"אותן נשים מתייחסות לתפקידי הגברים כמו: רב, חזן ועוד כאילו בלעדיהם אישה אינה יכולה להגיע לעבודת ה' מלאה. זו ראיה פמיניסטית הנובעת דווקא מרגשי נחיתות נשית"

"אני בודקת את נקודות המפגש בין הגבר לאישה ולא מחפשת את השוויון המוחלט. דווקא השוני ביניהם מוביל לשלמות. ההנחה שמי שאיננו דומה לגבר הוא בעל ערך מופחת איננה השקפה יהודית"

"לנו הנשים יש עוד כל כך הרבה יעדים להשיג, כל כך הרבה מטרות עומדות לפתחנו, כמו: הזכות להשכלה לכולן, הגנה מאלימות, שכר ותנאים שווים ועוד. מחכה לנו עוד דרך ארוכה ואין כל סיבה להתפרץ דווקא אל קודש הקודשים של הגברים"

היא דוקטור לפילוסופיה יהודית, היתה ממקימות הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, פרסמה טורים ב'מעריב', ומתפקדת גם כרעייתו של רבה הוותיק של העיר גבעתיים. הרבנית ד"ר אילה גליקסברג לא מוכנה שיתייגו אותה כפמיניסטית למרות שהיא מחלוצות העיסוק בתחום המגדר, מאמינה בהעצמת נשים אך מתנגדת נחרצות לפמיניזם הדתי המבקש לכבוש את עזרת הגברים

בסלון ביתה המטופח בגבעתיים יושבת הרבנית ד"ר אילה גליקסברג ומקריאה בפניי קטע מטורה של העיתונאית אמילי עמרוסי בעיתון 'ישראל היום'. באותו טור, שפורסם לפני מספר שבועות, תוקפת עמרוסי את הגבר הדתי שדווקא בשבת בבוקר מעז ו"בורח" כהגדרתה, להתפלל במניין בבית הכנסת. "שבת היא לא רק יום קדוש", כתבה עמרוסי "אלא גם יום שהגאונות היהודית מיצבה כיום המשפחה. לא רק יום שבתון אלא גם יום המשפחה. מנוחה למי? בטח שלא לאישה. ביום היחיד שבו יוכל הגבר הדתי העובד והעסוק להושיט יד אל משימות האינסוף עם הבית וגידול הילדים, הוא בורח אל בית הכנסת למשך שעות ארוכות. ביום היחיד שבו יוכל לאפשר לרעייתו לישון עוד שעה בבוקר... דווקא ביום הזה פתאום דחוף לו המניין. ביום היחיד שבו יכולים ההורים להעביר שבת-בבוקר-יום-יפה עם ילדיהם... ביום היחיד הזה אבא שוב קם וממהר, ויוצא מוקדם ומשאיר אותה לבד", מתמרמרת עמרוסי, ומבקשת מהגבר הדתי להישאר בשבת בבוקר בבית כדי לטפח את 'הנינוחות המשפחתית'.

 רבניות בעזרת גברים

הרבנית גליקסברג, ד"ר לפילוסופיה ומומחית למגדר, מביעה מורת רוח מהדברים."מה מבקשת אמילי עמרוסי לומר לגבר הדתי? מה היא מצפה שהוא יעשה? שלא יילך להתפלל?" היא שואלת בתימהון, "למרבה הצער, זו תופעה רווחת היום בציבור שלנו. ישנה אמירה שחפצה לשבור מוסכמות. הכל נפיץ. הכל מותר. הגבר בשום אופן לא 'בורח' בשבת בבוקר לבית הכנסת אלא הולך לעבוד את בוראו ועמרוסי, מתוך הדאגה לנשים, התפרצה בכל הכוח אל עזרת הגברים בניסיון לשנות סדרי בראשית. כשנשמעות אמירות מהסוג הזה השאלה חייבת להישאל בצורה ברורה: איפה נמצא הגבול של אותו פמיניזם-דתי? היכן עומד הגבול בין האורתודוכסיה לרפורמה? נכון, ישנם רפורמים שיתמכו בגישה כמו זו, אבל השבת שלנו היא אחרת. שבת מנוחה אבל מתוך קדושה. אנחנו חיים על פי ההלכה".

