התחלה: אוקטובר 65'. ראשון לציון. סנדוויץ' בין שתי אחיות. האב יליד צ'כוסלובקיה שהגיע לארץ בגיל ארבע. האם בת קיבוץ אשדות יעקב, שעזבה את הקיבוץ בעקבות ההיכרות עם האב. ההורים עברו לראשון לציון. הבת עוד תשוב.
יום יום ים: "ראשון של אז היתה פרדסים וחולות וכשלא הייתי בתנועת הנוער הייתי בים. זו אהבה גדולה שלי".
לימודים: עממי ב'ידלין' וט'-י' בגימנסיה הריאלית בראשון. אחרי שהחליטו ש"הנ"ל תעלה כיתה אך לא בבית ספרנו", עברה ל'תיכון רון' ברחובות, "בית ספר אינטרני ברוח של תיכון אקסטרני, מה שאיפשר לי להתעסק בדברים החשובים באמת".
החשובים באמת: 'הנוער העובד והלומד'. חניכה, מדריכה, יו"ר מועצת חניכים ארצית, "זה היה הבית הכמעט ראשון שלי" עד המעבר הגדול והסנסציוני.
הסנסציה: החלפת השרוך מאדום ללבן כלומר מהנוער העובד אל השומר הצעיר, תנועה אליה נחשפה בלימודים ברחובות. הגורם לשינוי היה דרך ההגשמה. בעוד הגרעין ב'נוער העובד' היה מיועד להגשמה בקיבוץ רמת רחל "שמבחינתי היה קיבוץ עירוני", החבר'ה בשמו"צ היו מיועדים להקים קיבוץ בנגב. קרבי זה הכי, אחותי.
צבא: נח"ל, כמובן. בשל"ת המוקדם בקיבוץ נירים היא היתה למזכירת הגרעין. אחרי הטירונות במחנה 80 "הצבא בחר בי לפיקוד, למרות מחאותיי".
כן, המפקדת: אחרי תקופה של התנגדות פנימית, הפיקוד החל להסב לה הנאה, כך שהיא מצאה עצמה גם מ"מית, גם מ"פית של טירוניות וגם מדריכה בקורס קצינות פיקודי. "זה ותקופת הגרעין כולו היו מן המעצבות בחיי. למדתי את החוזקות שלי, והתחלתי לסמוך על עצמי. הצדדים המנהיגותיים שלי יצאו מאוד מחוזקים".
מרכזת משק: חברי הגרעין שהשתחררו כמה חודשים לפניה הקימו את שומריה, והיא הצטרפה וניהלה את הנטיעות ואחר כך ריכזה את המשק במשך ארבע שנים. "בגיל 23 מצאתי את עצמי אחראית על כל העסקים של המשק".
האידיאל: "האמנו לגמרי ברעיון הקיבוצי. שומריה קמה ב-85', כאילו היו אלה שנות ה-50, עם עקרונות של 'קופה פתוחה' ו'עבודה עצמית'". היו אלה שנות המשבר הגדול של הקיבוץ בכל הארץ, "אבל אנחנו היינו בטוחים שנוכיח לכולם שאפשר אחרת". ולמשך מספר שנים זה אכן עבד.
הסדקים: "לאט לאט החלומות התחילו להתנגש במציאות. הגיעו החתונות של החברים - ואז עלו הצרכים הביתיים. אחר כך, עם לידת הילדים, זה התחזק".
כואב אבל פחות: "בזמנו היה לי מאוד קשה. מצד אחד היינו חייבים לגדול אז קלטנו משפחות, מצד שני הן היו פחות חדורות ברעיון". גם היום המחשבה היא שהאידיאל הקיבוצי הוא נכון, "אבל אי אפשר לחיות בבועה בעולם כל כך קפיטליסטי כשהפיתויים מבחוץ כל כך גדולים".
העזר: רונן, היום מזכיר וגזבר של מושב עין הבשור, היה מרכז המשק של קיבוץ כרמים השכן. הדייטים המסודרים התקיימו בימי ראשון בסוכנות וברביעי בקיבוץ הארצי - ימי רכזי המשקים. החתונה התקיימה בשנת 90' במגרש החנייה של שומריה. "החברים הכינו הכל ביד. כולל האוכל וההופעות".
מסדר הקידושין: הרב דרומי "שהשיא את כל אנשי האזור שרצו חתונה דתית". החלק הראשון היה דתי למהדרין, החלק השני קיבוצי, כולל כתובה קיבוצית וחופה מוחזקת בקלשונים. "היתה חתונה מדהימה".
