כשד"ר אבי גור, תא"ל במיל', החל את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת בר-אילן הוא נשאל על ידי פרופ' איתן גלבוע על הנושא אותו הוא מעוניין לחקור. גור השיב מיד שמה שבוער בעצמותיו הוא חקר התקשורת בישראל ונימק זאת בתחושת אי נוחות מתפקודה. הוא החליט להתמקד במחקרו בתקופת הסכם אוסלו. "זה היה בלתי נתפש עבורי. כל בר דעת ראה את החורים שיש בהסכם כזה. המנהיגים הפלשתינים דיברו באנגלית שלום, אבל עם העם שלהם הם דיברו מלחמה. אני דובר ערבית ומכיר את השפה לעומק, וראיתי פער זועק לשמיים. הרגשתי שהתקשורת הישראלית מצידה מתעלמת ולא מתייחסת מספיק לסכנות שההסכם צופן בחובו. הרגשתי שמשהו לא הגיוני בהתנהלות הזו ורציתי לברר באיזו מידה מילאה התקשורת את תפקידה גם לחשיפת ליקויים במדיניות שגובשה באוסלו".
כשלב ראשון החל גור להתעמק במחקרים האקדמיים העוסקים בתקשורת הישראלית והופתע לגלות, שבניגוד לתחושות רבים מקרב הציבור בישראל, התמונה המשתקפת בעולם המחקרי היא של תקשורת מאוזנת ואובייקטיבית. "הדיסונאנס והניגודיות בין מה שנראה בשטח לבין הפרשנות האקדמית, דחפו אותי למחקר הזה", הוא מסביר. "באתי למחקר בהרגשה שצריך בחינה מעמיקה ואובייקטיבית בנוגע להטיה באמצעי התקשורת, אבל לא ברמה של הערכות ופרשנות סובייקטיבית אלא ברמה מתמטית אנליטית. חיפשתי עובדות", הוא מצהיר.
גור החליט לצלול למחקרו במלוא הרצינות ופיתח נוסחה מתמטית-מדעית לבדיקת ההטיה. אבל ההתחלה לא הייתה קלה. "המחקר שלי החל במבוכה מסוימת", הוא משתף. "מצד אחד, הדעה המקובלת בציבור היא ש'התקשורת שמאלנית', ואז חבל על האנרגיות והזמן שאשקיע במחקר כשהתוצאה ידועה מראש. ומצד שני, מרבית המחקרים האקדמיים שפורסמו עד אז הצביעו על תוצאות שונות לגמרי". להמחשה מציג גור בפניי מספר מחקרים הנוגעים בהטיה בתקשורת. "זה לא ייאמן, אבל מכל אותם עשרות מחקרים אקדמיים שבדקתי וניתחתי, לא נמצא אפילו אחד שטען כי יש בתקשורת הישראלית הטיה לטובת השמאל". גור מציין כי אמנם המחקרים האקדמיים הכירו בכך שמרבית אנשי התקשורת בישראל הינם בעלי השקפת עולם שמאלית, אך דבקו בגרסה כי למרות כל זאת הם מקפידים שלא לערב בדיווחים ובפרשנויות את השקפת עולמם. "למעשה עבודת המחקר שלי ממוקמת בין שתי השקפות: התפישה האקדמית שלא קיבלה את האפשרות שהתקשורת הישראלית מוטה בפועל לטובת השמאל לבין תפישת הציבור הידועה שהתקשורת במהותה שמאלנית".