האם זו לא זכותה של עמרוסי לחשוב אחרת ממה שמקובל?

"ישנה בחירה חופשית וזו החלטה שלהם מה יעשו בדל"ת אמותיהם. אבל קשה לי עם הרצון לשבר בפומבי את המסגרת הדתית הקיימת. יש לנו חבית יקרת ערך - אורח החיים היהודי האותנטי ולצערי, יש כאלו שרוצים לגרום לסדקים בחבית הזו ויש אפילו שמעוניינים לנפץ אותה לרסיסים. עלינו מוטלת האחריות לשמר את אותה חבית מכל אותן חבטות", מסבירה גליקסברג, אך מתוך אמפתיה לקושי עליו הצביעה עמרוסי, היא מציגה  פתרונות חילופיים לאישה הדתית. "קשה לך לקום בשבת בבוקר אחרי שבוע מתיש במיוחד? מה הבעיה? תזמיני בחורה שתשמור על ילדייך לשעתיים בבוקר ותרשי לעצמך לישון עוד קצת, או אולי תבקשי מבעלך שבצהרי שבת יטייל עם הקטנים בגינה הציבורית, וכך תוכלי להשלים כמה שעות שינה. יש בהחלט פתרונות לקשיים הטכניים הללו. השאלה היא היכן את מתייגת את עצמך. האם את רואה את עצמך שומרת מצוות או לא. אמנם כל אחת והדרך שלה בעבודת ה', אך בלבד שתכוון ליבה לשמיים ותשמור על גדרי ההלכה".

בנוסף, מבקשת גליקסברג להפנות את הזרקור כלפי זרם פמיניזם-דתי נוסף המערער לדעתה, את יסודות הבית היהודי. "ישנו כיום במחוזותינו פמיניזם סוער בלבוש חסידי. ישנן נשים שמתעקשות לנסות ולהיכנס לנישה הגברית בבית הכנסת ומקימות 'מניין נשים' וגם קוראות בתורה. מהצד השני של המתרס, ישנן רבניות המשייכות עצמן לציבור החרד"לי ועומדות בתוך עזרת הגברים, ליד ארון הקודש ודורשות בפאתוס לנשים. האם אין כאן חיקוי למקום עמידתו של הרב בבית הכנסת? לטעמי, עזרת הגברים חייבת להישאר מחוץ לתחום הנשי. יש די והותר מקומות בתחום בית הכנסת בו יאה לנשים להתכנס. אכן, האורתודוכסיה עברה שינויים רבים במשך השנים בנוגע למעמד האישה. בחיי החול קיימת השתלבות נשית מרשימה במגוון מקצועות, באקדמיה ובעמדות ציבוריות. אבל, כפי שאמרתי, צמח לנו פמיניזם חדש בלבוש חסידי הנכנס בכוח דווקא לתוך עזרת הגברים".

מה רע בלדרוש לנשים בעזרת גברים אם הם לא נמצאים שם?

"נשים יכולות להיכנס ל'עזרה' בה נמצא ארון הקודש ולחוש בקדושה מקרוב אבל לא לקיים שם התכנסות של שגרה. מדוע צריך לערוך 'התוועדות' נשית? מדוע לקחת מושג מושאל מעולם הגברים, האם לא די ב'להתכנס' או 'להתאסף'? אנחנו לא בתחרות עם הגברים", מדגישה הרבנית "ואני מעוניינת לשים חסם בהתפרצות חסרת הגבולות הזו לתוך עזרת הגברים. אותן נשים מתייחסות לתפקידי הגברים כמו: רב, חזן ועוד כאילו בלעדיהם אישה אינה יכולה להגיע לעבודת ה' מלאה. זו ראיה פמיניסטית הנובעת דווקא מרגשי נחיתות נשית", קובעת גליקסברג ופונה לכל נושאות דגל הפמיניזם-הדתי  בבקשה לקבל את השוני בין המינים. "לאישה יש דרכים משלה לעבוד את ה'. הגבר הוא גבר והאישה היא אחרת, היא שונה, היא אישה. גברים ונשים אינם זהים. לצערי, חלק מאותן נשים דתיות מזכירות לי במעשיהן את הפמיניזם האקטיביסטי-הרדיקלי, שגרס כי כל עוד אין שוויון טוטאלי בין המינים ואפילו בתוככי בית הכנסת - המטרה לא הושגה. היום החוקרים מדברים על 'פמיניזם-דתי רב תרבותי' המשקף סקאלה רחבה של פעילות פמיניסטית-דתית. החל מנשים שמעוניינות לשים כיפה על ראשן או חפצות לרקוד עם ספר תורה עד לנשים חרד"ליות שרוצות לנהוג כרב בבית הכנסת. אני חוששת שזה מבלבל את הדור הצעיר".

