התחלה: תש"ל, יד אליהו תל אביב, וקצת אחר כך - גבעתיים. הצעיר בבית, בן אחרי שתי אחיות. האב יהלומן, האם גננת, אבל אל תראו אותם ככה.
ככה: ההורים עלו עם משפחותיהם מפולין בשנת תרצ"ו. האב לחם במלחמת השחרור בלטרון, ושני ההורים היו שותפים בהקמת 'משואות יצחק' המחודשת. אחר כך יצא האב לצרפת, לנהל בית ילדים לילדים שהיו בדרכם לארץ. "פולין-תש"ח-צרפת היה משולש קדוש".
בית ספר: 'חורב' החרדי ברמת גן, "ההורים רצו שקודם כל אהיה דוס, אחרי זה נחליט מה הלאה".
הלאה: המכינה בגבעת שמואל ו'נתיב מאיר' עד סוף כיתה י"א. משם בתעופה לכפר הרא"ה, לשם התקבל אחרי ריאיון עם הרב נריה, שדווקא "התאים לו תלמיד שנזרק בגלל משמעת".
פוסט טראומה: תלמידי סוסיא מודעים לגמרי למעללי רבם. כל המפעל הנוכחי הוא לקח מהמקרה ההוא. "בזמני היה אפס קשב לאישיות של התלמיד. מי שלא הלך בתלם היה קללה למוסד. מבחינתי, התלמידים הממושמעים הם שמן על גלגלי ההיסטוריה, שאותה מייצרים אלה שלא נכנסים לריבועים".
תנועת נוער: בני עקיבא גבעתיים, בשבט מדהים ש"חי ובועט עד היום". בסניף התקיימו חוגי סיור לזכר אחד הבוגרים "ובמסגרת הזאת הפכנו להיות אנשי שטח, ניווטים וטיולים. במידה מסוימת הישיבה הסביבתית הוקמה שם". גם המשפחה הפרטית נולדה מתוך צוות ההדרכה של הסניף.
הרגע המכונן: "אני על קו 55 בדרך לים אומר לה: 'אם את רוצה, תבואי'". אורית, מורה במקצועה, הצטרפה לעשייה בישיבה ועד השנה שימשה מזכירתו של הרב. "כל החוויות ביחד, החשיבה והעשייה משותפים. מומלץ לכל זוג". עכשיו תהיה חשיבה מחודשת על העבודה שלה.
החתונה: הוא היה בשיעור ב', היא צעירה בשנה. עורך הקידושין היה הרב סתיו, "כי הרב דרוקמן היה בחתונה אחרת". שמונה ילדים, מגיל 5 ועד 21. חתנים וכלות עוד אין, אם כי "עובדים על זה".
הגלות שהשתלמה: במסגרת אחד העונשים מ'נתיב מאיר' נשלח לכמה ימים ב'אור עציון'. "שמעתי את הרב רא"ם ונדלקתי מצורת הלימוד המדהימה".
מדהימה: "בית מדרש פתוח לכל הדעות. תזמורת של רבנים עם התנגחויות רוחניות כשעליהן מנצח הרב דרוקמן. כל תלמיד מצא את עצמו בסמבטיון הגועש של בית המדרש", וזה המקום בו למד בחמש שנות ה'הסדר'.
צבא: צנחנים. "החייל האמיץ שוויק ואני באותה רמת חיילות".
רק שנה: הסכימה אורית לתרום מהזמן המשפחתי לטיולים - האהבה של בעלה, "ואכלה אותה". הוא הדריך בבית ספר שדה סוסיא, "פסיפס אמיתי של אנשי מעשה וחזון והצנע לכת", ואחרי ארבע שנים טובות של הוראת תנ"ך ב'נווה חנה', בגיל המופלג של 28, הגיעה העת לעשות מעשה.
מעשה: אחרי שבסוסיא נוצר מאגר של אנשים צעירים אוהבי שטח ומביני נוער, הוחלט להקים ישיבה סביבתית לחבר'ה ששטח מדבר אליהם, "ושהישיבות הרגילות מכסחות או מתעלמות מזה".
