עיקרון חינוכי עליו עמד ר' אברום היה היחס האישי לתלמידים. "צריך לפתח את לימוד התורה, בפרט אצל הצעירים", אמר בישיבת ר"מים שהתקיימה בביתו, "אבל לא לשכוח לדאוג לדברים שאין להם. לכל בחור יש משהו שמעיק עליו, וגם בזה הר"מים צריכים לדעת לעזור להם, להתגבר על המועקות"
"סירוב פקודה זה לא משהו שיצא לו מהשרוול. הרבה טועים לומר שאולי זה היה טריק פוליטי מצידו, רצון ליצור מאזן אימה. זה לא נכון. הוא בדק את העניין מאלף צדי צדדים, התייעץ עם כל מי שרק אפשר. אלופי צה"ל הגיעו לפה, הוא שמע את דעותיהם, נתן להם להתבטא. ישבו פה ימים ולילות"
יהודי תלמיד חכם היה נוהג לפקוד מדי שנה את ביתו של מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל, ולהביא לו אתרוג תימני גדול ומהודר בערב חג הסוכות. לפני שנתיים הגיע אותו יהודי כהרגלו והניח את האתרוג על שולחנו של הרב. הרב הביט באתרוג ואמר: "אכן האתרוג מאוד יפה, אבל אני לא בטוח שאברך עליו השנה". ביום טוב ראשון של אותו חג סוכות הסתלק הרב שפירא לישיבה של מעלה. לאחר פטירתו הגיע חסיד אחד ואמר לבני המשפחה האבלים: "הזוהר על הפסוק 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר' אומר שהלקיחה הזו מכוונת גם כלפי שמיא. ביום הראשון גם הקב"ה לוקח אליו את הצדיק, את הפרי עץ הדר".
לפחות שלוש שנים בישיבה
את הסיפור הזה, כמו עוד רבים שיסופרו בהמשך, מוסרים מכלי ראשון שני בניו של הרב שפירא - הרב יעקב, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ואחיו הרב שמואל - בשיחה אישית ומעמיקה שקיימו השבוע עם 'בשבע', לראשונה מאז פטירתו של האב הגדול. התכנסנו בסלון ביתו של גדול הדור זצ"ל, שבפי תלמידיו ומעריציו הרבים כונה בפשטות ר' אברום, במקום בו עסק הרב בתורה יומם ולילה, למד ולימד תורה לישראל. הישיבה על יד אותם שולחן וכסאות פשוטים שעליהם נשפכו לבבות, הוכרעו גורלות וניתנו פסקים בענייני היחיד והציבור, מעלה מלב הבנים זכרונות אישיים שלא ניטל מהם גם טעם ולימוד אל הכלל. רבים מסיפוריהם אודות פעולות ואמירות של הרב ושל בכירי ההנהגה בישראל לדורותיהם שבאו עמו במגע, נשארים עדיין כמוסים מחשיפה תקשורתית. אולם גם ממה שניתן לפרסם, נראה שתמיד יש עוד פנים חדשות לגלות בדמותו של ר' אברום כמנהיג ציבור וכתלמיד חכם שהיה "שכל התורה", כהגדרת בנו.
אחד הגילויים המעניינים שייך לתקופה מוקדמת יותר בחיי הרב שפירא. את השמועות ידעו הבנים עוד בחיי אביהם, אולם הוא עצמו מיעט להזכיר את הנושא, והפרטים נודעו ביתר בהירות רק לאחר פטירתו: "לאבי היה קשר ל'חזון אי"ש'", מספר הרב שמואל, "זה החל בהתכתבות בדברי תורה, ולאחר מכן אבי גם נסע אליו כמה פעמים. החזו"א העריך אותו מאוד, ואמר לו: 'תישאר פה'. הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', רצה בו לתפקיד ר"מ בישיבה, החזו"א לחץ עליו להסכים, והיתה כבר ממש החלטה למנות אותו לתפקיד. אבל התנאי היה שאבא יעבור לבני ברק. אבא סירב להצעה, ואמר שיש לו אמא אלמנה בירושלים והוא חייב לעזור לה, הוא לא יכול לעזוב. אבא העדיף להישאר בירושלים בגלל האמא, למרות שכאן בישיבה הוא התחיל רק עם מניין תלמידים".
