בימים אלה מצוין מלאת 16 שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. על הלקחים שנלמדו ואלה שהיו אמורים להילמד בעקבות המלחמה שוחחנו עם סא"ל במיל' גדעון מיטשניק מי שהיה בתקופת המלחמה עוזר למודיעין של המזכיר הצבאי לשר הביטחון דאז עמיר פרץ.
"רבים מאיתנו זוכרים את בוקר ההתחלה. אני זוכר את בוקר ה-12 ביולי 2006. ישבנו בישיבה בלשכתו של שר הביטחון הטרי עמיר פרץ. היינו בדיון על הרצועה כי ב-25 ביוני גלעד שליט נחטף וזמן קצר לפני הדיון התחיל מבצע ברצועה. לשם היה המוקד והפוקוס עם ראש השב"כ וראש אגף המבצעים דאז האלוף אייזנקוט. בסביבות 9:45 נכנס פתק שמתחיל את הכול. הפתק מהרל"ש של אייזנקוט בישר על היעדרות שני חיילים ונוהל חניבעל, ומתחיל תהליך שמביא אותנו למערכה שרק במהלכה או לקראת סופה היה ברור שזו מלחמה".
בימי המלחמה היה מיטשניק בדיונים ובמסדרונות ומתוך כך התעוררו ועלו תובנות אישיות ותובנות כלליות על המלחמה ואנחנו שואלים על התחושה שמדובר במלחמה שהסתיימה בכישלון והוא מציב את הדברים באופן מורכב יותר:
"בשורה הסופית מאזן המלחמה והתוצאות מעורב, אבל אם בוחנים במאזן של 16 שנים, עם כל הכשלים והתקלות המשמעותיות, המלחמה הביאה לשקט בצפון. זה שקט יחסי כי חיבאללה לא שוקט על השמרים אלא נערך להמשך, אבל חיזבאללה הורתע".
"צריך לציין כלא רק בצה"ל ובמדינת ישראל הופתעו. גם נסראללה תפס את הראש וכמעט נערף ראשו על ידי איראן. הוא לא התכוון למלחמה, אלא לפיגוע רציני שהוא ציפה שישראל תגיב בהכלה כמו שהיה עד עכשיו. הוא ספג נזק תדמיתי וביקורת חריפה מאיראן", אומר מיטשניק ומציין כי מול חיזבאללה עמדה "צמרת ביטחונית מדינית שכוללת שלוש דמויות שלא חוו מלחמה, כלומר פרץ אולמרט ולבני, שמעולם לא היו בקבינט שמקבל החלטות מלחמה ורמטכ"ל שאני מאוד מעריך, דן חלוץ, שהגיע כמפקד חיל אויר לשעבר עם תפיסה מאוד ברורה".
מיטשניק מונה את סיכום המלחמה במספרים: "כ- 4000 רקטות ו-כ-500 פצמ"רים נורו ע"י החזבאללה, למעלה מ- 7000 יעדים בלבנון תקף צה"ל, 165 הרוגים בהם 44 אזרחים. 680 פצועים בצה"ל ו-604 אזרחים. לחיזבאללה למעלה מ-550 הרוגים. חיל האוויר ביצע יותר מ-15,500 גיחות, חיל הים ביצע כ-8,000 שעות הפלגה ותקף בכ-2,500 הפגזות. במד"א דווח על 1500 אירועים ועל 2,591 פצועים.
נתונים אלה מלמדים על מערכה שהייתה למעשה בעורף ובהמשך ועדת וינוגרד מטיחה ביקורת לא פשוטה על היערכות פיקוד העורף והגורמים הרלוונטיים, וברקע צה"ל היה בעיצומו של תהליך קיצוץ מצטבר של למעלה מ- 16 מיליארד ₪. עיקר המשאבים הצה"ליים הופנו למה שהוגדר כ"דחוף", כלומר מול הגרעין האיראני, איו"ש ועזה. למעלה מ- 5000 אנשי קבע פוטרו (כולל בימ"חים), הייתה פגיעה קשה וצמצום מערך המילואים, בעיקר באימונים, וגם בסדיר. מיטשניק מציין כי "העיסוק באינתיפאדה השנייה יצר דור של מפקדים שלא לחם בלבנון ולא הכיר את הגזרה".
