הסרט עטור הפרסים 'למלא את החלל' יצר חיבורי חרדים-חילונים גם על סט הצילומים, וגם ויכוחים על ביגוד צנוע לעומת ג'ינס | אנשי קולנוע מעריכים כי הצלחתו של הסרט היא פתח לגל חדש של יצירה קולנועית חרדית ברמה אחרת
מה יותר משעשע (או מביך, תלוי איך מסתכלים על זה) מאישה חסידית שהולכת עם חמישה גברים חילונים ברחובות בני ברק ובוחרת עבורם תלבושת חרדית מכף רגל ועד ראש, כולל שטריימלים, קפוטות, נעלי חסידים, ציציות וגרביים לבנות? חני גורביץ', מעצבת התלבושות בסרט 'למלא את החלל', אמנם לקחה גם את בעלה לסיבוב הזה וגם תיאמה מראש עם בעלי החנויות, אבל הבוקר ההוא זכור לה כחוויה. "תחשבי מה קורה כשאנשים זרים נכנסים לחנות".
הסרט הזה, שהקהל ממשיך לנהור אליו מסיבה מאוד מוצדקת, לא רק מציג חיי משפחה חרדית בצורה אנושית מאוד, לציבור שרגיל להתייחס לחרדים באופן מנוכר, אלא עשה גם על הסט מפגשים מעניינים. השחקנים הכירו מקרוב את בני ברק ואת אנשיה, והחרדים שהיו שותפים ביצירה מקווים לקבל משהו מהמקצועיות החילונית. בני משפחתם, אגב, לא מוזמנים לצפות בסרט. הוא על חרדים, אבל לא בשבילם.
הבימאית היא הרב'ה
חני גורביץ', חרדית מבית, כלומר לא חוזרת בתשובה, בכלל לא מגיעה מתחום ההלבשה או העיצוב. ביום יום היא עוסקת בעריכה והפקה של סרטי וידאו ותדמית למוסדות ולבתי ספר. גורביץ', שזהו השם הבדוי שניתן לה בקרדיטים על הסרט, קיבלה הכשרה בסיסית בתחום הווידאו במוסד חרדי. הלימוד העיקרי שלה היה מהשטח. המפגש הראשוני שלה עם רמה בורשטיין, במאית 'למלא את החלל', היה במסגרת פרויקט משותף. "מאוד התרשמתי ממנה אז". כבר לפני ארבע שנים סיפרה בורשטיין לסביבתה על חלום הסרט שלה, שקרם לבסוף עור וגידים. "היא לא גמרה לדבר על הגרביים הלבנים של הגברים החסידיים שיהיו בסרט ועל כובעי הקטיפה", אומרת גורביץ', "היא דיברה על זה כל כך הרבה, שלא האמנו שזה יקרה". לפני שנתיים פנתה בורשטיין לגורביץ' וביקשה שתעצב תלבושות עבור הסרט-חלום שלה. "מאוד התפלאתי, כי באחד הפרויקטים שעשיתי היא מאוד ביקרה את התלבושות. מה שהיה מקובל ונחשב טוב במגזר, היא לא אהבה". גורביץ' הזכירה לבורשטיין שהיה ביניהן ויכוח מר על הנושא, אבל בורשטיין התעקשה. "לקח לי קצת זמן לעכל את זה, ולא ידעתי לאן אני נופלת גם מבחינת היקף העבודה. בכל זאת אני אמא לילדים. גם לא ידעתי שזה יהיה כל כך מתוקשר ומדובר".
לגורביץ' היתה על הסט עוזרת שהלבישה את הגברים, ולפעמים החליפה אותה כשהשעות התארכו. לא רק שהסרט מציג משפחה של גבירים שבה הנשים אף פעם לא לובשות את אותו בגד פעמיים, הסרט כלל גם שתי חתונות (אף כי לא הכל נכלל בסרט הסופי), ניצבים רבים, וגם מטפחות חסידיות שמרניות אך צבעוניות מאוד שהיו נושא לוויכוח. "לאסף אמיר, המפיק, היה קשה עם המטפחות. הוא אמר 'אם הן מתלבשות ככה, הן גם צריכות ללכת עם גרביים שחורים ולדבר יידיש. אין כזאת חסידות באמת'".
אבל רמה לבושה ככה והיא דוברת עברית.