"לנו הנשים יש עוד כל כך הרבה יעדים להשיג, כל כך הרבה מטרות עומדות לפתחנו, כמו: הזכות להשכלה לכולן, הגנה מאלימות, שכר ותנאים שווים ועוד. אסור לנו להתעלם מהבעיות ואסור לנו להשלים עימן. מחכה לנו עוד דרך ארוכה ואין כל סיבה להתפרץ דווקא אל קודש הקודשים של הגברים", היא מסכמת.

 לצידו של בן גוריון

את ילדותה העבירה הרבנית אילה גליקסברג בתל אביב הקטנה בימים של טרום המדינה. "גדלתי בשכונת פלורנטין והיתה לי ילדות מאושרת עם משחקי רחוב, קלאס וקפיצה בחבל. מסביבי דיברו השכנים בליל שפות: יידיש, עברית, הונגרית, סלוניקאית, ספרדית וגרמנית".

אביה, איש פועלי אגודת ישראל, עלה ארצה בשנות השלושים מצ'כוסלובקיה יחד עם אימה, ממניעים ציוניים. בני משפחתה אשר נותרו באירופה נרצחו בשואה. "בשנות השלושים עלייה לארץ היתה העזה. הימים היו הימים שלפני הקמת המדינה והתנאים הפיזיים בישראל לא היו פשוטים בכלל. ההורים שלי בחרו כזוג צעיר לוותר על חיי נוחות ולעלות ארצה, לארץ הקודש. משפחתם הגיבה בהרמת גבה ודאגה לשלומם. לצערי, בסופו של דבר, מכל המשפחה הענפה שחיה באירופה כמעט ולא נותר פליט". אביה עבד בארץ בעבודות בניין ופרדסנות. "אבא היה חלוץ במלוא מובן המילה", היא מציינת גאה.

את יום הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח חוותה הרבנית גליקסברג בהתרגשות גדולה. "גרתי מרחק ריצה ממוזיאון תל אביב ולא אשכח את יום הכרזת המדינה. מיד לאחר הטקס זירזו את כולנו לרוץ מהר למוזיאון ואני ילדה צעירה, שלא בטוח עד כמה הייתי מודעת לגודל השעה, מיהרתי למקום. ראיתי את כל המכובדים שחתמו רק לפני רגע על מגילת העצמאות פוסעים לאיטם במדרגות: את דוד בן גוריון, גולדה מאירסון (מאיר), משה שרת... כולם מסביב הריעו להם, רקדו ושרו. איזו התרגשות היתה באוויר", היא נזכרת.

הוריה עודדו אותה ללמוד ולהשכיל. "אבי ז"ל נהג לומר: אם אני אשתכר גרוש אחד, מחציתו אפריש לפרנסת משפחתי ומחציתו אקדיש להשכלת שתי בנותיי". בגיל 19 נישאה לרב יוסף גליקסברג ובגיל 20 כבר הפכה לאם. "קיוויתי שיהיו לי ילדים מכאן ועד להודעה חדשה. זכיתי לארבעה ילדים נפלאים ואני מודה לקב"ה על כל ילד וילד".

