עורך הדין אליקים העצני, חבר כנסת לשעבר, איש תנועת התחיה וממחדשי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, הלך לעולמו השבוע (ראשון) בגיל 96, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

"הליכה בדרך עד הסוף, בלי להסתכל ימינה או שמאלה, כולל ויתור על הנוחות האישית", ספד לו בנו בועז העצני, פעיל התיישבות בולט. "ב־1967 אבא שלי אמר: ׳אני מכיר את האנשים שמרכיבים את השלטון, אני לא סומך עליהם שהם לא יחמיצו את ההזדמנות לה חיכינו אלפיים שנה׳. הוא התכוון כמובן להתיישבות ביו"ש, במלחמת ששת הימים הוא אמר שקיבל ׳זרם חשמלי׳", סיפר בועז.

נכדתו של העצני, שרה העצני־כהן, מראשי תנועת 'ישראל שלי', ספדה: "שאלו אותי איזה מין סבא היית, ואני אמרתי: סבא צבעוני. היית כל כך חד אבל גם כה מעופף. אף פעם לא זיהית אותי כשהתקשרתי, עד שבאיזשהו שלב כשהייתי מתקשרת והיית שואל מי שם, הייתי מזדהה כחברת החשמל והיית מבין וצוחק צחוק רם. בחתונה שלי קראת ספר על שפת הברכה, כי ריקודים והמולה זה לא בשבילך, ובברית המילה של בני הקטן, אלון שמעון, לפני שלוש וחצי שנים, התרגשת כמו ילד. כזה היית. איש שלם ומורכב. עם חוש הומור בריא, עושה קידוש, צועק על הטלוויזיה, התקשורת העוינת, ואז עובר לראות שוורצנגר באיזה סרט פעולה, וגם שם היית מייעץ לו מה לעשות".

השבוע שררה התחושה שאחד המנהיגים של ההתיישבות בקריית ארבע-חברון הלך לעולמו. "בשביל פרנסי קריית ארבע-חברון אליקים העצני היה קודם כול מורה נבוכים", אומרת חברת הכנסת אורית סטרוק (הציונות הדתית) ל'בשבע'. "הנהגת הקריה לאורך הרבה מאוד שנים לא קיימה דיונים על נושאים מהותיים בלי אליקים. הוא היה פשוט חד מחשבה בצורה נדירה. הייתה לו היכולת, הן בגלל היותו משפטן והן בגלל תכונתו הייחודית לקרוא טקסטים לעומק ולהבין מה באמת כתוב בהם. יש הרבה אנשים בהתיישבות שיש להם הרבה להט אידאולוגי אך בודדים יש כמוהו בעלי הבנה בטקסטים מורכבים. כך למשל הוא היה קורא לבקשת ההתיישבות הסכמים רבים, כולל טיוטות של הסכמים קואליציוניים והסכמים בינלאומיים, ומפענח לנו אותם. אני זוכרת כיצד הרבה פעמים היו מזמינים אותו לישיבות חשיבה - אגב, ככה הכרתי אותו - שהתקיימו לרוב במועצה בקריית ארבע בכל מיני צמתים חשובים שההתיישבות נדרשה להתמודד איתם, ותמיד היה לו מה להוסיף. בין אם זה בהבנת המטריה המשפטית ובין אם במטריה הפוליטית והמדינית, אליקים היה כלי מרכזי לכל בניית האסטרטגיה בהתיישבות, כי בשביל לדעת לאן ללכת צריך לקרוא נכון את המפה".

סטרוק נפעמה מהידע שלו ומיכולותיו וביקשה ללמוד ממנו באופן אישי. "כשהבנתי שיש לנו נכס כזה בידיים, אז הלכתי ללמוד ממנו איך הוא עושה את זה. ישבתי איתו והבנתי איך הוא קורא ומנתח ומבין דבר מתוך דבר. הוא ממש לימד אותי". והיא מדגימה את יכולות הניתוח הייחודיות של העצני: "בזמן מפת הדרכים של בוש הוא הסביר לכולנו מה זה בכלל אומר מפת הדרכים, איפה הבעיות שלה ולמה צריכים להתנגד. הוא כתב ניתוחים מדויקים שאותם לקחתי למפגשים כי רבים מהאנשים כלל לא הבינו. אני זוכרת את עצמי מסתובבת עם הטקסטים שלו אצל כל מיני מקבלי החלטות".

