"היינו חודשים רבים בקו, והשבתות שלנו היו נראות דומות לימי חול - עם אותם מדים, עם אותם טנקים ואותו אוכל ממנות קרב. רציתי שיהיה לי משהו מיוחד לשבת, אז חיפשתי ומצאתי חגורה, וחגרתי אותה בשבת. הרגשתי בה כאילו אני עם חליפה ועניבה הולך לכותל להתפלל", כך תיאר הרב חיים סבתו בספרו רב המכר 'תיאום כוונות' את חוויותיו כשריונר צעיר שלחם בקרבות הקשים ברמת הגולן בימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. "החגורה הזאת - זה מה שהיה לי, זאת הייתה השבת שלי". אחרי 25 שנה הזדמן הרב סבתו לרמת הגולן, שם פגש בכיר באחד היישובים שאמר לו: "אני רוצה שתדע שאני שומר שבת בגללך". כשהרב סבתו התפלא כיצד התגלגלה על ידו זכות זו, קיבל את ההסבר המדהים הבא: "רק בגלל החגורה שלך". "חשבתי: כמה מאמרים וכמה ספרים נכתבו על השבת, במה זכיתי? אבל אז הבנתי - הרי הוא חשב לעצמו: אם בחור בן 19, אחרי מלחמה שבה איבד מטובי החברים שלו, אחרי הטראומה הגדולה הזאת, מה שמעניין אותו זה למצוא משהו מיוחד לשבת - אז החגורה הזאת בשבילו היא הכול. היא כל מה שכתוב על השבת בתורה, בנביאים ובחכמים". זוהי רק אחת מהתגובות הייחודיות שקיבל הרב סבתו במהלך השנים על ספריו רבי המכר, חלקן מקוראים שאינם שומרי תורה ומצוות. "זה אחד הדברים היפים בספרים האלה, שקוראים אותם גם בקיבוצים של השומר הצעיר, קיבלתי תגובות מאנשים שכתבו לי שהם אוכלים ביום כיפור. מאידך, קוראים אותם גם משגיחים בישיבות גדולות בבני ברק - גם הם כתבו לי מכתבים. זה דבר מיוחד במינו, כמובן שאני מאוד שמח על זה. יש לי קוראים רבים שאינם שומרים תורה ומצוות, ושהתרבות הזאת מדברת אליהם, פורטת להם על נימה עמוקה בלב וקוראת להם. עצם השפה המיוחדת, הסגנון המיוחד, הדברים המיוחדים שבאים מבית המדרש - מסקרנים ומעניינים כל מי שאוהב תרבות". "כעפעפי שחר – כולו השראה" לרגל מלאת לרב סבתו שבעים שנה רואה אור ספר חדש בשם 'טוב עין' - שבעים שיעורים עיוניים בסוגיות תלמודיות, מה שמכונה "שיעור כללי" בעגה הישיבתית, כאלה שנמסרו על ידו בשנים האחרונות בהיכל ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים, שבה הוא מכהן כראש הישיבה בשבע השנים האחרונות. לצד הספר החדש, לכבוד חגיגות גיל השיבה, החליטו ב'ידיעות ספרים' להוציא את ספרי הפרוזה שלו במהדורה מחודשת, שמציינת גם חצי יובל לספרו הראשון 'אמת מארץ תצמח', זאת בנוסף למספר חידושים לחובבי הז'אנר: לספר 'אמת מארץ תצמח' הצטרף סיפור חדש בשם 'המורה רווח', שלא פורסם בעבר. כמו כן, 'גלגל חוזר בעולם', שפורסם בעבר כסיפור, רואה אור כעת כנובלה נפרדת ומורחבת. "'המורה רווח' מספר על שני מורים בבית הספר ישורון: המורה רווח והמורה קופטל, וכיצד הם הצליחו ליצור קשר עם ילדי העולים ולרומם אותם", מגלה הרב סבתו, ומסביר את נסיבות הולדתו