* הם אמנם נראו כמו ערבים, אך הקפידו לשמור מצוות במסורת הארצישראלית ומכונים 'מוסתערבים' * ד"ר אייל דוידסון, מהחוקרים הבודדים של הפרק הנשכח הזה, מאמין שהמוסתערבים הם הוכחה שהקשר הפיזי לארץ נשמר גם בתקופת הגלות על הקשר של עם ישראל לארצו גם במשך אלפי השנים בהן נעדר ממנה, אין חולק. אולם לא רבים יודעים שהקשר הזה התבטא לא רק בערגה, כיסופים ותפילות לשיבת ציון, אלא בא לידי ביטוי בפועל, בהמשך המגורים בארץ. ביישובים לא מעטים מאלה המוכרים לנו כיום כערביים מובהקים היתה בעבר גם קהילה יהודית, שלרבות מהמשפחות המרכיבות אותה היתה מסורת של מגורים רצופים בארץ ישראל מדורי דורות. ד"ר אייל דוידסון משמש כראש ההתמחות ללימודי ארץ ישראל במכללת אורות ישראל באלקנה, והוא מלמד תחום זה במכללות נוספות. את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית הוא כתב על חכמי צפת במאה ה-16 לסה"נ, ימי תור הזהב שלה. במסגרת העבודה הזו, שנגעה לבני גלויות שונות שהתקבצו לצפת, הוא התוודע לכך שבצפת ובעיקר בחלק מהכפרים סביבה, כבר ישבה קודם לכן אוכלוסייה יהודית ותיקה. באחד מסיוריו בכפר יאסיף שמע פתאום דוידסון את הביטוי 'חארת אל יאהוד', שפירושו הרובע היהודי. כפר יאסיף הוא כיום יישוב שבו מתגוררים ערבים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, ואין בו קהילה יהודית. במקום ישנו, אמנם, בית קברות יהודי מפורסם (ומוזנח מאוד), אולם הוא שימש בעיקר את הקהילה היהודית בעכו, ולאו דווקא יהודים מקומיים. דוידסון החליט ללכת ברחוב ולשאול מקומיים. "הם לא אהבו שאני שואל שאלות מהסוג הזה, אבל בסוף מצאתי את המקום שהזקנים עדיין קוראים לו 'חארת אל יאהוד'. גם אמרו לי שישנן שתי משפחות בכפר שידוע שהן מצאצאי יהודים, אם כי הן לא יודו בזה". מסתבר שכפר יאסיף אינו חריג. בכל רחבי הגליל ישנם כפרים המוכרים ככפרים ערביים לחלוטין, אולם יש בהם עדויות לכך שהתגוררו בהם יהודים במשך השנים. ביניהם: שפרעם, הכפר הדרוזי ג'וליס, כפר כנא שליד נצרת, ג'יש (גוש חלב) ואפילו חצביא - כפר בדרום לבנון שיושב על מקורותיו של נהר החצבני. גם מקומות כמו כפר חנניה, עלמא, דלתון ועין זיתים - כפרים ערביים שננטשו בתש"ח וכיום הם יישובים יהודיים לגמרי - היו מאוכלסים ביהודים עוד בגירסתם הערבית. "ערבים יהודים" הדוגמה הידועה והמוכרת לכל, בגלל שנשאר ממנה שריד גם בימינו, היא פקיעין. בכפר הגדול במערב גוש הרי מירון, שהרוב השולט בו היום הוא דרוזים אך יש בו גם מוסלמים ונוצרים מכיתות שונות, היו משפחות יהודיות עד תש"ח. בצוק העיתים והפרעות עזבו היהודים גם את הכפר הזה. היהודיה ה'מוסתערבית' (ראו הסבר למונח בהמשך) האחרונה שנשארה שם עד היום היא מרגלית זינאתי, כיום בשנות השמונים לחייה. הדוגמה הידועה והמוכרת לכל, בגלל שנשאר ממנה שריד גם בימינו, היא פקיעין. היהודיה המוסתערבית האחרונה שנשארה שם עד היום היא מרגלית זינאתי, כיום בשנות השמונים לחייה דוידסון הבין שהיתה יהדות שלמה שחיה בכפרים, שאנו לא יודעים עליה כמעט כלום. "כשהולכים למקורות מהם נשאב המידע ההיסטורי על