אותו מניין תלמידים הפך לדורות רבים של בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', שחבים לראש הישיבה את אהבת התורה ודרך הלימוד המעמיקה שהטביע בהם. ואכן, ר' אברום לא חיפש את היוקרה המקצועית, אליה יכול היה להגיע בקלות. כל שאיפתו היתה לחנך לתורה בגדלות ולהרחיב ככל שניתן את מעגל הלומדים. "פעם סיפרתי לו שתלמידי שמינית בישיבות תיכוניות לא יודעים לאן ללכת בשנה הבאה", מספר הרב יעקב. "אבא התפלא מאוד: 'הם לא יילכו לישיבה?!'. הוא ביקש ממני לסדר לו מפגש איתם, כי הוא רוצה לדבר עם אותם תלמידים". בסופו של תהליך, הגיעו כ-40 בחורים לביתו של ר' אברום לשיחה. "הוא נתן להם פה שיחה כמו אחרי 'כל נדרי' ביום כיפור", נזכר הרב יעקב. "הוא אמר להם: אסור להפסיד את התקופה הזו של לימוד בישיבה, לא משנה לכמה זמן". את הדברים הללו, אגב, ביקש הרב להדפיס בשמו מאוחר יותר בעלון 'קוממיות' במקום דבר תורה לפרשת אותו שבוע, כי "אם זה יגרום לעוד בחור אחד לבוא לישיבה - זה הכי חשוב".
באותו עניין, הרב שמואל נזכר במקרה של בחור אשר לאחר שלמד תקופה קצרה בישיבה, הגיע לרב והודיע כי הוא רוצה להתגייס לשירות צבאי ממושך. "באתי לישיבה כי עיקר חיינו זה התורה, אבל אני לא נהנה", שטח את טענותיו לפני הרב, "אני לא יכול לגמור ככה את החיים". ר' אברום השיב: "נכון, לכל אחד יש תפקיד בעולם. אבל כל יהודי צריך ללמוד לפחות שלוש שנים בישיבה, כדי להתרחק מכוח המשיכה של עם הארץ".
מה שמעיק על התלמיד
הסוגיה החינוכית-ציבורית של הקמת המכינות הקדם צבאיות עלתה על שולחנה של הרבנות הראשית בימי כהונתו של ר' אברום. ויחד איתו דנו בה גם חברי מועצת הרבנות, שאליהם הצטרפו גם הרב גולדוויכט זצ"ל והרב יעקב אריאל. בסופו של דיון, לאחר העלאת טיעונים לכאן ולכאן, הסכימו כולם, כולל ראשי המכינות, כי קיומן של מכינות עלול להוריד את סף הציפייה של בחור מעצמו, כך שבחור ישיבה פוטנציאלי יקל על עצמו ויילך למכינה. ההסכמה היתה כי מי שיכול, יילך לישיבה ולא למכינה.
באחד מערבי יום כיפור הגיעו כמה עשרות תלמידי מכינה קדם-צבאית לשיחה בביתו של ר' אברום. "תמיד צריך לומר את האמת, אבל בערב יום כיפור על אחת כמה וכמה", פתח ר' אברום. "מבחינת האמונה היהודית, אדם צריך ללמוד בישיבה. מי שלא לומד בישיבה מפסיד לא רק את רכישת דרך הלימוד, אלא גם את כור ההיתוך והחוויה הנפשית שמעניקה הישיבה. מי שיכול, עדיף שילמד אפילו שנה בישיבה במקום שנתיים במכינה". אחרי קביעתו זו של הרב, השתרר שקט של אי נעימות בחדר. "תדעו את האמת", חזר והדגיש הרב. אחרי זמן מה, פגש הרב יעקב את אותם בחורים בהקפות שניות, ושאל אותם איך קיבלו את דברי הרב. "ברגע הראשון היינו בהלם", השיבו התלמידים, "כי במכינה תמיד הסבירו לנו שזה אבי אבות האידיאל. אבל אחר כך הלכנו לאנשי הצוות שלנו ואמרנו להם שיש לנו מזל שיש יהודי שעשה לנו סוויץ' בראש, שגילה לנו שיש דברים מרוממים מעבר למה שאומרים לנו פה. ברוך השם ששמענו את זה שאין תחליף לישיבות".
עיקרון חינוכי נוסף בהנהגת התלמידים עליו עמד ר' אברום היה היחס האישי לתלמידים. "צריך לפתח את לימוד התורה, בפרט אצל הצעירים", אמר בישיבת ר"מים שהתקיימה בביתו, "אבל לא לשכוח לדאוג לדברים שאין להם. כל בחור הוא כמו בצל. כשמקלפים בצל יורדות תמיד דמעות. לכל בחור יש משהו שמעיק עליו, וגם בזה הר"מים צריכים לדעת לעזור להם, להתגבר על המועקות. צריך לדבר איתם בלימוד, אבל גם לדבר איתם במה שמעיק עליהם".