"כן, אבל היא חוזרת בתשובה. בסופו של דבר, אסף הגיע ביום הראשון של הצילומים ואמר שהנשים כל כך יפות עם המטפחות האלה, שהוא המום". בכלל, מספרת גורביץ', הלבוש היה נושא לשיחות בסט. "כשהלבשתי את הדס (ירון, ע"ל) ככלה, הצלם התחיל לספר מה לובשות הכלות במגזר החילוני, ונהיה דיבור כזה על כמה שהלבוש הצנוע מוציא החוצה את היופי של האישה". בהמשך השיחה הפכה לוויכוח, "ובסוף סוכם שהכי טוב זה ג'ינס". אחרי כמה ימי צילום, אומרת גורביץ', החבורה שמסביבה הגיעה לתובנה ש"הבגדים הצנועים יפים ושהחרדים יודעים להתלבש". למרות האמפתיה, גורביץ' הרגישה חריגה על הסט. "הייתי הבני-ברקית המקורית היחידה. ההפקה גם לא הבינה איך הנחיתו עליה בן אדם כמוני, שזה לא המקצוע שלו". העובדה שהיא אישה צעירה ואם לילדים "צעירים צפופים" היתה נושא לשיחה ולשאלות על ידי האנשים הכנים והפתוחים יותר. "והיו שהסתכלו עלי כמו על פולשת, אבל עד סוף הצילומים זה עבר כמעט לכולם. יפתח קליין (מגלם את יוחאי, האלמן בסרט - ע"ל) הסתובב בבני ברק, נהנה מכל רגע וחפר ממקום מאוד כיפי. הוא ראה בזה משהו מאוד קסום".
עבור מיכאל וייגל, אבי אדיר מהסדרה 'הפוך', או השדכן שטרייכר בשביל צופי הסרט, העבודה על 'למלא את החלל' היתה מרגשת. הוא עזב את עולם המשחק והבמה החילוניים לפני 14 שנה ומאז עשה הרבה הצגות וסרטים לילדי המגזר החרדי, אבל כאן היתה חזרה לסט "מקצועי בכל החזיתות". וייגל לא ציפה שהסרט יגיע לאן שהגיע. "קיוויתי שזה יהיה סרט טוב שיקרב ושיהיה לו אפקט בציבור שיאפשר להתקדם עוד צעד אחד לעבר גישור".
חני גורביץ': לאסף אמיר, המפיק, היה קשה עם המטפחות. הוא אמר "אם הן מתלבשות ככה, הן גם צריכות ללכת עם גרביים שחורים ולדבר יידיש. אין כזאת חסידות באמת". בסופו של דבר, אסף הגיע ביום הראשון של הצילומים ואמר שהנשים כל כך יפות עם המטפחות האלה, שהוא המום 
וייגל, היום חסיד חב"ד שמתגורר בכפר חב"ד, נקרא להתייצב לאודישן לסרט. אבל לפני כן הוא בירר היטב, קרא את התסריט והתייעץ עם רבו והמשפיע שלו. בסופו של דבר, חלק מהעלילה שבה היה מעורב נחתכה בחדר העריכה. "מבחינת האגו שלי היה לי חבל, אבל הבנתי טוב מאוד שזה למען העלילה, וזה הוכיח את עצמו".גם הוא מספר שנהנה מהעבודה על הסט: "היה מארג אנושי יפהפה לכל אורך הדרך של האודישנים, החזרות, תוך כדי תנועה וצילומים. היה המון כבוד הדדי ובשלב מסוים המחסומים פשוט נעלמו כלא היו, וכולם הרגישו שהם רתומים לעבודה בלי ביקורת ובלי ציניות". וייגל מספר על צוות שמורכב מכל הקשת הפוליטית והחברתית של עמישראל. "כולם נשבו בקסמי הבמאית, שהיתה מאוד חדורה ומדויקת". אם יש סרט של צלם ויש סרט של תסריטאי, הוא אומר, זה סרט של במאי, "ומאוד מרגישים את זה. היא הכתיבה את הסרט, ידעה להתבונן, לתת מקום לכל אחד ולחתוך. תמיד מפתיע אותי שיוצרים מדברים על רב'ה של חסידים בהרמת גבה, אבל כשאצלם צלם או במאי אומר משהו - אין לערער אחרי זה".
