהם אנשים צעירים מפחדים להזדהות כי בצדק או שלא בצדק הם חוששים שהקידום שלהם ייפגע. הוותיקים, לעומת זאת, צריכים להיות משוחררים מלחצים כאלה".

רבים מחברי החוג הם אנשי מדעי הטבע, מזדרז האס לענות על השאלה לפני שנשאלה. "הסיבה היא פשוטה מאוד: המדענים יכולים לכתוב תיאוריות כמה שהם רוצים, אבל שום תיאוריה אינה מתקבלת עד שאין ניסוי שמאשר אותה. איינשטיין פיתח את תורת היחסות בשנת 1905. בשנת 1919 עשה אדינגטון ניסוי שאישר את התיאוריה ושלוש שנים אחר כך הוזמן איינשטיין לקבל את פרס הנובל. לנו, לאנשי מדעי הטבע, יש "שופט עליון" שמסיים את הוויכוחים וזהו הניסוי. בהיעדרו (כלומר במדעי הרוח, ע"ג) כל אחד יכול לכתוב למעשה מה שהוא רוצה ומי שצועק יותר הוא 'הצודק'".

כדוגמה מביא האס את הסכם אוסלו – "ניסיון לבניית אוטופיה. משמעות המילה אוטופיה היא 'בשום מקום', כלומר מדובר בדבר שאינו מציאותי. לקחו את ערפאת והפכו אותו לראש מדינה ונתנו לו צבא. זה דבר שיכול לעשות רק מי שמתעלם מהמציאות..."

מה החלוקה בין דתיים וחילונים בחוג?

האס נאנח: "לצערי הפרופורציה לא משקפת את החלוקה בציבור הישראלי. אמנם אין רוב דתי, אבל בין הפעילים הייתי רוצה לראות יותר אנשי שאינם חובשי כיפות. אולם יש שותפות אמיצה בחוג בין מי ששומר שבת ובין מי שפחות".

כיוון פעילות נוסף של החוג הוא ליצור צוותים של מומחים שיישמעו יותר על ידי קובעי המדיניות, מסביר האס, "כמו למשל הפעילות המוצלחת של פרופ' אלי פולק בנושא התקשורת. אפשר לפעול כך גם בתחומים נוספים".

תייעצו לביבי, למשל?

"הפוליטיקאים לא כל כך מעוניינים בייעוץ כזה. אבל אם נוכל לייצר ניירות עבודה, אולי יהיה מי שיקנה אותם. אני מקווה שהפוליטיקאים של המחנה הלאומי יבינו שיש כאן ציבור שאפשר להיעזר בו כגיבוי אינטלקטואלי.

"אין לי אשליות גדולות לגבי מה שאנחנו יכולים לעשות, אבל מצד שני החוג הוא כבר מותג. רואים את זה בטוקבקים. הבעיה היא שהשמאל הוא ברירת המחדל של התחקירניות בטלוויזיה".

ומה עם 'החוסן הכלכלי'?

"במקור, כשהחוג קם, העצמאות הכלכלית היתה בעיה. כיום המצב טוב בהרבה והכלכלה כבר מזמן אינה סוציאליסטית אלא חופשית. לכן הנושא פחות אקוטי ומירב ההשקעה שלנו כיום צריכה להיות מופנית מהכלכלה לתחום החוסן הציוני והרוחני".

 למה שונאים יהודים

כמי שעומד בקשר עם אנשי אקדמיה בחו"ל, להאס יש משנה מסודרת לגבי החרם האקדמי נגד ישראל, שעלה בשנים האחרונות לכותרות.

"לחרם יש שני פנים. הראשון: זו יוזמה של אקדמאים ישראלים בארץ ובחו"ל. השני:  אנטישמיות נטו. קל יותר לגייס את האקדמיה כי שם אין אחריות. אם חברה כמו פיליפס תחרים את ישראל, הם יפסידו נתח שוק, לא כדאי להם. לאקדמיה לא אכפת. אבל מה לנו כי נלין על האנגלים למשל? הרי אחרי שפרופ' הלל ויס דיבר בגסות אל מפקד חטיבת חברון, הציע סגן שר הביטחון של ישראל להחרים את אוניברסיטת בר-אילן. במה הוא שונה מהאנגלים?

