הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, תקף את חבר הכנסת איתמר בן גביר, על כך שהוא עולה להר הבית. אני מכיר את הרב יוסף שנים רבות ואני מכבד וגם מחבב אותו מאוד. אין לי מושג מדוע בחר פתאום הרב לתקוף כך את ח"כ בן גביר, שכבר עולה להר תקופה ממושכת. אבל כמי שכבר עולה להר כ-25 שנה, אני הקטן מבקש לומר לכבוד הרב, שאני כל כך מוקיר: ראשית, מדוע כבודו תוקף את בן גביר? הרי מאות רבנים ובתוכם מן הגדולים שבתלמידי החכמים, עולים להר ומעודדים זאת. לא אציין שמות כדי שלא להתדרדר לוויכוח הטפשי הזה שבין דרדקי בתי המדרש, סביב השאלה, איזה רב גדול יותר, הרב שלי או הרב שלך… מכל מקום, יש להם, לעולים להר, מאות רבנים שייסמכו עליהם. יואיל כבודו, ויתנצח עמם בדברי תורה, על פי הכללים ובאופן שבו מבררים את אמיתה של תורה. מה לכבוד הרב להיכנס בוויכוח תורני עם מי שכלל אינו משמש ברבנות? לצערי, אני חייב לומר, שהדרך הלא מכבדת, שבחר הרב לתקוף את חבר הכנסת בן גביר, איש שכל כך מסור - לעמו, לארצו ולתורתנו הקדושה - הדרך הזו לא הפתיעה אותי. כי בכל פעם שנכחתי בדיון תורני של ממש, דיון בין תלמידי חכמים, דיון שמתנהל על פי כללי הבירור ההלכתי - בנושא העליה להר הבית - תמיד נותר אז הצד האוסר את העליה, ללא תשובות הלכתיות של ממש, מלבד הטיעון שהביא כבוד הרב יוסף בביקורתו נגד בן גביר - כלומר טיעון ה'רבותינו'. הם אסרו ולכן גם אנו אוסרים. ושיהיה ברור! אינני מזלזל כלל בטיעון הזה, להיפך! ואולם כשבודקים אותו לעומקו, בהקשר של הר הבית, מתברר שגם הוא רחוק מלהיות מדוייק. היו תקופות שגדולי ישראל עלו בעצמם, והיו תקופות שאסרו את העליה. צריך להבין - גם בימינו, מצוות רבות אינן יכולות להתקיים, אלא בהר הבית. ואולם כפי שכשאדם מכבד את השבת בבשר ודגים הוא צריך להקפיד על הלכות כשרות, וכפי שכשאדם מביא ילדים לעולם הוא צריך להקפיד על הלכות טהרת המשפחה, כך כשאדם עולה להר, הוא צריך להקפיד על הלכות טומאה וטהרה הנוגעות למקום הקדוש. צריך להקפיד שלא לנעול נעלי עור, ולהקפיד על האופן המכובד שבו הוא עולה להר, כפי שמופיע בהלכה - כלומר שלא לשאת תרמיל, שלא להפוך את הר הבית לסוג של קיצור דרך, וכמובן - לדעת היכן מקום המקדש עצמו, היכן מותר להיכנס והיכן אסור. ההבדל בין הרבנים האוסרים והרבנים המתירים, אינו שאלה יודעים את ההלכה ואלה אינם יודעים, ההבדל הוא שהאוסרים, מעדיפים שלא להביא את הרבים שאינם בקיאים בהלכות העליה להר, להיכשל באיסור החמור שעונשו כרת. מבחינתם, בחשבון הרווח וההפסד שבין קיום המצוות שניתן לבצע רק בהר, לבין הסכנה של כישלון הרבים באיסור כרת - עדיף להימנע מן העליה. אגב - זה לא כזה פשוט, כי באי העליה להר יש חשש כרת... יש מצווה שניתנת להתקיים רק בהר הבית, ואין שום בעיה לקיימה בימינו, עוד קודם לבניית המקדש - מצוות חידוש הברית הלאומית בהקרבת קרבן הפסח בליל הסדר. מדובר במצווה שהיא שווה בחשיבותה ובחומרתה למצוות ברית המילה. ובכן כמו ברית המילה, מי שלא (!) מקיים את ברית קרבן הפסח, עונשו כרת. כך