של הסיפור החדש: "ההוצאה ביקשה לעשות לי מחווה, להוציא את כלל הספרים מחדש במהדורת יובל. אמרתי שבהזדמנות זו גם אכתוב להם סיפור חדש, וגם אחרית דבר לכל ספר, דהיינו מה שקרה בעקבות הקוראים והיחס איתם - דברים מרתקים". יש ספר מספריך שאתה מחובר אליו יותר מכל השאר? "אני אוהב את כולם. יש לי כמובן קשר מיוחד ל'תיאום כוונות' ול'כעפעפי שחר', שנכתב כולו בהשראה. כל הספרים נכתבו בהשראה, אבל יש בהם תערובת של השראה עם היסטוריה, עם תולדות חיים. ב'כעפעפי שחר' הרגשתי שכולו נכתב בהשראה". מבחינתך מהדורה מחודשת לציון חצי יובל היא סוג של סיכום או רק תחנת ביניים? "זה לא הסוף", הוא מבהיר ומצטט בתנ"כית: "לא עת היאסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו". מאז שהוצאת את הספר הראשון, לפני 25 שנה, השתנתה נקודת המבט שלך על החיים? "לא, אני בסך הכול אותו אדם. כמובן, כמו שרבנו יונה אומר בספר 'שערי תשובה', ככל שאדם מתבגר הוא מבין יותר את יוקר הזמן. כמובן, הוא גדל יותר ומתקרב לה' יותר ככל שהוא עמל בתורה יותר. אדם מרגיש את החשיבות של העבודה שלו, של היצירה שלו ושל הקשר שלו לתורה. ככל שהאדם מתבגר יותר, הדברים מקבלים משנה תוקף של חשיבות". בשבוע הבא ימלאו 49 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, שטלטלה את החברה הישראלית. עד היום, שנים רבות אחרי, התקשורת עוסקת בנושא, במקום או במקביל לעיסוק בעיצומו של יום. מסתבר שלא בכדי. הרב סבתו מעיד על עצמו כי למרות התקופה הארוכה שחלפה, המלחמה הנוראה שבה איבד את טובי חבריו עדיין תופסת אצלו מקום בנפש. "זה לא עוזב אותנו", הוא משתף, "לא רק אצלי, אצל כל מי שלחם שם. כשאנחנו נפגשים יחד, יש רק סיפורים על מלחמת יום כיפור. רק לפני שבועיים נפגשתי עם ר' אהרן אייזנטל ואלי אפללו, צוות הטנק, וסיפרנו וסיפרנו את מה שעבר עלינו". יום כיפור אצלך מקבל משמעות אחרת? "כמובן! בזמן שירו עלינו פגז, עם כל הטנקים שבוערים סביבנו, ואני צועק למט"ק: תתפלל! והוא, שהיה אתאיסט, כך הוא הגדיר את עצמו, אמר לי: תתפלל! אמרתי לו: תתפלל אתה! אז הוא אמר לי: אני לא יודע להתפלל. אז בוא נצעק ביחד! צעקנו: אנא ה' הושיעה נא - באותה שעה לא הייתה חציצה אפילו כחוט השערה בין הפה ללב. וזה כמובן בכל יום כיפור חוזר וחוזר וחוזר, לא רק אצלי, אלא כל מי שהיה שם. כשאדם עומד מול חייו, מול האלוקים, בלי שום עטיפה, בלי המחיצות והחציצות של החיים, באמת טהור מול האלוקים - זה רגע מרומם ביותר". לא מעביר סדנאות כתיבה כאמור, לפני כשבע שנים הצטרף הרב סבתו לראשות ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים, אך לדבריו הספרות פחות באה לידי ביטוי בישיבה. "זה עולם אחר. אני כל היום בישיבה, מהשחר עד הלילה, כבר 46 שנה. אי אפשר להשוות". אתה מתכוון להמשיך לכתוב פרוזה? "כשיש