היהודים בגליל בחמש מאות השנים האחרונות, רואים שלא ניתן לדלות מהם הרבה. אין מי שיספר. גם זו שאלה: מדוע אין מי שיספר?" סוף סוף, לא מדובר על יהדות שחיה מעבר לנהר הסמבטיון, אלא על קהילות יהודיות שהיו סמוכות מאוד למרכזים היהודיים הגדולים של התקופה. דוידסון החל לפתוח את המקורות הרבניים מימי הביניים וממאות השנים שאחריהם, וכן את ספרי הנוסעים. מסתבר שהיהודים הללו כונו בשני כינויים: 'מוריסקים' ו'מוסתערבים'. מוריסקים הוא כינוי שהתגלגל מאירופה, שם הוא שימש ככינוי למוסלמים שהתיישבו באירופה והתנצרו. אולם הכינוי 'מוסתערבים' הוא מעניין יותר, ויש בו כדי ללמד אותנו על אורח חייהם של אותם יהודים. 'מוסתערבים' בתרגום מערבית פירושו 'הדומים לערבים', ובזה גם מסתכם הקשר ליחידת הפלמ"ח בשם זה (וליחידות השונות בצה"ל ובמג"ב) שעסקה בפעולות בתוככי החברה הערבית. "מדובר על יהודים ותיקים מאוד בארץ", אומר דוידסון. "לפי המסורת שבידם הם חיים בארץ מאז ומעולם. הם היו עובדי אדמה, כפריים פשוטים שעל פי רוב לא היו למדנים גדולים, ובאמת נדיר למצוא בהם שמות של תלמידי חכמים בולטים. אורח החיים שלהם היה דומה לזה של הערבים - הן בלבוש, הן בשפה והן בדפוסי ההתנהגות. בקיצור: תרבות ערבית. לכן הם נקראו מוסתערבים". אם תרצו: כמו שיש ערבים מוסלמים וערבים נוצרים, יש (או היו) גם ערבים יהודים. רצף היסטורי כאמור, המסורת שבידי המוסתערבים מורה כי הם היו בארץ מאז ומעולם. דוידסון, כחוקר, מנסה לבדוק זאת מבחינה היסטורית. "בשביל זה צריך רצף של ידיעות שאין לנו. כך למשל, ישנן משפחות מוסתערבים שהן משפחות כהנים, כמו למשל משפחות עודא וזינאתי שמוצאן מפקיעין. בימי הביניים אנו שומעים על המוסתערבים בכפר חנניה שהיו כולם כהנים. זה מעניין כי אנו יודעים שאחרי החורבן עשרים וארבע משמרות הכהונה עברו מאזור ירושלים לגליל. אולם אין לנו מידע היסטורי שיכול לאשש (או להכחיש) את הסברה שהכהנים הללו הם מצאצאי אותם כהנים קדומים". ארץ ישראל עברה אחרי החורבן תקופות קשות. יהודים המשיכו לגור בעיקר בגליל ובגולן, אבל עם הזמן היישוב הידלדל מאוד, בגלל צרות שונות, מצב כלכלי רעוע ורדיפות דתיות מצד השלטונות. היהודים שהמשיכו לגור בארץ היו צאצאיהם של המורדים במרד הגדול (שהוביל לחורבן הבית השני) ושל מרד בר כוכבא (שפרץ כמה עשרות שנים אחרי החורבן). הביזנטים, שהם בעצם הרומאים שהתנצרו, התנכלו מאוד ליהודים. במשך הזמן עזבו היהודים את הארץ ולפעמים אפילו המירו את דתם, לנצרות או לאסלאם, מלחץ הדת השלטת. מגמת הדלדול המשיכה גם אחרי הכיבוש המוסלמי במאה השביעית – שאמנם היה נוח יותר ליהודים, אבל השפיע עליהם לרעה מבחינה כלכלית. אולם למרות הדלדול, יהודים המשיכו להתקיים בארץ. דוידסון אומר שלמרות שהידיעות ההיסטוריות מספרות באופן ברור על יהודים בארץ, קשה לנו לדעת מה קרה ספציפית בכל יישוב. "מהארכיאולוגיה אנו יודעים שישנם יישובים שנעזבו בהדרגה. כך, למשל, בית הכנסת בבית אלפא שבעמק בית שאן נוסד בתקופה הביזנטית, המקבילה בערך לזמן התלמוד. הוא המשיך לתפקד גם בראשיתה של התקופה