ההגרלה: הקוורטט המייסד כלל את דורון שר אבי, סלו ונגרובסקי, הרב פרל וחיים בר חי שחבר אליהם. "בהתחלה חיפשנו ראש ישיבה אמיתי עם קצת יידיש וזקן. היו המון בעלי זקנים שכמעט הלכו על זה וברגע האחרון התחרטו". לבסוף הוחלט על הפלת פור בין חברי הפורום המצומצם. "תמיד הפסדתי בהגרלות".
הו מי פילל: "לא חלמתי להיות ראש ישיבה, וגם היום אני לא חולם. המושג הזה הוא רק כותרת, שיתוף השם בלבד, בתוכו אתה מכניס את הערכים והאישיות שלך".
משותפי השם: "ראשי ישיבות תיכוניות חייבים להיות זורמים, מתחדשים, יודעים. כאלה שהתלמידים ירצו לבוא אחריהם. אנחנו מתקרבים לשם בצעדים גדולים".
לגעת בלב: "החיבור לתלמידים הוא הכל. בלי זה שום דבר לא זז". מצד שני, יש גבולות ברורים המנוסחים כמפל השוכן בין הצוות לתלמידים. "אחרת לא מתאפשרת זרימה".
לאורכה ולרוחבה: בכל יום חמישי עושים התלמידים עבודת הכנה יסודית על הטיול שיתקיים למחרת. בשישי מתעוררים בארבע וחצי בבוקר ומטיילים "סיור פיזי, רגשי ודעתני". בכל מחצית יש גם שבוע שטח וכך כל תלמיד מסיים י"ב כשמאחוריו 160 ימי סיור.
יום סבא וסבתא: "סבא וסבתא זה משאב ענק, בלי בעיות משמעת ולחץ". היום המשותף הופך את הסבים והסבתות למעיינות נובעים עבור התלמידים, ואת האחרונים - למתחשבים יותר. "אחרי יום כזה הישיבה נראית אחרת".
ל"ו תלמידים: בכל כיתה שהיא מחזור בישיבה. ויש גם כיתה קטנה פעם בשנתיים. "אחת הסיבות שסוסיא מצליחה, זה כי היא לא מפעל. אם אתה רוצה לעשות ביקור בית אצל כל תלמיד, לדבר עם המשפחה, להבין מאיפה ולהיכן היא הולכת, אי אפשר לקבל יותר תלמידים".
נקיפות מצפון: "נולדתי בלעדיהן". הידע איך עושים ישיבה כזאת, מוצע בחינם לכל דורש, וחוץ מזה "יש עוד ישיבות סביבתיות", וגם "אגדת הביקוש לא כל כך נכונה".
ספרים: יש אהבה גדולה לצילום וכתיבה, ומכאן יצאו שלישיות הספרים בהפקת הישיבה. את השלישיה הראשונה כתבו התלמידים והצוות ערך באינטנסיביות, האמצעיים נכתבו בידיו וצולמו בידי התלמידים, והנוכחיים הם כבר תוצרת בלעדית שלו. ביבול נמצאים 'מדרשטח' ו'הזמנה לתפילה' וכעת מצטרף 'אגדה של פרשה'.
אקדמיה: תואר ראשון בחינוך "תוך כדי, כמו כולם", ותואר שני בתלמוד בבר אילן כדי להרחיב אופקים, לרכוש עוד שפה וכלים וכן, גם "למקסם את כושר הנשיאה בעול הכלכלי".
מה טוב לנדוד: גֵן השליחות התבטא אצלו לראשונה לפני שש שנים כשאחד הר"מים העביר אליו את ההצעה להיות רב מחנה סיירים של בני עקיבא באירופה. שנה אחר כך הוא כבר היה ראש המחנה, "אבל התניתי את הסכמתי בביטול התפקיד המצחיק 'רב המחנה'".
מקבץ נידחי עמו: בהחלט הברכה הכי ארוכה בעמידה "עם פרצופים ושמות" מכל המרחב היהודי, כולל הבלגים ("דוסים טרור") והאיטלקים ("יהודים חמים שלא יודעים הלכה"). ההיסטוריה בתפארתה.