וייגל מספר שעם הזמן התגבשה על הסט גם תפילת מנחה ויחס של כבוד לכללי הצניעות, "ואני חושב שזה עשה תוצאה מאוד מיוחדת שמרגישים בסרט. כשחקן אני מושפע מהאנרגיה שיש על הסט, וחדי עין יכולים לראות את הזרמים התת קרקעיים האלה בתוצאה הסופית. אני חושב שכאן כשהיתה סצינה של קדושה, היא היתה עם הקדושה". גם וייגל מציין את יפתח קליין כמי שנכנס לתפקיד בכל רמ"חיו: הוא הניח תפילין יום יום בימי הצילומים והצטרף למניין של מנחה. וייגל גם מזכיר את חיים שריר, מפיק טלוויזיה וקולנוע ומרצה לקולנוע, שמגלם בסרט את אהרון מנדלמן הגביר, אביה של שירה. "הוא איש פתוח עם ראש מאוד מעניין, וראיתי שבימים האלה הוא מאוד מתחבר לנקודה היהודית שבתוכו".
וייגל אומר, לפי תורות הרבי מלובביץ', שהשחקן מושפע מהתפקידים שהוא עושה. "השחקן עובר משהו בדרך". גם כאן, הוא מאמין, הסרט לא רק ישפיע על הצופים שלו בבניית תפישה אחרת על הציבור החרדי, אלא קודם כל על היוצרים שלו.
"שחרדים לא יבואו לקולנוע"
וייגל לא יודע לפענח את סודו של הסרט, ומה גרם לו להגיע רחוק כל כך. אבל, הוא אומר, הסרט עשוי היטב, מצולם, משוחק וערוך נהדר ויש בו סיפור פשוט ומעניין. "לפעמים לאו דווקא התחכום סוחף אותנו, אלא האותנטיות והפנימיות של הדברים". מעבר לזה, גם וייגל חושב שמדובר במסמך תרבותי. "זה שירות מעניין לגישור בין העולם החרדי-דתי לבין המדיה של הקולנוע, למרות שרמה לאו דווקא מציירת את הפן החרדי-תרבותי כמו שהוא אחד לאחד. היא המציאה 'חסידות רמה' כזאת, שלא קיימת באמת וזה דווקא טוב, כי אז היו לוקחים את זה למקום ספציפי ואומרים "ככה זה הולך בחסידות הזאת והזאת?" ומתווכחים על זה".
חני גורביץ' אמרה שזהו סרט ראשון של הציבור החרדי שיוצא כך החוצה, וזו אחת הסיבות שהוא מצליח.
"הייתי קורא לזה דרמה ברגמנית. דרמה שהיא סיפור קטן על אנשים שמתחבטים בשאלות קיומיות, ויש בו את נושא האהבה והשידוכים שמעסיק את כלל האנושות. כל יוצר מראה את הדברים האלה בעיניים שלו, ורמה הביעה את הסיפור הזה בעיניים שלה". וייגל מאמין בהפריה שנוצרת מעיניים חרדיות שפוגשות קולנוע. "אני מאמין שיוצר באשר הוא, יש לו תשוקה מאוד גדולה והוא שואף לבטא את עצמו באופן אמנותי. לצערי הרב הציבור החרדי קצת יותר מסוגר בפני המדיה הזאת", הוא אומר אבל אז חושב שוב, "וזה בסדר, כי אסור לפרוץ את כל המחסומים. יש מקומות שאין לנו מה לחפש בהם ואת זה קבעו אנשים גדולים".
לא מזמן סיים וייגל צילומים לסדרה 'שטיסל' - דרמה קומית על קשיי השידוך בעולם החרדי. כותבי התסריט הם בוגר פוניבז' ו"מזרוחניק", כהגדרתו. לדבריו, זו סדרה "חרדית יותר מהסרט, ויפהפייה. הקולנוע והטלוויזיה מתחילים להיחשף ולחפש את העולם הזה שהוא עצום ורחב, עשיר וצבעוני, שהוצג באור ספציפי על ידי התקשורת שיש לה מגמה".
אבל, מסייג וייגל, הסרט החרדי טוב עבור הציבור הרחב ולא עבור החבר'ה שלו מבית הכנסת. "אחת ההתלבטויות אם להיכנס לסרט היה החשש שמישהו יילך לקולנוע בגלל שאני משחק בו. אני שמח לשמוע שלא מגיעים לקולנוע. כי אפשר להחליק מזה בקלות למקומות לא חיוביים". וייגל ישמח שאנשי קהילתו יצפו בסרט בבמות אחרות, אבל בעיקר נשים, "כי בסופו של דבר זה סיפור אהבה".