"היחס לאקדמיה הישראלית משקף בדיוק את היחס למדינה היהודית. האנטישמיות נולדה ביום שנולד היהודי הראשון. זה כמו חומר ואנטי-חומר. הייתי בכנס ברומא ובהפסקה שוחחנו על הנושא. הסברתי לעמיתיי שאנחנו לא מתייחדים בפריבילגיות אלא קיבלנו על עצמנו עול: אני לא עובד בשבת; הערב, במפגש של החוקרים אחרי הכנס במסעדת יוקרה, אשב ולא אגע באוכל. השיב לי חוקר גרמני אחד: 'זו בדיוק הסיבה לאנטישמיות – אתם אליטיסטים!' וזו בדיוק הנקודה. היכולת שלי לשבת במסעדת יוקרה ולא לגעת במזון מציבה רף של עמדה רוחנית-מוסרית. העם היהודי מכעיס את העולם בכך שהוא מציב רף גבוה מדי לאנושות".

מכאן עובר האס לזירה הפנים-ישראלית: "אגב, הציונות הדתית סובלת מאותה התייחסות: דווקא בגלל שהיא ממשיכה בחלוציות ובניה משרתים כקצינים ביחידות קרביות ואנשי המאחזים יושבים בתת-תנאים, כמו שאבותיהם של הישראלים החילונים עשו בדגניה ובחניתה. זה מעורר שתי תגובות. הראשונה – קנאה, איך אתם עושים את זה. והשנייה – חרדה. השילוב של שתיהן יוצר מצב נפשי שמוביל להתנהגות נוירוטית ולאוטו-אנטישמיות. לא צריך להיבהל מזה. יש להעמיד עמדה ברורה ותקיפה. לא להתרפס או לחפש טובות. כך אני משתדל לנהוג: איני מסתיר את עמדותיי או זהותי".

מהלך הראיון נקטע מדי פעם על ידי אנשי הצוות של האס, שעובדים במעבדות הסמוכות. הם דופקים על הדלת באורח סמלי, לא מחכים לתשובה, נכנסים לחדר ושואלים שאלות בענייני המחקר. האס מסביר שזו צורת העבודה שלו: "הדלת שלי פתוחה בעיקרון והחוקרים שלי לא צריכים לקבוע איתי פגישה. הם יודעים שאפשר תמיד להיכנס ולשאול וזו תהיה העדיפות הראשונה שלי".

האס, 65, נולד בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חיתוך הדיבור המעט ייקי שלו מסגיר את מוצא הוריו, שעלו מברלין בשנת תרצ"ו (1936). "אבא שלי כבר בן 90 והוא ב"ה בריא והולך בכל בוקר לעבודה", מתגאה בנו. במהלך שירותו הצבאי היה האס מפקד היאחזות הנח"ל מעלה גלבוע שהפכה אחר כך לקיבוץ. את יונתן בשיא, כיום תושב מעלה גלבוע ולשעבר אחד מעמודי התווך של שדה אליהו, האס מכיר מיום שנולד, ויש לו עליו ביקורת קשה. "הוא לא התייעץ עם איש בקיבוץ לפני שהחליט לקחת את תפקיד ראש מינהלת סל"ע", מאשים האס. "הוא הזדהה עם התהליך ושיתף איתו פעולה מבלי להבין שעושים בו שימוש ציני. כשהוא עזב את שדה אליהו היה מי שהסביר שהוא לא יכול היה יותר לשאת את מבטי החברים מאחורי גבו. זה סימן שהוא מרגיש שמה שעשה לא היה נכון מבחינה מוסרית. אני חושב שהצעד החכם היחיד שהוא עשה בשנים האחרונות היה לעבור למעלה גלבוע".

גישה מחקרית מהרפת

כששב האס הצעיר לקיבוץ אחרי הצבא הוא שובץ לעבודה ברפת ואחר כך נרשם ללימודים אקדמיים. "כבר בגיל 14 ידעתי שאהיה מדען", הוא נזכר. "האווירה בקיבוץ היתה של תורה ועבודה. אמנם רוב החברים לא סיימו תיכון כי הם באו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, אבל ערכי הלימוד והתרבות היו דומיננטיים. העובדה שהלכתי ללמוד באוניברסיטה נראתה להם מאוד טבעית. כששואלים אותי איפה למדת להיות מדען, התשובה שלי היא: בקיבוץ שדה אליהו, כי את הגישה לעבודה הניסיונית והחקרנית קיבלתי שם, בשדה וברפת".

את התואר הראשון בביו-כימיה קיבל האס מהאוניברסיטה העברית. עוד בשנת הלימודים הראשונה בירושלים הכיר את חיה לבית בורגן ותוך זמן קצר נישאו. חיה למדה עבודה סוציאלית והתמחתה בעבודה בתחום בריאות הנפש. לאחר ששלושת ילדיהם גדלו,  השלימה חיה לימודי פסיכולוגיה קלינית ועשתה חיל בעבודתה כפסיכו-תרפיסטית ברחובות. לפני כעשר שנים נפטרה חיה באופן פתאומי.