סיפור, הוא פורץ מאליו. זה לא תלוי בזמן, אלא בהשראה. את 'תיאום כוונות' כתבתי בזמן קצר מאוד. אם ההשראה קיימת, אני כותב. כמובן, כל הזמן אני בישיבה, וגם לפני הספר 'טוב עין' של השיעורים הכלליים היה הספר החשוב - ספר המצוות לרס"ג השלם עם הערות. כל עוד ה' ייתן כוח, נמשיך ללמוד, ללמד ולכתוב". יש משהו בקנה שמתגלגל לספר הפרוזה הבא? "לא, זה מוקדם מדי". הרב סבתו היה אחד מהחלוצים במעמקי בית המדרש של הציבור הדתי שסימנו תחילת מהפכה בתרבות בכלל ובספרות בפרט בציבור הדתי־לאומי. ככל שעוברות השנים יש יותר ויותר פירות שצמחו מתוך בית המדרש הזה. "לא נעים לי לדבר על אחרים", הוא מסרב להתייחס לשמות ספציפיים. "אני מצפה שככל שהאמונה תהיה יותר עמוקה, יותר פנימית, יותר נוגעת בנפש, אין לי ספק שיהיו יצירות אמוניות עם בירור. הרב קוק ניבא את זה וכתב שהוא מחכה לשלב שבו יתחילו להיות יוצרים שייצרו מתוך האמונה. מי שהנשמה שלו יוצרת, חייב לבטא את זה. כשכתבתי את הסיפור הראשון, שלחתי אותו לרב צבי יהודה קוק, והוא שלח לי מכתב מאוד מרגש, שעיקרו: 'חזק ואמץ! וחזק ואמץ גם בפיתוח כישרונות חמודות אלה יחד עם שקידתך על התורה באווירא דארץ ישראל'. כל מילה פנינה. אני חושב שככל שיהיו לנו אנשי אמונה, יהיו לנו גם אנשי ספרות של אמונה". מגיעים אליך סופרים צעירים בתחילת דרכם שמבקשים ממך הכוונה? "כן, אבל זו לא דרכי כל כך, כי בדרך כלל ההשראה הראשונה היא סוג של כישרון שהקב"ה חנן אותך בו, ואם לאדם יש את זה, הוא יצליח. כמובן אפשר לכוון ולעשות תיקונים, אבל זו לא הנקודה המשמעותית. מה שחשוב הוא היכולת להיות כן בהבעה. קשה מאוד ללמד את זה בסדנאות, לכן אני גם לא עוסק בזה". יש לבית המדרש הדתי־לאומי שאיפות בתחום הזה, להצמיח עוד ועוד סופרים? "אני לא חושב רק על הציבור הדתי־לאומי, אני חושב על העולם הדתי בכלל. בכל תולדות ישראל באשר הם, העולם הדתי־הרגשי היה עמוק. הייתה גם ספרות עמוקה. הפיוטים הארצישראליים – עד היום אנחנו אומרים אותם בסליחות ובפיוטי ימים נוראים. הם נבעו מרגש דתי. הפיוטים של רבי ישראל נג'ארה נוצרו בתקופת הפריחה של יהדות ספרד. בנוסף ישנם פיוטי תלמידי רש"י ותוספות, ספרות של רמח"ל, וגם השירים של הרב קוק. כשיש אמונה דתית עמוקה ורגש, יש אנשים שזה מובע אצלם בצורה ספרותית". "למרות האינטרנט – יש יותר תמימות" הרב סבתו היה שותף להקמת ישיבת ההסדר במעלה אדומים יחד עם הרב יצחק שילת בשנת תשל"ז. לפני כשבע שנים מונה לתפקיד ראש הישיבה. עם זאת, מפתיע לגלות כי מיום הקמת הישיבה ועד עצם היום הזה, כבר 46 שנה, התפקיד שעליו הרב סבתו לא מוותר הוא ר"מ שיעור א'. "עכשיו הגיעו 74 תלמידים חדשים", הוא מציין בסיפוק. מנקודת מבטו הרחבה, הוא לא רואה שינוי ניכר בין התלמידים דאז ודהיום. "בעיקר אני רואה יותר תמימות, יותר