באקדמיה אין כל חדש
כאמור, מרבית חוקרי התקשורת באקדמיה דבקו, במשך שנים, בטענה כי התקשורת בישראל הינה הוגנת ומאוזנת. "עד המחקר שלי נהגו בעולם האקדמי להתייחס אל התקשורת כאל 'פרה קדושה', ואם בסופו של דבר הייתה ביקורת היא הייתה מינורית בלבד", אומר גור ומביא כדוגמה מחקר אקדמי שנערך באוניברסיטת חיפה ובחן את התנהלות התקשורת לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מסקנת המחקר הייתה ששבוע האבל לרבין היה בגדר "שעת חסד מופלאה של התקשורת הישראלית". עוד נכתב במחקר שבאותם ימים קשים "התקשורת הצליחה לאחד את העם ולחזק את התחושה הלאומית". גור, שהופתע ממסקנות המחקר, החליט להרים את הכפפה ולבחון לעומק את התנהלות התקשורת במהלך אותו שבוע של אבל. "אמצעי התקשורת עבדו באותם ימים סביב השעון. נכנסתי לארכיונים ואספתי את הנתונים. גיליתי שמתוך כ-2000 מרואיינים שהופיעו במכלול אמצעי התקשורת רק כ-25 איש היו מזוהים עם הימין. כל יתר המרואיינים היו אנשי שמאל שלא הפסיקו להטיף ולצאת כנגד מחנה שלם בעם. זה נתון חסר פרופורציות לחלוטין", הוא מתרעם. "איך אפשר עם נתונים כאלו להגדיר את אותו שבוע כ'שעת חסד של התקשורת'? לי זה לא ברור".
השקפתי האישית אינה רלוונטית
ד"ר אבי גור, 56, נולד במצרים. אביו עבד כצורף ואימו כמורה לערבית. כשהיה בן שנתיים החליטו הוריו ממניעים ציוניים לעלות ארצה עם שלושת ילדיהם. הם התיישבו במעברה בבאר יעקב. הימים היו ימי הצנע של שנות החמישים והאב לא בחל בשום עבודה לפרנסת בני ביתו. בתחילה עבד כפועל ניקיון, לימים התגייס כאיש תחזוקה לשירות בתי הסוהר. אבי גור למד בנעוריו בגימנסיה בראשון לציון. כתלמיד כיתה י' הודיע להוריו שהוא פורש מלימודיו כדי לסייע בעול פרנסת הבית. הוריו ביקשו להניאו מכך, אך הוא לא שהה להפצרותיהם ונטש את ספסל הלימודים. לצבא התגייס חדור מוטיבציה. "היה לי ברור שזה מה שאני צריך לעשות ובאתי עם רצון לתרום". הוא המשיך את שירותו במסלול הקבע ועלה אט אט בסולם הדרגות. במסגרת הצבאית נכנס גור גם לעולם ההשכלה הגבוהה. הוא זוקף זאת לזכות הצבא. הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה, תואר שני במדעי המדינה ותואר שני נוסף במינהל עסקים ולוגיסטיקה מהטכניון של מדינת פלורידה בארה"ב.
הילד שלא סיים את לימודי התיכון כובש את ספסלי האקדמיה?
"אפשר לומר שהצבא בנה אותי. היה בי צימאון ללימוד וידע שרק הלך והתגבר עם השנים. מעין חסר פנימי. בצבא עודדו אותי ללמוד וזה היה בשבילי כמו מים מרווים", הוא מחייך. את 22 שנות שירותו בצה"ל, סיים בדרגת תא"ל, כראש החטיבה הלוגיסטית במטכ"ל. הוא אב לחמישה ילדים. לאחר שיחרורו שימש במשך שמונה שנים כמנכ"ל חברה מסחרית בתחום מערכות מחשוב. את תואר הד"ר במדעי המדינה ותקשורת קיבל מאוניברסיטת בר אילן על מחקרו: 'התקשורת ותהליך אוסלו'.