גם בהסכם חברון, אף על פי שנחתם בסוף, התובנות שלו עזרו לסטרוק. "אחרי שנחתם הסכם חברון המציאות בשטח השתנתה לרעה. באתי לאליקים ואמרתי לו: עכשיו נגמר המאבק, אנחנו צריכים לדעת איך להתנהל בתוכו. אליקים למד את ההסכם ואני זוכרת שהוא אמר לי: 'ההסכם הזה הוא פלסטלינה, יש בו כל כך הרבה פינות לא סגורות, מה שתעשו אותו הוא מה שיעשה'. ואכן למרות ההסכם הנוראי הצלחנו להמשיך לבנות בחברון ולהביא לכאן המוני יהודים. לאורך כל הדרך הלכתי לפי ההנחיה של אליקים וזה הצליח. בניגוד לאלו שאמרו עליו שהוא נביא זעם, אני חושבת שזה לא היה נכון. הוא ידע להראות איפה יש נקודות אור והזדמנויות".

בשנים האחרונות העצני שימש לסטרוק לא רק מורה דרך אלא גם שותף. "היה חשוב לו לשמוע את דעתי, מה אני יודעת, ואני מצידי אהבתי להקשיב לניתוחים שלו. היינו חושבים ביחד. אני זוכרת כיצד הוא מאוד חיזק אותי בהתלבטות שלי לגבי תוכנית טראמפ. היה לו ניתוח מאלף, הוא הסביר במדויק כיצד תוכנית טראמפ היא בעצם תוכנית למדינה פלשתינית, מתלבשים על המותג המנצח 'ריבונות' אבל חותרים להקמת מדינה פלשתינית. הוא אסף לזה את הראיות אחת לאחת, תוך ראייה אסטרטגית מדהימה. גם בכל הנושא של החזרה של חומש וצפון השומרון אליקים מאוד עודד. הוא ראה בזה את הדרך הנכונה לשנות את המהלך ההיסטורי של הנסיגות לכיוון של התקדמות. אני זוכרת כיצד לפני עשור, כשהוא מעל גיל שמונים, פגשתי אותו ואת אשתו בצעדה הגדולה לחומש, הולכים לאט לאט, וכשראיתי אותו אמרתי לעצמי: אם הם עושים זאת, גם אנחנו נעשה זאת".

זמן לא רב לפני פטירתו התקשר אל סטרוק בנו של אליקים, בועז העצני, בבקשה שתבוא לבקרו, כי ימיו ספורים. "בועז אמר לי שימיו ספורים וחשוב מאוד שנבוא לבקר. עזבתי הכול בשיא הפריימריז ואמרתי שאני הולכת. בפגישה האחרונה הוא דיבר על המון דברים חשובים והחלטתי להקליט זאת. הוא סיפר כיצד היה ברור לו ש'צריך ליישב את חברון ומרחבי יהודה ושומרון ושהכול תלוי בכך', אבל כשהוא הסתכל לכל הכיוונים הכיפות הסרוגות הם אלו שבאו והאנשים האחרים פחות באו. הוא הצטרף לרב לוינגר כי לדבריו אלו האנשים שאיתם נבנה את הארץ. הוא דיבר ממש בהערכה על הציבור הסרוג".

ילד יהודי בבית ספר נאצי

"ההערכה שלו לציבור הסרוג הייתה כל כך גדולה שהוא היה מוכן לחיות ביומיום ליד הציבור הדתי־לאומי בקריית ארבע תוך שהוא מכבד את ערכיו במגוון תחומים. עד כדי כך שכאשר היה חבר במועצה המקומית הוא הצביע בעד בריכה נפרדת וציפי אשתו הייתה בין היוזמות של בית הספר הממלכתי", מספרת יהודית קצובר, מנהיגת תנועת 'ריבונות'. "הם היו סמל לחיים של דתיים וחילונים בשלום. הם ידעו איפה אפשר ללחוץ ועל מה ללחוץ והעיקר שלא לפגוע בציבור הדתי. היה הכי חשוב לו החיים בשלום וההרמוניה בקריית ארבע. הוא לא היה החילוני שנלחם למען החילוניות, זה לא עניין אותו, עניינה אותו ההתיישבות. הוא היה נציג התיישבות נטו".

גם קצובר נזכרת בפגישה האחרונה שלה עם העצני. "רק לפני שבועיים נדיה מטר ואני היינו אצלו, צלול, רהוט, כל מה שעניין אותו זה ההתיישבות. לצידנו ישבו זמביש ורבקה אשתו. זמביש שימח אותו ואמר לו שבונים הרבה מאוד, נבנות חוות ויש התרחבות ופיתוח. וכדרכו, תמיד אליקים אמר שזה לא מספיק, תמיד צריך לדרוש עוד ועוד. היה לו מעין ביקורת על כל ראשי המועצות כי לדעתו היה צריך עוד ועוד. הוא היה מהדוחפים ולא מאלו שהסתפקו במה שנותנים".