השמחה: הבן, רז בן 21, מסיים שירות צבאי ב'אגוז' ובאופק נצפים הדרכה במחנה של הסוכנות בדרום אפריקה, כשהשאיפה היא לעבוד בחקלאות בערבה. הבת, נועם בת 17, סיימה י"א.
הבית: נקבע בשומריה, אבל לא מיד. "גרנו שלושה חודשים בכרמים כדי להגיד שניסינו". רונן החליף אותה בריכוז המשק, והיא פתחה את הרפת של הקיבוץ, מקור לגעגוע, "אני מוכנה לעשות חליבות גם היום". והריח "תענוג אמיתי".
דין התנועה: בשנת 97' פנו אנשי הקיבוץ הארצי וביקשו שתלווה קיבוצים באזור הדרום, בשעתם הקשה ביותר, של התפרקות והבראה, "האתגר היה להצליח להדליק מחדש את הניצוץ בעיניים ולנסח חזון מחדש". אחד הקיבוצים האלה הוא בית קמה, ש"פשט את הרגל כלכלית, חברתית ודמוגרפית. היו לו 100 חברים, 40% מהם מעל גיל הפנסיה. היום הוא במקום אחר לגמרי. מבחינתי, הוא ההוכחה שיש חיים לאחר המוות".
מנהרת הזמן: העבודה הזאת נתנה פרספקטיבה על הצפוי להתרחש בשומריה. "הבנתי שאם לא נעשה שינוי נגיע למקומות האלה". אבל אין נביא בקיבוצו, הדברים לא נשמעו והוחלט לעזוב. "זו היתה החלטה נורא נורא קשה כי היתה לי זהות מוחלטת עם המקום. בכל פעם שהייתי מגיעה לצומת דבירה העיניים התמלאו דמעות".
בית קמה: המעבר היה ליישוב הזה כדי לבנות כמה שיותר מהר את הבית. בפועל גרו שש שנים בבית של 60 מ"ר. "רצינו להישאר במועצה".
המועצה: כשמשה פאול, איש קיבוץ חצרים, נבחר לראשות המועצה האזורית בשנת 2000, הוא פנה למורן וביקש שתעבוד איתו. היא הקימה ועמדה בראש היחידה האסטרטגית של המועצה, ובמסגרת הזאת היא היתה הפרויקטורית של הקמת היישוב 'גבעות בר' ושל פינוי שומריה.
פינוי שומריה: "זה היה רעיון הזוי, שהתגובה הראשונה שלי עליו היתה בהלה. זה היה הזוי כי לפני כן אף פעם לא פינו, רוקנו יישוב ויישבו אותו מחדש, וגם, כי לא היה סביר לקלוט את תושבי עצמונה בתוך מעוז השומר הצעיר. האופי של המועצה הוא מאוד חילוני, במיוחד האזור ההוא".
המפגש: השינוי היה פתאומי, "באתי מאידיאולוגיה שמו"צניקית. מבחינתי אנשי עצמונה היו מתנחלים עם כל הסטריאוטיפים. מעולם לא הייתי בגוש קטיף, וגם תמכתי בהתנתקות. כשנסענו ערב חורפי אחד לבקר אותם ב'עיר האמונה' הכל השתנה. במפגש מצאתי אנשים שיש לי איתם מכנה משותף רחב באהבת המדינה וההתיישבות. מאז החל הרומן שלי ושל המועצה איתם".
ראש המועצה: מלכתחילה העבודה במועצה לא היתה לשם טיפוס בסולם התפקידים. אבל פאול הודיע שהוא בא רק לעשור "ובקדנציה השנייה שלו החלה להתבשל בי התובנה שזה תפקיד שאוהב לעשות". בסביבה שלה היה ברור שהיא תהיה ראש המועצה, ואחרי התמודדות לא פשוטה - "אני לא פוליטיקאית, אני אשת מעשה" - היא נבחרה.
אישה בראש: מתוך 254 ראשי רשויות מקומיות, שש הן נשים, ארבע מתוכן בדרום, ומי שמאוד רוצה בתפקיד כזה - שתחשוב על מעבר דרומה. במהלך קמפיין הבחירות היתה עמידה איתנה מול היועצים, שלא לפנות לקהל הנשי כמגדר, כי המין הוא לא אג'נדה.
ניצחון על מטכ"ליסט: דווקא אחרי הניצחון, כשהעיתונאים שאלו איך היא ניצחה איש סיירת מטכ"ל, הבינה ש"קיבלתי על עצמי עוד סוג של תפקיד". יש הרבה פגישות עם נוער ומדי פעם כנסים לסיוע לנשים, המסר הוא שקריירה היא דבר מורכב.