המוסלמית, ונעזב מסיבות לא ידועות. מה קרה לתושבים? האם הם עברו לעיר אחרת, ירדו מן הארץ, נהרגו, התבוללו? אנחנו לא יודעים. כך גם בטבריה - בתי הכנסת המשיכו להתקיים גם בתקופה המוסלמית. אלא שבטבריה, בשונה מבית אלפא, אנחנו מכירים את התושבים באותה תקופה. היו אלו, למשל, בעלי המסורה ממשפחת בן אשר, שמהם הגיע כתר ארם צובא". במרות שבגליל ישנו בית כנסת מהתקופה הביזנטית שהמשיך להתקיים עד התקופה הצלבנית, במאות ה-12-11. סיפור מעניין הוא סיפורו של גוש חלב - כיום הכפר ג'יש הסמוך למירון. במקום ישנם שני בתי כנסת קדומים, מימי המשנה והתלמוד. יש בידינו עדויות על כך שישבו שם יהודים בימי הביניים, ובמקום אף נמצאה אבן הרומזת לישיבת 'גאון יעקב' שהיתה באותו הדור ואפילו בראשית ימי השלטון העות'מאני במאה ה-16. "אנחנו רואים רצף יישובי", אומר דוידסון, "אבל אנחנו לא יכולים לדעת האם מדובר באותה קהילה ובאותם אנשים או שמא מדובר בעולים חדשים, כמו למשל בעלי ה'תוספות' שעלו במאה ה-13 מצרפת ומגרמניה וסיגלו לעצמם עם הזמן את הרגלי החיים של המקומיים. יש ידיעות על מקומות שהיישוב היהודי בהם התחיל במאה ה-16, כמו עין זיתים שליד צפת, ויש מקומות שהידיעות על היישוב בהן ממשיכות עד המאה ה-19 (כפר יאסיף), ה-20 (שפרעם) ואפילו עד היום (פקיעין)". דוידסון, שתחום התמחותו הוא צפת במאה ה-16, נתקל בשמות כפרים רבים בצפת ובסביבותיה אשר היו מיושבים ביהודים שבמשך הדורות עזבו, אבל גם כאן, רב הנסתר על הגלוי. "מדוע הכפרים נעזבו? הרי לא היה מאורע של כיבוש שגרם לבריחה של התושבים. אנחנו רואים שהקהילה היהודית בכל כפר נעלמה בזמן אחר. אולי היא עזבה מעצמה, אולי היא סולקה על ידי המקומיים או השלטונות מסיבה זו או אחרת, ואולי אפילו התאסלמה". ההרס הצלבני מוסתערבים לא היו רק בכפרים. היו גם קהילות מבוססות של יהודים ותיקים בערים הגדולות, שחלקן הגדול חרב עם הכיבוש הצלבני. דוגמה ידועה היא קהילת יהודי ירושלים, שלאחר שהתבצרה בבית הכנסת שלה (שיש המזהים אותו במנהרות הכותל) נטבחה כולה על ידי נושאי 'דת האהבה', שבאו לשחרר את ירושלים מידי הכופרים המוסלמים. באותו כיבוש נעלמו גם קהילות יהודי חברון, קיסריה, ארסוף (ליד הרצליה), יפו, צור וצידון. קהילה נוספת שהוכחדה על ידי הצלבנים ולה סיפור מעניין היא קהילת חיפה. בשונה מהקהילות האחרות, יהודי חיפה - אז יישוב קטן ששכן באזור בו נמצא היום בית החולים רמב"ם - ניהלו קרב אמיץ. "בסופו הם אמנם הפסידו ונטבחו, אבל זו הפעם היחידה שבה אנו מוצאים שיהודים בארץ אוחזים בנשק ונלחמים, בכל תקופת השנים הארוכה שבין מרד בר כוכבא במאה השנייה ובין הקמת אירגון השומר במאה ה-20". מוסתערבים לא היו רק בכפרים. היו גם קהילות מבוססות יותר, של יהודים ותיקים, בערים הגדולות. חלקן הגדול חרב עם הכיבוש הצלבני - ירושלים, חברון, קיסריה, ארסוף, יפו, צור וצידון "בכל מה שנוגע לקהילות הללו", אומר דוידסון, "אנו יכולים לומר בוודאות שלמרות שגם בדורות הבאים אנו מוצאים בהן יהודים, ברור שכאן מדובר על יהודים אחרים, שהרי הקהילה המקורית לא שרדה. אולם