רצון לעבוד את ה', יותר שאיפה לדעת. אני נותן הזדמנות להשתמש בכלים שונים שגורמים להם לפתח את היכולת להגיע לכל המקורות כולם. כמובן שישנן גם שאלות חינוכיות ואידיאולוגיות שעולות מפעם לפעם, אבל אני לא מרגיש שזה פוגע בשאיפה שלהם ללמוד תורה ולגדול בתורה. אני דווקא מרגיש שהם יותר תמימים ויותר עם בקשת פני ה'". מפתיע לשמוע שיש תמימות דווקא בעידן של המדיה. "גם אני הופתעתי מזה", הוא מודה. "אין לי תשובה ברורה, אבל לפי מה שאני מזהה, אני רואה שיותר ויותר תלמידים רוצים להסתופף בחצרות בית ה', רוצים להתקרב לאמונה, מבקשים עוד ועוד שיעורים ורוצים לגדול בתורה. אתה צודק שזה מפתיע. יש לנו הבטחה אלוקית של 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'. יש לנו הבטחה שהתורה לא תמוש מעם ישראל, ואולי זה מה שמזיז הצידה את העולמות של שקר, של כבוד, של קריירה, של כסף. הם חווים עולם אחר, אידיאליסטי יותר. יכול להיות שזה גם מביא אותם לחיפוש". אולי בגלל שכל הזמן הם חשופים לעולם הגדול. "הם מחפשים אמת, מחפשים עומק, מחפשים יושר, קרבת אלוקים. המכשירים האינטרנטיים לא מביאים את הרגשות האלה: אהבת ה', קרבת אלוקים, געגוע לאמת. יכול להיות שזה יוצר צימאון שגורם לאנשים לחפש תורה. בכל שנה יש לנו מחזורים גדלים של תלמידים שרוצים להישאר בישיבה עוד שנים. אני מרגיש שיפור גם בעבודת ה'. יש רצון מאוד מאוד עז לקרבת אלוקים. כמובן שזה מטיל עלינו אחריות ללמד את זה נכון, בקצב ובמינון נכון. לא אנשים שקופצים מדרגות, אלא אנשים שעולים מדרגה לאט לאט. ללמד אותם היגיון בריא, מפתחות ללימוד הש"ס, למדנות. גם בזה אני רואה התקדמות: תלמידים של הישיבה מפרסמים לאחרונה מאמרים למדניים בטובי הביטאונים וזה באמת תענוג. כמובן, יש גם בעיות, אין חינוך בלי שאלות, אבל אני מרגיש דווקא עלייה בבקשת פני ה'. גם אותי זה הפתיע. לצד זאת צריך לזכור שיש קבוצה גדולה שלא מגיעה לישיבות, תופעה של דתל"שים ותופעות אחרות". יש איזושהי תחושה שבציבור החרדי התורה היא בראש מעייניו של הציבור, ואילו אצל הציבור הדתי־לאומי הכוחות מתחלקים בין עוד כמה ערכים. " אומר לך את האמת: מעולם לא השתמשתי בביטוי של מגזרים, חרדים ודתיים־לאומיים. כל מי שעובד ה', כל מי שמקיים מצוות ולומד תורה, הולך בדרכי ה' - 'חבר אני לכל אשר יראוך'. בוודאי שאצל הציבור שפתוח לעוד עולמות, הקשר לתורה זוקק יותר מאמץ, יותר השקעה ויותר חינוך. אבל אני מזמין אותך לבקר באולמות של בחינות לדיינות ולראות כמה כיפות סרוגות יש שם. לימודי דיינות הם לימודים של שנים על גבי שנים", הוא מזכיר, "וברוך ה' הבוגרים שלנו ממלאים את האולמות לבחינות לרבנות, לרבנות ערים, וכותבים מאמרים תורניים. נכון, לא כל הציבור. כמו בכל הציבורים, יש מי שרוצה דברים אחרים - יותר חשובים, פחות חשובים, אבל