את השקפת עולמו האישית מתעקש גור שלא לחשוף. לאורך הראיון הוא מצליח להתחמק מהגדרה ברורה. בחדר עבודתו מתנוססות תמונותיהם של נשיא המדינה, שמעון פרס, אריאל שרון ויצחק רבין ז"ל, אך ספק אם יש בכך ללמד במשהו על דעותיו. "מדובר במחקר אמפירי לחלוטין ואין לתוצאות שלו כל קשר עם השקפתי הפוליטית", הוא דוחה את בקשתי לשתף את קוראי 'בשבע' בתפישת עולמו. "זה לא רלוונטי למחקר. מדובר בעובדות בלבד. כולם מבינים היום שהתקשורת נתפשת כמעצמה והיא בעלת יכולת לקבוע סדר יום. מכאן כוחה ומכאן גם החשש הגדול ממנה", הוא אומר ומסביר כי נקודת המוצא למחקרו נובעת מההבנה שעולם התקשורת הוא סבוך ומורכב מבחינה טכנית ועוד יותר מבחינה אנושית. "השערת המחקר המרכזית מעוגנת בתפישה שאין יכולת להגיע למצב של תקשורת אובייקטיבית באופן מוחלט. הטבע האנושי לא מאפשר זאת. צריך לקחת בחשבון המון גורמים: יש אילוצי זמן, אילוצים טכנולוגיים, אילוצי תקציב ותרבות הרייטינג (המדרג). מבחינה אישית, מדובר בהשקפות ואמונות של אנשים, ולכל זה נוסיף גם לחצים פוליטיים ומסחריים בלי סוף. מכאן הנחת היסוד, שאין מציאות של אובייקטיביות מוחלטת בתקשורת".
ד"ר גור מדגיש כי חשוב לערוך הפרדה בין משמעות המונחים 'אובייקטיביות' ו-'איזון'. "כשבאים לנתח הטיה בתקשורת צריך להבחין ביניהם. זו טעות נפוצה לראות בשני המושגים האלו שמות נרדפים", מסביר גור. "'אובייקטיביות' פירושה שהעיתונאי הינו גורם ניטראלי ואינו מערב את דעותיו האישיות בנושא עליו הוא מדווח. לעומת זאת, 'איזון' משמעו, שבכל נושא שבו העיתונאי עוסק הוא ייתן ייצוג הולם לכל הצדדים אותם הוא מסקר".
כל אדם הוא בעל השקפת עולם אישית ואולי לא ריאלי לצפות מעיתונאי להפוך במסגרת עבודתו לאובייקטיבי?
"הציפייה שלי מאנשי התקשורת היא שקודם כל ינהגו באיזון. האיזון הוא כלי בסיסי ליצירת תקשורת הוגנת. סוגיית העובדים הזרים היא דוגמה מצוינת לכך. התקשורת נוהגת לחלוטין בחוסר אובייקטיביות. אני טוען שמחובת התקשורת להקפיד ולשמור על איזון. היא מעלה לשידור עוד ועוד אנשים שמביעים את מחאתם נגד הגירוש. איפה האיזון? עליה לתת במה באופן זהה גם לדעות התומכות בגירוש העובדים הזרים", הוא טוען.
עבודת נמלים תקשורתית
מטרת המחקר הייתה לבדוק: האם התקיימה הטיה אידיאולוגית-פוליטית בתקשורת הישראלית במה שהוגדר כ'עשור אוסלו'. תקופת המחקר נתחמה החל ממועד כניסת הרשות הפלשתינית לשטחי עזה ויריחו בשנת תשנ"ד (1994) ועד לאחר אישור תוכנית ההתנתקות בכנסת ומותו של יו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, בשנת תשס"ד (לקראת סיום שנת 2004).
ד"ר גור ניתח את ששת אמצעי התקשורת הנחשבים מרכזיים בישראל: גלי צה"ל, רשת ב', ערוץ 1, ערוץ2 והעיתונים ידיעות-אחרונות ומעריב. "בחרתי באמצעי תקשורת שמתיימרים להיות במיינסטרים. הם טוענים שהם אובייקטיבים ומאוזנים. לא בדקתי אמצעי תקשורת כמו 'הארץ' או 'הצופה' שלהם יש אוריינטציה אידיאולוגית ברורה, אלא את אילו שנמצאים בתחום הקונצנזוס הלאומי, או לפחות מציגים את עצמם ככאלו".
במחקרו ביקש גור לבדוק פרמטרים שנמצאים בשליטה בלעדית של אמצעי התקשורת, ולכן במסגרת העיתונות הכתובה בחן את זהות כותבי מאמרי הדעות ומאמרי המערכת ואת מהות המסר. ובתקשורת המשודרת (הטלוויזיה והרדיו) בחן את זהות המרואיינים במסגרת תוכניות האקטואליה, יומני החדשות והפרשנות ואת משך הזמן הניתן לכל מרואיין.