מיכאל וייגל: היה מארג אנושי יפהפה לכל אורך הדרך של האודישנים, החזרות, תוך כדי תנועה וצילומים. היה המון כבוד הדדי ובשלב מסוים המחסומים פשוט נעלמו כלא היו, וכולם הרגישו שהם רתומים לעבודה בלי ביקורת ובלי ציניות
גורביץ' הולכת צעד קדימה וחושבת שהסרט של בורשטיין אינו מיועד בכלל לציבור החרדי. "היא העזה לעשות דברים כי היא לא ניסתה לפנות למגזר שלנו. יש מה שמיועד פנימה ומה שמיועד החוצה". זה לא שהסיפור שבורשטיין סיפרה לא יכול לקרות, "הוא יכול והוא קורה בעולם שלנו. אנשים ראו ואמרו שהיא עשתה פה יחסי ציבור למגזר החרדי, אבל זה לא נכון. אלו הדברים כהווייתם". גורביץ' חושבת שהסרט הצליח בגלל צירוף נדיר של כמה גורמים: סרט חרדי ראשון, עלילה מעניינת וגם הבימאית - שמקבלת ממנה שבחים רבים על יכולות מקצועיות ואישיות יוצאות דופן. "בסוף יש כאן אדם מיוחד וכשרוני שיודע מה הוא רוצה, החל מהגרביים הלבנים וכלה בהדס ירון, שזה היה ההימור שלה שהיו עליו עוררין, והצליח בענק".
לפי גורביץ', חלק מהיכולות של בורשטיין נעוצות בהכשרה מקצועית, סיבה מספיק טובה להסביר מדוע רק חוזרת בתשובה יכולה ליצור סרט כזה. "יש גם אצלנו מגמה להתמקצע, אבל ברגע שהתמיכה תגיע מבחוץ, כמו חממות שמצמיחות יוצרים, תהיה הטיה מאוד חזקה בתכנים. רמה הגישה תסריט מוכן ולכן כשהיתה שאלה - היא הכריעה. אבל כשיש חממות ליוצרי קולנוע חרדים, וכשכל שלב מתוקצב, תהיה הטיה במה שהיוצר רוצה להגיד. אני יודעת, הייתי בכאלה מקומות. הם תמיד מחפשים את הדברים האפלים, הם מבקשים להוכיח שגם אצלנו יש מקומות כאלה, ואם לא - זה לא מעניין. אולי עכשיו, אחרי הסרט הזה, זה ישתנה".
בלי טבעת בחופה
"זה לא סרט חרדי", פוסקת גם מרלין וניג, חוקרת הקולנוע החרדי ויוצרת, "כשמדברים על קולנוע חרדי, מדברים על נשים שקיבלו השכלה בתוככי המוסדות החרדיים. הן קפצו למים והתחילו לעשות סרטים, השתכללו מסרט לסרט והשטח היה להן לבית ספר". בורשטיין, מדגישה וניג, היא בוגרת 'סם שפיגל', "וזה מאוד ברור. יש נשים וגברים על הסט. בסרט חרדי אין אהבה. אצל רמה זה נוכח וזה מאוד משמעותי". לדברי וניג, כשבסרט שלך יש מרכיב כזה, הוא הופך להיות קומוניקטיבי יותר עם הקהל הרחב.
וניג מספרת כיצד בורשטיין הקפידה לא לעבור על ההלכה. אחת הסצינות צולמה מתחת לחופה כאשר יוחאי עונד לאצבעה של שירה טבעת. "בחדרי העריכה היא שמה לב שיש כאן בעצם נגיעה של גבר באישה, והורידה את זה".
למרות שנהוג לומר ש'למלא את החלל' הוא סרטה הראשון של בורשטיין, הדבר לגמרי לא מדויק. לפני שמונה שנים היא הפיקה יחד עם עירית שלג, שותפתה גם ב'למלא את החלל', סרט חרדי למהדרין, המיועד לציבור הנשים החרדי ושמו 'כמה עולה תקווה'. "הסרט הזה גרם לה לאכזבה גדולה. היא הבינה שהיא לא יכולה לעשות קולנוע חרדי עם כל הדידקטיקה והערכים".