מאחורי הקלעים של 'פסק הסירוב'
בימים אלו נלקטים ונערכים בעבודה איטית ומדוקדקת פסקי דין, מאמרים, שיעורים, עצות ופנינים שיצאו מתחת ידו של ר' אברום זצ"ל. בניו מספרים כי במקביל להוצאת ספר זיכרון, אמור לצאת ספר שייכללו בו מאמרים של גדולי הדור הקודמים עימם היה ר' אברום מקושר, לצד מאמרים של רבני ותלמידי הישיבה.
העיסוק בנושא כתיבת ספרים מזכיר לרב שמואל נוהג מיוחד שהיה מוחזק אצל אביו, לגאול מתהום הנשייה של הספרות התורנית ספרים של גדולים וגאונים שלא זכו למעמדם הראוי. "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", מזכיר הרב שמואל. הוא מצביע על מדפים מסוימים בארונות עמוסי הספרים בסלון הבית. ספרים נשכחים ישנים וצהובים, חלק מדפיהם כבר מתפוררים מרוב שנים, זכו למקום של כבוד בספרייתו של ר' אברום. "אבא נהג ללמוד ביאר צייט של אותם גאונים את ספריהם", מסביר הרב שמואל.
פסק ההלכה המשמעותי ביותר מבחינה ציבורית שהוציא הרב שפירא בשנותיו האחרונות, היה זה שקרא לסירוב פקודה לעקירת יישובים, כשנה לפני יציאתה לפועל של תכנית הגירוש מגוש קטיף. כשהנושא עולה כשאלה במהלך הראיון, הרב יעקב מזדרז להבהיר יסוד עקרוני להבנת אותה פסיקה מהדהדת: "סירוב פקודה זה לא משהו שיצא לו מהשרוול", הוא מדגיש בתוקף. "הרבה טועים לומר שאולי זה היה טריק פוליטי מצידו, רצון ליצור מאזן אימה. זה לא נכון. הוא בדק את העניין מאלף צדי צדדים, התייעץ עם כל מי שרק אפשר. אלופי צה"ל הגיעו לפה, ישבו, הוא שמע את דעותיהם, נתן להם להתבטא. ישבו פה ימים ולילות. אני זוכר אלוף אחד, בוגר החינוך הדתי, שלפני סוף הפגישה תפס את ראשו בשתי ידיו ואמר 'הרב, לא חלמתי שאכנס לסיטואציה כזו'.
"מה שכתבו על אבא אחרי פטירתו בעניין הסירוב, זה אנשים שלא קראו נכון את המפה. מי שהכיר אותו ידע שזה משהו שבא כחלק ממכלול של כל העיסוק שלו. זה לא תרגיל. כל החיים שלו היו מה התורה אומרת בכל דבר, מצד ההלכה, מצד המוסר. בנושא הגירוש הוא הרגיש מחויבות להתבטא בכל מה שצריך, בכל שאלה שפנו אליו. הוא לא נכנס לנושאים פוליטיים. כל מה שהתבטא היה מתוך מה שהגה ולמד".
ר' אברום עשה מאמצים רבים הן בניסיונות להשפיע על מי שניתן בצמרת ההנהגה הפוליטית כדי לעכב את רוע הגזירה, והן בנטילת חלק במאבקים בפועל. למרות גילו המופלג התאמץ והגיע לעצרת תפילה שהתקיימה בכפר מימון, כשהוא מסביר: אני ביקשתי מכל האנשים הללו שיבואו לשם, אז גם אני צריך להתאמץ ולהשתתף איתם. למרות זאת אמר פעם לבנו בעניין המאבק נגד הגירוש: "אני מרגיש שבסך הכול לא נעשה מספיק".
באותה תקופה עלתה אליו לרגל גם ח"כ ציפי לבני, במטרה לשכנעו לתמוך בהקלות בתהליך הגיור. היא סיפרה על בנה בן ה-11 הלומד באותה כיתה עם יוצאי חבר העמים. ר' אברום הסביר לה כי הקלות בגיור מעבר למה שקובעת הרבנות הראשית יגררו לאחר מכן מצבים מסובכים עוד יותר. בסיום הפגישה אמר לה הרב: "אמרת שיש לך ילד בן 11. בעוד 9 שנים הוא ידפוק אצלך בדלת וישאל - איך יכול להיות שהרמת יד בעד גירוש יהודים מבתיהם בא"י?! גם 9 שנים לא יספיקו לך אז כדי להסביר לו את זה".