שרביט הניצוח: בסוכות הגיעה ההצעה לעמוד בראש האימפריה העולמית, והיא נתקלה בסירוב: "מה אני נורמלי? אתחיל לנוע על העצים?" וחוץ מזה "מפעל חיים לא עוזבים". אבל אחרי שהמשיכו "לקדוח" אמרה אורית שהקב"ה קורא ואי אפשר להתעלם, "ואז שריר האומץ יצא למרחב".
אומץ: חסך בידיעת השפה האנגלית. אבל יש מורה פרטי וחוץ מזה בכל פורום בו נתקל עד כה, רק רבע מהנוכחים ממש זקוקים לתרגום מעברית לאנגלית.
בני עקיבא העולמית: 200 סניפים, סביב ה-10,000 חניכים, ושליחים רבים. השמועות על צרות כלכליות הן אגדות אורבניות. "קיבלתי מערכת נפלאה, אנשים נהדרים ותקציב מאוזן. את כל אלה צריך להפעיל נכון, ליצוק רוח, ערכים ויצירתיות".
יעדים: להביא בני נוער יהודיים בחזרה לישראל, במשולש של קירוב-חיזוק-עלייה. יש להגביר את הגיוס בסניפים, להמשיך בקשר הדוק בתיכון ולהביא אותם לישראל לשנה, תוך ליווי ההתפתחות הרוחנית שלהם. "חלקם יעלו ארצה ואחרים יהפכו לדמויות דומיננטיות בקהילה".
תפקיד הישראלים בכוח: לאמץ משפחה. "אין מצב שיש משפחה בחו"ל שאין לה קשר למשפחה פה". כשהחוצניקים יגיעו לביקור בארץ הם יזכו למפגש וטיול עם המשפחה הישראלית ויהיה גם מי שיתפלל על עלייתם ארצה. "אם זה יקרה, חצי עבודה תהיה מאחורינו".
מאחל לתנועה: "שתתאיין. אבל זה לא יקרה במשמרת שלי".
הידד למירי: בשנה הבאה הוא יבקר בישיבה פעם בשבוע כדי ללמד תנ"ך בתכנית החדשה שהוא מריע לה. "מעכשיו התלמיד יאהב את התורה, את הקב"ה ואת העם שלו ויהיה גאה שהוא חלק מהמפעל המדהים הזה. טוב גם שיש מי שאחראי על הברקס, וטוב שזה לא אני".
אם לא המסלול הזה: "לא יודע. כמו בלעם, אתה הולך בין הכרמים והגדרות שמובילים אותך אל מלאך השם".
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: דף יומי עם כוס קפה, ואחר כך ריצה.
דיסק ברכב: דווקא לא. "שקט מוחלט, 'כאן חושבים'". ניסיונות בירור עקשניים יותר על טעם מוסיקלי, מעלים כי הוא פשוט נעדר. ההעדפה היא לשמוע אנשים ודיבורים.
שבת: כל בני המשפחה יושבים סביב השולחן ומרימים כוסית לחיים. כל אחד בתורו מספר מה צפוי לו בשבוע הקרוב, וזוכה לברכה מהשאר. אורחים? "יש באלאנס".
עיתים לתורה: השאיפה עומדת על שעתיים יומיות, האחת ללימוד והשנייה לכתיבה, בדרך כלל לקראת ספר, אבל יש גם מאמרים בודדים "כדי שלנכדים יהיה מה להתעמק בכתבי סבא".
אוכל: "כל מה שזז וכשר". לגבי האוכל של האוכל ('צמחים' בלע"ז) "משתדל לאכול כמה שפחות, כדי שלא לפגוע בתשומות של כדור הארץ".
עזרה בבית: ההתמחות היא בבצק לחלות וספונג'ה, אבל יש גם תשומת לב למשימות האחרות הרשומות בפתק שעל המקרר.
מפחיד: "חוסר תנועה, התחפרות וחידלון".
דמות מופת: הרב קוק. "הוא היה אמיץ, יצירתי וחדשן, נגע בהכל ולא ספר אף אחד".
פנאי: אין. העיסוק המתמיד הוא ב"אנשים ותורה".
כשתהיה גדול: אין תוכניות קונקרטיות. "לאיפה שהקב"ה ייקח אותי - אני שם, משתף פעולה כרוני".
ofralax@gmail.com