רבים שואלים אותי למי אני ממליץ להצביע (סתם. אולי שני אנשים שאלו אותי). ובכל זאת כן יוצא לי קצת להסתובב במקומות שונים בהם מדברים על הבחירות (ב"ה שאפילו אחרי כל כך הרבה מערכות רצופות - רובנו טרם הגיעו לשלב שבו הם מפתחים אדישות ובכלל לא טורחים להצביע). במקומות הללו אני אומר שאני מצביע לאיילת שקד ולבית היהודי. התגובות נעות בד"כ מ"היא לא תעבור את אחוז החסימה" ל"היא עשתה מעשה בלתי נסלח" (יש גם תגובות של "למה אתה לא מצביע לחילי טרופר", והן לגמרי מוצדקות). תראו, אין לי שום רצון לנסות לשכנע. חלוקת הגושים כל כך מוצקה ואנשים כל כך משוכנעים למי הם עתידים להצביע שפשוט חבל על הזמן. מה שכן אני רוצה להתייחס אליו רגע הוא העניין הזה של "מעשה בלתי נסלח" מכיוון שיש בו לדעתי הרבה עומק שדורש מחשבה. חשבתי על שני הדברים הרבה בתקופת החגים ותהיתי כיצד יהודים, שהמשפט הראשון שהם אומרים בתחילת יום הכיפורים הוא "ונסלח לכל עדת בני ישראל" יכולים להוציא מפיהם כל כך בפשטות את המילים "בלתי נסלח"? עוד באותו נושא: הנשיא מאריך לנתניהו את המנדט בעשרה ימים ש"ס תחתום היום על ההסכם הקואליציוני לא כיסאולוגיה, לא כבוד וגם לא "חזירות" "מנגנון פריטטי": גוש דתי-חרדי מול הליכוד היהדות לוקחת את הנושא הזה לקיצוניות: לכל דבר יש כפרה. כמה מאמצים עושה ההלכה לאורך השנים להוכיח שהרוצח רצח בשגגה, שהמתאבד התחרט ברגע האחרון, שהגנב חזר למוטב ועוד. נדמה לי שאנחנו כבני אדם לא מסוגלים לסלוח באופן הזה. יש מקרים שבהם המעשים הם באמת "בלתי נסלחים". אבל האם בפוליטיקה יש מעשים כאלו? לאורך שנותיי בעולם ראיתי פוליטיקאים שעשו מעשים שהיו מנוגדים לחלוטין לתפיסת עולמי. חלקם נמצאו עם השנים כהרסניים בעייני (כמו הסכמי אוסלו או ההתנתקות). אינני חושב שבשום שלב אלו שהובילו את המעשים הללו חשבו שהם פוגעים במדינת ישראל. ההפך הוא הנכון - האמנתי אז ועודני מאמין היום שהם פעלו מתוך שליחות וכוונה לעשות טוב לעם ולמדינה. ישנו נאום מכונן של תיאדור רוזוולט, מגדולי נשיאי ארצות הברית שנקרא "האדם בזירה". בנאום זה ישנה פסקה שאני אוהב מאוד לצטט:"השבח מגיע לאנשים הנאבקים בזירה, שפניהם מכוסות באבק, יזע ודם; ששואפים כל הזמן וטועים שוב ושוב, מפני שאין מאמץ בלי טעויות. לאלה שמנסים, שמתלהבים, שמקדישים את עצמם למען מטרה ראויה; אלה שבמקרה הטוב מצליחים ובמקרה הגרוע נכשלים - אך לפחות עושים זאת בשעה שהעזו וניסו." אם אנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו להיות מושלמים תמיד - אנחנו עתידים להתאכזב. הם, כמונו - רק בני אדם. הם לפעמים צודקים, לפעמים טועים ולפעמים פועלים מתוך תחושה שהם צודקים ובדיעבד מגלים שטעו. ולפעמים גם ההפך. נפתלי בנט ואיילת שקד ניסו להוציא את ישראל מהלופ הבלתי נגמר של מערכת בחירות. ברור שבתוך זה היו אמביציות אישיות, כח ונכונות לוויתורים אידיאולוגיים. לא הכל 100% טהור ונקי. יחד עם זאת אני מאמין שהם חשבו שזה הדבר הנכון למדינת ישראל. הם ניסו. אני פחות אהבתי את הניסוי הזה כי בעיניי בממשלה צרה של 61 אסור להסתמך על מיעוט/ אבל זה לא משנה. הממשלה הזו עשתה דברים יפים. היא גם עשתה נזק. כמו כל ממשלה לפניה וכל ממשלה שתבוא אחריה. המערכת הפוליטית היא מערכת מורכבת וכך או אחרת חייבים להיות חלק ממנה. אנחנו, העם, צריכים להיות בשאיפה תמידית שהפוליטיקאים שלנו יהיה אנשים ראויים וטובים, שכן אם הם לא יהיו שם - יהיו אחרים - כפי שהיטיב לכתוב עגנון - אז "קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם." אם כל הזמן נשפוט את הפוליטיקאים שלנו על פי הטעויות שהם עשו - הם פשוט יפסיקו להעז, יפסיקו לנסות וילכו הביתה - ואז, כמו שאומר עגנון - נקבל את הטיפשים והרשעים במקומם. איילת שקד בעייני היא מנציגי הציבור שאנחנו רוצים לראות בפוליטיקה: היא מוכשרת, ראויה, ישרה ופעילה. אה, וגם - היא אישה. זה לכשלעצמו חידוש מרענן. לכן בעוד שבוע אצביע לאיילת ולבית היהודי ואקווה שיעברו את אחוז החסימה. ואם כל זה לא דיבר אליכם, תחשבו מי אתם רוצים שיהיה לשון המאזניים של הממשלה הבאה. אני אשמח אם זו תהיה איילת שקד. -- חנן רובין, איש הייטק, חבר תנועת ''התעוררות'', ממייסדי הסטארט־אפ Rise-up שמסייע לישראלים לצמוח כלכלית