לאחר הגירוש החלו להישמע בשדה הפוליטי קולות אחרים, וטרנד "ההתנתקות היתה טעות" התפשט בקרב ח"כים מימין ומשמאל שנתנו ידם לעקירה. גם בעניין זה היה לרב מסר ברור. באחת הפעמים העביר אליו נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, מסר של פיוס ורצון ליישר את ההדורים, בעקבות שיחה נוקבת שהתקיימה ביניהם כאשר הנשיא ביקש לגרום לרב לחזור בו מפסק סירוב הפקודה. הרב השיב בתגובה: "כל אלה שחשים צורך להתנצל על משהו, הכתובת האמיתית לכך היא המגורשים".
התורה תמיד נשארת
מתוך העמדה מרכזית של הרב בהנהגת הציבור, במה לדעתכם הוא היה קורא לציבור היום להתחזק?
הרב יעקב מחייך: "אנחנו נתקלים בשאלה הזו על כל צעד ושעל - מה הרב היה אומר בעניין זה או אחר. אני יודע שאמר רק מה שהאמין בו בכל איבריו שכך התורה היתה אומרת. בכינוס רבנים הוא אמר פעם על הפסוק 'זכרו תורת משה עבדי' המופיע בסוף ספר מלאכי, שמלאכי אמר את הפסוק הזה כי ידע שהוא סוף הנבואה, ושאחריו לא תישאר לאנשים משענת. לכן אמר 'זכרו תורת משה' - גם אם אין נבואה, התורה תמיד נשארת. כל אחד צריך לראות איך לדלות מהתורה, כמובן לאחר שייגש אליה מתוך יראת שמים ובלי נגיעות".
אגב כך, מזכיר הרב יעקב את יראת השמים המיוחדת של אביו, שלכאורה מובנת מאליה, אך היתה באה לידי ביטוי בדקדוקים מופלאים: "יראת השמים שלו היתה מעל ומעבר למה שיש. למשל, שלוש שנים לפני שנפטר, הוא לא נגע בלחם חוץ מלחם משנה בשבת. אמא דאגה לבריאותו (התלמידים היו קוראים לה 'מגן אברהם', הוא מוסיף בחיוך), ושאלה מה קרה שאינו אוכל לחם כלל. אבא השיב: אני חש שברכת המזון שלי לא כמו שהיתה פעם, ומדובר פה בכוונה במצווה שהיא דאורייתא, לכן אני לא נוגע בלחם".
למרות שהרב הקפיד להשתדל ולעשות את כל צרכיו בעצמו עד ימיו האחרונים, בריאותו התרופפה בהדרגה במהלך שנתו האחרונה. הוא לא דיבר מפורשות עם בני ביתו על אפשרות של פטירתו מן העולם בקרוב, אך מיניה וביה היה פולט אמירות שרמזו לכך שהוא מודע היטב למצבו. "אני זוכר שערב אחד, בחודש אלול האחרון שלו, הוא שאל את אמא ליד השולחן: 'האם אלקנה זה שם נפוץ?'. כאילו רצה לרמוז לנו בזה 'שלא תחשבו שאני לא יודע איפה הדברים עומדים'", מספר הרב יעקב.
אחת מצוואותיו העיקריות, אותן העביר גם לבניו וגם לתלמידיו, היא לשמור על שמחה תמידית, גם מול מצבים קשים ומורכבים. "אני זוכר שישבנו ליד השולחן, אני ואחי הגדול, ואבא אמר: צריך להיות תמיד בשמחה, לא לקחת דברים ללב, ולחשוב אלף פעם לפני שמוציאים מילה מהפה", משחזר הרב יעקב.
כשבאו תלמידים לבקרו בעת מחלתו האחרונה, נזכר הרב שמואל, הוא חזר ואמר להם: "בלי עצבות, בלי עצבות". "הוא שידר את זה המון פעמים. גם בכל מיני אסונות שקרו לאנשים בישיבה, הוא אמר 'בלי סבל, להיות בשמחה'. אבא אמר שיש את הדרישה ההלכתית של אבלות, אבל מה שמעבר לזה - לא לצאת הלאה לחיים מרירים ועצובים. להיות שמחים".