איך קבעת האם המרואיין הוא איש ימין, מרכז או שמאל?
"ערכתי חלוקה על פי הזהות הפוליטית, הזהות האידיאולוגית או הזהות הארגונית. שמתי לב גם לאישים פוליטיים שעברו ממחנה אחד לשני לאורך התקופה כמו שרון וכל הח"כים מהליכוד שהצטרפו למחנה המרכז". גם את העיתונאים ואנשי התקשורת נדרש גור לסווג פוליטית-אידיאולוגית. "כתבים כמו נחום ברנע, סבר פלוצקר, איתן הבר, אמנון דנקנר, דן מרגלית הייתי צריך להחליט לאן כל אחד שייך מבחינת השקפת עולמו".
לא כל מרואיין או איש תקשורת ניתן לשייך אוטומטית למחנה כזה או אחר.
"נכון, לכן נתתי רשימת אישים ארוכה לשלושה חברי סגל בכירים מהמחלקה למדעי המדינה והמגמה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן וכל אחד מהם מיין עבורי את רשימת האישים. על פי שיפוטם בוצע הניתוח המחקרי".
לצורך מחקרו מיין גור אלפי מאמרי דעה בעיתונות הכתובה ועשרות אלפי מרואיינים שהופיעו בטלוויזיה וברדיו, לאורך 126 חודשים. אם נדייק: 38,887 אישים, 124,879 דקות שידור ו-8,324 מאמרי דעות. מספר לא מבוטל לכל הדעות. לאחר ניתוח ושקלול הנתונים מצא גור כי לא זו בלבד שקיימת הטיה ברורה בתקשורת לטובת השמאל האידיאולוגי-פוליטי, אלא שאותה הטיה קיימת באופן שיטתי ועקבי לאורך השנים. מסתבר כי 'העיתון של המדינה', ידיעות אחרונות, היה במהלך עשור אוסלו כלי התקשורת המוטה ביותר לטובת השמאל, עם הטיה משוקללת בשיעור של 78.8 אחוזים. אחריו, רשת ב' עם הטיה של 74.5 אחוזים ואחרון ברשימה, מעריב, שגם הוא היה מוטה לטובת השמאל אך במידה הנמוכה ביותר של 34 אחוזים.
הופתעת מהתוצאות?
"בהחלט. נדהמתי מעוצמת ההטיה. כשניגשתי למחקר הנחתי שתחושת הציבור על 'מאפייה שמאלנית' היא ככל הנראה מופרזת וקיצונית. לא שיערתי שאחוז ההטיה יהיה עד כדי כך גבוה. ברור שתוצאות המשקפות הטיה גדולה כל כך של עשרות אחוזים מחייבת את התקשורת להתייחסות רצינית ולחשבון נפש אמיתי", הוא קובע ומוסיף, "לדעתי, השורשים לכך עוד נעוצים בימי מפא"י ההיסטורית".
בשלבים האחרונים של המחקר נפגש ד"ר גור לשיחה עם מוטי שקלאר, ששימש באותם ימים כמנכ"ל הרשות השנייה. באותה פגישה הודה שקלאר שמרבית העיתונאים בערוץ 2 הם מה'מילייה' של השמאל וגרס כי ניתן להשיג את האיזון המתבקש על ידי גיוון בכתבים ובעיתונאים מכל שכבות הציבור ומגזריו. "הוא סיפר לי שהוא דאג לקבל לערוץ מספר כתבים מוכשרים כמו עמית סגל, סיוון רהב-מאיר, שרה בק ועוד, וציין שעוד רבים רבים בדרך. שבע שנים חלפו מאז ואני עדיין לא רואה נהירה של כתבים חדשים פנימה. לצערי, השינוי המיוחל לא נראה באופק".
אתה לא חושש מתגובת אמצעי התקשורת למחקר?