"מעבר לכך המלחמה גם חשפה כשלים גם בדרג המדיני וגם בדרג הצבאי, קיבעון מחשבתי שהובילו לכשלים ולכך שהמערכה לא הסתיימה בהכרעה של צה"ל אלא בהפסקת אש שנכפתה עלינו בידי מועצת הביטחון", אומר מיטשניק ומציין את קביעת ועדת וינוגרד לפיה צה"ל היה בלתי כשיר ובלתי ערוך למלחמה בוודאי לא מול טרור מדינתי כמו חיזבאללה.
על אותה הפסקת אש אנחנו שואלים אם היא אכן הישג כפי שתיארה אותה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, שהרי לאחר המלחמה ירד חיזבאללה לדרום לבנון והתמקם שם בניגוד להסכמות שעליהן התחייב האו"ם. מיטשניק מצידו אומר ש"אכן נכון שחיזבאללה נמצא סמוך לגדר אבל הוא מורתע ונזהר כדי שלא להגזים. הוא יודע שאם הוא יעשה שוב את אותה הטעות הם יחטפו הרבה יותר משמעותי", ועם זאת אין להתכחש לכך ש"חיזבאללה לא נעלם מהנוף של חיילי צה"ל ושל מי שצופה לשם".
בדבריו מספר מיטשניק על חילוקי הדעות והמאבקים הפנימיים במערכת הצבאית כאשר מוכרת וידועה מכולם עמדתו של הרמטכ"ל חלוץ לפיה צה"ל יוכל להכריע את המערכה מהאוויר, עמדה שגרמה לעיכוב משמעותי של הכניסה הקרקעית. "היו חילוקי דעות מאוד משמעותיים בצמרת צה"ל ולאט לאט התחדדה ההכרה בצורך במהלך קרקעי. מעבר לכך חילוקי דעות בין הדרג הצבאי למדייני בעיקר על עיתוי ומשך הזמן והאם להמשיך גם לאחר החלטת מועצת הביטחון לקיים הפסקת אש".
עוד הוא מספר על מתחים ופערים שנוצרו בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל וגם בין המטכ"ל והרמטכ"ל לאלוף אודי אדם וגם בין הרמטכ"ל לדרגי השטח כמו תא"ל גל הירש. בשל כך נשלח בשלב מסוים סגן הרמטכ"ל לצפון כדי לכהן כמפקד על לפיקוד בדומה להחלטת דדו לשלוח את בר לב לחזית הדרום לנוכח המתיחות שלו מול גורודיש.
מיטשניק מספר על אירוע לו היה עד: "בישיבה שהתקיימה בראשות שר הביטחון בשבוע השני למלחמה, היה אירוע מאוד יוצא דופן ששחזרתי אותו בשבוע שעבר יחד עם גדי אייזנקוט באירוע השקה של ספרו של אל"מ שמעון גולן. כשעמיר פרץ נכנס לתפקידו הקסימה אותי הגישה שלו שהוא אומר שהוא רק סרן בצבא ולא מבין בצבא ולא יתבייש לשאול. זה היה נראה כמו רומן בין פרץ לאלופים, כשהוא לא מתבייש לשאול גם שאלות שמעוררות חיוך כמו שאלות על מינוחים וראשי תיבות. כעוזר מודיעין למזכיר הצבאי הבאתי לו נתונים לאישור והוא שאל 'מי אמר לך', ובחלק מהקרים הוא צדק. באירוע המדובר שהיה בתחילת המלחמה הגיעו בכירי המטכ"ל לפורום מבצעים וגיחות. בראש הדיון היה האלוף קפלן, סגן הרמטכ"ל. הציגו בדיון מבצע רחב היקף, ולאחר כמה דקות נכנס הרל"ש של קפלן, נותן לו פתק ואני רואה בשפת הגוף שלו שמשהו קרה. ואז קרה אירוע נדיר. ניגש סגן הרמטכ"ל לטלפון האדום שבקצה החדר, מרים את הטלפון, מדבר ומוריד אותו. משפת הגוף שלו הבנתי שקרה משהו, ולשר הוא אומר שהוא מתנצל אבל המבצע התחיל. זה ממחיש את רמת האמון והקרבה בין השר החדש שנכנס רק חודש וחצי קודם לכן לבין הרמטכ"ל והמטכ"ל, גם אם הדבר לא נעשה בכוונה. אירוע כזה לא מוכר אירוע כזה בדור שלנו".
