התחלה: תשכ"ט, רמת גן. אבל לא להרבה זמן. בגיל שנה וחצי יצאה המשפחה לשליחות של הסוכנות בניו ג'רזי. לאחר החזרה עברו לירושלים, ולאחר מספר שנים יצאו שוב לשליחות בלונדון. מהחזרה ועד הבגרות - ילדות ירושלמית בשכונת תלפיות, מול 'בית עגנון'. בית עגנון: "אתה מבין שהסיפורים שלו נכתבו על השכונה". אחד הסיפורים מתאר חזן שהיה סוגר את החלונות לפי שהיה עומד לתפילה. רביבי זוכר אותו. "הוא היה אומר את ברכת החודש בנוסח מיוחד. לחזן ההוא לא היו ילדים, ואני מנסה עד היום לשמר את המסורת שלו". עודד הוא הבכור מבין שלושה, האם עו"סית, האב עבד, כאמור, בסוכנות. לימודים: החינוך היסודי החל ב'זלמן ארן' - לא דתי, אבל בשכונה. ההמשך היה ב'כרם', בית ספר דתי בלונדון: "מטי-שירט וסנדלים בישראל, לחליפה עניבה וקסקט". בהמשך 'דוגמא' לבנים ואחר כך 'הימלפרב'. תנועת נוער: החזרה לישראל היתה בגיל הקריטי של בר מצווה, החלטה לגבי תיכון וחברות עמוקה בתנועת נוער. אחרי בחינת השטח נבחרה 'הצופים הדתיים' ש"לא התעסקה בעניינים פוליטיים, הפגישה אותך עם אוכלוסיות שונות ולימדה שיש דברים מעבר לבועה". לשבט 'משואות' במרכז העיר היתה צעידה של "שעה ברגל, בשמש ובגשם". הרזומה: חניך, מדריך, רשג"ד (רכז שכבה) ורכז הדרכה שבטי (כלומר סניפי). "כשהגעתי לשלב הגיוס הבנתי שיש לי הרבה כלים בתרמיל, איתם אני יכול לקבל החלטות". הגיוס: המסלול הצבאי החל בגיבוש טייס, שאמנם נקטע באיבו אבל העמיק תובנה לפיה בצבא כדאי להיות בין המחליטים. אחרי סקר קצר בבקו"ם על המסלול הכי מהיר לקצונה הוא התגייס לשריון, וכעבור שנה וחודש היה לקצין. בלילה שאחרי הטקס הוא קיבל חוברת על מארבים וכבר למחרת פיקד על מארב חודר בלבנון. "אמרתי לעצמי, רצית להשפיע על גורלך והנה אתה אחראי על גורלם של כמה חיילים". כמה חיילים: עוד לפני הכניסה לקבע היה רביבי למ"פ, ובדרך כוח בפיקודו חיסל חוליית מחבלים. אחרי שנה וחצי של קבע הגיע השחרור. בשנות המילואים הארוכות היה למג"ד, שימש כקצין אג"ם אוגדתי והיום הוא בפיקוד דרום. למה בדרום: "אחד הלקחים ממלחמת לבנון הוא שראשי רשויות לא יכהנו בתפקידים שיעמידו אותם בדילמה בשעת מלחמה. לכן, בהתערבות הרמטכ"ל הפכתי להיות קצין אג"ם דווקא שם". לימודים: עוד במהלך השירות הצבאי רשמה אותו אמו ללימודים, וכך "שבועיים אחרי השחרור מצאתי את עצמי על ספסל לימודי המשפטים באנגליה". ההיכרות המוקדמת עם השפה והמנטליות סייעה. "התחברתי לרב יהודה גלעד ששהה שם בשליחות של בני עקיבא". נוצרה חבורה של צעירים ציונים ורביבי חבר אליהם, ואל מישהי אחת במיוחד. במיוחד: ליסה היתה חניכה, מדריכה ובוגרת של בני עקיבא. היא התכוונה לעלות לארץ עוד לפני שרביבי היה בתמונה, וכך לא נתקל הזוג בדילמות אם להישאר או לעלות. החתונה נערכה עוד בזמן הלימודים, בישראל, ומסדרי הקידושין היו הרבנים ביגמן וגלעד. הצלע השנייה: ליסה היא בעלת תואר ראשון בפילוסופיה ותלמוד