וידוי: בסוף השבוע שעבר התגנבה לליבי מחשבה קטנה, שהתיישבה יפה על ההתלבטויות של החודש האחרון: הפעם אני נשארת בבית. נמאס לי להצביע, לתת אמון ולהתאכזב. חמש מערכות בחירות בשלוש וחצי שנים, זה דבר שאי אפשר לדמיין. האם אנחנו כותבים את ספר ירמיהו ב', שמבשר על התפרקות הממלכה? האם ככה זה נראה כשנבחרי העם לא מצליחים למלא את השליחות שלהם, וככה זה נשמע כשהעם לא מצליח להעמיד שלטון מאוחד ויציב? ועוד וידוי: האכזבה שלי לא התחילה היום. גם בסבב הקודם החלטתי שמספיק, שאני יוצאת לחופשה מהזירה הפוליטית. הרגשתי שנבחרי הציבור הפכו את ההצבעה שלי־שלנו לבדיחה עצובה. שהם לקחו את האמון שעוד בקושי נשאר אחרי שלוש מערכות בחירות ובמקום להתייחס אליו כאל צלחת חרסינה שעוברת במשפחה כבר שלושה דורות הם הפכו אותו לכדורגל. זה בועט לפה, זה בועט לשם - ממש משחק דמוקרטי, על חשבוננו. תוך כדי הם זרקו כל רפש אפשרי על המחנה האחר, והפכו אותנו, האזרחים, לשני מחנות אויבים. הם גם לא התאמצו מספיק כדי לספק לנו את היציבות שאנחנו צריכים כאוויר לנשימה. רק לא ביבי, רק כן ביבי. עקרונות קדושים. אז החלטתי ששוברים את הכלים ולא משחקים. החלטתי, אבל בכל זאת יצאתי להצביע. למה? בגלל ציוץ. כשהעזתי וכתבתי בטוויטר שאני לא מתכוונת להצביע הפעם, קיבלתי חיבוק אמיץ מאנשי שמאל. "מצוין!", "הגידי גם לקרובי משפחתך", "שכנעי את כל חברייך". ובכן, הבנתי, אם הצד השני כל כך שמח, ואני עדיין מייחלת לממשלת ימין, סימן שאני חייבת להצביע. ולמרות מפח הנפש והאכזבה, הלכתי לממש את זכות הבחירה שלי, לא הרבה לפני שהקלפיות נסגרו. למי נותר לי להצביע? ובדיוק כמו במערכון של כוורת, כשהוריו של יודוקוליס ליפשיץ אמרו לו "התעודד, בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז הוא התעודד והמצב באמת נהיה הרבה יותר גרוע, גם אנחנו מגיעים למערכת הבחירות הזאת כשמדד האמון בינינו ובין הפוליטיקאים נמוך מים המלח. זו הייתה שנה שבה לימדו אותנו הפוליטיקאים עוד כמה שיעורים מאלפים על רמאות ועל סיבוב בכחש. על אופורטוניזם, דורסנות וצביעות. במקביל ראינו איך האופוזיציה עובדת יפה וחזק כדי לשבש את פעילות הממשלה, גם כשהחוקים היו לטובת כולנו. למערכת הבחירות הזאת הגעתי כמו רבים, סובלת מתסמונת חוסר אמון, מסינדרום אלרגיה חמורה לחברי כנסת, ובעיקר מיואשת. אז החלטתי לא להצביע. נמאס לי להיות המבוגר האחראי עם פתק אחד קטן שלא יעשה כלום, כי הפוליטיקאים יכולים לעשות בו כרצונם. וחוץ מזה התיקו בין הגושים מאותת שהבחירות הבאות כבר מתחממות על הקווים. ובכלל, מה האפשרויות העומדות לפניי, אישה ציונית דתית וימנית? אין לי אמון בליכוד. פרעות תשפ"א אירעו במשמרת של נתניהו. רצח ולינצ'ים, ירי חי, הצתות ופרעות בנגב, בגליל, בירושלים ובערים המעורבות. מי הזניח את המשטרה ולא עשה בה סדר כל השנים? מי הפקיר את המשילות? מי נתן לפשע הפלילי הערבי להגיע לאן שהגיע? מי התעלם מהנגב? וכל זה רק בגזרת ביטחון הפנים. יש עוד הרבה. האפשרות השנייה היא הצבעה לציונות הדתית. אני מאוד מעריכה את חברי הכנסת היוצאים של המפלגה, גם אם חלוקה עליהם בכמה נושאים. אבל באופן אישי קשה לי להצביע לרשימה המשולבת עם עוצמה יהודית ונעם, כי אני מתנגדת לקו שהן מייצגות ויש להן קול דומיננטי. ההתנתקות הבאה יכולה לקרות אבל אז קרו כמה דברים שגרמו לי לשנות את הגישה מן הקצה אל הקצה. ביום ראשון השבוע