אבל למרות האמור, הסרט של בורשטיין כן הצליח לתת דחיפה ליצירה הקולנועית החרדית המופנית פנימה. הסרט, טוענת וניג, הביא לפריצה בינלאומית של העשייה הקולנועית חרדית, כי בורשטיין כחרדית הוציאה את המגזר הזה, אנושיותו ומנהגיו, החוצה אל מסכי הקולנוע. וניג צופה כי הקולנוע החרדי עומד על סיפה של תקופה חדשה. בשנים האחרונות קרו כמה דברים שנתנו לו דחיפה, ו'למלא את החלל' הוא רק אחד מהם. בשבוע שעבר הגיעה חממה לקולנועניות חרדיות לסיומה, בפסטיבל סרטי נשים ברחובות. במפגש נבחרו שלושה תסריטים שיקבלו מענק וסיוע להפוך לסרט באורך מלא. בחממה השתתפו עשר נשים שעושות קולנוע ולא קיבלו הכשרה מאוד מקצועית בתחום. "המטרה היתה הצמחת יוצרות, וקיוויתי שזה יצמיח תסריטים שעומדים בקודים של הציבור החרדי".
גורביץ' אמרה שכל עוד התקציבים יינתנו ממקורות לא חרדיים והיוצרות יקבלו מימון על כל שלב בעשייה, היצירה תהיה מוטה לכיוון השלילי.
וניג מוחה: "זה לא נכון. המטרה היתה להביא את היוצרות לעשות יצירות מורכבות יותר, להוציא אותן מהבנאלי. אבל קרן 'גשר' שמימנה את החממה ניסתה להקפיד על כך שהחונכות תהיינה חרדיות ושזה יהיה מאוד שמור. החממה התקיימה ברוממה, למשל, ולא בתל אביב".
וניג מספרת שכמה מהיוצרות הציגו סיפורים שלא היו מתקבלים בתוך העולם החרדי. "הבנתי שהן רוצות לפרוץ לציבור הרחב וזה מאוד הפתיע אותי, כי חשבתי שהן תרצינה ליצור פנימה". וניג מספרת שציר בינו-לבינה היה מאוד נוכח בתקצירי הסרטים שהגישו היוצרות. אחד מהם אפילו עבר את הגבול ונדרשה התערבות. בסופו של דבר, שלושה תקצירי סרטים זכו. אחד מהם מיועד החוצה, לקהל הרחב, "אבל משניים מהם גם הציבור החרדי יוכל ליהנות".
יאיר רווה: זה סרט טוב. נורא קל לראות את זה, וזאת הסיבה שאנשים שהולכים לראות אותו מאוד מתלהבים. יש נשים שבוכות מתחילתו ועד סופו. הוא מרגש מאוד, יפה מאוד ומצולם היטב, וכן יש את המימד האקזוטי שאי אפשר לקחת ממנו
וניג גם תולה תקווה בשני הקריטריונים לתיקצוב סרטים, שעומדים להיקבע בקרוב, ובמסגרתם יינתן יותר כסף לסרטים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. "הרעיון הוא שקולנועניות חרדיות ייצרו פנימה סרטים שהם כל כך ברמה, שזה ייצור עניין כלפי חוץ. במסגרת הרצאה שלי הקרנתי קטעים מיצירות כאלה וזה הותיר רושם גדול, כי זה עולם שאנשים לא מכירים".
אבל הקולנוע החרדי מאופיין בדידקטיקה ומסרים. האם הוא יוכל להשתחרר מזה ולהתקדם הלאה?
"המסרים הם שם. כי כל ההצדקה להשתמש במדיה הזאת היא שתמונה שווה אלף מילים ושסרט הוא טוב יותר מהרצאה. נכון שזה תלוי ביוצרת. המטרה שלנו היא שהמסרים לא יהיו בסרט בכוח. יש סרטים שהמסרים בהם מאוד מוחבאים".
את, אגב, מדברת כל הזמן על נשים, אבל יש גם גברים בסיפור הזה.
"המהפכה היא של נשים. אי אפשר להשוות עשייה של עשרים ומשהו נשים ושישה-שבעה גברים. רבנים לא מעודדים גברים לצפות בסרטים, עבורם זה עדיין נחשב מושב לצים, ואצל נשים זה כבר לכתחילה. זו לא זירה גברית".
"כמו סרט סיני"
"הסוד של הסרט נורא פשוט בעיניי", אומר יאיר רווה, מבקר קולנוע ויוצר, "זה סרט טוב. נורא קל לראות את זה, וזאת הסיבה שאנשים שהולכים לראות אותו מאוד מתלהבים. יש נשים שבוכות מתחילתו ועד סופו. הוא מרגש מאוד, יפה מאוד ומצולם היטב, וכן יש את המימד האקזוטי שאי אפשר לקחת ממנו". כשרווה אומר "אקזוטי" הוא מתכוון כמובן לעובדה שמדובר בציבור חסידי שהקודים שלו, החל מהלבוש וכלה במנהגים ובהנהגות, הוא אחר. "מהבחינה הזאת הצופים בישראל הם אותו דבר כמו הצופים בלונדון. עבור שני הקהלים מדובר במציאות שונה ואחרת".