ובעלת תואר שני בחינוך. היא מלמדת שחייה, מורה לאירובי מים ומגדלת את ששת הילדים. הילדים: הגדול בי"ב, הצעירה עולה לגן חובה. הבת בכיתה י' לומדת ב'פלך' בירושלים, כל השאר לומדים במוסדות חינוך באפרת. אפרת: "כזוג צעיר לא יכולנו לקנות דירה בירושלים. כאן היו מענקים והקלות שאפשרו לנו לקנות באפרת ובכל זאת להיות קרובים". והיום: "אפרת זה הבית, מקום העבודה, מקום בו מוגשמים הרבה חלומות. אני עושה הרבה למען הכלל ומקווה להצליח". Go Efrat: על פי נתוני הלמ"ס, רק 30 אחוזים מתושבי אפרת הם לא ילידי הארץ. אבל גם העולים הוותיקים מצליחים לשמור על אורח חיים מאוד אנגלוסקסי, כולל חופשות בחו"ל וליגת בייסבול, "וזה נותן ליישוב ערך מוסף". מצד שני, לא כל עולה מארצות הרווחה מהווה חיזוק סוציו אקונומי ליישוב. "בית המשפט!": ההתמחות בעריכת דין התבצעה בסוכנות היהודית ואחר כך אצל עו"ד פרטי. אחרי ארבע שנים כשכיר הוכרזה עצמאות ונפתחה פירמה פרטית. במשך שמונה השנים הבאות הוא עסק בליטיגציה ובעסקאות נדל"ן. דודו מופז, אח של, היה לקוח מרוצה שהעביר את שמו ללקוחות מעניינים. הלקוחות: יום אחד הוזמן לפגישה ראשונה ומפתיעה אצל ראש המועצה, שהסביר שהשכנים הערבים של אפרת רוצים שעו"ד ישראלי ייצג אותם בסוגיית תוואי גדר ההפרדה, והם מתכוונים לפנות אליו. ראש המועצה ביקש שרביבי ייצג גם את המועצה בסוגיה, "מה שלא היה קשה כי שני הצדדים לא רצו את הגדר". המאבק המשפטי לא צלח, אבל הגדר לא נבנית כבר ארבע שנים בשל בעיות תקציביות - "ברוך ה'". ראש מועצה: במשך כמה שנים ביקשו שכנים וחברים שייקח את המושכות, "אבל דחיתי אותם כי הייתי במסלול אחר וגם צעיר מדי". בבחירות האחרונות ראה שאין אלטרנטיבות שלטוניות "ושהדברים לא מתקדמים מספיק מהר". קבוצה שהגיעה לדלת הבית ואמרה 'די, אתה רץ' הכריעה את הכף. תוכנית עבודה: הכניסה לתפקיד גילתה שלמרות שיש תקציב מאוזן אין תוכנית עבודה מסודרת, מחוברת לתקציב ולו"ז. "האתגר היה ללמד את ראשי המחלקות לעשות את זה, מה שהקפיץ אותם מבחינה מקצועית" וגם הביא לכנס של 40 רשויות שבאו ללמוד. משרד הפנים הפך את ההתנהלות הזאת לקריטריון חובה בפרסים שהוא מחלק. הבונוס: "אם רוצים לפרוץ לתודעה הישראלית ולבסס את מעמדנו כאן, אי אפשר לדבר על דונם פה ודונם שם. צריך למצוא את הדברים שמנותקים מפוליטיקה ומחוברים לעשייה, כמו הנושא הזה. כך אפשר להראות שלתושבי יו"ש אין קרניים ושהם יכולים לתרום למדינה". מיתוג ונוער: שני הישגים נוספים היו בתחום מיתוג ושיווק העיר באופן ש"היינו בין הרשויות הראשונות שקיבלו אישור לבנות אחרי ההקפאה", ועבודה אינטנסיבית עם הנוער. "חלה פה תפנית. החבר'ה מחוברים לעשייה ויש להם גאוות יחידה. אנחנו נותנים להם, ומקבלים מהם כפליים". החלילן מהמלין: במסגרת הפיכת אפרת לירוקה שווקו קומפוסטרים ביתיים, בתי ספר אוגרים מי גשמים וממחזרים אותם, ו"משפחה באפרת מייצרת מחצית מכמות