אליקים העצני נולד בשנת 1926 למשפחת בומבך בעיר קיל שבגרמניה. "כשנכנסתי לכיתה א' היטלר עלה לשלטון, ומאז ועד קיץ 1938 הייתי תלמיד יהודי יחיד בבית הספר של הנאצים. היו מורים שהגנו עליי והיו מורים שרדפו אותי. מחנך הכיתה היה ראש המפלגה הנאצית בכל המחוז. הוא מירר לי את החיים. קיבלתי שיעור בפטריוטיות יהודית", סיפר העצני לפני יותר מחצי שנה בריאיון ליוסף ארנפלד ב'בשבע', לרגל זכייתו בפרס ירושלים.

לקהילה היהודית בקיל היה בית כנסת גדול ומפואר, אך בתשעה בנובמבר 1938, ליל הבדולח, פוצצו ושרפו אותו. "אנחנו באופן אישי לא נפגענו, אבל תוך כמה שבועות, יחד עם הוריי ואחותי, עזבנו את גרמניה. נסענו ברכבת לאיטליה, שם עלינו על אונייה והפלגנו ארצה לחיפה. את בר המצווה שלי כבר חגגנו בארץ ישראל. שאר בני המשפחה שנשארו מאחור נספו", נזכר אז העצני.

עם העלייה ארצה הגיעה המשפחה לירושלים ואך טבעי היה שיתגוררו בסמוך לסבא וסבתא, שעלו כמה שנים קודם לכן. "התחלתי ללמוד בבית ספר דתי תלמוד תורה מזרחי. בהמשך עברתי ללמוד בסמינר למורים".

במלחמת השחרור נפצע קשה בירושלים, ולאחר מכן בילה שנה בטיפולים וניתוחים בבתי החולים. "כשחזרתי לתפקד נרשמתי ללימודים באוניברסיטה". את התואר הראשון במשפטים למד במחזור הראשון של האוניברסיטה העברית. באותם ימים החליט לעברת את שם משפחתו מבומבך להעצני. "בומבך זה עץ נחל. העצני מצא חן בעיניי כי זה מופיע בתיאור של דוד המלך שהיה עדינו העצני".

כסטודנט היה חבר ופעיל מפא"י בירושלים בעיצומם של גלי העלייה. "זה היה לפני השילומים ואמריקה לא נתנה דבר. הכניסו את העולים לפחונים במעברות. באותם ימים הגיע לסניף מפא"י הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר – ד"ע). הוא נתן לנו הרצאה וסיפר לנו מה קורה במעברות. זה הדליק אותי. ייסדתי גוף בשם 'שורת המתנדבים', כי ראיתי שהפקידים לא מסוגלים להתמודד לבד וצריך להנגיש את הכול לעולים החדשים. לימדנו אותם עברית ועזרנו להם למצוא עבודה".

במסגרת הפעילות הגיע מדי ערב יחד עם סטודנטים ומרצים מהאוניברסיטה בירושלים לאבטח את היישובים החדשים שהוקמו בפרוזדור ירושלים וסבלו ממתקפות טרור. "בהמשך הגיעו מתנדבים מחיפה ומתל אביב, כך שהארגון הקיף מאות מכל רחבי הארץ".

תפקיד נוסף היה לארגון 'שורת המתנדבים': מלחמה בשחיתות. "בניגוד לאגדות על הימים הזוהרים בתחילת המדינה שבהם היה טוהר המידות, ההפך היה הנכון. בין השאר הייתה שחיתות מפלגתית של מפא"י. פרסמנו חומר על התנהלות ציבורית קלוקלת של עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה, שהיה סגן מפכ"ל המשטרה. 'סכנה אורבת מבפנים' קראנו לחוברת שהוצאנו. מאז הכריזו עלינו מלחמה, הפסיקו להזרים את הכספים למען העולים וסגרו את הברזים. הגישו נגדנו תביעה נגדית. המשפט תפס את הכותרות הראשיות. במהלך המשפט ישבתי עשרה ימים בקישלה ליד שער יפו בגלל שסירבתי למסור את מקורות המידע שחשפתי". בבית המשפט המחוזי הארגון נחל הפסד, אך בערעור לבית המשפט העליון התהפך פסק הדין לטובתם. מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר וסגנו עמוס בן גוריון הורשעו והודחו מתפקידיהם.