בהחלט יש ציבור הגון שמשקיע את עיתותיו בתורה. הייתה השנה עלייה של כמעט שישה אחוזים בנרשמים לישיבות הסדר, ויש כל הזמן רצון לגדול בתורה". לפני עשרים־שלושים שנה בתפקידים האלה שציינת, של בוגרים שלכם שמשתלבים בתפקידים בכירים בעולם הרבנות, המספרים היו הרבה יותר נמוכים. מה השתנה? "כמובן שחלה התפתחות גדולה. תראה איזה ציבור עצום יש היום בכל הישיבות. אבל אני לא ממעט גם בערכם של מי שהולכים למקצועות אחרים. בחור שלמד חמש־שש שנים בישיבה תורה בעמל, ובחר להיות מהנדס או רופא או מתמטיקאי או פיזיקאי, והוא דואג לעם שלו, יש לו אחריות, והוא קובע עיתים לתורה במסירות - הוא לומד תורה. יש לנו בוגרים פיזיקאים דגולים, שהם גם תלמידי חכמים. זה גם דגם שאנחנו חותרים אליו, שבנוסף לקבוצה שממשיכה בתורה שנים רבות, יהיו לנו גם אנשי מדע דגולים שעוסקים בתורה וגם בעבודה. ההתפתחות הזאת היא מאוד חשובה". למדנות ליטאית ועיון ספרדי אחת המהפכות שהרב סבתו היה שותף להן בספריו היא הענקת הכבוד וההכרה לעולם הספרדי שנדחק הצידה בתוך הציבור הדתי. "מעולם לא השתמשתי בביטויים 'ספרדי' ו'אשכנזי'", הוא מבקש להעמיד דברים על דיוקם. "אנחנו מדברים על כלל ישראל, על עם ישראל. נכון שבספרים שלי ביטאתי גם את המצוקות וגם את ההישגים של העליות. דיברתי גם על יהודי הונגריה, לא רק על העולים מארצות המזרח, אבל נכון שדיברתי על ארם צובא, על חלבּ. העליתי את החכמים שלהם, את העיון שלהם - דבר שלא היה ידוע כל כך. הספרות היא כלי שיש לו כוח להראות עולמות שלמים, ובאמת רבים אמרו לי שדרך הספרים שלי הם זכו להכיר את העולם של יהודי חלב או של יוצאי מרוקו וכן הלאה. אבל בישיבה לא הרגשתי בכלל שאני ספרדי, בישיבה אנחנו לא מדגישים את זה". זה שההיסטוריה הזאת נעלמה מעיני רבים וטובים, זה דבר מכוון או שפשוט לא ידעו איך להתייחס לזה נכון? "באופן עקרוני, כאשר מגיעות קבוצות שונות ממקורות שונים בעלייה - כדי לקלוט אותן צריך רוחב דעת, צריך אופקים רחבים, צריך להיות רב־תרבותיים, להבין שיש גם תרבות אחרת שלא הכרת. כמו שהנביא יחזקאל מדבר על עץ יהודה ועץ יוסף שיחברו אותם יחד. איך יחברו אותם יחד? באמצעות הרכבה. מה זה הרכבה? כשאתה משלב את התכונות הטובות שיש בכל תרבות. עולי מרוקו ועולי תוניס ועולי מצרים ועולי חלב ועולי תימן הביאו איתם תרבויות עשירות, ואם היו נוהגים איתם בכבוד, הן היו משתלבות. אדרבה, כל ענף היה תורם את החוזק שלו, את הכוח שלו, את היכולות שלו. גם בלימוד הגמרא, על אף שאני חניך של הישיבות הליטאיות, ולמדתי אצל ר"מים ליטאים מובהקים - בכל זאת, בלימוד שלי אני משלב את מה ששמעתי מסבי עם מה ששמעתי מרבותיי. שילבתי את חכמי ספרד, כמו גם את הדקדוק במילים, בסוגיה ובמבנה הסוגיה. בספר השיעורים הכלליים שלי, 'טוב עין', אפשר לראות את זה במובהק: