הרמ"א כתב והדגיש כי בימים נוראים אין להותיר נשים מחוץ לבית הכנסת "הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ" (הרמ'א על שו",ת אורח חיים, פח:א).
בימים נוראים על הגבאים הפוסקים והמנהיגים של בית הכנסת לדאוג לכלל הציבור, ולתהות כיצד ירגישו כולם בתוך חלל בית הכנסת – גם הנשים. למעשה ישנה אחריות דתית להכניס את כולם לבית הכנסת דווקא בימים נוראים. הרמ"א בתיאורו את העצבון הגדול, מזמין אותנו לדמיין מה זה לשבת מבחוץ או מאחור או בסוג של מרפסת, כצופה מן החוץ במקום כמשתתף, ולמעשה מבהיר כי הציבור הנידון מכיל את כולם, גם נשים הן חלק מן הציבור שאין לוותר עליו וראוי לעסוק גם בשאלה היכן הן יכולות לתרום לתפילה בהתרוממות הרוח ובחיבור למשמעות הימים.
ראש השנה והימים הנוראים הם הזדמנות לחשיבה על המרחב הקהילתי, על האנשים המרכיבים את הקהילות שלנו. ההזמנה לשימת לב היא רבת פנים: את יום כיפור אנו פותחים בהכרזה ש'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים', המשנה בראש השנה מלמדת ש "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה פרק א, משנה ב), והאמירה-בקשה החוזרת שלנו היא 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רע הגזירה' – הצדקה המתווספת לאמירה הזו מלמדת אותנו, כמו הביטויים האחרים, שמה שמתרחש בימים נוראים איננו מתרחש רק בין אדם למקום אלא גם במישור שבין אדם לחברו.
אין פלא אם כן, שימים נוראים הם ימים בהם מצוין באופן מיוחד שאין מקום לוותר על הציבוריות היהודית, כפי שעולה למשל מן השולחן ערוך: "עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו." (שו"ע אורח חיים נה:כא)
אפילו בהקשרים שבהם תואר שנשים נהגו שלא להתמיד ולהגיע לבית הכנסת הרמ"א מדגיש שבימים נוראים אין המצב כך, משום שהישארות בחוץ בימים נוראים "הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ" (הרמ"א על שו",ת אורח חיים, פח:א). בימים נוראים על הגבאים הפוסקים והמנהיגים של בית הכנסת לדאוג לכלל הציבור, ולתהות כיצד ירגישו כולם בתוך חלל בית הכנסת – גם הנשים. למעשה ישנה אחריות דתית להכניס את כולם לבית הכנסת דווקא בימים נוראים.
הרמא בתיאורו את העצבון הגדול, מזמין אותנו לדמיין מה זה לשבת מבחוץ או מאחור או בסוג של מרפסת, כצופה מן החוץ במקום כמשתתף, ולמעשה מבהיר כי הציבור הנידון מכיל את כולם, גם נשים הן חלק מן הציבור שאין לוותר עליו. הימים הנוראים הן הזדמנות לסדר קצת אחרת את בית הכנסת, סדר כזה שיאפשר גם לנשים לשמוע היטב את בעל התפילה, להיות קרובות אל ארון הקודש, הזדמנות להביא אותן ואותנו מהספסלים האחוריים שבבית הכנסת ליחד שממנו יעלו קולות התפילה.
תקיעת שופר מן הבחינה הזו היא מצוה מרתקת כייוון שהיא היא נעה על הצירים השלובים שבין בין אדם למקום לבין אדם לחברו: מחד היא מצווה על הפרט, " הַכּל חַיָּבִין לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר " (רמב"ם הלכות שופר לולב וסוכה פב הא—למה לא המשנה או השו"ע), ומאידך מתקיימת לכתחילה במרחב הציבורי הקהילתי, בית המקדש ובית הכנסת.
בני אדם שונים אלו מאלו, יש שמוצאים את מקומם בקידמת בית הכנסת, יש שמוצאים מקומם ליד שליח הציבור, ויש שנחבאים אל הכלים. בעודנו חושבים על מכלול הפרטים המרכיבים את קהילתנו יש מקום לשאול לגבי מקומן ומעורבותן של נשים במרחב בית הכנסת בראש השנה: האם והיכן יכולה אשה לקחת חלק פעיל במרחב בית הכנסת?
אפשר שאת דרשות ראש השנה שלעיתים כה קרובות פותחות את הלב לפני תקיעת שופר, מיד אחרי שקראנו על חנה ששופכת ליבה לפני המקום –ידרשו נשים, שדברי המוסר שנשמעים לא אחת בבתי הכנסת ברגעים שלפני קול קרן האיל – ישמעו על ידי צאצאיותיה של שרה אמנו, שיללותיה בשעה הקשה של עקידת יצחק מהוות בסיס לקול השבור של השופר בראש השנה.
רעיון נוסף הוא שנשים בעלות ידע הלכתי יכולות להיות מי שמַתקיעות, מי שמכריזות על הסדר הנכון והראוי לתקיעת הצבור. המסר הפשוט הוא, נשים אתן רצויות בבית הכנסת ורצויות לא רק כצופות אלא גם בעשייה הרוחנית בו.
הכותבים הם ראשי מכון הדר הרב איתן טוקר ואביטל הוכשטיין