עוד מזכיר מיטשניק את כניסתו של גבי אשכנזי כמנכ"ל משרד הביטחון והדבר בא לידי ביטוי בדיונים. כמו כן הוא מספר כי עמיר פרץ הקים מטכ"ל צללים עם אלופים ובכירים לשעבר כחלק מביטוי לחוסר האמון.
בדבריו מצטט מיטשניק כמה אמירות מרכזיות ממסקנות ועדת וינוגרד שהטילה אחריות על הצמרת המדינית והביטחונית לכישלון, קבעה שההחלטה ליציאה למלחמה נעשתה באופן מהיר ולא אחראי, שראש המשלה שר הביטחון והרמטכ"ל כשלו בתפקידם, יצוין כי רב אלוף חלוץ שהכיר בליקויים והחל בהליך התיקון היה היחיד שהתפטר מתפקידו. מיטשניק מציין את הדברים שנאמרו על אולמרט כמי שהורה ליציאה למלחמה ללא מטרה ברורה ומתווה אסטרטגי ברור המצטרף לכשל חמור בשיקול דעת. לגבי עמיר פרץ נטען שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש לפני היציאה למלחמה ולא נתן תשומת לב מיוחדת לחוסר התמצאותו בענייני משרדו.
עם זאת זכה פרץ לדברי שבח במספר נושאים כמו התעקשותו לקידום והשלמת פרויקט כיפת ברזל. מיטשניק מציין כי פרץ יכול היה לדרוש ולקבל תפקיד אחר בממשלה אך הוא בחר בתפקיד שר הביטחון ולימים הודה שהייתה זו החלטה מוטעית.
בנוסף התייחסה ועדת וינוגרד לכשלים לצד הישגים בהיבט המודיעיני ונקבע שכמה מהמאמצים המודיעיניים הוכתרו בהצלחה מרשימה לצד הכשלים. על המטכ"ל נכתב שהוא לא שטח בפני הממשלה את המידע המודיעיני הנדרש לצורך החלטות שהתקבלו. הציפייה ממטכ"ל הפועל מול ממשלה חדשה כל כך, הייתה שהוא ייקח אחריות רבה יותר, מה שלא היה. בנוסף הרמטכ"ל שגה בהערכת יתר של כוח חיל האוויר ובהערכת חסר של האויב. בנוסף הייתה ביקורת על הממשלה כולה שדריה הצביעו על תכנית שלא ידעו מה טיבה.
על חלוץ אומר מיטשניק כי מהיכרותו ברור לו שהשאיפה להכריע דרך חיל האוויר לא נבעה מיהירות, אלא מתוך אמונה שחיל האוויר אכן יכול להכריע. תחושה זו נובעת "מכוח העובדה שהוא הגיע מחיל האוויר והוא הודה שהוא טעה. זו הייתה אמונת יתר ביכולת של חיל האוויר ותחושה שהוא מתפתח".
"במסגרת תהליך הפקת הלקחים בתוך צה"ל הוקמו עשר ועדות בראשות אלופים במילואים, בוצעו תחקירים מקיפים בכל זרוע, כולל אגף המילואים, הוחלט על שינוי בסדרי עדיפות והגדלת היקף האימונים במילואים ובסדיר, הגדלת והכנת מערך חירום, העדפת תיקצוב ליבשה ולמודיעין, כיפת ברזל לטווחים קצרים ושרביט קסמים לשכבת הביניים. בעופרת יצוקה היה המבחן הבא של צה"ל, ואז ניתן היה לראות את התיקון של חלק מהליקויים גם בצבא הגדול, גם בשיתוף הפעולה בין כוחות האוויר והיבשה וגם במודיעין. הרבה מהליקויים תוקנו ויצא לי לעמוד על כך מקרוב כראש ענף מורשת. המודיעין בהחלט ירד לשטח".
את דבריו ממקד מיטשניק גם בטענותיו של האלוף בריק לפיהן צה"ל לא מוכן. "אסור להתעלם מהדברים של בריק שנאמרים מדם ליבו ומתוך היכרות עם הצבא, אבל הצבא עושה את מירב המאמצים להתכונן למלחמה ויחד עם זאת יש כשלים שצריך ללמוד ולהפיק לקחים לפני שנגיע למלחמה".