הזבל של משפחה בארץ". לימודי ערבית: היתה יוזמה להעצים את לימודי הערבית ביישוב. "המוכתר של הכפר השכן התלהב, אבל אמר שישחטו אותו אם הוא ישתף פעולה. גם משרד החינוך לא סייע תקציבית". אבל התוצאה לא רעה כל כך: בית ספר יסודי אחד ושניים מתוך שלושה תיכונים כן מלמדים את שפת השכנים. ליכודניק: "מתוך רצון להעלות את אפרת על המפה, הייתי מוכן אחרי שהפכתי ראש מועצה לחשוף את נטיותיי הפוליטיות, שהיו שמורות עד אז ביני ובין פרגוד הקלפי". הדילמה הפוליטית: אם להתאכזב מממשלת הליכוד ולשבור ימינה כי "הליכוד גרוע מממשלות השמאל" או לשנות מבפנים. "אני תומך באפשרות השנייה כי עם כל הביקורת, קיבלנו אישור לבנות 277 יח"ד" שזה בהחלט לא מספיק, אבל אישור כזה לא התקבל בממשלות העבודה וקדימה. פוליטיקה ארצית: "נכון להיום ממש לא". חופש העשייה והמגע עם הבוחר לא ישוו לזה של ח"כ. "בלי מגבלות של ועדות, אתה מצליח לחולל שינוי". ובמגרש הביתי על הבוקר: תפילה וסנדוויצ'ים לילדים, ואם השעון מרשה אז גם ריצה, רכיבה על אופניים או שחייה. ספורט: מחר (שישי) מתקיימת תחרות ספורט בגוש עציון ע"ש זאב סגל. משפחת רביבי היא המשפחה שרשמה את שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר: "בתי ואני נשתתף באקוותלון, תחרות שחייה וריצה, והשאר, כולל בת החמש, ישתתפו בריצת 2 ק"מ". דיסק ברכב: מוזיקה בנסיעה היא נוסטלגיה מאז איוש כס ראש המועצה, שהפך את הנסיעות לזמן טלפונים. כשכל המשפחה נוסעת יחד שומעים מוזיקה מגוונת, ישראלי וגם לועזי. שבת: יש לה שני קצוות: מצד אחד ההליכה לבית הכנסת היא בעצם מפגש עם תושבים שיש להם פנאי לומר לראש המועצה את מה שהתאפקו כל השבוע. מצד שני "אני רוצה להאזין לקריאת התורה ולדבר עם הילדים על פרשת השבוע". מנסים לשמור על איזון. עיתים לתורה: "יש, אבל לצערי לא בתדירות ובטח לא במחויבות כבעבר. אשתי ואני לומדים יחד בבית". הרפרטואר כולל פרשת שבוע, מדרשים ואגדות. אוכל: חלבי. עוזר בבית: "בהכל". בישול, אפייה, כביסה, כלים, ספונג'ה ועוד. המועדף: בישול ואפייה - "אני מוצא בזה הרבה יצירתיות". מפחיד: יש אמונה גדולה במשפט 'והעיקר לא לפחד כלל'. ובכל זאת "מאוד מפחד מקיצוניות, מאנשים שמתלהמים ולא מוכנים לשמוע את הצד השני, שלא מבינים שהאמת באמצע. אנחנו חיים במדינה קטנה, כולנו אחים ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מבטיחים את המשך קיומנו". דמות מופת: אין אחת ויחידה. "כל חיי למדתי מכל האנשים שהיו סביבי: הורים, מחנכים, חברים מפקדים ופקודים, מכל אחד לקחתי מטען וזה התרמיל איתו אני מסתובב ביום יום ועדיין משתדל למלא אותו בחוויות ובאנשים". פנאי: "שכחתי מתי היה כזה". ובכל זאת, אם יש רגע כזה הוא מוקדש לילדים, לקריאה או ל... נכון, ספורט. כשתהיה גדול: כרגע יש התעסקות גדולה ביומיום ולא בטוויית תוכניות לעתיד. ובכל זאת, יש חלום: "לימודי סמיכה לרבנות". ofralax@gmail.com