"אני שלם לחלוטין עם התוצאות. זו המציאות. אם הם רוצים לתקוף את המחקר הם יצטרכו לערער על העובדות. בבקשה, שילכו ויבדקו עם סטופר ביד, ימים ולילות, במשך שנים את כל התוכניות והמדורים שבדקתי. נראה עם איזו תוצאה הם יחזרו. מדובר בבדיקה מקיפה מבחינת כמות אמצעי התקשורת ומבחינת משך זמן המחקר והתוצאות הן ברמת דיוק גבוהה ביותר".
הטיה אינטרסנטית
נתון מעניין נוסף שהתגלה במחקרו של גור מצביע כי ההטיה שמאלה נמצאה בכל אמצעי התקשורת לאורך כל התקופה. אך יחד עם זאת, עוצמתה השתנתה בהתאם לאירועים שהתרחשו בארץ כמו: החלפת השלטון או התפרצות האינתיפאדה השנייה. "שמתי לב שאמצעי התקשורת התלויים בתקציבי הממשלה ובמינוי בכיריה (ערוץ 1, רשת ב', וגלי צה"ל) שינו את עוצמת ההטיה בהתאם למציאות. הם הוכיחו שיש להם היגיון פוליטי המוביל להתמתנות ההטיה שמאלה כאשר לדוגמה, ממשלת ימין הייתה בשלטון. לעניות דעתי, זה מוכיח חד וחלק שתופעת ההטיה ניתנת לשליטה".
אתה טוען שניתן לשלוט על 'גובה הלהבות' של ההטיה?
"בהחלט. כשהעיתונאים רוצים הם מוציאים את ההטיה מהכוח אל הפועל וכשהם רוצים הם 'משאירים את דעותיהם בבית'. מסתבר שאפשרי לצמצם את ממדי ההטיה באופן ניכר. כל אותם טענות שמעלים בכירים מעולם התקשורת שאין מה לעשות ויש להמתין בסבלנות, דור או שניים עד לבניית סגל חדש של עיתונאים שייבחרו ביחס מתאים לאוכלוסיה בישראל, הן לא מדויקות. הכל תלוי ברצון ואינטרס".
השוואה נוספת שערך ד"ר גור בין נתוני ההטיה של התקשורת הממלכתית-ציבורית לבין זו המסחרית הצביעה על הטיה גדולה יותר דווקא בתקשורת המסחרית. "זה לכאורה בניגוד להיגיון. הרי הייתי מצפה מהתקשורת המסחרית שהיא תלויה יותר בציבור ומטרתה למקסם רווחים, שתשתדל להיות יותר בקונצנזוס. אבל הסיבה העיקרית לכך היא שמקסום הרווחים לא תלוי בציבור הרחב אלא בבעלי ההון, בעלי החברות העסקיות במשק, שהם 'בעלי המאה', והם בדרך כלל מגיעים ממחוזות המרכז ושמאלה".
גור מייחס למחקרו הנוכחי תרומה חשובה לשיח התקשורתי-אקדמי. "תוצאות המחקר חושפות בפעם הראשונה את התופעה הזו באופן כל כך חד משמעי, שיש לכך חשיבות גם בספרות המקצועית". ערך משמעותי נוסף לשיטת המחקר החדשה הוא האפשרות לכמת באחוזים את ההטיה. "הנתונים שהושגו באים לא רק לענות על השאלה האם יש הטיה כן או לא, אלא מהו יחס ההטיה באחוזים מפורשים. הנתונים הכמותיים הם אובייקטיבים וניתנים לספירה ומדידה", הוא מבהיר.
ד"ר גור מבקש להרחיב על יחסה של התקשורת לתוכניתו של שרון להתנתקות חד צדדית מחבל עזה, שהועלתה לאישור הכנסת במהלך תקופת מחקרו. "באותו זמן כנראה נשכחה התפישה של תקשורת שלוחמת לגילויי שחיתות ומוקיעה מעשים אנטי דמוקרטיים", מיצר גור. "אריאל שרון, שהיה בעבר האויב האולטימטיבי של התקשורת, הפך פתאום ל'שרון החדש', ש'נוטל על עצמו סיכון אישי ופוליטי ומתחיל לנסות לנתק חוליות אחדות משלשלת הכיבוש'. עבור העיתונאים זה היה הזמן הטוב ביותר 'לכתת חרב לעט' ולתמוך בשרון בכל כוחם. שרון לא הפך רק ליקיר השמאל, אלא ליקיר התקשורת והביטוי הייחודי שטבע אמנון אברמוביץ 'נוהל אתרוג' מוכיח את זה. האתרוג משקף את התפישה ואת ההתנהלות של התקשורת כלפי מי שמימש את החזון שלהם".