לגבי הכפרים – אנו יכולים להניח שבהם הצלבנים לא פגעו, כי הכיבוש הצלבני לא הגיע לכפרים הנידחים הללו, ולכן סביר מאוד שהתושבים שנותרו שם במהלך הדורות הם אכן התושבים היהודיים המקוריים". על אף שהמוסתערבים היו אנשים פשוטים, והקיום הפיזי היה פעמים רבות לא פשוט בכלל, הם הקפידו על שמירת המצוות עד כמה שידעו. היו להם מנהגים מיוחדים, ששימרו את מנהג ארץ ישראל הקדמון. כך, למשל, עד המאה ה-16 מחזור קריאת התורה היה כפי שאנו מכירים מימי חז"ל בארץ - של שלוש שנים, ולא של שנה אחת כפי המקובל היום. בשבת חנוכה שהיא גם ראש חודש, היו מוציאים ספר תורה אחד בלבד, ולא שלושה. גם התפילה שם היתה פחות ארוכה, פשוט משום שלא היתה להם חזרת הש"ץ - שליח הציבור היה אומר את כל התפילה בקול רם. המוסתערבים גם שלחו שאלות לחכמי הדור, כמו הרדב"ז והמבי"ט. מתוך ספרי השו"ת אנו יכולים ללמוד שהיו קהילות מוסתערביות גם בערים הגדולות של ארץ ישראל וסביבותיה, כמו ירושלים, צפת, דמשק ואפילו קהיר. היישוב היהודי במצרים הוא עתיק מאוד, וכמוכר מספר ירמיהו, הוא נוסד כבר בימים שאחרי חורבן הבית הראשון. "פה ושם אנחנו גם מוצאים שמות של תלמידי חכמים שהיו ביניהם", אומר דוידסון. "כך למשל מוזכר שמו של ר' ישועה הדיין, שהיה דיין קהילת המוסתערבים בצפת בימי תור הזהב של צפת. אנו לא יודעים עליו הרבה, אבל כנראה שהוא היה בשר מבשרה של הקהילה. דמות נוספת שמוכרת כדיין המוסתערבים באותה תקופה הוא ר' יששכר בן סוסן. אבל ר' יששכר היה כבר ייבוא מבחוץ - חכם ספרדי שהמוסתערבים מינו אותו עליהם". החוליה החסרה דוידסון אומר שהשאלה לגבי הרצף היישובי נכונה גם לגבי הרצף התורני. "הקו המחבר בין אמוראי ארץ ישראל לר' ישועה הדיין מהמאה ה-16, כאלף שנה ויותר אחר כך – חסר". למעשה, בעוד שבעבר היה מקובל לחשוב שאחרי חתימת התלמוד ירושלמי, ארץ ישראל התורנית נעלמה לגמרי והמוקד הבלעדי הפך להיות בבל וגאוניה - הרי שגילויה של הגניזה הקהירית (אוסף ענק של תעודות שנתגלה בגניזה של בית הכנסת העתיק 'בן עזרא' בקהיר, י.י.) שפך אור חדש על התקופה הזו, תקופת הגאונים אצלנו, המקבילה לתקופה המוסלמית הקדומה בהיסטוריה של ארץ ישראל. "מסתבר שגם בארץ ישראל היתה ישיבה שנקראה 'ישיבת גאון יעקב', או סתם 'ישיבת ארץ ישראל'. לא מדובר על ישיבה במתכונת המוכרת לנו, שמגיעים אליה תלמידים למספר שנים כדי ללמוד תורה, אלא על מוסד שעוסק בפסיקה וגם בהנהגה חברתית ופוליטית. למרות שבאותה תקופה ההשפעה של בבל הגיעה לשיאה, ומי שהנהיג את היהדות היו הגאונים שעמדו בראש היהדות הבבלית, מסתבר שגם השפעתם של גאוני ארץ ישראל היתה ניכרת, והיא הגיעה עד לקהילה היהודית הגדולה שבמצרים". למוסתערבים היו מנהגים מיוחדים, ששימרו את מנהג ארץ ישראל הקדמון. כך למשל, עד המאה ה-16 מחזור קריאת התורה היה כפי שאנו מכירים מימי חז"ל בארץ, של שלוש שנים ולא של שנה אחת, כפי המקובל היום וגם כאן נשאלת אותה שאלה: מהיכן הגיעו גאוני ארץ ישראל? האם הם היו נושאיה של מסורת ארצישראלית ותיקה? ייתכן אפילו שהישיבה שלהם המשיכה את הסנהדרין, שמקובל