מורכב: "אם את רוצה לא לוותר על היותך רעיה ואשת בית ואמא וגם אשת קריירה, יש לזה מחירים. אבל מי שמתאים לה - שתלך על זה. מבחינתי, כשהילדים שלי צריכים אותי אני תמיד שם וכשהם היו קטנים הקפדתי להיות יותר בבית".
קידום נשים: "לא באתי עם זה", אבל בפועל רוב הצוות הבכיר הן נשים.
פי שניים: בשש השנים האחרונות, 'בני שמעון' הכפילה את מספר התושבים, וכעת היא חוצה את ה-8,000. לפי קצב הגידול הנוכחי, בעוד חמש שנים תשלש את המספר. "התשתיות של הכבישים מאוד עוזרות אבל גם נעשתה כאן עבודה. הפכנו כל אבן, פיתחנו שירותים ובראש ובראשונה יש כאן מערכות חינוך מצוינות. אנחנו צריכים להיות יותר טובים ממרכז הארץ".
נגב: "כשאני מבקרת בראשון ובתל אביב אני סובלת. הנגב הוא המקום הטוב ביותר שאפשר לחיות בו".
לחיות: "אנחנו לא בעוטף עזה, אבל בטווח של הגראדים, ונופלים כאן לא מעט. מצד שני אנחנו יודעים להתמודד עם זה. אנשים לא חשים כאן חוסר ביטחון".
ביטחון: מערכת היחסים עם האוכלוסייה הבדואית היא מורכבת, "יש לנו המון שותפויות עם האוכלוסייה הזאת, ויש אצלנו הרבה פחות פריצות מאשר באזור המרכז".
הציונות: בהחלט קיימת ובנגב יש לה הרבה מקום "אם כי בצורה שונה. היישוב גבעות בר שהוקם לפני שמונה שנים הוא הכי ציונות שאפשר. קם בלב הפזורה הבדואית עם קראוונים, היום תגיעי ותראי וילות מטורפות. אני, אישית, לא מרגישה שאני עושה ציונות, אלא את מה שאני אוהבת".
אקדמיה: הסתיימו הלימודים לתואר ראשון בניהול וסוציולוגיה למעט כמה עבודות, ויש תוכניות לתואר שני.
אם זה לא היה המסלול: "בער לי להקים קיבוץ בנגב. אחרת אולי הייתי נשארת בצבא".
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: "מניעה לאט עם הרבה כוסות קפה". תוך כדי, היא שולחת את הבת לבית הספר ומתייצבת במשרד עוד לפני שהשעון מורה 8.
דיסק ברכב: 'אושר אקספרס' החדש של שלמה ארצי.
שבת: בנעלי בית. משפחה ואורחים. כולל אוכל של אמא וחבורה של יוצאי שומריה שמתגוררת בבית קמה שמתכנסת יחדיו.
יום כיפור: זיכרונות הילדות של הליכה עם אבא בצוותא לבית הכנסת ביום הקדוש, הפכו למציאות כאשר לפני מספר שנים נוסד בבית קמה בית כנסת, בו היא מבקרת ביום כיפור. "אני לא צמה, אבל זה הוא יום מיוחד. אני משתדלת להכניס את עצמי לשקט ורוגע ודין וחשבון - בדרך שלי".
אוכל: אוהבת לאכול ולא ממש שמחה בזה. הפייבוריט: "בשר טוב".
אחזקת הבית: יש אישה שעוזרת בנקיון במשך השבוע ורונן מחזיק אותו באופן שוטף בימות החול, "בסוף השבוע הבית עלי, והוא מתוקתק".
דאגה: "מתחבר אצלי לכך שכל היקרים לי יהיו בריאים. אלה המקומות שאין לי שליטה עליהם".
דמות מופת: שתיים. הראשונה, אישית, "אבי. ביושרו, הגינותו, חריצותו ופשטותו". השנייה לאומית: יצחק רבין. "הייתי רוצה לקוות שמשהו במנהיגות שלי מזכיר את הדברים שהיו בו: איש חזון, גנרל שידע להפוך לאיש של שלום והכל בצניעות. חבל שלא התאפשר לו להמשיך".
פנאי: אין הרבה אבל אם יש הוא מנוצל לקריאה. הספר האחרון שנקרא הוא 'חוטים מקשרים' של ויקטוריה היסלופ.
כשתהיי גדולה: "אין לי מושג". כרגע יש אושר והאיחול הוא שגם בהמשך הדרך "אמצא את דרכי ואהיה מאושרת".
ofralax@gmail.com