נוהל אתרוג
גור מצטט בפניי את אחד העיתונאים הבכירים היוצא כנגד התנהלות חבריו למקצוע באותם ימים. "אותו עיתונאי כתב:'מאז החליט שרון על תוכנית ההתנתקות תפסה העיתונות כיסא ליד שולחן הממשלה, כשותפה מלאה לתהליך. אין שאלות, אין תמיהות, אין ביקורת. שרון לא נדרש על ידינו להסביר דבר...'. זו לא ביקורת של איזה פרשן פוליטי או איש אקדמיה אלא של איש בכיר ביותר מהעיתונות", מבקש גור להדגיש. "הוא אמר 'חטאנו' והודה שהתמיכה בתוכנית ההתנתקות העבירה את התקשורת הישראלית על עקרונותיה".
יחד עם ההודאה של מרבית מאנשי התקשורת על הטיה גורפת בכל תקופת ההתנתקות, מצביע גור על ניסיון מצד חלקם לגמד את התופעה על ידי הקטנת הדימוי העיתונאי. "סימה קדמון, העיתונאית לענייני מפלגות של ידיעות אחרונות, טענה שלא צריך להעניק לעיתונאים יותר מדי קרדיט. מבחינתה, לא הכול הוא תוצאה של אידיאולוגיה, אלא נובע גם ממוגבלות וחד ממדיות של העיתונאים שמתקשים להתמודד עם יותר מדי נושאים בו זמנית. אחד מעורכי העיתונים טען שבלתי אפשרי להילחם ביותר מחזית אחת כל הזמן. מסתבר שתירוצים יש בלי סוף", הוא נאנח. "חשוב לשים לב טוב למה שאומרים העיתונאים עצמם. על השאלה האם התקשורת הייתה רק תומכת או גם מגויסת קבע כתב ידיעות אחרונות, נחום ברנע: 'יותר משהיו העיתונאים 'כלב השמירה' של הדמוקרטיה היו ל'כלב השמירה' של ההתנתקות. מתקבלת תמונה של תקשורת מוטה המוותרת על ערכיה הבסיסיים תמורת 'נזיד עדשים' עליו חלמו המוגש להם על מגש הכסף על ידי שרון'. זו ביקורת חריפה מאד וכאמור היא לא יצאה מפיו של איזה איש ימין", הוא מציין.
האם לדעתך הלקח נלמד?
"לצערי, אולי הלקח נלמד באופן תיאורטי, אבל במציאות הוא לא מיושם. יש לי דוגמאות רבות לכך. ניתן לראות זאת גם כיום בהתנהלות האוטומטית של התקשורת מול ראש הממשלה בנימין נתניהו".
בספרו החדש, "התקשורת ותהליך אוסלו – כיצד ניסתה התקשורת להשפיע על דעת הקהל לתמוך בתהליך 'השלום' השנוי במחלוקת", היוצא בימים אלו לאור בהוצאת אופיר-ביכורים ומתבסס על עבודת הדוקטורט שלו, מבקש גור לחדד את המודעות של הציבור הרחב ושל אנשי התקשורת ומייחל שמחקרו יתרום להארה והבנה טובה יותר של התקשורת.
התגובה מצד אמצעי התקשורת היא, כמה מפתיע, התעלמות מוחלטת."אני לא חושש מהם. שינסו סוף סוף להתעמת עם העובדות. הביקורת אולי לא נעימה להם, אבל הייתי שמח אילו היו מנסים באופן ענייני לרדת לעומקם של דברים, "מסכם ד"ר גור.