בישראל הסרט אולי צריך להתגבר על חסמים שעבור צופי חו"ל אינם קיימים: הריחוק בין החברה הישראלית-חילונית לזו החרדית, עם כל האיבה והחומות שביניהן.
"מבחינתי אפשר להגדיר את הסרט הזה כסרט סיני. אנחנו מבינים שיש בו משהו אחר, שמרני ומשפחתי. המשפחה בו היא מעל הכל. בישראל מכירים סיפורי אהבה בתוך תרבות דתית-חרדית, למשל בסיפורי ש"י עגנון. הקהל בינתיים מוכיח שיש רצון לחזור לסיפורים האלה".
יש כאן סיפור שהוא מאוד אנושי. מתח בין רצון המשפחה וההורים, רצון לרצות את הסביבה מול הרצון האישי.
"אני לא באמת חושב שסיפור כזה יכול להתרחש בחברה שהיא לא מסורתית", אומר רווה, "זה הכוח של הסיפור, שהחברה היא חלק מהדרמה. הדילמה של שני גיבורי הסיפור היא שהם צריכים לשים את עצמם במקום שולי ואת המחויבות שלהם לכלל, למשפחה, במקום הראשון. בשביל זה צריך אורח חיים מאוד מסוים. אמנם יש כאן משהו אוניברסלי, אנשים מבינים על מה הסיפור, אבל נוחה להם ההרחקה. הסיפור מתרחש בתל אביב של היום, אבל מבחינתם הוא מתרחש בפולין של המאה ה-18, והתלבושות המדוברות כל כך גם הופכות אותו לכזה". רווה אומר שכך נכון לבנות את הסרט, כי אז הגיבורים עומדים בפני רשת דילמות צפופה. "בחברה של היום האדם הוא במרכז. אם זה היה קורה לחילונית בת זמננו היא היתה טסה לשנתיים להודו לחשוב, והיו אומרים לה: תעשי מה שטוב לך. היא היתה מתייעצת עם חברה ולא עם הרב'ה".
רווה, שיושב בין שאר תפקידיו גם במועצת הקולנוע, מודע לכך שיש התעוררות גדולה של יצירה נשית בקולנוע החרדי, "אבל לא ראיתי אפילו יצירה אחת כזאת", למרות שהוא ביקש שיארגנו לו מרתון של כמה סרטים כאלה. להערכתו, "ברגע שיהיה סרט טוב שהיוצרים שלו יחשפו אותו לקהל הכללי - נראה שיהיה לו ביקוש".
רווה משוכנע שהדידקטיקה המחויבת בסרטים המיועדים למגזר החרדי היא מוסכמה חולפת, ויש לו הוכחה: "פעם היתה הנחה שהקולנוע הישראלי חייב להיות דידקטי וציוני - וזה עבר. הקולנוע התבגר. הבנו שאפשר לעשות סיפורים מורכבים, להתווכח דרך הסרט, שהפרופגנדה היא טובה, אבל זה הופך את הסרט לזניח".
אבל כאן יש התעקשות ממשית על כך שיהיו מסרים. לפי התפישה הזאת הסרט, בסופו של דבר, הוא כלי חינוכי ומוסרי.
"אז זאת טלוויזיה חינוכית. זה כמו סרט על זהירות בדרכים. הוא יכול להיות מצוין, אבל אז אין לצפות שהוא יהפוך ליצירת מופת. עד שיבוא אמן ויגיד 'יש לי משהו יותר מורכב להגיד', וזה בידיים שלו. הקולנוע, בסופו של דבר, הוא אמנות".
הצפי של רווה הוא שבעקבות 'למלא את החלל' בשנים הקרובות זירת הקולנוע תלך ותיעשה דומה לזירת המוזיקה. "פתאום שומעים במוזיקה הישראלית המון מוזיקה של חוזרים בתשובה ומתחזקים: תהילים ותפילות, אביתר בנאי ועמיר בניון, והקהל הרחב בא ושומע. זה אולי לא אנשים חרדים מבית, אבל החוזרים בתשובה הם הגשר".
ofralax@gmail.com