הרבנית החלה את דרכה כמורה בבית ספר לבנות ברמלה ועסקה בהוראה על תחומיה הרבים במשך למעלה משלושים שנה. היא נשואה לרב יוסף גליקסברג, רבה הראשי של העיר גבעתיים וחבר מועצת הרבנות הראשית. קרוב לארבעה עשורים הם גרים בגבעתיים. "אני רגילה לחיים בחברה בעלת השקפת עולם מעורבת. אישי מכהן קרוב ל- 40 שנה כרבה הראשי של גבעתיים והעיקרון של כבוד הדדי הוא נר לרגלינו. עלינו ללמוד לקבל את ה'אחר', לא רק את הזרים, כמו הפליטים מדרפור, אלא בראש ובראשונה את בני עמנו", אומרת גליקסברג ומבקשת מהציבור הדתי פחות להסתגר בשכונות הומוגניות ויותר לחיות עם עמך ישראל. "אני חוששת שההסתגרות של הציבור שלנו בשכונות דתיות, מחולק לפי זרמים, יש בה מן ההפסד. כיום הציבור שלנו לא רק מתרחק מחילונים אלא גם מכל אדם דתי שלא בעל אותה השקפת עולם בדיוק כמו שלו. נכון שהרחוב כיום קשה יותר: ישנה אלימות והתנהלות לא צנועה, אבל אולי דווקא משום כך ישנה חשיבות להיות מורגשים יותר ברחוב הישראלי. כפי שגדלתי בתל אביב הילדים שלי גדלו בגבעתיים, ולמדו לכבד את השונה מהם ולהיחשף למגוון השקפות עולם ודעות. יש כאלו שטוענים שיותר בטוח לחנך ילדים בשכונות סגורות עם שכנים שנראים בדיוק כמונו, אבל האם יש מקום על פני כדור הארץ שניתן לערוב שלא יהיו בו בעיות חינוכיות-אמוניות?" שואלת גליקסברג. "חינוך ילדים זו השתדלות, השקעה, תפילה לקב"ה והרבה  סייעתא דשמייא".

מבשרת הפמיניזם

בחודש האחרון פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר חדש המלמד כי גם בישראל של שנת 2010 עיקר נטל עבודות הבית עדיין נופל על כתפי הנשים. אני מציגה לרבנית את הסקר שנערך בקרב זוגות נשואים, וחושף שלמרות עידן הפמיניזם והמודרנה מסתבר שחלוקת הנטל בבית היא בלתי שיוויונית בעליל. כ-80% מהנשים אחראיות על עבודות הכביסה, כ-60% אחראיות על הניקיונות ושטיפת הרצפות וכ-70% הן המבשלות בבית. התחום היחידי בו הגבר מוביל הוא בתיקונים הקטנים בבית, כמו לקדוח או להחליף נורה. הרבנית גליקסברג איננה מופתעת. "הנתונים הללו לא מפתיעים אותי בכלל. קיים פער גדול בין הדיבורים והתיאוריות בנוגע למעמד האישה לבין הנעשה בשטח. החיים המודרניים הם מאוד לוחצים ודורשים. האישה המודרנית קיבלה מטלות חדשות ולא שוחררה כמעט מאף מטלה. עליה לחלק את זמנה בין הבית, המשפחה והקריירה והיא נדרשת ליותר מדי טוטאליות ביותר מדי תחומים. יש נשים המתמודדות בכבוד עם ריבוי התפקידים והציפיות העכשוויות של החברה הדתית כמו הכללית, אבל האמת חייבת להיאמר, ישנן רבות לא פחות שהמשימה כבדה עליהן במיוחד. אמנם בעידן המודרני ניתן להקל במעט על האישה על ידי קניית שירותים ומכשירי עזר. יש מטפלות וישנן עוזרות בית אבל כמובן שבטיפוח המשפחה - אמא יש רק אחת, ובעל מפרגן משלים את התמונה".