לומר שנעלמה בטבריה במאה החמישית לאחר שהביזנטים הנוצרים שללו את סמכותו של הנשיא האחרון, ר' יהודה הנשיא השישי. אנחנו גם לא יודעים מה היחס בין הישיבה ובין יהודי הארץ באותה תקופה, אבותיהם של המוסתערבים. "אנחנו כן יודעים שבתקופה הזאת, התקופה המוסלמית המוקדמת, חיו בארץ פייטנים ידועים כמו יניי, יוסי בן יוסי, וכמובן ר' אלעזר הקליר (שיש מסורות המייחסות אותו לתקופה מוקדמת יותר), שחיו כנראה בטבריה, יחד עם בעלי המסורה של משפחת בן אשר". בידי המוסתערבים היו מנהגים קדומים, אולם צביונם הייחודי, כמו גם צביונן של קהילות יהודיות נוספות שהיו בארץ, התעמעם במאה ה-16, כשהסולטן העות'מאני סולימן המפואר פתח את שערי הארץ בפני גולי ספרד. הקהילות הספרדיות היו חזקות מאוד, הן מבחינה תורנית והן מבחינה כלכלית, והן בלעו את רוב הקהילות האחרות שהיו בארץ: איטליאנים, מערביים (יוצאי צפון אפריקה), בבלים, רומניוטים (יוצאי יוון ותורכיה) וכמובן – מוסתערבים. הבליעה הזו התרחשה גם בקהילות הגדולות שמחוץ לארץ ישראל, ולא בכדי מכונים כיום כל יוצאי ארצות המזרח התיכון והאזור בכינוי 'ספרדים'. גדולי החכמים הספרדים דווקא ביקשו להכיל את מנהג ארץ ישראל הקדום. כך אנו מוצאים את חכמי הספרדים, וביניהם ר' יעקב בירב, ראש רבני צפת ומחדש הסמיכה, הולך לשאול את ר' ישועה הדיין המוסתערבי על מנהג ארץ ישראל הקדמון. גם חכמי צפת האחרים בדור ההוא, כמו מרן ר' יוסף קארו והמבי"ט, כתבו שיש להעדיף את מנהג ארץ ישראל הקדום, אולם שאר הספרדים לא תמיד נהגו כדעתם. "במבחן התוצאה", אומר דוידסון, "לא הכילו הספרדים את המסורת הארצישראלית, ולמרות הגישה העקרונית היא היטשטשה עם הזמן עד שנבלעה". בנעליו של הנשיא בן צבי מי שהיה חלוץ החוקרים של קהילות המוסתערבים היה נשיאה השני של ישראל, יצחק בן צבי. בן צבי הסתובב בכפרים, שחלקם כבר אינם קיימים היום, ואסף עדויות של ערבים מקומיים על אודות היהודים שהתגוררו ביניהם. הוא חיפש שרידים של מבנים יהודיים, ורושם מיוחד עשה עליו הכפר פקיעין בו הוא פגש אז (שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת) כמה עשרות יהודים ותיקים, שרובם המוחלט עזבו מאז, בלחץ הפרעות או מסיבות כלכליות. הקשר בין בן צבי למוסתערבים ובייחוד לכפר פקיעין בא לידי ביטוי בשטר מאה השקלים הנושא את דיוקנו של בן צבי מצד אחד כשמן הצד האחר נשקפת חזיתו של בית הכנסת העתיק בפקיעין. בגלל מיעוט החומר מאז ימי בן צבי, מעטים חקרו את תולדותיהם של המוסתערבים. דוידסון מציין כי בימים אלה נכתב דוקטורט בנושא זה על ידי דותן ארד מנופי פרת, אולם זוהי עבודה כמעט חלוצית בתחום. דוידסון מסביר את החשיבות המיוחדת שיש בעיסוק בסוגיה הזו: "אנחנו עוסקים בקשר לארץ ישראל, אבל צריך לזכור שאלפיים שנה לא היינו כאן, היינו ב'אפטר'. זה אמנם לא היה כיף גדול, אבל בפועל היינו בגלות. והנה אנחנו רואים שהיתה רציפות. אולי אנחנו לא יכולים להוכיח שאותן משפחות נשארו דור אחרי דור באותו מקום, אבל ברור מן המקורות שבכל התקופות, קשות ככל שהיו, חיו בארץ יהודים". yoelyya@gmail.com