על רקע השחיתות עזב את מפא"י. "החזרתי להם את פנקס החבר. מאז כמעט לא יכולתי להשיג עבודה. הפכו אותי לאויב העם". לבסוף מצא עבודה כשותף במשרד עורכי הדין של עו"ד אפלבאום בתל אביב, כך שהמשפחה עברה לגור בחולון ובהמשך ברמת חן, שם התגוררו עד שנת 1972. "היו לנו חיים בורגניים רגילים".

כששמע העצני שצה"ל כבש את חברון יום אחרי שכבש את ירושלים הוא התרגש כולו. "זה נתן לי מכת חשמל מיוחדת. כששמעתי את ראשי מפא"י מדברים על האפשרות למסור בחזרה את השטח הכבוש החלטתי שאני חייב למנוע זאת בעצמי. חיפשתי מי עוד יבוא איתי, חילוני שאין לו כיפה על הראש, ולא מצאתי. אבל מצאתי את הרב לוינגר, שהיה מתלמידי ישיבת מרכז הרב, שלא הכרתי. מאז אני יוצק מים על ידיהם של הדתיים, עד היום הזה". בשנת 1968 השתתף בליל הסדר המפורסם במלון פארק בחברון, "אירוע שלא שוכחים". ארבע שנים לאחר מכן עברה משפחת העצני להתגורר בקריית ארבע, שהוקמה זמן קצר קודם לכן. "במסגרת מבצע פריצת גדרות היישוב נעצרתי בשנית למשך עשרה ימים במשטרת אשקלון".

עם המעבר לקריית ארבע חזר לפעילות ציבורית והשתלב במועצת יש"ע. "במשך השנים הייתי היחיד או הכמעט יחיד שם שאינו חובש כיפה". את מועצת יש"ע עזב קצת לפני הגירוש מגוש קטיף, "כאשר מועצת יש"ע רימתה את הקהל שהתאסף בכפר מימון. אותי ואת ישראל הראל מידרו, שלא נדע מה הם מחליטים בחשאי. אילו פרצו את הגדר הכול היה נגמר אחרת בקלות. בזמן הגירוש, כשהוכינו כל כך קשה, לא רציתי להכניס מחלוקת, אז עזבתי בשקט".

המדינאי של מועצת יש"ע

ישראל הראל (84), מייסד מועצת יש"ע וממקימי ההתיישבות ביהודה ושומרון, נזכר השבוע בשיחה עם העיתון 'בשבע' בימים הראשונים שלהם יחד במועצת יש"ע. "אומנם הייתי המייסד של מועצת יש"ע אבל הרעיון היה שלו", קובע הראל. "הליכוד עלה לשלטון ב־1977. ראשי גוש אמונים האמינו לבגין - מי מאיתנו לא האמין - שיקומו 'הרבה אלוני מורה'. הרב לוינגר הכריז שמעתה תיק ההתיישבות בשטחים המשוחררים יועבר למנחם בגין, אך בגין עשה מעט מאוד כדי למלא את הבטחתו לבנות 'הרבה אלוני מורה'. הייתה לקונה הנהגתית ליישובים שכבר קמו. כאן נכנס העצני לפעולה והציע להקים את מועצת יש"ע".

"למעשה, כתוצאה מלחצים שהופעלו על בגין מטעם הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר, בגין הטיל את ההקפאה הראשונה על ההתיישבות ביש”ע", מזכיר הראל. "אליקים הציע אז שנקיים שביתת רעב עד לשבירת ההקפאה. היו על כך ויכוחים פנימיים, אך מנהיגותו הערכית והפוליטית של העצני שכנעה את המהססים. זו הייתה שביתה ממושכת שהצליחה לעורר הד ציבורי לא מבוטל. היא הופסקה כשמצפונו של ראש הממשלה נקף על שאנשים כל כך קרובים לו שובתים רעב בגן הוורדים. בזמן השביתה העצני היה המצפן שלנו שלא נזייף בצום וגם שלא נסכים לפתרונות חלקיים שהוצעו במהלך השביתה".

בסופו של דבר, עקשנותו האידיאולוגית של העצני הניבה פירות. "הוסכם שתקום ועדת שרים, סמוך למשרדו, שתבחן דרכים כיצד להניע מחדש את עגלת ההתיישבות. השרים, יחד עם אנשי משרד המשפטים בראשות הפרקליטה פליאה אלבק, ביצעו סקר קרקעות מקיף. על פי ההסכם עם בגין, כל קרקע שתוכרז כאדמת מדינה תהיה כשרה להתיישבות. זו הייתה פריצת הדרך האמיתית שאפשרה תנופת בנייה".