הרבנית ד"ר גליקסברג מעידה על עצמה כבעלת צימאון פנימי ללימוד, אך מדגישה שעל כל אישה לבחון יחד עם בן זוגה את המסלול הלימודי הנכון להם באופן אישי. "הריצה להישגיות היא מעבר לכל פרופורציה. לפעמים כל כך עסוקים ב'מימוש עצמי' עד שנשארים עסוקים רק בזה ושוכחים מה עיקר ומה טפל. אני יוצאת נגד התופעה הזו של מרוץ מטורף אחר רכושנות והישגיות. הלימוד הוא מפרה ומפתח והאפשרויות היום ב"ה מרובות, אבל יש ללמוד רק אם ישנו צורך ורצון פנימי ולא כתכתיב חברתי חיצוני. האישה צריכה לדבוק ב'אני הפנימי' שלה ולבנות את סולם העדיפויות שלה. כל אישה היא אישיות בפני עצמה, ועליה לקבל את החלטותיה בהתאם לאפשרויותיה ויכולותיה. אני התגלגלתי ללימודים שלב אחר שלב, מתוך הרצון לכתוב ולבטא מחשבות".

ואכן, כשפנתה ד"ר אילה גליקסברג למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן בסוף שנות השבעים, וביקשה לכתוב את עבודת המאסטר שלה על תחום שמשך את ליבה - "מעמד האישה ביהדות מול תיאוריות פילוסופיות אחרות", ניסו להניאה מכך בטענה שחבל שהיא תבזבז את כישוריה על נושא כל כך לא רלוונטי.  "התעניינתי במקומה של האישה מבחינה פילוסופית-יהודית. המרצים אמרו לי שחבל שאבזבז אנרגיות על נושא כל כך אזוטרי וכדאי שאבחר בנושא אחר, אבל אני התעקשתי להתמקד בו. באותה תקופה החלו מנשבות בעולם רוחות הפמיניזם, ואני חשתי צורך פנימי לתת לכך תשובה יהודית. ב"ה, קיבלתי את האישור לחקור את הנושא. היום לשמחתי, מדובר בנושא מובן מאליו".

במחקרה, אותו סיימה בהצטיינות, הצביעה ד"ר גליקסברג על שוני מהותי בין התיאוריה הרואה את האיש והאישה כשתי יצירות נפרדות לבין גישת היהדות הרואה בהם יצירה רוחנית אחת שהופרדה לשתי ישויות. "על פי מדרש באבות דרבי נתן", מסבירה גליקסברג, "הזכר והנקבה נבראו בתחילה כתאומי סיאם המחוברים בעמוד השדרה, והופרדו לאחר מכן כל אחד לצורתו ולתפקידו. לא מדובר ביצירות נפרדות אלא בשלמות הנמצאת דווקא בזוגיותם. מכאן שהגבר והאישה מגיעים לשלמות יחדיו, אבל הם לא שווים. השלמה ולא שוויון. כבר בתיאור בריאת האדם", מוסיפה ד"ר גליקסברג,  "נאמר 'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם'. הזכר והנקבה יחד קרויים 'אדם' וכשמסתכלים על הדברים במבט כזה של השלמה, הקושיה על מעמד האישה איננה רלוונטית. לא נוכל למצוא שוויון מוחלט. אין מציאות כזו. מכאן שאין להשוות בין הגבר לאישה. אני בודקת את נקודות המפגש בין הגבר לאישה ולא מחפשת את השוויון המוחלט. דווקא השוני ביניהם מוביל לשלמות. ההנחה שמי שאיננו דומה לגבר הוא בעל ערך מופחת איננה השקפה יהודית. יש לבחון כל מין על פי מהותו ותפקידו. ישנה מדידה גברית, ישנה מדידה נשית, וישנן  נקודות המפגש", היא מדגישה.