שגם להתנכרות להר, יש מחיר הלכתי לא פשוט…אבל ל"מזלנו" מדינת ישראל אינה מאפשרת לקיים את המצווה הבסיסית הזו, של חידוש הברית הלאומית עם אבינו שבשמים, באמצעות קרבן הפסח - בכניסה להר עומד שוטר חביב שיעצור אותך אם תגיע לשם בערב פסח עם גדי, ולכן - למרבה המזל - כולנו אנוסים ופטורים מן המצווה הבסיסית הזו. נו מה אתם אומרים? אילו היתה מדינת ישראל אוסרת עלינו את קיום הברית הפרטית עם אבינו שבשמים, כלומר את קיום מצוות ברית המילה (שקיומה שווה בחומרתו לקיום הברית הלאומית בהקרבת קורבן הפסח) - האם מישהו היה עובר על כך לסדר היום ואומר, איזה מזל שהמדינה לא מאפשרת לי למול את בני? ובכן מה שקובע באמת את עמדת הרבנים באשר לעליה להר הבית, אינו ההלכה אלא התודעה. אסביר זאת בסיפור - בזמן הגירוש מגוש קטיף, פנה חייל צעיר אל רב חרדי ושאל אותו אם מותר לו לסרב לפקודה לגרש יהודים מביתם. ענה לו הרב החרדי - "ולהתגייס לצבא מי התיר לך?..." ברור שהרב החרדי, שאינו רואה במדינה ובצבאה ערך מיוחד - בוודאי שלא ערך ששווה בעבורו לוותר ולו לרגע על לימוד תורה, ובוודאי ובוודאי שלא ערך ששווה להיסתכן בשבילו בשאלות הלכתיות שונות, ובכן ברור שלאותו רב חרדי, השאלה ששאל אותו החייל הדתי, כלל לא רלוונטית. מבחינתו - החייל הדתי לא צריך לסרב כי הוא פשוט לא צריך להיות שם - בצבא. הטעות של החייל היתה בכך שהוא בכלל פנה אל אותו רב - פנה בשאלה שאינה הלכתית אלא תודעתית. הוא יכול היה לפנות לרב בשאלות פרטיות - כשרות, תפילין, ציצית - אבל הוא לא יכול לפנות אליו בשאלות שעניינן לאומי. כך גם בעניין הר הבית. ההבדל בין הרבנים המתירים ומעודדים עליה להר, לבין אלו האוסרים, אינו בבקיאותם ההלכתית, אלא בתפיסת חשיבות העליה להר במציאות שבה אנו נמצאים כיום. לא חשיבות העליה להר במציאות שהיתה בתקופות אחרות כשגדולים בישראל אסרו את העליה, אלא המציאות כיום! כלומר ההבדל בין הפסיקות בנוגע להר אינו בהבנת ההלכה, שאותה כולם יודעים היטב, אלא בהבנת המציאות בנקודת הזמן ההיסטורית הזו - כשאבינו שבשמים מסר לידינו בניסים גלויים את הריבונות הלאומית בהר. לטעמי, המצווה החשובה ביותר, המהותית ביותר שבשלה כל יהודי חייב לעלות על פי גדרי ההלכה להר הבית, היא מצוות כיבוש. כולנו רואים בעינינו, שכשיהודים לא עולים להר, הריבונות בהר נשמטת מידי עם ישראל. אפילו בתוך ההר עצמו, במקומות שיהודים מהלכים, יש ריבונות, ובמקומות שאינם מהלכים, אין ריבונות. וכשאין ריבונות בהר, אין ריבונות בכל הארץ - כי הר הבית הוא כלב באיברים - מזרים את הדם ומחיה את הארץ כולה. וכשאין ריבונות יש טרור ומלחמות. זה פשוט פיקוח נפש לאומי, לא לעלות להר! זהו סלע קיומנו הלאומי וכשאנו מסתפקים במצוות הדת הפרטית ומוותרים על היסוד הזה, אנו מחריבים את כל צדקת קיומנו הריבוני בארץ ישראל. גם מי שאינו רואה כך את פני הדברים, ראוי לו שיכבד את אותם גדולים בישראל שפועלים מתוך התודעה הזו, ומבינים - שבדור הזה, לא ניתן יותר לברוח מן היסוד הלאומי - שבתורת ישראל. הכותב הוא חבר מפלגת הליכוד