האס המשיך את לימודיו בעברית ולמד לתואר שני בביו-פיזיקה ואת הדוקטורט עשה במכון ויצמן ברחובות. אחד ממנחיו היה פרופ' אפרים קציר ז"ל. תוך כדי כתיבת הדוקטורט התמנה קציר לנשיא המדינה והאס מצא את עצמו נוסע פעם בשבועיים בימי חמישי לירושלים לבית הנשיא. "היינו יושבים לתוך הלילה ובדרך כלל הייתי נשאר ללון שם בחדר האורחים. זה היה חלק מהקשר של קציר למדע כנשיא".

לאחר הדוקטורט יצא האס להשתלמות באוניברסיטת הרווארד ובהמשך הצטרף לסגל הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן. "בחרתי לבוא לכאן, מבין הצעות שהיו לי ממקומות אחרים", מסביר האס, "כי אני רואה את האוניברסיטה כבעלת תפקיד חשוב במרקם החיים הציוני – לדעתי השילוב של המסורת היהודית עם המודרנה הוא תנאי הכרחי לקיום המפעל הציוני, וכאן אנחנו מנסים לעשות את זה. היהדות והמודרנה הם שני עמודי התווך שלנו, ה'יכין והבועז'. מי שינסה להעמיד את המפעל הציוני רק על רגל אחת – החרדים או הישראלים ממוצא יהודי – לא יוכל להחזיק מעמד כאן".

 אתה מרגיש ש'מחפשים' אתכם?

"יש אנשים באקדמיה הישראלית שהיו שמחים לראות את בר-אילן נסגרת. זה בגלל שבעצם קיומה היא מקלקלת את הקונספציה האומרת שכדי להיות נאור ונורמלי צריך להשתחרר מכבלי המסורת הכובלת. זה לא חדש. כבר כשהאוניברסיטה הוקמה, לפני יותר מחמישים שנה, היה מאבק נגדה. גם נגד הקיבוץ הדתי נלחמו. זה חלק מהשבר הגדול של החברה הישראלית: השבר בין מה שאני מכנה 'הישראלים ממוצא יהודי' שרבים מהם חסרי זהות יהודית, לבין 'היהודים-הישראלים'".

המלחמה בציונות הדתית

במלחמת ששת הימים היה האס קצין מילואים, מפקד מחלקה בחטיבה 9 והשתתף בכיבוש ג'נין ושכם. החטיבה שכבשה את שכם התקבלה שם בפרחים: "הכוח הגיע ממזרח והתושבים חשבו שמדובר בעיראקים...". כשהוא נדרש להשוואה בין מלחמת לבנון השנייה לששת הימים הוא קובע בנחרצות: "החיילים של היום טובים פי עשר ממה שאנחנו היינו בזמנו.

"גם במלחמת ששת הימים היינו רעבים, לא היתה אספקה מסודרת והיה מחסור בציוד. אבל לא זה מה שקבע אם יהיה ניצחון".

במלחמת יוה"כ שימש האס מפקד פלוגת חרמ"ש (חי"ר משוריין) ושהה חצי שנה במובלעת בסוריה (תל שאמס). חלק מהזמן היה 30 קילומטר מדמשק וראה את המטוסים שהמריאו מנמל התעופה של העיר.

שבועיים אחרי פרוץ המלחמה החלה התקפת הנגד הגדולה של הצבאות הערבים בצפון. הסורים תקפו מצפון, העיראקים ממזרח והירדנים (כן, גם הם השתתפו במלחמה. ע"ג) מדרום. האס: "היינו פלוגה בודדת בתל-מסחרה ותקף אותנו גדוד טנקים ירדני. היינו עם זחל"מים בלבד. למזלנו הערבים לא פעלו בתיאום טוב. הסורים החלו את המתקפה בשש בבוקר, העיראקים בשמונה והירדנים בעשר. זה איפשר לכוחות השריון שלנו בגזרה להגיע אלינו ולתגבר אותנו. הגיעו עשרה טנקים והפתיעו את הירדנים. הם פגעו בחמישה טנקים ירדניים והשאר ברחו".

 בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, האס אומר שמתקפת הנגד הישראלית שנפתחה ביום שני בצהריים בדרום רמת הגולן היתה הצלחה גדולה. "למעשה תוך 48 שעות", אומר האס, "הסורים גורשו מרמת הגולן והשאירו שם הרבה טנקים. זה היה אך ורק הודות לנכונות של החיילים ומפקדיהם להיכנס לתוך האש. כשאני שומע שהאמריקנים עזרו לנו במלחמה אני מוחה על הפגיעה בכבודם של מי שמסרו נפשם ורק בזכותם ניצחנו. הרכבת האווירית היתה לאחר ההכרעה. לא היתה עזרה אמריקנית משמעותית ולא תהיה – אנחנו נהיה לבד בכל שלב מכריע בדרך. זו ההיסטוריה וזה לקח גם לגבי האירנים. אף אחד לא יעשה בשבילנו שום דבר, כמו שלא נקפו אצבע לתקוף את מחנות ההשמדה בשואה. זו המציאות וזה היה כך מיום שיצאנו ממצרים. אסור לחיות באשליות".

הניתוח של האס נשמע מפחיד מעט, אבל הוא מאמין שלציונות הדתית תפקיד מרכזי במדינה ושואב ביטחון מההיסטוריה היהודית.

"כדי להבין את שורשי המשבר של המדינה היהודית צריכים להבין שהזרם המרכזי בציונות המדינית לא בא לכאן כדי לבנות מדינה יהודית, אלא כדי להגשים את חלום ההתבוללות שנכשל באירופה. למרות האמנסיפציה, החילון וההשכלה במאה ה-19, התהליך הכללי היה דחייה של היהודי על בסיס אתני. מסקנתם היתה ללכת למקום שבו יהיו קבוצה אתנית אחת, בתקווה שתתקבל כקבוצה 'נורמלית'. רבים באו לכאן לא כדי לקיים יהדות אלא כדי לפתור את בעיית היהודי. אבל הם באו עם זהות יהודית מהבית. לכן הם בנו את המפעל הציוני האדיר, נלחמו ב-48' וגירשו את הערבים בלי ייסורי מצפון".

 אלא שהדור השני שגדל כאן כבר מנותק משורשיו וחסר זהות יהודית, מסביר האס. "לא סתם אמר אולמרט, בן הדור השני, בנאומו אחרי שנבחר כרה"מ: 'אני רוצה מדינה נורמלית שכיף לחיות בה'. זאת תמצית תפישת העולם של רבים בדור השני, אבל זה לא יהיה כאן. מדינה נורמלית לא תחזיק כאן מעמד, כי אנחנו אי בודד בתוך מרחב איסלמי ובתוך סכסוך שיסודו דתי.

"לכן, כשהדור הראשון איבד את כוחו, עברה האחריות לדור הבנים שהיה חסר אוריינטציה ושינה כיוונים כשבשבת ברוח מצויה. זה קרה בסוף שנות ה-70, וכאן התרחש הערעור על זכותנו על הארץ. הניצנים הראשונים נראו כבר בספר 'שיח לוחמים' של חיילי מילואים בני קיבוצים אחרי מלחמת ששת הימים. אגב, הם ראיינו גם לוחמים מ'מרכז הרב', אבל דבריהם הוצאו מהספר כי הם לא התאימו לתזה הכללית. במלחמת יום הכיפורים נשברה הקונספציה של הציונות המדינית שסיסמתה היתה: כאן לא יהיו פוגרומים. והנה דווקא ביום הקדוש התנפלו עלינו הגויים והיו לנו 2,200 הרוגים תוך שלושה שבועות. שם התחיל הייאוש של הדור השני.

 "שתי תנועות קמו בעקבות המלחמה ההיא: 'שלום עכשיו' ו'גוש אמונים' - תנועת הוויתור ותנועת ההמשך. דור ב' הוא שהרס את גוש קטיף. המניע הנסתר שהוליד את ה"התנתקות" נעוץ בעובדה שכיום הציונות-הדתית היא המכשול היחיד בתהליך הנורמליזציה של החברה הישראלית. זאת משום שהם מצד אחד נורמלים אך גם שומרים על השונות בזהותם. זו מכשלה בתהליך "ההתנרמלות", שבכל קהילה יהודית בתפוצות נקרא "התבוללות". החרדים לא מפריעים כי הם ב'גטו' שלהם. כך נולדה המוטיבציה הסמויה לתקיפת הציונות הדתית. המתקפה החלה בגוש קטיף, כי הוא הבטן הרכה. אלה אנשים חקלאים, ישרים והגונים, שיוזמי הגירוש שיערו ששם ההתנגדות תהיה פחותה. הם ידעו שהגירוש יביא רק טרור ומלחמה, אבל מטרתם היתה לרסק את הקהילות. לכן, בניגוד ללקחי ימית, הם תכננו לפזר את הקהילות על ידי שכירת דירות. למה הם מושיבים אותם כבר ארבע שנים במעברות? כי זו היתה מדיניות מכוונת".