התקבלה בבג"ץ החלטה שראש הממשלה יאיר לפיד יכול להעביר בממשלת מעבר, דקה לפני הבחירות, את ההסכם עם לבנון, בלי לעבור קודם בכנסת. ההחלטה הזאת העיפה אותי 17 שנה אחורה, לתקופת העקירה מגוש קטיף. עקירה שעליה כתב לפיד, שוחר השלום והאחווה, שהיא הייתה דרך לנקום במגזר הציוני־דתי. אני חושבת שקצת שכחנו את ההתנתקות. אנחנו כבר לא זוכרים איך כל המערכות, המשפט, הפרקליטות, המשטרה והתקשורת, התגייסו כאיש אחד כדי להעביר אותה. איך כל העתירות לבג"ץ נדחו, איך אוטובוסים נעצרו בדרכם להפגנות, איך עצרו בסיטונאות בני נוער על מאומה, ואיך התקשורת דחפה את כל זה, תוך שהיא הופכת את מתנגדי הגירוש לדמונים. עד השבוע חשבתי שהעקירה לא יכולה לחזור על עצמה. שיש לנו כבר איזונים ובלמים. אבל אחרי הבג"ץ הזה הבנתי שזה לגמרי יכול לקרות. כולם מלטפים את תוכניתו של יאיר לפיד: הייעוץ המשפטי, בג"ץ, אנשי רוח וכמובן התקשורת. וזה עוד בממשלת מעבר. מה יקרה כאן כשהוא יהיה ראש ממשלה בסמכות? מי יעצור את התוכניות שלו? מי יבלום את ההחלטות שלו ויעביר אותן תחת ביקורת שיפוטית או ביקורת בכלל? ואם זה לא הספיק, הגיעה שרת התחבורה מרב מיכאלי והודתה שהיא לא משקיעה בתשתיות ביהודה ושומרון משום שזה ממילא שטח שיוחזר בעוד כמה שנים. כלומר יש אנשים שווים, ויש שווים פחות. יש תשתיות ששווה להשקיע בהן, ויש תשתיות משובשות, מסכנות חיים, שלא יזכו לטיפול. גם שר הביטחון, בני גנץ, מזניח את מתיישבי יהודה ושומרון. הוא לא עוצר את הבנייה המשתוללת והמסוכנת בשטח C , תחת כהונתו מתרחשת אינתיפאדה, והוא, רמטכ"ל לשעבר, מאפשר לכל זה לקרות. כן, הממשלה הזאת לא מכריזה הכרזות פומפוזיות. היא מקדמת את המדיניות שלה בשקט, והתקשורת עוזרת שלא להעיר יותר מדי את הדוב. מה עם הג'ובים שחולקו כאן בתוך כמה חודשים? זוכרים את מינוי קרובות משפחתו של לפיד בקק"ל ובהסתדרות הציונית, את החלפת מנהל מערך ההסברה ומינוי שגרירים מקרב אנשי יש עתיד? דמיינו מה אפשר לעשות בארבע שנים. אז אני לא יודעת אם הקול הקטנצ'יק שלי יעשה את ההבדל. אני גם לא יודעת איזו ממשלה תקום כאן, אפילו אם יהיה רוב לגוש נתניהו. אבל אני יודעת שכאזרחית דתית ימנית אני חייבת לעשות את ההשתדלות שלי ולשים בקלפי פתק של גוש הימין. תוך כדי אני אתפלל שהשם ייתן עצה טובה לראשי המדינה, לשריה וליועציה. ועוד מילה למי שחושבים להצביע לאיילת שקד (אם עד סגירת הגיליון היא לא הודיעה על פרישה). באופן אישי לא הייתי בוחרת בה גם לו היו לה ארבעה מנדטים מובטחים. אבל אני קוראת פוסטים ומאמרים שלכם ויש בי צד שמזדהה. אני מבינה את הקושי להצביע למפלגות הקיימות, את הצורך להשמיע קול ציוני דתי מתון יותר וגם את הרצון לטלטל את המערכת. אבל אם אתם אנשי ימין, שיהודה ושומרון חשובים לכם, שהזהות היהודית של המדינה בראש מעייניכם, ושאתם בעד שהדמוקרטיה תישמר כאן, אני קוראת לכם להבדיל בין הטלת פתק לקלפי - שבו רק קול שעובר את אחוז החסימה נחשב ונספר - ובין מחאה צודקת. בחירה בשקד, שלא עוברת את אחוז החסימה לפי שום סקר, לא תיזכר דקה אחרי הבחירות ולא תפעל שום דבר בעולם. או בעצם כן. היא עלולה להכריע את הכף נגד רוב לאומי־דתי. ובשעה שהמאזניים כל כך שווים - אדם צריך לראות את הקול שלו ככזה שמכריע את כף הבחירות לכאן או לכאן. ומחאה? יש דרכים אחרות, חשובות, להשפיע על נבחרי הציבור שלנו לנהוג אחרת. לתגובות: ofralax@gmail.com ***