יש שם שילוב בין השיטה הליטאית הלמדנית ובין העיון הספרדי". היום כל התרבות שבאה מארצות המזרח זוכה לעדנה מחודשת. מה בעצם גורם לזה לקרות? "תרבות זה תחום שאי אפשר לצפות. הדברים מחלחלים מתחת לפני הקרקע, ופתאום פורצים. דבר אחד אפשר לדעת: שום זרם תרבותי־רוחני לא נעלם. הוא פשוט מבעבע. אני אישית גם בטוח שבחברה הישראלית מבעבעים מתחת לפני השטח כוחות רוחניים עמוקים שעדיין לא באו לידי ביטוי - גם בקשר לתורה ולמסורת. הקשרים התרבותיים הם לא רק מה שרואים בעיתונים ושומעים ברדיו. ישנם זרמים עמוקים, וכשמגיע זמנם לפרוץ הם פורצים. אף פעם לא תוכל לדייק בשאלה 'למה עכשיו'". בעולם הפוליטי החרדי הציבור הספרדי הרגיש מקופח הרבה שנים, עד שפתאום פתח תנועה מתחרה. "בעולם הפוליטי אני לא מבין כלום", מבהיר הרב סבתו. "בעולם התרבותי אני יודע בוודאות שזרמים לא נעלמים. אני בטוח שגם אם על פני השטח רואים התרחקות גדולה מהתורה, מתחת לפני השטח מבעבע רצון עז של הערצה לארץ, לקשר לעם ישראל. אלפיים שנות תלמוד לא נעלמות פתאום. זה לא יכול להיעלם - היצירה, השו"תים, הקבלה, החסידות, הדרשות. תרבות כזאת אי אפשר להעלים. אי אפשר להתחיל את התרבות הישראלית בדגניה, זה לא מציאותי. זה ינבע, זה נובע. פעם אמר הסופר אברהם קריב בוועידת הסופרים: 'עזבנו את ביתנו בטריקת דלת'. טריקת דלת בלי להגיד שלום נותנת את אותותיה בכל הספרות העברית עד היום. אני יודע ש'דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם'. הבטיחו לנו שיחד עם שיבת ציון תהיה גם גאולה של עורלת הלב. התורה הבטיחה, הנביאים הבטיחו, שעם שיבת ציון תהיה גם שיבה לערכים של נצח. אנחנו לא רואים את הכול בבת אחת, אבל בוודאי שנראה. "הספרות בעצם מבטאת את עומק הנפש שלך, הרגש שלך. אתה לא יכול לזייף", מבקש הרב סבתו להוסיף. "לכן אם אדם מאוד מאמין, זה יובע בספרות, ואם לא, לא. כדי שיהיו לנו יוצרים מאמינים לא צריך שהנושאים יהיו דתיים, אבל שהלבבות יהיו דתיים. אם אדם הוא מאוד עמוק, מאוד דתי, מאוד מאמין - אז הספרות שתנבע ממנו תהיה ספרות מאמינה. זה מה שאני מצפה. אני חושב שתלמידי תיכון דתיים רוצים לראות את זה, רוצים לראות אמונה, הם רוצים להרגיש קרבת אלוקים, ותרמתי את תרומתי הקטנה. אני איש פשוט. בסופו של דבר, עיקר עבודתי היא ללמד גמרא וראשונים לתלמידים שנה אחרי שנה באופן קבוע כל יום בשעה 12, שיעור בעיון, שיעור א' - זאת השנה ה־46 ברציפות". יש לך חלומות לעתיד? "להמשיך ככה כל עוד ה' ייתן כוח ובריאות. כמה שיותר ללמד את נערי ישראל, לחנכם ליראת שמיים, לתלמוד תורה, להשקיע בהם שיאהבו את התורה וילמדו אותה ושיקבלו את המפתחות לתורה שבעל פה, זאת האהבה שלי. התורה היא אהבת חיי מיום שאני זוכר את עצמי עד היום הזה. ככל שה' ייתן כוח ובריאות, נמשיך ללמוד וללמד". ***