תשובת הדור השלישי

"בשנים האחרונות הדור השלישי מתחיל לתפוס פיקוד, ואולי אפשר לראות סיכוי לשינוי שאת ניצניו ניתן לראות דווקא במוסיקה: שירים כמו 'אנא בכוח' ו'ונתנה תוקף' הופכים להיות פופולריים. זו אולי תחילת האכזבה מהתרבות המערבית וניסיון לחיפוש משהו אמיתי. הדברים נעשים בצורה לא-מודעת, אלה עניינים שברגש. אולי אנחנו בהתחלה של תהליך טוב. דבר אחד ברור: אי אפשר להיות כאן ללא זהות יהודית. את הכבוד הגדול ביותר קיבלנו מהעולם אחרי מלחמת ששת הימים, כי לא התגוננו אלא תקפנו. כשהיינו מסכנים אחרי יוה"כ זלזלו בנו. כנ"ל כשברחנו מלבנון ומעזה".

אז אתה אופטימי?

"לטווח הארוך. נחוץ חשבון נפש ישראלי שאותו נעשה בין מרצון או בכוח כפייה של קטסטרופה שתבוא מבחוץ. אז נוכל להגיע לשותפות ישראלית המבוססת על הזהות היהודית, שהיא עמידה במשברים כפי שמלמדת ההיסטוריה. תזכור שכל התרבויות ההיסטוריות נעלמו: הפרעונים, היוונים והרומאים. רק אנחנו נותרנו. אנחנו היחידים שיכולים להתחבר לתרבות אבותיהם מלפני שלושת אלפים שנה.

"הנכד שלי בן השש ביקר איתי בהיכל הספר בירושלים, העמדתי אותו מול מגילת ישעיהו והוא קרא ממנה. אין שום מקום בעולם שבו ילד קטן יוכל לקרוא טקסט בן 2000 שנה של התרבות שלו. גם לא בסין. ילד בכיתה ד' יוכל לקרוא טקסט עברי מלפני 3000  שנה אחרי שעה של הנחיה, כי האותיות קצת השתנו. צריך להחזיק מעמד. בעוד 15 שנה יהיה כאן יותר טוב".

 הראש היהודי

כשמבקשים מפרופ' האס להסביר להדיוטות את תחומי המחקר שלו, הוא מתחיל בשאלה: "אתה דומה לאבא שלך?"

- "נכון".

- "איך זה יכול להיות? הרי בתחילה היית תא אחד בודד והיום יש לך 1015  תאים בגוף. זה בגלל שיש תוכנית שעל פיה התפתחת. זהו הגנום - חוט שמחולק ל-46 חלקים (כרומוזומים) שדחוסים בתוך גרעין התא, שגודלו מיליונית של מטר.

"זהו ספר החיים. המסר העיקרי בספר הוא מידע שעל פיו מסודרות אבני הבניין של החלבונים בשרשרות. החלבונים מרכיבים את עיקר המבנה של כל אורגניזם: העצמות, העור, השרירים וכו'. סדר אבני הבניין הללו קובע את התכונות של החומר. הגנום אחראי על הסדר הזה. למשל: הראייה מתרחשת באמצעות חלבון שנמצא בתוך העין ומגיב לחלקיקי אור, ומתחיל תהליך שמביא ליצירת סיגנל עצבי שעובר לחלק האחורי במוח. אם נצליח לפענח את תוכן המידע המוצפן בסדר זה של מרכיבי החלבון בכל גן, נוכל לדעת איזו 'מכונה ביולוגית' תיווצר על פי התכנית המוצפנת. העבודה שלנו היא להבין את התהליך הזה. אין דרך לראות זאת במיקרוסקופ, ומשתמשים באמצעים עקיפים כמו לייזרים כדי לנתח את התכונות. פיתחנו כאן בבר-אילן שיטה מיוחדת שמשתמשים בה בעולם, ואנחנו מנסים להבין כאן חלק אחד מהשפה הגנטית הזו. יש לכך השלכות לחקר מחלות כמו פרקינסון ואלצהיימר שקורות כתוצאה מטעות בחומר 'שמשתגע'".

המחקר המדעי מחזק אותך באמונה?

"התורה מעודדת אותנו לחקור ולהבין את העולם. מאז ששת ימי בראשית העולם מתנהל על פי הטבע וכבר האדם הראשון התבקש לקרוא בשמות לכל היצורים. כלומר המדע טבוע בתוכנו כאנשים בעלי זהות יהודית. החקירה והניסיון להבין את המציאות הם חלק מן התרבות היהודית לדורותיה. אבל לא זה הבסיס לאמונה. האמונה היא תהליך אוטונומי ובלתי תלוי".