בספרה "האישה ביהדות שווה יותר", המהווה סיכום של עבודת המאסטר שלה, מביאה ד"ר גליקסברג מקורות רבים מחז"ל ובודקת את יחסם לאישה. "ישנה רשימה ארוכה ביותר של מקורות המצביעים באופן ברור על חשיבותה ומרכזיותה של האישה ביהדות. הן בתורה והן בחז"ל דמותה של האישה מעוררת כבוד והערכה רבה. מצאתי שבניגוד לדתות אחרות, האישה ביהדות איננה נחותה אלא שוות ערך ומעמד לגבר". ספרה זה, שהיה ממבשרי האסכולה הדתית-פמיניסטית, הצביע על הדרך המוצעת לאישה להתמודד עם אתגרי החיים בעולם מודרני בד בבד עם שמירת המסורת וחיי ההלכה היהודית.

בספרה השני "פותחים חלון", ריכזה גליקסברג את הבולטים במאמריה שפורסמו בטור הפובליציסטי שפרסמה משך כשש בעיתון 'מעריב', בהם שילבה סוגיות אקטואליות עם אזכורים מהמקורות.

הרב יוסף גליקסברג צילום: עופר עמרם

העצמה נשית חרדית  

גליקסברג, רבנית ומומחית למגדר שאף היתה מועמדת לפרס ישראל על מפעל חיים בתשס"ב, שימשה במשך שנים ארוכות כיועצת בכירה לרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה. "זכיתי להיות  שותפה בהקמת הרשות לקידום מעמד האישה. מתוקף תפקידי ליוויתי קורסים להעצמת נשים במספר מגזרים, ונוכחתי לגלות שלקידום האישה בחברה הדתית והחרדית נזקקים לכלים שונים ולשפה שונה מהמגזר הכללי. לדוגמא, באחד הקורסים לפתיחת עסקים קטנים של מ.ט.י בבני ברק סיפרה רפלקסולוגית חרדית שניגשות אליה נשים ומבקשות ממנה 'לעשות חסד' ולטפל בהן ללא תמורה. היא טענה בתסכול 'אני עושה כאן חסד ושם חסד ולא מצליחה להתפרנס'. המדריכה החילונית לא הצליחה להבין למה היא בכלל עושה את זה, ואילו אני שנכחתי במפגש ביקשתי ממנה לעשות העברה של החסד לתחומים אחרים בחייה, ואילו במקצוע ממנו היא מפרנסת את בני ביתה שלא תחשוש לבקש תמורה אלא במקרים מיוחדים".

לפני כ-14 שנים הקימה הרבנית גליקסברג יחד עם סגנית ראש העיר את מועצת הנשים העירונית בגבעתיים. מדובר באחת ממועצות הנשים הראשונות בארץ. "באתי עם הלהט המגדרי לאפשר לנשים להתקדם מקצועית וחברתית", היא מסבירה את המניע להקמת מועצת הנשים. "המועצה נותנת במה לקול הנשי בעיר תוך שיתוף נשים בעלות דעות שונות ומקצועות שונים מתוך מטרה לסייע להן במימוש הפוטנציאל".

האם את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?

"אני לא נוהגת למדר בני אדם לתוך נישה כזו או אחרת, אך אני בוודאי מאמינה בעוצמתן של הנשים. אני זוכרת את אמי, שנפטרה לפני כעשרים שנה, יושבת בליל תשעה באב יחד עם חברותיה וקוראת לאור הנר את מגילת איכה. זה היה לגמרי טבעי עבורי ועל זה גדלתי. המסר בביתי היה מציאת דרך הזהב לעשייה אישית-נשית רחבה אך בגבולות ההלכה".

גליקסברג שימשה, כאמור, יועצת בכירה לרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה. היא מרצה לפילוסופיה, משתתפת בקונגרסים בינלאומיים שונים והיתה בעלת טור אישי במעריב במשך שנים. ועם כל הרזומה המרשים גליקסברג מציעה  לא לשכוח את הדבר החשוב באמת - הבית. "בעידן של טכנולוגיה מתקדמת, כשהאדם כבר מגיע לירח, עלינו לזכור שהדבר המרכזי בחיי האדם הוא הבית והמשפחה. מהבית יוצאים ואל הבית חוזרים. מהות חיינו זו המשפחה ויתר הדברים הם כמו שמיכה מחממת בלבד".

Rivkig.besheva@gmail.com