לדברי הראל, לתנועת ההמונים שהניעה רבבות להתיישבות היו מנהיגים כריזמטיים, דוגמת הרב חנן פורת והרב משה לוינגר, אך מבחינה פוליטית־מדינית העצני ראה ראייה מקפת יותר. "הוא היה האינטלקטואל והמדינאי שלנו. רוחב האופקים שלו היה מדהים. הוא קרא הרבה בספרות העולם ובפרט בתחום הספרות הפוליטית, כולל טקסטים של תנועות מהפכניות באירופה. אלמלא הרעיונות שלו חלק לא מבוטל מההישגים שלנו בתחום ההתיישבות שלנו לא היו באים לעולם".

הראל מרחיב על התחום הפובליציסטי שלו בכתב העת 'נקודה'. "ב'נקודה' אפשר לומר שהוא היה פובליציסט מרכזי. כתיבתו הייתה בסגנון הפובליציסטי האירופאי הקלאסי. הוא שלט בכמה שפות, הייתה לו פרספקטיבה של אדם מלומד מאוד ורחב היקפים. כתוצאה מכך מאמריו היו בעלי פרספקטיבה הרבה יותר רחבה מאשר כותבים מצוינים אחרים שלימים כבשו את העיתונות הכללית, כמו אורי אליצור ז”ל, אורי אורבך ז”ל, במבי שלג ז”ל, חגי סגל, יאיר שלג, חוה פנחס־כהן ואחרים. לא אגזים אם אומר שהדבר הראשון שקוראים רבים דפדפו אליו היה המדור שלו 'על חם'. שם הוא תפס את הדברים החמים וחצב אותם בכתיבתו המשובחת העשירה בדימויים. רבים מהאינטלקטואלים, בהם אנשי אקדמיה, תקשורת ומשפט, קראו את העיתון.

"עמנואל שילה, עורך העיתון 'בשבע', כתב השבוע שהעצני היה כותב מדור חריף, פעמים לא מעטות בעל מאפיינים פסימיים, ובגיליון שלאחריו הרב יואל בן נון היה משיב לו בפולמוס אופטימי שכלל שלל ציטוטים מהתנ”ך, תחום התמחותו של בן נון. ב'נקודה' ניתן מקום גם לסופרים כמו עמוס עוז וא"ב יהושע. היו לכך מתנגדים. העצני גיבה אותי בנושא. הוא ידע להתמודד איתם, כי הוא בא מהעבר המפא"יניק שלהם. בהמשך כתב גם ב'ידיעות אחרונות' טור שבועי".

הראל מבקש לעמוד על תיקון היסטורי שיש לו גם חשיבות ערכית: "בניגוד לדברים שנכתבו השבוע, העצני לא היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא הזדהה, היה נוכח, אך במקביל מיד לאחר המלחמה הקים עם המשורר אהרן אמיר גוף מעשי ששמו לא זכור לי. הם ערכו שורה של הפגנות בעקבות הנכונות של ממשלת לוי אשכול לוותר על כל הישגי 'מלחמת הישע' - זה השם שהעצני העניק למלחמת ששת הימים - תמורת שלום. העצני פחד שהשפעתו של משה דיין, שהיה נגד ההתיישבות ביו"ש, על נתן אלתרמן, מייסד התנועה למען ארץ ישראל השלמה, תהיה גדולה".

"אני הוזמנתי להיות חבר בתנועה למען ארץ ישראל השלמה וכתבתי ב'הארץ' מאמר נגד נסיגה. העצני סבר שזו רק תנועה של אינטלקטואלים. הלכתי לבקר אותו במשרד עורכי הדין שלו בתל אביב, כידוע הוא היה עורך דין מאוד ידוע, חד וחריף. כשבאתי אליו הוא כבר היה בתחילת התהליך של הפסקת הפעילות שלו במשרד כדי להתמסר לעניין המרכזי של חייו: שמירה על שלמות הארץ. העצני היה נחרץ: 'קדימה, צריך ללכת להפגין, אסור להניח למפ”אינקים ללכת בקצב שלהם, אנו עלולים להפסיד את לב המולדת: חברון וירושלים'. העצני גרם לי לזעזוע די עמוק כי בטחתי באנשים החשובים הללו. הוא הילך עליי קסם, ומאז אני יכול לומר שהוא הפך למורי, רבי ורעי".

***